ספק ידים ליטמא. מי שהיו ידיו טהורות וספק נגע באוכלים טמאין או במשקין טמאין ונטמאו ידיו, ספק לא נגע ולא נטמאו ידיו:
ולטמא. היו ידיו טמאות, ספק נגע באוכלים ומשקין וטמאן, ספק לא נגע:
וליטהר. היו ידיו טמאות וטיהרן, ספק נטהרו כראוי אם לאו. בכל הספיקות הללו, ספיקן טהור:
ספק רשות הרבים. ספק טומאה ברשות הרבים, טהור, שכן מצינו ציבור עושים את הפסח בטומאה, אם טומאה ודאית הותרה לצבור, קל וחומר ספק טומאה:
ספק דברי סופרים. כגון כל הנך דחשיב, דכולהו משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, ומפורשין הן במסכת שבת פרק קמא:
אבל דבר שהוא אב הטומאה והוא מדברי סופרים. כגון דם תבוסה, ונכרים שעשאום כזבים, וכיוצא באלו, אם נסתפק אם נגע בהן אם לא נגע:
ספיקו טמא. ומיהו אב הטומאה מדברי סופרים שהוא עצמו מספק, כגון בית הפרס דאיכא ספיקא אם יש בו עצם כשעורה אם לאו, בהא תנן לעיל דעל ודאי מגען שורפין, ועל ספק מגען אין שורפין, דהוי ספק ספיקא: