Bartenura on Mishnah Eruvin
1:1א׳:א׳
1 א

מבוי. שאינו רחב שש עשרה אמה אעפ״י שהוא פתוח משני ראשיו לרה״ר, אי נמי רחב שש עשרה אמה ואינו מפולש אלא ראשו אחד פתוח לרה״ר וראשו אחד סתום. ומן התורה שרי לטלטולי ביה בלא שום תקון, ורבנן הוא דגזור עליה דלמא אתי לטלטולי ברשות הרבים גמור, ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דתיהוי ליה הכירא. ואם הניח את הקורה למעלה מעשרים אמה ימעט, כלומר ישפיל את הקורה עד שתהיה למטה מעשרים, דלמעלה מעשרים לא שלטא בה עינא. ואם יש בקורה [זו] אמלתרא פירוש ציורים ופתוחים, אפילו למעלה מעשרים אמה א״צ למעט, שע״י אותם הציורים שלטא בה עינא:

2 ב

רבי יהודה אומר א״צ. דטעמא דקורה לאו משום הכירא אלא משום מחיצה, דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, וכיון שכן הוא מה לי בתוך עשרים מה לי למעלה מעשרים. ואין הלכה כר״י:

3 ג

והרחב מעשר אמות ימעט. דטפי מעשר אמות לא מקרי פתח אלא פרצה, ואנן פתח בעינן, הלכך ימעט רוחב כניסתו ויעמידנו על עשר או על פחות:

4 ד

ואם יש לו צורת פתח. בכל מקום שאמרו חכמים צורת פתח הוא אפילו קנה מכאן וקנה מכאן גבוהים עשרה טפחים או יותר וקנה על גביהן ואע״פ שאינו נוגע בהן ואע״פ שגבוה מהן יותר משלשה טפחים. וכל האמות השנויות במשנה זו ובכל עירובין וסוכה וכלאים, הם אמה בת ששה טפחים, וכל טפח ארבע אצבעות בגודל, אלא שפעמים צריך למדוד בטפח עצב, כלומר שלא ישים ריוח באצבעות הגודל בין זו לזו אלא יהיו מצומצמות ונוגעות זו בזו, ופעמים צריך ליתן ריוח בין גודל לגודל שלא יהיו נוגעים זה בזה, וזהו הנקרא טפח שוחק. כיצד, בזמן שהמדידה בטפח עצב היא לחומרא, כגון מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט, וסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה, מודדים בטפח עצב. ובזמן שהמדידה בטפח שוחק הוא לחומרא, כגון מבוי אין גבהו פחות מעשרה טפחים, סוכה אין גבהה פחות מעשרה טפחים, מודדין בטפח שוחק, וכן לעולם: