Orach Chaim, Siman 670 אורח חיים, תע״ר
1 א

בבית שני, כשמלכו אנטיוכוסים הרשעים – גזרו גזירות על ישראל וביטלו דתם הקדושה, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם. ונכנסו למקדש ופרצו בו פרצות וטימאו הטהרות, והצירו לישראל ולחצום לחץ גדול; עד שריחם עליהם ד' אלקי אבותיהם והושיעם מידם, והצילם על ידי בני חשמונאים הקדושים והטהורים הכהנים הגדולים, מתתיהו ובניו, שנלחמו עם אנטיוכוס ויכלו לו.והניצחון היה שלא בדרך הטבע, כי החשמונאים עם חבורת החסידים היו מעטים מאד, ואנטיוכוס בא עליהם בעם רב ובפילים הרבה וברכב ופרשים. אך ד' החפץ בעמו ישראל – מסר גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים. והזדים מישראל שנסתפחו לאנטיוכוס גם כן נהרגו, ונמסרו ביד עוסקי התורה. ואז נתגדל ונתקדש שם שמים בעולם, ואור התורה הופיע בעצם טהרתה, ושם ישראל נתגדל בעמים.

In the [time of] the second Temple when the evil Antiochuses lived, they made decrees against Israel and [forbade] their holy religion; they did not allow them to be engaged with Torah study and with the commandments; and they placed their hand on their money and on their daughters. And they entered the Temple and opened gaps [in its walls], made the pure things impure, caused pain to Israel and brought great duress upon them. Until the Lord, the God of their forefathers had mercy upon them and delivered them from their hand, and saved them through the holy and pure sons of the Hasmoneans, the High Priests, Mattatyahu and his sons; who fought with Antiochus and were able [to win]. And the victory was not according to nature, as the Hasmoneans [together ] with a band of pious men were very few and Antiochus came against them with a large [group], with many elephants and with chariot and riders. However the Lord, who desires His people, Israel, 'delivered the mighty into the hand of the weak, the many into the hand of the few, the impure into the hand of the pure and the evildoers into the hand of the righteous.' And the renegades from Israel who appended themselves to Antiochus were also killed and delivered into the hand of those engaged in Torah study. And then the name of Heaven was magnified and sanctified in the world, the light of the Torah shone in its true purity and the name of Israel was magnified.

2 ב

וגמר הנס היה בעשרים וחמישה בכסלו. ועוד נס אחר הראו להם מן השמים, על ידי "נר מצוה ותורה אור". כדגרסינן בשבת (כא ב):מאי חנוכה? דתנו רבנן: בעשרים וחמישה בכסלו יומי דחנוכה, תמניא אינון, דלא למספד בהון, ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו אנשי אנטיוכס להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברו בית חשמונאי ונצחום – בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס, והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום יומים טובים בהלל והודאה.

And the end of the miracle was on the 25th of Kislev. And another miracle was shown to them from the Heavens through the 'candle of the commandment and the Torah light.' As we have the text in Shabbat 21b that reads, "What is Chanukkah, that our Sages taught: 'On the 25th of Kislev - the days of Chanukkah, they are eight, not to eulogize on them and not to fast on them?' When the Greeks entered the Temple, they polluted all the oils in the Temple, and when the Hasmonean dynasty overcame and defeated them, they checked and they found but one cruse of oil that was set in place with the seal of the High Priest, but there was in it only [enough] to light a single day. A miracle was done with it, and they lit from it for eight days. The following year [the Sages] fixed those [days], making them holidays for praise and thanksgiving."

3 ג

ביאור הדברים: שכשטיהרו את המקדש, והיו כולם טמאי מתים מהמלחמה, וטמא מת לא יכול לטהר רק אחר שבעה ימים בהזאת שלישי ושביעי, ויום אחד להכנת שמן טהור (בית יוסף). ועוד: שהיה שמן טהור בריחוק ארבעה ימים, ועד שילכו ויבואו יעברו שמונה ימים (ר"ן שם). ולא היה להם מה להדליק בהמנורה. וכל הקרבנות של התמידים הקריבו, דקרבן ציבור דוחה את הטומאה. ולכן גם היו יכולין להדליק את הנרות שבמנורה מטעם זה, דגם הדלקת המנורה דוחה את הטומאה, כדתניא בתורת כוהנים פרשה אמור (סוף פרשה יג): "יערוך את הנרות לפני ד' תמיד" – "תמיד" אף בשבת, "תמיד" אף בטומאה. ורק דשמן היה מוכרח להיות טהור, דלא הותרה טומאה בציבור רק טומאת מת, ולא שארי טומאות, כמבואר בפסחים (סז א). והשמנים נטמאו מטומאות אחרות, ממגען וממשאן. וכל הזיתים נטמאו, עד שישיגו ממחוברים שאין מקבלין טומאה, ויעברו השמונה ימים.ולכן כשמצאו זה הפך החתום בחותמו של כהן גדול, והיה מונח בעומק באופן שגם לא הסיטו אותו, דאם לא כן היו מטמאין בהיסט (תוספות שבת שם). ועוד: דאלו היו רואים אותם – בוודאי היו נוטלין אותו, שהיו מדמין שיש שם אבנים טובות (ר"ן שם). והקדוש ברוך הוא עשה להם נס, שאף על פי שלא היה רק ליום אחד – הדליקו ממנו שמונה ימים, עד שעשו שמן טהור. ולכן קבעו שמונה ימים להלל והודאה.(עיין ב"ח, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר בפשיטות.)

The explanation of these words: When they purified the Temple, they were all impure from defilement with corpses from the war. And someone impure from contact with corpses can only become pure after seven days - through the sprinkling [of purifying waters] on the third and seventh day. And [then] one [more] day [was needed] for the preparation of pure oil (Beit Yosef). And also, as the pure oil was at a distance of four days [sojourn], by the time they would go and come back, eight days would pass (Ran on Shabbat 21a). And they did not have what to light in the menorah. [It is true that] they sacrificed all of the daily sacrifices, since a communal sacrifice pushes off [the prohibition of sacrificing when the priests are in a state of] impurity. And therefore, they could have also lit the candles of the menorah for this reason, as it is taught [in a bereita] in Torat Cohanim, Parshat Emor, at the end of Parsha 13, "'He shall arrange the candles in front of Me always' - 'always,' even on Shabbat; 'always' even in [a state of] impurity." However the oil had to be pure, as impurity is only rendered permissible for the community [in this context] with regards to the impurity from contact with corpses; but not other impurities, as is explained in Pesachim 67a. And the oil was made impure with [such] other impurities - though their touch and their being carried. And all of the olives were [similarly] made impure. [This situation lasted] until they attained [olives that were still] attached [to the tree], as they do not absorb impurity, and [so] eight days passed. And therefore, when they found this cruse sealed with the seal of the High Priest - and it had been placed in a deep location such that it was not raised up; as were this not so, it would have become impure through being raised up (Tosefot, Shabbat 21b), and also, had [the Greeks] seen [it], they would have certainly taken it, as it would have appeared that there were precious stones there (Ran, op.cit.) - the Holy One, blessed be He, made a miracle for them. As even though there was only enough [pure] oil for one day - they lit for eight days from it, until they made pure oil. And hence, they 'fixed eight days for praise and thanksgiving.' (And see Beit Chadash, but according to what I have written, it easily comes out fine.)

4 ד

ואף על גב שהנס לא היה רק לשבעה ימים, דעל יום אחד היה בו להדליק, אמנם כיון שלא נדלק ממנו רק חלק שמינית – ממילא דהנס היה גם ביום ראשון (בית יוסף). ויש שכתב: לפי שביטלו מהם מצות מילה, שהיא לשמונה ימים (שלטי הגבורים בהגמ"ר שם). ויש שכתב: לפי שאז חינכו הבית מעבודה שביטל אנטיוכס הרשע (שם).

And even though the miracle was really for seven days - as there was enough in it to light for one day - nonetheless, since only one eighth of the oil was lit, it follows that the miracle was also on the first day (Beit Yosef). And there is someone (Shiltei Hagiburim citing Hagahot Mordechai?) who wrote, "[Eight days are commemorated,] since they [forbade] the commandment of circumcision, which is for eight days." And there is one who wrote, [It is] because they then inaugurated the Temple for the service that the evil Antiochus had [forbidden] (Ibid.).

5 ה

והאמת כן הוא: דבמדרש איתא שמלאכת המשכן נגמרה בעשרים וחמישה בכסלו, ולא חנכוהו עד ראש חודש ניסן, שבו נולדו אבות. והקדוש ברוך הוא שילם לו בימי מתתיהו (מדרש זה הובא במהרש"א שם).ולכן עשו כמו חנוכת המשכן, שהיו שבעת ימי המילואים, וביום השמיני היה גמר התחלת העבודה במשכן על ידי אהרן ובניו, כמבואר בתורה. וכן שלמה המלך, בחנכו את בית המקדש, כתיב בדברי הימים (ב ז): "ויעש שלמה את החג שבעת ימים, וביום השמיני עצרת", עיין שם. ולכן לזכרון קראו יום טוב, זה גם כן "חנוכה", מלשון "חנוכת המזבח" ו"חנוכת הבית". ויש בזה רמז גם ליום עשרים וחמישה: חנו־כ"ה (ר"ן שם).ועוד טעם לזה מבואר בספר חשמונאי: לפי שעל ידי הגזרות – בטלו אז מלהקריב בחג הסוכות העבר, ובשמיני עצרת. ולכן לזכרון זה – עשו שמונה ימים חנוכה. וממילא כשהראו להם מן השמים הנס של הדלקה – הראום שהסכימו על ידם לעשות שמונה ימים.(וזהו שאמרו בשבת שם: לשנה אחרת קבעום וכו', כלומר: אחרי שראו דמשמיא הוא דאסכימו על ידייהו לעשות שמונה ימים, על ידי השמן שהראו להם שדלק שמונה ימים. ולזכרון הנס הזה קבעו להדליק נרות בחנוכה, כמו שכתב הטור.)

And [the last reason] is the truth - as in the Midrash, it is found that the work of the tabernacle was finished on the 25th of Kislev, and they did not inaugurate it until the beginning of the month (Rosh Chodesh) of Nissan, when the forefathers had been born. And the Holy One, blessed be He, payed [Israel] back in the time of Mattityahu (this midrash is brought by Maharsha, Shabbat 21b). And hence they made it like the inauguration of the Tabernacle, which was [composed of] the seven days of installation and the eighth day, [which] was the completion of the beginning of the service in the Tabernacle by Aharon and his sons, as is explained in the Torah. And so [too] with King Shlomo, it is written in II Chronicles 7, "And Shlomo made the holiday... seven days, and... on the eighth day was a convocation" - see there. And hence to commemorate [this], they called this holiday Chanukah (inauguration) also, from the expression, chanukat hamizbeach (inauguration of the tabernacle) and chanukat habayit (inauguration of the Temple). And with this, there is also an allusion to the 25th day: chanu (they inaugurated) kah [which is made up of the letters kaf and hey, which together represent the number twenty-five] (Ran, op.cit.). And another reason for this is elucidated in the Book of the Maccabees: Since, as a result of the decrees, they were stopped from bringing the sacrifices of the holiday of the past Sukkot and Shemini Atzeret. And hence, to commemorate this, they made the eight days of Channukah. And [it followed] that when from the Heavens they were shown the miracle of the oil - 'They' showed them that 'They' agreed to them making eight days. (And this is [the meaning of] what they wrote in Shabbat, op.cit., "The following year, they fixed, etc.;" meaning to say, after they saw that there was agreement to them from the Heavens to make eight days - through the oil that 'They' showed them [stay] lit for eight days. And in commemoration of this miracle, they fixed that candles be lit on Channukah, as was written by Tur.)

6 ו

ובחנוכה אסור להתענות, לבד תענית חלום דמתענין אפלו בשבת ויום טוב. וצריך למיתב תענית לתעניתו, כבשבת ויום טוב.ודע שיש מי שאוסר להתענות גם בערב חנוכה (ב"ח בסימן תרפו) מטעם שנתבאר בסימן תקעג: דאף על גב דבטלה מגילת תענית, מכל מקום בחנוכה ופורים לא בטלה, עיין שם. ובמגילת תענית גם לפניהם ולאחריהם אסור להתענות, אך בלאחריהם יש מי שאומר בגמרא דמותר, ולכן אין להחמיר. אבל בלפניהם – אסור. ויש מי שאוסר גם בלאחריו (שכה"ג).אבל הטור והשולחן ערוך פסקו לעיל סימן תקעג ולקמן סימן תרפו דבין לפניהם ובין לאחריהם – מותר להתענות. דהא דלא בטלה מגילת תענית לעניין חנוכה ופורים – זהו בהימים עצמם, ולא לפניהם ולאחריהם, דלעניין זה גם בחנוכה ופורים בטלה.ויש שמתענין ערב חנוכה תמורת ערב ראש חודש טבת שחל בחנוכה (מגן אברהם שם). ומי שנוהג כן לא ישנה מנהגו, ולכתחילה אין לעשות כן. וכל שכן שאין לגזור תענית ציבור, בין לפניהם בין לאחריהם (שם).ומכל מקום מי שרוצה לסמוך על הטור והשולחן ערוך ולהתענות – מי יוכל למחות בידו? וכל לבבות דורש ד', ובלבד שתהא כוונתו לשמים.

7 ז

גם בהספד אסור בחנוכה. ורק חכם בפניו, דאפילו במועד מספידין אותו, וכל שכן בחנוכה. ויש אומרים שלחכם בפניו אומרים גם צידוק הדין, ויש חולקין בזה, ורק לדרוש עליו מותר (לבוש). ואין מתענין בו יארציי"ט, ולא יום החופה, רק תענית חלום כמו שכתבתי.

8 ח

חנוכה מותר בעשיית מלאכה. והגמרא שם שאמרה "ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" – לאו ימים טובים ממש הוא, אלא כלומר: ימי שמחה. והרי אפילו פורים לא קבלו יום טוב, כדאיתא במגילה, וכל שכן חנוכה.אך הנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה כל זמן שהנרות דולקות, ואין להקל להם (טור). דקצת מנס חנוכה נעשה על ידי אשה, בעת שגזרו שכל נשואה תבעל לטפסר תחילה, כדפירש רש"י בשבת (כג א). ועוד בהמשך הזמן נעשה נס על ידי יהודית, שהשקתה את האויב חלב. ועל סמך זה יש מדקדקין לאכול גבינה בחנוכה, אף שלא היה זה בזמן נס חנוכה.אבל אם נהגו שלא לעשות מלאכה כל היום – יש אומרים לבטל מנהגם, ויש אומרים שלא לבטל, ויש אומרים דיום ראשון ואחרון אין לבטלן (מגן אברהם סעיף קטן ב). ואנחנו לא שמענו ממנהגים אלו, ונשי דידן רק בעת הדלקה אין עושות מלאכה.

9 ט

ריבוי הסעודות שמרבין בהם – הם סעודות הרשות. שלא קבעום למשתה ושמחה כפורים, משום דגזירת המן היתה על הגופים: "להשמיד להרוג ולאבד" – לכך צריכין לשמח הגוף. אבל גזירות אנטיוכס היתה ביטול תורה ומצות. ואף שזה גרוע מגזירת הגוף, מכל מקום סוף סוף הם גזירות הנפש, לכך צריכין לשמח הנפש בהלל, ותודה, וזמירות, ושירות ותשבחות, ואין להגוף עניין בזה (ומתורץ קושית הט"ז סעיף קטן ג).ומכל מקום יש אומרים שיש קצת מצוה להרבות בסעודות. חדא: דשמחת הנפש תלוי קצת גם כן בשמחת הגוף, כמושג בחוש. ועוד: לזכר חנוכת המשכן, שקבעום למשתה ושמחה. וגם יש לומר שירות ותשבחות בהסעודות, ואז וודאי הוי סעודת מצוה.אבל השוחקים בקלפים – עונשן רב, ובעונותינו הרבים נתפשטה נגע צרעת הזה בבית ישראל. אוי לנו שעלתה בימינו כך, וכמה מיני עבירות תלויות בזה! והוא רחום יכפר עון. ומי שביכולתו לבטלה – שכרו מרובה מאד.

The increasing of the number of meals that we partake in [on Chanukah] are ‘voluntary meals’ [as opposed to meals which are a mitzvah], because [the Sages] did not set [the days of Chanukah] for drinking and rejoicing, as they did on Purim. [This is because] the decree of Haman was on the body, to destroy, kill, and wipe out [all of the Jews] (Esther 3:13), therefore, we need to celebrate with our bodies. But the decree of Antiochus was abolition of Torah learning and mitzvot, and even though this is worse than a decree of physical [annihilation], nevertheless, they were decrees against our souls. Therefore, we need to gladden our souls with Hallel, thanks, melodies, songs and praises, and the body has no connection to these [methods of rejoicing]. (And this also answers the question of the Taz 670:3 [who asked that if it is worse to cause one to sin rather than kill him per Rashi Devarim 23:9, why do we not celebrate this holiday more than, or at least equally to, Purim?]) However, there are those who say [Rama Orach Chaim 670:2, in the name of Rabbi Avraham Kara of Prague] that there is a slight mitzvah to increase the number of meals, first, because celebration of the soul is somewhat dependent on the happiness of the body, as we can sense. Additionally, [we rejoice physically] to remember the dedication of the Mishkan, which was set as [a holiday of] drinking and rejoicing. One should also sing songs and praises at these meals, and then it will certainly be considered a ‘mitzvah meal’. But those who play with cards-their punishment is great, and due to our many sins, this plague of tzara’athas spread through the house of Israel. Woe to us that this has happened in our days, and many types of sins are caused by this activity! And may He, the merciful, forgive sin, and one who has the ability to abolish this [practice], his merit will be very great.