Arvei Nachal
Bereshit, Section 1 בראשית, א׳
1 א

ברא אלהים כו'. כתב רש"י ז"ל, בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ע"כ. והוא תמוה, כי האיש המתחיל לעשות איזה דבר בסגנון אחד ולבסוף חזר בו ועשאהו בסגנון אחר יהיה לא' משני סיבות, או כי כבד עליו הדבר בסגנון הא' והוא עיף ויגע וירא כי לא יוכל לעשותו כך לכן עושהו בסגנון האחר, או שראה שלא טוב שיהיה הדבר כך ומתחלה לא הבין לקוצר שכלו. אבל השי"ת לא ייעף ולא ייגע ואין חקר לתבונתו ומגיד מראשית אחרית איך יתכן בו חזרה ח"ו שיחזור בו ממחשבתו הראשונה.

2 ב

ואולם אמיתת הענין מה שנלע"ד, דהאי תחלה שכתב רש"י ז"ל אין הכוונה קודם בזמן, כי השי"ת למעלה מהזמן, אלא הכוונה קודם במדריגה ומעלה. והענין הוא, כי כמו שבדבר ה' נתהווה אותו הדבר אשר דיבר, כי באומרו יהי רקיע נברא הרקיע ובעשרה מאמרות נברא העולם (אבות ה, א), כך במחשבתו כביכול ית"ש נתהוה ג"כ הדבר ההוא שעלה במחשבתו, אלא שהוא הוי' דקה מן הדקה ורוחניות והיא מדריגה העליונה וממנה נשתלשלו כל העולמות עד טבור הארץ, (כי גם הדיבור נשתלשל מהמחשבה), והשתלשלות ראשית המחשבה זו היא ראשית ההשתלשלות. נמצא שבעולמות העליונים אשר נתהוו ממחשבתו הוא במדת הדין, אבל בסוף ההשתלשלות סוף המעשה הקדים מדת הרחמים כי שם יש רע ולא יוכלו להתקיים במדת הדין, ולכן כאן כתיב בראשית הוא ראשית המחשבה ראשית חכמה, וכמו שתרגם יונתן בחוכמתא שהוא סוד המחשבה, שם ברא אלהים היינו מדת הדין (זהר ח"ג ל:), אבל שם כתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים דהיינו בצאתו לעשיה שהוא סוף המעשה כתוב שם ה' אלהים.

3 ג

וזהו הטעם דאחז"ל (יבמות קכ"א:) שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, כי כל מה שמתעלה למדריגה יותר גדולה יש שם יותר מדת הדין, וזהו הענין שנודע בכתובים בכל מה שאמרז"ל מעלה עליו הכתוב, הכוונה, דאף שעדיין אין אותו דבר נחשב לו לעון גדול כזה מ"מ כשהקב"ה רוצה להעלות נשמתו ממדריגה למדריגה יותר גדולה אז נחשב הדבר לעון גדול, וזו היא הכוונה שברא הקב"ה באופן זה, כי כל זמן שהאדם במדריגה קטנה אז לא יוכל להתקיים במדת הדין. לכן באותה המדריגה יש קדימה למדת הרחמים, וכשמתעלה למדריגה יותר גדולה יוכל להתקיים במדת הדין.

4 ד

וזה מובן עוד יותר ממה שנודע מספר יצירה (פ"ג) שכל מה שברא הקב"ה ברא במשקל א' בעולם שנה נפש, ובכל אחד יש כלל ופרט ופרטי פרטים עד אין מספר, כגון בנפש האדם יש כל הכחות שבעולם ושנה, וזהו בנפש איש פרטי, וכן בכללות נפשות ישראל שהוא שיעור קומה א', וכן בכללי כללות היינו נפשות כל בני האדם וכדומה, וכן בשנה יש כל כחות הנ"ל, וזהו בשנה פרטית, וכן בכללות היינו כל שנות העולם שיתא אלפי שני וכן בכללי כללות, היינו כל השמטות בכלל שהם סודות עמוקים אין לנו עסק באלה ולאו כל מוחא סביל. וכן בעולם יש ג"כ כזאת פרט וכלל ואמנם אין בכלל אלא מה שיש בפרט. ולכן מוטל עלינו בכל דברי התורה להביט כל אחד כפי שכלו איך הדבר ההוא בעולם שנה נפש, ונדבר מזה אי"ה בכ"מ שישיג שכלנו הקצר.

5 ה

ולכן נבין דבר זה שאנו בו איך הוא בעולם שנה נפש, והנה בעולם ידוע שמבית קדשי הקדשים הושתת העולם (עי' זהר חדש ט.), והוא ראשית ההשתלשלות של ארץ הגשמיי הזו, והנכנס לשם חייב מיתה, רק כהן גדול נכנס פעם אחת בשנה וגם זה בטבילות וקידושין, ויש מקומות שהכהנים לבד נכנסין וטעונין קידוש ידים, ויש מקומות שגם ישראל נכנסין כנודע מעשר קדושות שבארץ ישראל (כלים א, ו), וכל אחד קל מחבירו כי כל מה שמתרחק ההשתלשלות משורשו יותר יוכל לסבול הדברים אשר לא טובים, כי רחמים גוברים שם יותר, כי אם היה הכל בדין לא היה לו קיום, והאחרון מעשר קדושות הוא ארץ ישראל נאמר בה (ויקרא כ, כב) ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה הגוי אשר לפניכם כי כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותקיא הארץ אותם, לפי שאינה יכולה לסבול תועבות. וארץ העמים שמרוחקת עוד יותר מהשורש יכולה לסבול, ויש כמה עבירות שחייבים עליהם כרת, ובזמן שהיו ישראל בארץ ישראל העובר עבירה ההוא היה נכרת, ובחוץ לארץ פעמים אינו מקבל כלל עונש בחייו על העבירה, רק שמור לו העונש לעולם הבא הרי לך ענין זה בעולם.

6 ו

וכן ענין זה בשנה, כי נודע (עי' בעץ חיים של"ב) שעשרת ימי תשובה הם כענין י' קדושות הללו, ונודע שיום א' דראש השנה הוא דינא קשיא ויום ב' הוא דינא רפיא (זהר ח"ג רל"א:), ואח"כ נתמעט הדין עד יוה"כ, ואח"כ כל השנה נתמעט עוד הדין יותר. ולכן מבואר בשו"ע הלכות יוה"כ (או"ח סי' תר"ג) דאף מי שאינו נזהר מפת פלטר בכל השנה בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר. דלכאורה תמוה אם עבירה היא מי התירה בכל השנה ואם לאו למה נאסרה בעשרת ימי תשובה, אלא הוא הדבר אשר דברנו, שבכל ראשית הדבר הוא מדת הדין ודבר קטן נחשב לגדול, משא"כ בכל השנה אין הדבר ההוא פוגם כלל. וכן בכללות השנה דהיינו שיתא אלפי שני, הנה ראינו בדורות הראשונים היה הקב"ה מדקדק יותר לפי שהיו צדיקים יותר, וכן הענין בנפש שכל מה שמגיע למדריגה יותר ומתקרב יותר לשורשו יש מדת הדין יותר ופוגם בדבר מועט, וכן בכללות נפשות ישראל כל מי שהוא צדיק יותר הקב"ה מדקדק עמו יותר כחוט השערה והבן.

7 ז

והיינו כוונת רש"י ז"ל, בתחלה, ר"ל תחלת ההשתלשלות עלה במחשבה כנ"ל כאשר ביארנו, שראשית המדריגות היינו סוד המחשבה נתהווה במדת הדין, וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים, ר"ל השי"ת ראה זאת מעולם ולא שחזר בו ח"ו, לכן ביום עשות דהיינו סוף המעשה, כל מה שנתרחק יותר משרשו מתנהגים עמו במדת הרחמים יותר ואין מדקדקים עמו כל כך. ומ"מ גם הרשע יקבל עונש בעולם הבא אף על דברים הקלים, בעת שירצה השי"ת להעלותו ממדריגה למדריגה אחר שקיבל עונשו על החמורות, וכמש"ל בביאור לשון מעלה עליו הכתוב, וכמ"ש במקום אחר, אלא שאין נענש עליהם בעולם הזה, כי כפי מדריגתו בעולם הזה אין הדבר ההוא פגם כלל עדיין והבן.

8 ח

ובזה נראה לי לבאר פסוקי ישעיה (מ', כז), למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו וייעפו נערים וייגעו ובחורים כשול יכשלו וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ילכו ולא ייעפו וכו'. וכל דברים אלו אין להם ביאור וקישור אין צריך לדקדק בהם. לבד זאת נעורר באומרו תאמר יעקב ותדבר ישראל הוא כפול ויש בו מלות שונות, דביעקב כתיב לשון אמירה שהוא רכות, ובישראל כתיב לשון דבור שהוא קשות.

9 ט

ויבואר באופן זה, כי נודע שישראל היינו הצדיק העובד ה', ויעקב נקרא אשר לא עבדו ושניהם אומרים נסתרה דרכי וכו'. אלא שאין ביאורו שוה בשניהם, כי זה אומרו בלשון רכה ובניחותא וזה אומרו בלשון תערומות, והיינו עם הנ"ל כי הצדיק נענש על דברים קלים כחוט השערה, והרשע אינו נענש וטוב לו בעולם הזה, ומחמת זה מורה היתר לעצמו באומרו אלהינו מרחם והוא וותרן ומחמת זה אינו ירא ה' בראותו דרכו צלחה, והצדיק הנענש בעולם הזה מתרעם על מדותיו של הקב"ה, ולכן בחינת יעקב אומר בלשון רכה נסתרה דרכי היינו דרך שלו שהוא רע מה', הדרך שלי נסתר הוא מצד הוי' שהוא רחמים דהיינו שהקב"ה מתנהג עמו ברחמים, ומחמת זה מאלהי משפטי יעבור, ר"ל המשפט שלו יעבור מאת מדת הדין שלא יענש, ולזה אמר יעבור שהוא לשון עתיד ר"ל, שמורה היתר לעצמו לעשות תמיד כמעשיו.

10 י

ואמנם בחינת ישראל אומר דברים אלו דרך תערומות, וכך ביאורו, נסתרה דרכי מה', (ר"ל דרך שלו שהוא טוב) שדרכו נסתרה מה' ממדת הרחמים ואין ניתן לו שכר על דרכו הטוב, ומאלהי משפטי יעבור, ר"ל שממדת הדין עובר אליו משפט העונשים ויסורים. ואומר הנביא על שניהם סתירה א'. הלא ידעת איך היה סדר הבריאה כי תחילת המדריגות אלהי עולם נברא במדת הדין, ואח"כ ה' בורא קצות הארץ, ר"ל שקצה המדריגות דהיינו הארץ נברא במדת הרחמים, וקשיא הא לא ייעף ולא ייגע וגם אין חקר לתבונתו ולמה אח"כ חזר ממה שעלתה לפניו במחשבתו הראשונה, אלא על כרחך כאמור דכל שהמדריגה יותר גבוה שולט בו יותר מדת הדין, וא"כ לבסוף בעולם הבא ייעפו נערים וייגעו, ר"ל אותן המנוערים מן המצות דהיינו בחינת יעקב, אף שעכשיו אין נענשים על הקלים מ"מ בעולם הבא ברצות הש"י להעלותם למדריגה אזי יענשו על הקלות, וזו תשובה לבחינת יעקב בל יורו היתר כי אין הקב"ה וותרן. וקווי ה' שנענשים עכשיו לבסוף בעולם הבא יחליפו כח ילכו ולא ייעפו, ר"ל שילכו ממדריגה למדריגה בלי שום עייפות ועונש כי כבר קבלוהו בעולם הזה והבן.

11 יא

ויוצא מוסר השכל מכל זה, כי הענין שביארנו מורה עוד על דבר אחד בבחינת נפש לבד ממה שביארנו. והוא, כמו שבהשתלשלות העולמות כל מה שהוא יותר גבוה צריך להיות יותר נקי ונברא במדת הדין ואין סובל רע כלל, כך הענין בנפש האדם, שידוע שהוא כלול מכל העולמות וכללות העולמות הם ד', אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, והם באדם, שכל, ומחשבה, ודיבור, ועשיה, שהם נפש רוח ונשמה, ונשמה לנשמה וכמו שבאבי"ע נודע שבהשתלשל העולם יתרבה בו הרע יותר משלפניו, ולמעלה אין שום רע, כך הענין באדם. כי השכל הוא דבר שאינו מושג ונתפס הוא רחוק מכל רע ופניה שיהיה להתפארות בני האדם, כי אין רואה, וצריך לראות האדם שיהיה זך ונקי מדיעות ושכליות רעים, ומהשכל נשתלשל המחשבה שהוא יותר קצת מתגלה, כי המחשבה וההרהור מתגלה קצת בצורות האיש, ומ"מ אין רואהו ורחוק מכל פניה וצריך ג"כ להיות זך בלי שמרים. ומהמחשבה נשתלשל הדיבור שהוא יותר נגלה ויש שם הרבה רע כי הוא מסוכן מפניה והתפארות וצריך האדם להתגבר עליו לדחות כל רע מעליו ומ"מ אף אם אינו יכול לדחותו מכל וכל אם יש בו מעט מן מהמעט אחר כל הדחיות שדחאהו לא יענש. כי בהשתלשל המדריגה יוכל יותר לסבול איזה דבר לא טוב ממה שיוכל לסבול המדריגה העליונה ממנו. והמעשה נגלה עוד יותר, והוא מסוכן יותר מפניות והתפארות, ואחרי הדחיות נשאר בו יותר רע ממה שנשאר בדיבור, אלא דלעולם המעשה יוכל לסבול קצת יותר רע אך בתנאי שידחה בכל כחו כל מה דאפשר ליה.

12 יב

ונראה לי כי לכוונה זו רמזו המקובלים שכתבו (עץ חיים יג, ה) דעשיה מספר אחדים, ויצירה עשיריות, ובריאה מאות, ואצילות אלפים, וכל מה שבאצילות אלף אין בעשיה מדרגתו רק אחד. והכונה, כי מה ששכל אדם תופס מעבודת השם ויראתו ובשכל אין פחד דבר רע, לכן אף אם משיג הרבה בקל ישמרהו מפניה והתפארות, אבל בהשתלשלות למחשבה שאין שמור כל כך כמו השכל עבור שהוא יותר נגלה לכן לא יתראה בו לפני בני אדם רק עשירית מערך השגתו והמותר יחשוב בסתר. ובדיבור שהוא נגלה יותר שלא יתראה בו לפני בני אדם רק עשר מאלף. ובמעשה הטוב שהוא נגלה עוד יותר יסתירהו עוד יותר שלאחר יהיה רק אחד מאלף במעשים טובים שלו וההשגה אשר בשכלו, כי אם יעשה כל מה שמשיג אסתרא בלגינא קיש קיש קריא (בבא מציעא פ"ה:) ויתגאה ויתפאר בו, משא"כ אם אין המעשה רק אחד מאלף מאשר ביכלתו, ואין זה סותר למה שאמרו רז"ל (באבות ג, יב) שצריך שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו דהתם מיירי שיתאמץ לעשות מעשים טובים יותר ממה שביכולת שכלו אבל יהיה זה בינו לבין עצמו ואנו מדברים ממעשיו שבפני בני אדם.

13 יג

ואני רואה דבר זה מבואר בפסוקי שמואל (שמ"ב ו', כ) שאמרה מיכל בת שאול לדוד המלך ע"ה מה נכבד היום מלך ישראל בהגלות נגלות לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים, והשיב לה לפני ה' כו' ושחקתי לפני ה' ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני כו' ע"כ. ר"ל כי דוד המלך ע"ה היה ענין כמ"ש רז"ל (חולין פ"ט.) שדימה עצמו לתולעת עם היותו מלך ומ"מ עיקר הענוה היה בקרבו אבל בפני אדם לא הראה כל כך ענוה אלא אדרבה תפס המלכות לעשות משפט ולא מחל על כבודו דהא שאול נענש עבור שמחל על כבודו כמשרז"ל (יומא כ"ב:), וכראות מיכל אותו מפזז ומכרכר בפני כל העם אמרה לו שלא יפה עשה שנגלה במדריגת ענוה שלו לפני האמהות תפסה המדריגה הפחותה איך שבפני כולם נגלה כאשר נגלה א' הריקים באיזה מדה טובה שבו דאיסתרא בלגינא קיש קיש קריא, והשיב לה שאני מפזז ומכרכר לפני ה' אשר בחר בי מאביך כו', ור"ל, שאין ראוי לגלות כל מדריגה הטוב שבי אין הכי נמי כי ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, לא כמו שאתה סבור שזה הדבר שראית ממני הוא תכלית מדריגת ענוה שלי, אלא כי בעיני אני שפל עוד יותר ונכון ופשוט.