אין כו'. פסחים קי"ג ב' וערש"י שם ותוס' דשבת קנ"ו ב' ד"ה כלדאי כו' וז"ש ולא כו':
משום כו'. שם ושם:
וכ"ש כו'. אף לפי' ראשון של רש"י ודוקא משום תמים אבל אינו עובר בל"ת רק באוב וידעוני כמ"ש לא ימצא כו' ושואל כו':
נהגו כו'. ע' זוהר פ' פנחס רל"ד א':
ואין כו'. ע' תיקוני זוהר ק"ד ב':
ולכן נהגו כו' כי כו'. כמ"ש מושחין מלכים על המעיין (הוריות י"ב א' כריתות ה' ב') ומושכין בצנורת לפני חתן וכלה כו' (ברכות נ' ב') יהא רגיל אינש למיכל בריש שתא כו' גרוסו על מיא כו' (הוריות שם כריתות ו' א') ובסוף פי"ח דשבת פורסא חד בשבא כו' בתלתא מ"ט כו' ארבע דהוא ארבע כו' בתולה נישאת ביום הרביעי שנאמר ברכה לדגים ואלמנה כו' שנאמר ברכה לאדם (כתובות ה' א') והרבה כיוצא וז"ש בש"ע הנ"ל נהגו כו':
במה שאדם כו'. כמ"ש בסוף שבת בברתא דר"ע וברנב"י שם שהיו יריאים מדברי הכלדיים ואין זה המנחשים בכוכבים ואמרו (שם) האי מאן דבלבנה כו' לא מזל יום גורם כו' וכנ"ל בתלתא בשבתא מ"ט לא כו' ומ"ש אין שואלין לשאול לכתחלה וז"ש אלא שאין לחקור כו' וכן בעופות כמעשה דרב עיליש (גטין מ"ה א') עיליש ברח ועת"ז קכ"ג א' ועב"י וברשב"א סי' תי"ג שהאריך בזה:
י"א כו'. כן כתב מהרי"ל סי' קי"ח שכך א"ל מהר"א ליישב מנהג העולם ודבריו קשין כחומץ לשינים לגנוב דעת המקום אבל מהרי"ל כתב דהמנהג הוא ע"פ הגירסא שם בשבת בכל הסוגיא אין בו משום דרכי האמורי והשתא מש"ש בכולהו כו' לבר מהני קאי אכל מ"ש שם ולכן לא הובא בגמ' מכל התוספתא שם אלא אלו וכן היתה גי' הרמ"ך כמ"ש הכ"מ בשמו וכן היתה הגי' לפני רש"י אלא שרש"י מחקה כמ"ש בד"ה יש בו וכ"כ הרשב"א בסי' תי"ג שכך הוא גי' הספרים ע"ש:
אם הצליח כו'. גמ' שם וכפירש"י שם:
וכן מותר כו'. כפי' הרמב"ם והטור מש"ש תינוק הוא כה"ג וכמש"ש ר"י בדיק בינוקא כו':
י"א כו' ויש אוסרין. טעמם כמש"ש כל נחש שאינו כו' משמע דבגוונא דידהו הוא נחש ואסור ועתוס' שם ד"ה כאליעזר כו' וד"ה וכיונתן כו' ומ"ש בית תינוק ואשה כו' כתב הרמב"ם שמותר משום שלא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה סימן לעצמו בדבר שכבר היה ושלא כפירש"י אבל הסמ"ג וש"פ הקשו עליו דהא ר"י בדיק בינוקא ונמנע מלירד לבבל בשביל זה וכן בר"פ מי שאחזו וש"מ ורב בדיק במברא כו' אלא דמ"ש בית תינוק כו' לסמוך עליהם כפירש"י ומש"ש כל נחש כו' לא לענין איסור קאמר אלא לסמוך עליו או לחוש ממנו דוקא אם עשאו סימן לעצמו מתחלה כיונתן וכאליעזר אז יש לסמוך ולחוש עליו אבל כל שלא עשאה סימן מתחלה ובא מעצמו אין לחוש עליו וע"ז אמרו בית תינוק ואשה אע"פ כו' ר"ל אע"ג שלא עשאו סימן מתחלה אעפ"כ יש סימן לחוש עליו והוא דאתחזק כו' משא"כ בנחש כיונתן אף בפ"א וערד"ק בשמואל א' י"ד וכ"ה דעת הראב"ד וא"צ עתה לדחוקי כדברי תוס' הנ"ל:
וההולך כו'. כמ"ש בספ"ג דנדרים כל המתמים כו' כל המנחש כו':
ואע"פ כו'. הרמב"ם וכ"כ בפי' המשנה לפ"ד דעבודת כוכבים אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא והוא נמשך אחר הפלוסופיא ולכן כ' שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותן על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' ע"כ שמות וכשפים אמרה איהי מלתא ואסרתה לארבא אמרו כו' (שבת פ"א ב' חולין ק"ה ב') ובספ"ד מיתות ובירושלמי שם עובדא דר"א ור"י ובן בתירה וכן ר"ח ור"א דאיברו עיגלא תילתא ור' יהושע דאמר שם ואוקמיה בין שמיא לארעא (בכורות ח' ב') וכן אבישי בן צרויה (סנהדרין צ"ה א') והרבה כיוצא ואמרו (בספ"ד מיתות חולין ז' ב') למה נקרא שמן כשפים כו'. והתורה העידה ויהיו תנינים וע' זוהר שם וכן קמיעין בהרבה מקומות ולהשים רבו מלספר. והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת:
ואח"כ. רש"י שם ד"ה וברוקק כו':
ואם אינו כו'. שבועות ט"ו ב':
ואם יש כו'. תוס' שם ד"ה אסור כו':
הכל מותר. טור דאין דבר שעומד מפני פ"נ. ב"י ע"ש:
וי"א כו'. רש"י בסנהדרין שם בד"ה הנ"ל:
ומיהו ברוקק כו'. הם דברי הרב כי דברי רש"י בלא"ה אינן מוכרחין ואפילו באינו מזכיר השם י"ל כמ"ש אפילו ויקרא כו':
תינוק כו'. ירושלמי פ"ו דשבת סוף הלכה ב' אין קורין פסוק ע"ג מכה והדין דקרי על יברוחא אסור בואי וקרי את הפסוק היה על בני שהוא מתבעת תן עליו תפלין בשביל שישן אסור והא תני היו אומרים שיר של פגעים בירושלים א"ר יודן כאן משנפגע כאן עד שלא נפגע וכדברי הגמ' דשבועות הנ"ל:
מותר כו' וכן כו'. כמ"ש בפ"ו דשבת (ס' א' במתני') ולא בקמיע כו' ושם (ס"א) בגמ' ת"ר כו' א' קמיע של כתב כו' ושם איבעיא להו קמיעין כו' ת"ש הברכות והקמיעין אע"פ כו' שבתורה כו' אלא ליכנס כו':
ודוקא כו'. כנ"ל בסעיפים הקודמים:
אבל לכתוב כו'. כמש"ש קט"ו ב' מכאן אמרו כותבי כו' ואע"ג שעכשיו כותבין ברכות משום עת לעשות לה' אבל קמיעין באיסורן עומדין ועבא"ח סי' של"ד סי"ד וערש"י שם:
להשביע כו'. הג"מ בשם רא"מ מהא דרפ"ג דברכות באותו חסיד ושמואל וזעירי ובסוף מ"ק ליתחזי לי כו' ובב"י גמגם אם מותר ג"כ לאחר מיתה וכ' דיש לדחות הנך דברכות ודבריו דחויין ועד"מ וז"ש בהג"ה ויש כו' ועש"ך:
אפילו לעשות מעשה. גמ' שם:
מעשה כו'. ממש"ש בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים כו' אלמא דבכלל כשפים הוא. הרמ"ה. והרא"ש הוכיח משם להיפך מדאביי פי' שם הי ניהו מעשה שדים והי ניהו כו' משמע דמעשה שדים מותר דאל"כ מאי נ"מ ואינו מוכרח שכן פי' בפ' ע"פ (קי"א ב') דבי פרחא כו' למנ"מ לקמיע ה"נ כן ואדרבה מדקאמר וע"י ספר יצירה מותר לכתחלה ול"ק רבותא יותר מעשה שדים ודברי הרא"ש דחוקין אבל מההיא דפ' חלק (סנהדרין ק"א א') אין שואלין בשדים בשבת רי"א כו' ואף ר"י לא אמר כו' משמע להדיא שמותר אלא שהרא"ש דחאה ואמר שמא דוקא לישאל על הגניבה אבל לעשות מעשה אסור וז"ש ויש כו' ועבא"ח סי' ש"ז סי"ח:
(ליקוט) מעשה כו' ויש כו'. וכמש"ש (ק"א א') שרי שמן כו' אלא שמכזבין אבל גירסת הרי"ף (ברי"ף שלפנינו ליתא אלא ברא"ש) מפני שמכזבין ור"ל ולא אתי לאמשוכי ולהימנו בהן ומשמע דשאר מעשה שדים אסור וצ"ע הא דאמר שם ת"ר (גי' הרי"ף ורא"ש שם) אין כו' ואף ר"י לא אמר כו' ואפשר דג"כ בשרי שמן כו' ודוחק וצ"ע (ע"כ):
וע"י השבעה כו'. דזהו כספר יצירה דשרי וכמ"ש (גטין ס"ח א') באשמדאי שמא דמרך עלך והשבעות מצינו הרבה כמעשה דר"ח ודבר"ה (שבת פ"א ב' חולין ק"ה ב') ור' יהושע (בירושלמי ס"פ ד' מיתות) ור"ח בר פפי (קדושין ל"ט ב') וכיוצא וכמה עובדי בגמ' ומדרשים שהיו משתמשים בהן וע' תשובת רמב"ן (הובא בב"י):
מ"מ רוב כו'. כמש"ש ואף ר"י לא אמר כו' כי הא כו' ומעשה דשלמה (בגטין ס"ח ב') יוכיח ואפ"ה ה"ל בעתותא כו' וע' בסוף ספר חסידים וע"ל סי' רמ"ו סכ"א בסוף ההג"ה:
לקטר כו'. עש"ך:
המקטר כו'. גמ' שם במקטר לחבר ורי"ו כתב משום בעל אוב וכ"ה בגמ' שם וב"י חלק עליו וכתב דט"ס וצ"ל משום עבודת כוכבים ודברי ב"י תמוהים ועש"ך (שמלבד שדברי הש"ך דחוקין הלא בכריתות ג' ב' איתא בדברי רבא מקטר לשד ע"מ לחברו):
הלמד כו'. ספ"ז דשבת ומבואר שם דדוקא במין אבל מן המכשף מותר לכ"ע ורי"ו כ' דמשניהם אסור וכ' ב"י דמשום דמספקא ליה אי הלכה כרבא או כשמואל ודבריהם תמוהים: