Vayakhel ויקהל
1 א

ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו וגו׳. אם תסתכל תמצא חלק הנדבה לחמשה חלקים כנגד ה׳ כתות שאינן שוות בנדבת הלב שיש שהתנדבו הרבה ויש מעט. ואמר מלת הביאו בכל אחד ואחד לרמוז שהם נחלקים בהבאתם ולכן לא כללם כלם בהבאה אחת לומר בתחלה ויבואו וקאי אכולהו. ואמר כנגד החלק הא׳ שהם האנשים אשר להם רוח נדיבה ויבואו כל איש אשר נשאו לנו וכל אשר נדבה רוחו אותו להפליג בנדבת לבם הטוב ואמר הביאו את תרומת ה׳ למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקדש שהיה להם חלק בכל הדברים של המשכן. ואח״כ הזכיר כת שניה שהם פחותים מהם בנדבה וגם שלא נזדרזו להקדים אלא אדרבה הנשים קדמו אותם ולכן כללם עם הנשים ואדרבה הקדים הנשים עליהם ואמר ויבואו האנשים על הנשים והזכיר נדבת הנשים תחלה ואמר הביאו חח ונזם וגו׳ כל כלי זהב ואח״כ הזכיר האנשים ואמר וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה׳ וכלל כלם בהבאה אחת ואפשר שלזה הזכיר בהם לשון תנופת זהב למעט לומר שמעט הוא מה שיביאו. ועוד היו משתבחין להראות לכל מה שהביאו. ואח״כ הזכיר הכת הג׳ ואמר וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים וגו׳ שאלו הם דברים פחותים מעט מן הזהב וחשובים מן הכסף שהזכיר אח״כ בכת הד׳ ואמר כל מרים תרומת כסף ונחשת וגו׳ ואח״כ הזכיר הכת החמישית ואמר וכל אשר נמצא אתו עצי שטים שאלו הם גרועים מכלם. ואמר בכל כת וכת מלת הביאו לחלק ביניהם. ומה שאמר כל נדיב לבו ולא אמר נדיב לב וג״כ אמר נשאו לבו נדבה רוחו אותו. ולא אמר נדב רוח סתם. ג״כ כל איש אשר נדב לבם אותם ולא אמר נדב לבם סתם. לרמוז שמעצמן נתנדבו ולא הוצרכו שימשכו לבם אחרים להתנדב וידברו על לבם כדי שיתנדבו אלא הם מעצמן כדי שתהא נדבה רצויה מלב ומנפש בלי שום הכרחה. מהרס״ו זללה״ה:

2 ב

ראו קרא ה׳ בשם בצלאל וגו׳. יש לפרש ראו כלומר לא תאמרו שאני מעצמי בחרתי בבצלאל ראו שהוא ראוי לכך וה׳ בחרו וימלא אותו רוח אלהים. וזהו דקדוק וימלא אותו רוח אלהים שכתב אחריו כי כל זה דבר משה לישראל ומה טעם להזכיר משה לישראל שהשם מלאו רוח חכמה. אלא לומר להם ראו שאני לא בחרתי בו מעצמי כי אם ה׳ בחר בו שנתן לו חכמה יתרה. ותמצא שאח״כ צרף אותו עם אהליאב פעם אחרת ואמר מלא אותם חכמת לב וגו׳ ואח״כ צרפם את שניהם עם שאר החכמים ואמר ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב לרמוז שבצלאל היה יודע כל מה שהיה יודע אהליאב וגם מה שהיו יודעים שאר החכמים ואהליאב היה יודע מה שהיו יודעים שאר החכמים ולא הגיע לידע מה שהיה יודע בצלאל ואינו כדרך העולם שיש יודע בכסף ובזהב לעשות מלאכות חשובות ואינו יודע באריגה ולא בחרושת עץ. אמנם בצלאל היה יודע יתר על הכל לעשות בזהב ובכסף ובנחשת ובחרושת אבן ובחרושת עץ. משא״כ אהליאב שלא היה יודע כי אם במלאכת האריגה והרקום ושאר החכמים לא היו יודעים כי אם בשאר מלאכות וגו׳. ואומרו ראו קרא ה׳ בשם וגו׳ ארז״ל שנמלך בישראל ואמר להם אם הגון עליכם. ועוד י״ל ראו בעין השכל שכבר קרא ה׳ בשם בצלאל מתחלת יצירתו והכינו לכך שהרי הוא קטן בשנים בן י״ג שנים והוא מלא חכמה גדולה וזה יעיד עליו שכבר קרא ה׳ בשמו ע״ד קורא הדורות מראש. ויש להתבונן מה טעם פעם אומר וימלא אותו רוח אלהים. ופעם אומר מלא אותם חכמת לב. ועוד דקרא דמלא אותם חכמת לב מיותר שכבר הזכיר בוימלא אותו רוח אלהים כל מלאכת חרש וחושב ורוקם. ועוד שהפסיק ביניהם בפסוק ולהורות נתן בלבו. ועוד מאי הוראה שייכא הכא היל״ל לשון לימוד. וי״ל שהפסוק נתכוין לזכור ב׳ ענינים שהיו צריכין למלאכת המשכן. א׳ הידיעה במלאכת התבנית. והג׳ החכמה שרומזת אליה המלאכה ההיא. שכל כלי וכלי יש לו רמז שהמשכן הוא כדמות עולם קטן והיו צריכין האומנין להתכוין בשעת המלאכה לרמז שרומז אליו כל דבר ולזה הקדים הכתוב לרמוז ענין החכמה הזאת ואמר וימלא אותו רוח אלהים בתבונה ובדעת וגו׳. לחשוב מחשבות לעשות וגו׳ כלומר החכמה הזאת היא לחשוב בה מחשבות ולהתכוין בה כוונות ידועות ורמזים ידועים כדי לעשות בזהב ובכסף שאם לא ידעו החכמה הזאת אינם יכולין לעשות שמעשיהם אינן מעשים ולז״א ג״כ מלאכת מחשבת יחס המלאכה למחשבה לומר שאם אין מחשבה המלאכה פסולה ולז״א בחכמה הזאת ולהורות שהיא כמו הוראת התורה שיודעין להורות לאחרים וזהו טעם עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות שהם שני ענינים כמו שפי׳ הרס״ו זללה״ה:

3 ג

והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר. לפי מה שדרשו רז״ל (יומא ע״ה) בבקר בבקר על אבנים טובות שהיו יורדות עם המן יבוא על נכון מלת עוד וכן מלת והם רומזת אל הנשיאים ואמר בהם והם ולא פירשם לחסרון כדרך שחסר והנשיאים לפי שנתרשלו:

4 ד

ויבואו כל החכמים העושים וגו׳ איש איש ממלאכתו וגו׳. יש להקשות למה הוצרכו כלם לבוא לפני משה ולא עשו שליח להגיד לו. ועוד מה טעם איש איש ממלאכתו. ועוד מהו לאמר. וי״ל שבא להודיענו נאמנות החכמים האלה שהסכימה דעתם להגיד למשה וכל אחד הניח מלאכתו והלך בזריזות ואמרו אל משה בזריזות גדולה לאמר ולהכריז שלא יביאו עוד וזה טעם לאמר שרצו שלא יביאו אצלם כלל ומיד ויצו משה בזריזות וגו׳. הרס״ו זלה״ה: