יבאר ענוני הזווג הראשון מעניני הזווג השני.
ויאמר יי אלהים לא טוב היות אדם לבדו וכו' G-D SAID, "IT IS NOT GOOD FOR MAN TO BE ALONE."
בהגדה (סוטה ב'.) א"ר שמואל כי פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי, אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהלים קכ"ה) אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן וקשה לזווגן בקריעת ים סוף שנאמר אלהים מושב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (שם ס"ח). כמוציא אסירים בכושרות איני והא אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יצאת ומכרזת בת פלוני לפלוני. לא קשיא כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני, We read in Sotah 2, Rabbi Samuel said that whenever Rabbi Shimon ben Lakish opened the tractate of Sotah, he would say that marriages are arranged for a person by heaven, and that each party is assigned a partner that is appropriate for what he or she deserves based on their deeds. It is written (Psalms 125,3), "The scepter of the wicked will never rest on the land allotted to the righteous." Rabbi bar Chanah said in the name of Rabbi Yochanan, "Arranging such marriages is as difficult as splitting the sea of reeds, since it is written "G-d makes the solitary settle in a house. He leads forth the ones chained in their bonds; read instead "like leading forth" (Psalms 68,7). This is however not so, since Rabbi Yehudah has said in the name of Rav that forty days before the development of the fetus, a heavenly voice announces that the daughter of X will become the wife of Y. The Talmud continues that we do not have a contradiction here. The first statement refers to the first zivvug, matching up, whereas the second statement refers to the second zivvug, matching up.
*כוונת הרב ז"ל להורות בתחילה, כי כמו שכל החכמים ברצותם ללמד לזולתם איזה ידיעה נשגבה מדרכם לבאר אותה ע"י משל או דמיון לקוח מדבר ידוע ומפורסם כמו שדמו הנביאים גבורת הבורא ויכלתו בדמות אריה, וחמלתו על יצוריו בדמות רועה המנהל עדרו עד שאחז"ל על זה, גדול כחן של נביאים, שמדמין הצורה ליוצרה, והחכם (קהלת ט׳:י״ד) דמה את האדם לבית כאשר דמוהו שאר החכמים לעולם קטן, כי כמו שיש בעולם בכלל ובכל בית בפרט מנהיגים שונים ומונהגים מהם, כך יש באדם כחות שונות המנהיגים זא"ז, אשר ע"כ אמר החוקר כי רק בענין זה נוכל לומר, שהאדם יעשה עול, אם לא יתן לכל כת מכחותיו את הראוי לו, וישלוט עד"מ תשוקתו החומרית הראויה להיות מונהגת משכלו להיות לו מנהיג, כן ברצות הי"ת לרמוז על חבור החומר והצורה באדם, ספר לנו ענין חבור האיש והאשה וכל הנאמר פה ממנו ע"פ פשוטו, יאמר ג"כ ד"מ ורמז מחיבור וזיווג החומר והצורה, ובאר בזה גם דברי ד"ה ע"ה (תהלים מ"ה) וחיבור צורת השכל עם החומר נקראו לדעתו בפי חז"ל הזיווג הראשון, ועליו מכריזין קודם הלידה, כי לפי ערך מזג האדם וליחויותיו אשר הם מורשה לו מלידה ומבטן, הטובות הנה בערך וביחס שוה או רעות, כן תהיה ג"כ מדרגת שכלו העיוני והמעשי, אפס הזיווג השני והוא חיבור האיש עם אשתו, הטובה תהיה, או רעה, הוא רק לפי מעשיו, כמא"הכ מצא אשה מצא טוב, ר"ל אם יש איש שמצא אשה יקרה, ודאי רק איש טוב מצאה, ובהפך אמר הכ' שוחה עמוקה פי זרות, זעום ה' יפל שם, ובזה באר הרב כמה ספיקות שהעיר עליהן. להיות המיוחד שבדרכי החקירה והלמוד הוא להורות וללמד בדברים הידועים על הבלתי ידועים, יחייב על הרוב להקדים בלמודים הענינים המאוחרים אצל הטבע אל המוקדמים והידועים אצלו ראשונה להיותם אצלנו בהפך כמו שכתב זה החוקר בתחלת ספר השמע ובראש ספר המדות. והוא דרך ישרה דרך בה כל הבא בשערי החכמה והלמוד וכן היא דרכן של נביאים בכל מה שהודיעו עניני האלהים וגבורת נפלאותיו עם שהוא הסיבה הקודמת לכל הנמצאות בדברים שברא בעולמו. אריה שאג מי לא ירא וכו' (עמוס ג׳:ח׳). כרועה עדרו ירעה (ישעי' מ') ודמו תואריו לתוארי האדם וייחדו הפעולות אל הכלים המיוחדים אליהם. כתובים באצבע אלהים (שמות ל״א:י״ח). שמיך מעשה אצבעותיך (תהלים ח') ובכלל ארז"ל (במדבר רבה פי"ט) אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמין כח הגבורה של מעלה לצורת אדם שנאמר ואשמע את קול אדם כו' (דניאל ח') ר' יהודה בר סימון אמר מהכא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם (יחזקאל א׳:כ״ו) וכבר היה זה המאמר יותר נאות למה שרצהו הרב המורה בפ' מ" ח"א מהמאמר שהביא הוא זה לשונו שם (ב"ר פ' כ"ז) והוא גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה עם שזה וזה יתבארו יפה אצל והאיש משה ענו מאד שער ע"ו ב"ה. וכבר אמרו החוקרים הנקראים אלהיים שרוב מה שלמדו בחכמה האלהית הוא לקוח מהענינים הידועים מדברי הנפש האנושי כנזכר באלהית במאמר התוארים ובחתימתו. והאלהיים על דרך האמת אמרו מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא (ברכות נ"ח.). ואמרו תבא הנפש שיש בה ה' דברים הללו ותשבח להקב"ה שיש בו ה' דברים הללו (שם י'.) כמו שיתבאר זה אצל הדלקת הנרות שער ס"ח ב"ה. ומזה המין מה שהמשילו העולם הבא הצפון מעין כל במעדני העולם הזה ועניני תענוגיו והעדן הרוחני האלהי בעדן הגשמי כמ"ש המאושרים. והביאה הרמב"ן ז"ל בפירושו (פסוק ועתה פן ישלח) הביאני המלך חדריו אל חדרי גן עדן מכאן אמרו כמעשה הרקיע כן מעשה גן עדן. והנהרות כנגד ארבע מחנות שבמרום כו'. ומזה המין מה שהודיע העולמות זה בזה רצוני העולם הגדול הכלול בעולם הקטן החלקי שהוא איש האדם להורות וללמד מהידוע מהאחד אצל הפרסום למה שנעלם ממנו מהשני מבלי השקפת איזה מהם קודם אצל הטבע. וכבר המשיל מהות איש האדם בעיר קטנה ואנשים בה מעט כו' (קהלת ט') להיות עניני העיר שריה ומנהיגיה וחלוקי דעותיה וכתותיה וכל הקורות אליה במלחמותיה ונצוחיה מפורסמות אצל האנשים ממה שידעו את עצמם. וכבר כתב זה המשל עצמו החוקר בסוף המאמר החמישי מספר המדות כי על כן אמר שיפול באדם המאמר בשהוא עושה עול לעצמו בשכבר ימצא בו מי שהוא במדרגת מנהיג ומי שהם במדרגה מונהגים מצוה ומצווים וכיוצא בזה ונמשך לזה אמר החכם ג"כ עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו (משלי כ״ה:כ״ח) וכבר המשיל האדם הפרטי לסבה זו עצמה אל הבית המלאכותיי אמר בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלף הבית (קהלת י׳:י״ח). וזה מפני שעניני הנהגת הבית המלאכותיי הוא יותר מפורסם עם שההנהגת הבית הטבעי שלו שהוא עצמו היא קודם אליו בטבע והוא מה שרצהו באותה פרשה שזכר תחת שלש רגזה ארץ כו' תחת עבד כו' תחת שנואה כו' (משלי ל׳:כ״א). כמו שיתבאר בשער צ"ה ב"ה. וכבר הקריב המשל והלמוד בהמשילו החבור הטבעי הראשון אשר חובר בהוית האדם הנכלל באומר וייצר יי' אלהים את האדם עפר כו'. שהוא חבור החומר והצורה אל הזווג המאוחר אצל הטבע המפורסם אצלנו כי יקח איש אשה כמו שהיה מנהגו בכל ספר משלי בדברו מהאשה הזרה והנכריה וגם מאשת חיל עטרת בעלה עד שהפליג בשבחיה פרשה אחרונה כאשר יתבאר אצל ואברהם זקן כו' שער כ"ב ב"ה כי באמת שני החבורים האלה יש להם קירוב גדול ודמיון נפלא והם נאותים מאד ללמוד זה מזה. והתועלת המגיע מזה הלמוד עצום מאד למי שהוא מסתכל בעצמו וחס על מציאותו וחס על כבוד קונו כחס על הנר נר יי' נשמת אדם אשר נפח באפו כחס על השמן שמן משחת קדש התורה האלהית אשר תורק עליו להאיר על ראשו כחס על הפתילה הוא חיי גופו אשר חובר אליו צמיד פתיל בימי חלדו בכל מכל יפקח עיניו להועיל לעצמו ולהיטיב אחריתו. ולסבה זה הענין המהנה והמועיל מאד לדעתי יסדו בני קרח מזמור מיוחד כללו בו ענינים נפלאים ממהות החבורים האלו ותועלתם כפי מה שאבארהו להגיע הנאתם: It is customary to compare the unknown to the known in order to better understand the unknown. G-d is referred to in scripture as possessing limbs, although He is purely spiritual, in order to make some of His actions more comprehensible. "As a shepherd leads a flock" (Isaiah 40,11), or "Your heavens are the work of Your fingers" (Psalms 8,4). Rabbi Yudan stated, "Great is the power of the prophets who have described the power of the Almighty in human terms, as it is said in Daniel 8,16, "I heard a human voice" (a voice sounding like the voice of man). The right to describe the creation of man as a fusion of dust and spirit, a joining of matter and form, is also based on such considerations. The known is described in order to make it easier to understand the unknown or the less well known.
למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות (תהילים מ״ה:א׳). יראה שראו לנצח השיר הזה על דוגמת שושנים לפי שהדרוש אשר כוונו אליו בו יתדמה אליהם בענינו וזה כי כמו שהשושנה היא נחמדת מאד למראה ותאוה היא לעינים. אמנם כאשר יקחה האדם בידו ויקריבה אליו ירגיש בה הנאת הריח הטוב הלביי אשר הוא תועלת נפלא מהראשון במה שהיא מחזקת כחות הנפש כן הדרוש הזה במה שנראה ממנו לעינים מהזווג המפורסם יועיל מאד אל האיש ואל האשה במה שיתן הסדר הנאות והמועיל בהנהגת הבית על צד היותר טוב שאפשר. אמנם כאשר ישקוד המתבונן בעיונו בכוונת דבריו והתכת חלקיו כמו שיחוייב למאמרים כאלה ימצא בו תועלת אחר נכבד מאד ירגיש בו השכל תענוג נפלא מהראשון מצד היותו רוחני ונפשיי בהשכלתו ומגיע התועלת לעקר עצמיותו וזה טעם משכיל שיר ידידות יכוונו אל שני מיני הזווגים שנזכרו:
רחש לבי דבר טוב כו' [ע' קהלת בפי' הרב על פסוק ראיתי את כל המעשים] לחכמי החקירה במקומות המיוחדים אל זה העיון ובפרט במאמר הו' מספר המדות נתבאר שהשכל נתחלק לעיוני ולמעשי. ושהפועל המיוחד אל העיוני הוא השכל בדברים ההכרחיים הנצחיים לבד שפעולותיו נשארות בעצמו ובלתי יוצאות ממנו. והשכל המעשי גם הוא יתחלק לחלק אשר בו יתבונן להמציא הטובות האנושיות בדברים האפשריים וקראו אל זה החלק תבונה ואמר שהוא קנין אמתי נעשה בהשכל בכל טובות האדם והרעות והכוונה גם כן שפעולותיו נשארות בעצמו בלתי יוצאות ממנו. אמנם חלק ב' מהמעשי יקראו אותו מלאכותיי והוא מסוג הדברים הנפעלים אשר הפועל יוצא אל הפעול ומקנה לחמר צורה או תמונה מלאכותיית ובעבור זה קראוהו קנין נפעל בהשכל האמתי. על פי הדברים האלה אומר אני שג' אלה חלקי הפעולות אשר הם כל האדם הם אשר כוונו אליהם המשוררים בכתוב הזה אשר הניחוהו להתחלת זה השיר הנכבד אשר כן תארו ענינו ובו התפישו על דרך הכללות הדברים אשר בביאורם ובחלוק פרטיהם ימשך המזמור כלו. והנה על הראשון והוא פועל השכל המוחלט הנשאר בעצמו אמר רחש לבי דבר טוב ייחוס הדבר אל הלב ותוארו בטוב כי שלמותו בעצמו ולא יוצא ממנו כמו שהטוב הוא נרצה לעצמו לא לזולתו. ועל החלק השני אמר אומר אני מעשי למלך כי בחלק המעשי הזה לפני מלכים יתיצב לסדר לפניהם משא ההנהגה הכוללת המוטלת עליהם וכל הדברים המועילים לחיים. ועל החלק השלישי אמר לשוני עט סופר מהיר ואמר זה על כלל האברים הכליים המזומנים להוציא אל הפועל כל מלאכת מחשבת להשלים רצון השכל האנושי על השלמות כמו שתוציא עט הסופר המהיר לחוץ מה שצוייר בנפשו מהענינים המושכלים על צד היותר נאות שאפשר. והמשיל הענין באבר זה, רצוני הלשון, כאלו ביאר הכוונה בדבר אשר בידו ואשר הוא לפניו לפי שעתו בהוציאו בשיר זה לחוץ הדבר הנכבד המצוייר בנפשו וזה להפליג מליצתו. ואחר שזכר בפסוק הא' שלשה חלקים האלה בדרך כלל נעתק לפרש ענינם ולבאר סגולותיהם ותאר החלק הראשון בשלשה תוארים נפלאים שהם מיוחדים אליו והוא נבדל בהם משאר החלקים והם עקר שלמות האדם וסוף מעלתו ולזה אמר יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך כו': *התואר הראשון, ר"ל שהשכל העיוני יש לו שלש מעלות, הא' שהוא הכח היותר יפה, והנכבד באדם, והשגתו בדברים הנעלים מבני אדם בהשקפה הראשונה, והב' שרק בעבורו נתן לאדם כשרון הדבור החסר לכל שאר בע"ח, והג', כי רק בעבור תבונתו ושכלו העיוני הזה אשר על ידה יעש הטוב והישר בעיני אלהים ויעויין בעיונים אלהיים הוא נשאר וקיים לעולם אף אחרי הפרדו מהגוף, ועל שלש אלה רמז המשורר באמרו יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלהים לעולם, גם להשכל המעשי שהוא כח ?התבונה בדברים ארציים יש שלש תנאים, אם יהיה כראוי וכנכון, האחד, שיכוין בעליו בו רק אל מה שהוא טוב באמת, תחת כי השכל המלאכותי יקרא טוב בדרך העברה אם רק ידע להשיג חפצו, אף שחפצו זה בעצמו הוא רע, כמו שקרא הכ' עצת אחיתופל טובה בדרך העברה בעבור היותה מכוונת כראוי להשיג חפצו הרע להמית את דוד מלכו, הב' שישתדל לדעת החלקים הפרטים בכל דבר, ולא יסתפק בידיעת הכלל לבד, והג' שישתדל להגיע אל תכליתו ע"י אמצעים טובים ורק בדרך נכון, ולא בדרך עקש ופתלתל. ועל שלש אלה אה"כ אל השכל המעשי אשר קרא בשם גבור, צלח ורכב על דבר אמת, ר"ל כמו שהרוכב תמיד בחבור והצטרפות אל מרכבתו ובהמתו שהוא רוכב עליה כן תתחבר תמיד אל האמת ומעלת המדות להתרחק מכל פחיתות ודבר שקר לבלתי עשותם לאמצעים להשיג חפצך וזה הוא התנאי הראשון, ועל השני אמר חציך שנונים, ר"ל חצי שכלך יהיו שנונים לדעת ולהכיר כל החלקים הפרטיים והבדלם כי רק השכל השנון ישקיף על ההבדל בין הדברים הנראים כדומים, כמו שתרגם אונקלס בעלי חצים מרי פלוגתא ר"ל היודעים לחלק ולהבדיל בין דבר לדבר, ואיש כזה נקרא בלשון חז"ל שיננא ועל התנאי הג' אמר שבט מישור וכו' להורות כי ישתדל להשיג תכליתו תמיד רק בדרך ישר.- התואר הראשון הוא במה שפעולתו המיוחדת היא להתבונן בדברים העיוניים הרוחניים שהמה נכבדים ועליונים מאד מאדם. ולזה אמר שכבר נתיפה בזה בתכלית הנוי והיופי משאר הכחות שיעור שנתעלה מאד מאדם להיותו כאלהים לדעת. והתואר השני כי בעבורו ולא בעבור זולתו מחלקי האדם וכחותיו יקרא חי מדבר והוא אומרו הוצק חן בשפתותיך כי הדבור מיוחד זה לשפתים והחן המיוחד לאדם הוא בדבור כמו שאמר בשניהם נופת תטופנה שפתותיך כלה וכו' (שיר השירים ד׳:י״א): והתואר השלישי כי מצדו ולא מצד זולתו מחלקיו ימצא לו ההשארות הנצחי ולזה אמר על כן ברכך אלהים לעולם:
ואחר שהשלים בזה תארי השכל העיוני נעתק לבאר תארי השכל המעשי בשני פעולותיו. ואני טרם אשמיעך ביאורם אזכירך מה שאמרו חכמי החקירה מתנאי אלו החלקים ותארם כדי שיהיה לפנינו כשלחן ערוך להבנת הכתובים האלו וסדורם בזה אחר זה כשנשים אליהם לב:
הנה החכם במקומו הרמוז כאשר דבר על זה החלק הראשון מהשכל המעשי אשר קראו בשם תבונה שכבר ביארנו מהותו אמר שימצאו לו ג' סגולות מיוחדות בהם יובדל מזולתו אשר למעלה ולמטה ממנו:
הראשונה כשהוא כח דבק אל מעלת המדות לא יסור ממנה וזה כי מעצמות התבונה שתדבק עמה יושר השכל וטוב הרצון אל הענינים הטובים והנאותים לזה אמר שאינה צריכה אל מעלה אחרת כי בכללה כל המעלות כלן שאם יתבונן באלה הדברים זולת היושר לא יקרא נבון בשום צד. ובזה נבדל מהכח המלאכותיי כי לא יבוקש מבעל המלאכה מצד מה שהוא בעל מלאכה רק שידע את אשר יכוין אליי הן טוב הן רע והחוטא במלאכה הוא יותר טוב כשיחטא ברצון מכאשר יחטא בבלי דעת שאם כוון לעשות את הרע ועשה כרצונו הרי זה מבובח מצד שהוא אומן הוא מה שכתוב ויי' אמר להפר עצת אחיתופל וכו' (שמואל ב י״ז:י״ד) כי אם שהיה עצה יעוצה לכבות את נר ישראל (לשון הכ' שם כ"ב) מכל מקום כיון שהיה מכווין בה יפה לעשות את אשר אמר קראה טובה מצד שהיא מלאכה שלא תתחבר עם המלאכה מעלה כמו שתדבק עם התבונה ומזה נדע שאחיתופל ובלעם והדומים להם לרדוף הרעות בחכמתם כי לא נבונים המה בשום צד. וגם מה שאמרו רבותינו ז"ל ואלו נבונים אפילו בדורו של משה לא אשכח (עירובין ק':) לפי שהם קשי המציאות:
השנית שבעבור היות התבונה אצל הפעולות האנושיות, והפעולות הם אצל הפרטים החלקיים הנה שיצטרך הנבון אל ידיעתו החלקיים אשר אצל הדברים הנפעלים, יותר מידיעתו הכוללים, כי החטא בעצה יקרא יותר מצד הפרטי, ממה שיקרא מצד הכולל. ומכאן מצא חושי הארכי מקום לבטל עצת אחיתופל. כמו שאמר לא טובה העצה אשר יעץ אחיתופל בפעם הזאת (שמואל ב י״ז:ז׳). יראה בפעם הזאת שלא יסכימו הענינים החלקיים אשר במעשה הזה עם שהורגל להיות בכיוצא בזה על הרוב. והוא אשר ביאר אותו בטוב באומרו אתה ידעת את אביך ואת אנשיו כי גבורים המה ומרי נפש המה כדוב שכול בשדה ואביך איש מלחמה ולא ילין את העם הנה עתה הוא נחבא כו'. והוא גם בן חיל כו' (שם). שכלם הם ענינים משונים יוצאים מההקש הרביי כמו שביארתי בביאורי במאמר ההוא והמשכיל יבין מעצמו: סוף דבר שחוייב לנבון שיהיה זריז ומהיר להכיר הענינים הממציאים הטובות האנושיות ואשר הם מונעים ומרחיקים אותם בידיעה חלקיית ופרטיית. לא כחלק העיוני המוחלט שהעיון המיוחד אליו הוא בכוללים לבד:
השלישית שבתנאי הנבון שבכל מה שיסדר פעולותיו להביא התכליות הטובות שיכוין להגיעם אליהם בדרך טוב ונכון שאם לא יעשה כן יקרהו כמו זה שמוליד תולדה אמתית מהיקש כוזב להיות הגבול האמצעי כוזב ולזה גומר החוקר ולכן לא תהיה בשום צד תושיה כי אם היושר אשר הוא מועיל גם אם תביא אל הדבר הראוי אם לא יהיה בדרך הראוי וזהו עצמו מאמר המשורר הורני יי' דרכך כו' (תהלים כ"ז). יראה שיורהו דרך להגיע אל מחוז חפצו ושינחהו אל הגבול ההוא באורח ישר ונכון. ואשר לא יכוין אל תכלית טוב בחכמתו או שלא ידרוך אליו בדרך הראוי לא יקרא נבון. אבל זה יקרא רשע ערום (ב"ב קל"ז.) וזה טדר וזובח משחת ליי' (מלאכי א׳:י״ד). שלש אלה קצות דרכי האיש הנבון הראשיות, תחתם יעמדו כל שאר תואריו וסגולותיו אשר נזכרו שם וזכרתי לך מעט מהרבה למען יהיה לנו לעינים לראות טוב כוונת המשוררים באלו הכתובים הבאים אשר סדרו בהם הענינים האלו בעצמם זה אחר זה אחר שנתנו גדרו ותוארו על הדרך שזכרנו בחלקו מהכתוב הראשון בהמשך אלו הענינים אמר חגור חרבך על ירך גבור הודך והדריך, והדרך כו', חציך שנונים כו' כסאך אלהים עולם ועד כו' אהבת צדק כו' (תהילים מ״ה:ז׳). למה שכבר אמרנו שפעולת השכל המעשי תתיחד לחשוב מחשבות לסדר הטובות האנושיות והוא קנין בנפש בלתי יוצא לחוץ רק שהוא נכון ומזומן לצוות ולזרז אל הכח המלאכותיי המוציא אותו החוצה כמו שהונח לזה דמה אותו לחגורת החרב בנרתקה על ירך גבור כי הוא יורה על הכחיות המוכן לצאת מהרה אל הפועל כשיבא הצירך. ולזה אמר אתה גבור והוא הכח המעשי שאמר הודך והדרך לחגור חרבך על ירך כלומר תארך המיוחד ובדרך האמתי הוא קנין אמתי נעשה בהשכל אצל טובות האדם בלתי יוצא לחוץ אבל הוא נכון ומזומן לצאת כמו שהוא החרב על ירך הגבור שאם שאינה עדין יוצאה מתערה אבל היא נכונה מאד לצאת. ויהיה אומרו הודך והדרך כאלו אמר תארך ומהותך כי הדר ותואר שמות נרדפים או קרובים כאומרו לא תאר לו ולא הדר (ישעיהו נ״ג:ב׳). ואחר שביאר גדרו בזה הכתוב נעתק אל השלשה תארים אשר אמרנו. על האחד אמר והדרך צלח רכב על דבר אמת וכו'. למה שיחוייב שתצטרף עם החלק הזה התבוניי המעלה המדותיי צרוף דבק לא תסור ממנו בשום פנים כמו שהונח לזה דמה אותו לרוכב שזה ענינו לגמרי כי כמו שהרוכב עם שהוא זולת המרכב ונפרד ממנו כמ"ש הרב המורה בפי' לרוכב בערבות (תהילים ס״ח:ה׳) פרק (ע') חלק א', מ"מ תואר הרכיבה לא יצוייר בזולת מרכב עד שאם תאמר רוכב מדרך ההצטרפות יחוייב שיכלול המאמר המורכב ואף על פי שלא תפרש אותו בשפתיך כן כאשר תאמר נבון אין אתה צריך להוסיף שהוא ישר הרצון והבחירה כי הוא ודאי בכללו ולזה הפליג המליצה בשאמר והדרך צלח. יראה תארך הראשון אתה הגבור להצטרף עם דבר אמת וענוה צדק ושלא תפרדו זה מזה כמו שלא יפרד הסוס מהרוכב בבחינת התואר ההוא. וכמ"ש שהוא קנין אמתי נעשה בהשכל אצל טובות האדם ועם זה ודאי תורך ימינך מעשים מראים אשר יעלו בידך כי בהסכים השכל עם הרצון הישר יצאו כל פעולותיך שלמות ושכולה אין בהם. ואחר שתאר התנאי האחד ביאר השני ואמר (שם מ"ה) חציך שנונים עמים תחתך יפלו וכו'. והוא צורך זריזותו אל ידיעת הענינים החלקיים והקפת כל קצוי פרטיהם לפי שהוא אצל הדברים הנפעלים כמו שאמרנו. ולזה הפליג במליצתו לומר שצריך זה הגבור שיהיו חציו שנונים והוא כנוי אל ידיעת הדברים החלקיים, כענין שתרגם אנקלוס בעלי חצים (בראשית מ״ט:כ״ג) מארי פלוגתא, והוא הזרוז והחדוד בידיעת החלקים והקפת הפרטים כפי אשר יאות לכל עם ועם ולפי הזמן והמקום. ולזה אמר עמים תחתך כו' יראה שיהיו חציו שנונים אל אשר יאות אל הנהגת העמים אשר תחתיו. ולפי שהידיעה החלקית הזאת צריכה שתתפשט בדברים הממשיכים הטוב והעוזרים אותו ובהכרת הדברים אשר ימנעוהו וידחוהו ממנו כי ידיעת ההפכים אחד ושתיהם צריכים לתשלום התבונה כי איך ישמר האדם ממה שיזיק אם לא יכירהו. לזה אמר יפלו בלב אויבי המלך כי חצי הכרתו אלו צריך שיפלו ויגיעו בעצם הדברים המפסידים והמונעים מהגיע פעולות שכלו אל השלמות שהם לו כאויבים כדי שישמר מהם שהוא תכלית ההקפה כמו שאמרנו. ואחר שביאר זה התואר הב' נעתק לבאר הג' ואמר כסאך אלהים עולם ועד שבט מישור כו' (תהלים שם) ירצה שתכלית המכוון לו בכללי מעשיו אשר יעשה אותם בכח המלאכיי אשר עליו יכון כסא הוא האלהים שהוא מטיב התכליות כלם וגם המטה אשר יעשה בו את הדברים החלקיים המביאים אל אלו התכליות צריך שיהיה שבט מישור והיא מליצה תמה ושלמה להיות התכליות בכל המבוקשים טובים ואל ההגעה אליהם בדרכים נאותים כמו שאמר:
הנה בזה נשלמו הג' תוארים שהקדמנו זכרונם עם נתינת הגדר בראשם ועתה נעתק לשבח זה החלק בהבדלו המיוחד במעלה וכבוד על שאר הכחות הנפשיות כמו שעשה ראשונה בהבדילו השכל העיוני על כל שאר כחות האדם כאשר ביארנו ולזה אמר אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלהים כו'. והכוונה כי לא משחו אלהים שמן גדולה וכבוד על עדרי חבריו שהם הכח הרוצה והכועס המאוה המואס וזולתם אשר הם תחת הכח המתעורר רק בסבת הענין המיוחד שבו שהוא לאהוב הצדק ולשנוא הרשע בכל מה שישכילהו ובכל מה שיסדר הפעולות היוצאות לחוץ ע"י אלו הכחות הגופיות והאברים הכליים. והנה עם זה השלים ענינו בתת סבת חשיבותו ומעלתו באומרו על כן משחך אלהים כו' כמו שהדברים האלה עצמם אמר בכמו זה אל השכל המוחלט על כן ברכך אלהים לעולם כמו שנתבאר: ואחר שהשלים תואריו העצמיים נמשך לפאר אותו ולקלסו מצד היותו חושב מחשבות לעשות בכל מלאכה כי לא נתחלל כבודו בזה כמשפט שכלי האנשים. ולזה סדר המלאכות החשובות והיקרות מאד המועילות תועלות גדולות לחיים הטובים והמאושרים ואיך הכחות הגופיות והאברים הכלים הם מזומנים לפניו לעבוד עבודתו כמשרתים עושי רצונו ועם זה כבודו מונח במקומו. ועל הענין הראשון אמר, מר ואהלות קציעות כל בגדותיך מן היכלי שן כו'. ירצה הנה הגיע משלמותך זה שתשכיל להמציא השמוש לך וכל אשר כגילך באלו הדברים הנחמדים למראה וטובים להשכיל ליקר עצמך מאריגת הבגדים היקרים אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב להיות לכבוד ולתפארת עם ריחניותם ובישומם במציאות הרכבות המרקחות בעלות הבשמים הרוחניים המעולים ובחרושת עץ לשבת בית בנוי לתלפיות כמנהג המלכים כי תצוה לעשות מאשר שמחוך מהם כלומר כאשר ייטב לך ואין מונע כמו שכבר הוצרכו כל המלאכות האלה למיניהם בבנין בית עולמים ובגדי כהונה ושמן המשחה וקטרת הסמים אשר בקש השם יתברך איש או אנשים כלבבו שיעשו אותם בחכמה ותבונה ובדעת כמו שנאמר ראו קרא יי' בשם בצלאל כו'. וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת כו' (שמות ל״ה:ל״א). ועל הענין השני אמר בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך כו' דמה זרוז והזמנת כחות האדם וכל כליו לעשות אלו המלאכות בדמיון הנהגת הבית המעולה אשר שמה ישבו האיש החכם המעולה והאשה המשכלת החשובה ושבע הנערות הראויות להיות לפניה לעבוד עבודתה וקרא לכחות האלו ולכליהם כלם בנות מלכים ליחס אותם אל שני חלקי השכל שזכר ראשונה ואמר שכבר היו מזומנות לבא לפניו ולבקר בהיכלו לשמור לעשות כל היוצא מפיו. ועל הכח המתעורר בכלל אשר כלן הן לו לבנות אמר נצבה שגל לימינך בכתם אופיר שהכח החמרי הזה בכלל, והוא במדרגת הנקבה בחבור הראשון והידוע ראשונה אצל הטבע, היא שגל העומדת לימינו לשרתו בכל אשר יחפוץ להוציאו אל המלאכה. ובזה נתן כתר מלכות בראשה וכמ"ש אשת חיל עטרת בעלה (משלי י״ב:ד׳). ועתה אחר שהשלים לבאר מהות זה החלק מהשכל אשר הוא בכל מה שזכר ממנו במדרגת הזכר השלם הנמצא בזווג הסב פניו כלפי השגל שזכר אשר היא עם חברת נערותיה פקודות על פקודת המלאכות כלן ועובדת עבודתן ודבר אליה דברים טובים דברי אלהים חיים מועילים הפלא ופלא בבחינת ב' מיני הזווגים ודברים קרובים ואמר שמעי בת וראי והטי אזנך כו' כוון להיות הנגלה מדבריו תוכחות מוסר אל האשה הידועה בזווג המפורסם וממנו יובן בקלות מה שצריך שיובן לשארו הקרוב אליו. והנה לפי שהאיש הזה המעולה בעל המעלה הזאת ימצאו לו ג' ראשי המעלות שזכרנו והם המעלה העיונית בהחלט והתבוניית והמלאכותיית לקח לו כנגדם במוסרה ג' לשונות אלו שמיעה ראייה נטיית אזן כי כל אחד מהם מיוחד לענינו כמו שיושכל מעצמו ואמר ושכחי עמך כו' שהמחוייב לאשה המעולה שלא יהיה בלבה דבר מכל אשר בבית אביה שתעורר בו קנאה או שנאה בבית בעלה שכבר יהיה זה סבה להפסיד אהבת חברתה ולקלקל שלום זווגם באופן שיתבטלו ממלאכתם המיוחדת לכל אחד מהם. ועקר זה הענין הוא נמצא תחלה אצל החברה הראשונ' כי מהידוע שהדברים הנפעלים ימשכו אחר ההנאה והעצב ובעבורם נשחתו או יושעו הפעולות כמבואר בפרק ג' מהמאמר הנזכר לספר המדות. והתורה פרסמה אמתתו באסור השחד ופיסול הקרוב והשונא בדין (ע' סנהדרין כ"ז:). ולזה הזהיר אותה לשכוח עמה ובית אביה כדי שלא יהא טבע משפחתה גורם ההפסד באלו הפעולות וגם שלא תפול העצלה והרישול במלאכות המוטלות עליה או למנוע אותו מהעיון שכל זה הוא בא מפאת החמר בלי ספק: ויתאו המלך יופיך כי הוא אדניך והשתחוי לו (תהלים שם). אמר כשתעמדי על הגבול הנזכר מההשמעות וההכנעה אליו יתאו מלכך זה יופיך ויקים אותך אצלו ולא ירחיקך מעליו כהרחיק שטן ויצר רע ונתן הטעם כי הוא אדניך ירצה שלא הית' תכלית חברתכם אל שתשתמש ממנו להנאתך רק שישתמש הוא ממך לשלמותו. ולזה ראוי לך לקבל אדנותו בסבר פנים יפות והשתחוי לו וכמה צודק זה המוסר המועיל בבחינת שתי נשיו. אמנם זה המוסר הוא מיוחד בבחינת ענינה בעבודת בעלה במה שיאות אליו להשלמת השכל העיוני. אמנם למה שיאות לומר אליה בבחינת מעלת התבונה אמר (תהלים מ"ה שם) ובת צור במנחה פניך יחלו וכו' כל כבודה כו'. בשר אותה כי מצד שבעלה זה הוא פלא יועץ בכל הדברים הגדולים אשר יעשו בין עם לעם ובין ממלכה לממלכה עם היותו מתבונן בתקון סדור הנמוסים והדתות למדינות רבות הקרובות והרחוקות יחוייב ששרים רבים ונכבדים הסוחרים מצור וצידון וזולתם ישכימו תמיד לפתחך ויקדימו פניך במנחות ותשורות באשר את אשתו. וזרז אותה שראוי אז לה להתנהג בהצנע לכת כמשפט הנשים הצנועות המכינות מושבן חדר בחדר וכל באי שער עירה לא יראו פניה כי אם על דרך הזרות והוא אומרו כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה. והוא כנוי לכלל הצניעות בכל הדברים הראויים לה מבית ומחוץ. אמר שתנהג בזה הצניעות אע"פ שלא יחסר לה כל מהבגדים היקרים וממשבצות הזהב והתכשיטין כיד המלך וזה עצמו ענין האשה הראשונ' אצל הכח הזה התבוניי שהיא נהנת ממנו במעלת הכבוד והעושר הנמשכים: אמנם מדרכ' להיותה נסתרת ומכוסה במעשים האלו במה שהוא קנין בנפש בלתי יוצא לחוץ. אמנם על מה שיאות לה מהחלק המלאכותיי אמר לרקמות תובל למלך בתולות אחריה כו' תובלנה בשמחות כו'. יכנה החלק המלאכותיי הזה אל מעש' הרקמה כמנהג המליצים החשובים הבונים שיריהם בגבולי היופי והנעימות כי היא חשובה שבמלאכות והראוי' ליחס הכבודה בת מלך ונערותי' לעשות מעשה רוקם בזהב ובתכלת ובארגמן. וגם מפני שהיא מלאכ' שריית וראשיית על מלאכות רבות אשר תחתיה ובזכרונה יוכללו כל המלאכות כלן ואמר שאחר שעקר זווגה עמו היה בשביל זה העסק המיוחד התלוי בה שצריכה להשתדל בו על צד הזריזות המופלג. ושיעור הכתוב לרקמות תובל זאת האשה לפניך המלך כדי שתזדרז היא ראשונ' ובתולות אחריה רעותיה הנזכרים כלם מובאות לך כי כל אותן מלאכות אשר המה עושות לך הן ולהנאתך. וכמו שזרזה בזה מהעצלות הוסיף לה מוסר מצד המעל' ואמר תובלנה בשמחות וגיל כו'. זרזה שלא תרע עינה בבואנ' עמו להיכל מלך לעשות מלאכתן ע"ד שאמר אין אשה מתקנא' אלא בירך חבירתה (מגלה י"ג.) רק שתוביל אותם בשמחות וגיל עד שתבואינה בתמידות בהיכל מלך אל החצר הפנימי לשרת שם ואין מכלים. וזה עצמו ענין האשה הראשונ' כי הכח המתעורר הוא הפקיד הממונ' להוציא כל המלאכות המחושבות אל המעש' ע"י שאר הכחות ההולכים לרגלו לעשות מלאכתו כענין הנערות ההנה וכלן ראוי שתבאנה ותלוינה אלוו בשמחות וגיל כי אין שום פועל טוב יוצא לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות:
ואחר שהשלים לבאר כל אלו הענינים והושיב אותם איש על כנו סיים השיר הזה בהראות התועלות הנמשכות מזה החבור ויחד כל אחד מהם למי שהיה עצמית לו ואמר (תהלים שם) תחת אבותיך וכו'. אזכיר' שמך כו'. על התועלת אשר מפאת הנקב' כוון הדבור עם המלך המעול' אשר עמו ידבר מראש ועד סוף ואמר הביט' וראה כי לעזר השגל הזה הנצבה לימינך ישתלשלו המשפחות ויהיו בניך תחת אבותיך ויותמד נצחיותיך במין העולם כמו שהוא ענין כל הב"ח ונוסף עליהם כי תשיתמו לשרים בכל הארץ והוא האדנות והשררה המיוחדת למין האנושי על כל שאר המינים כמו שיחוייב גודל יחס המולידים על יחסם. כי הוא אומרו פרו ורבו ומלאו את הארץ כו'. אמנם מצד מעלת האיש ביחוד אמר אזכיר' שמך כו'. ירצ' כי מצדו ישאר לו הנצחיות באיש עד אשר יזכר שמו המור' על האשיות בכל דור ודור כלומר לעד לעולם וכמו שביאר באומרו (שם) על כן עמים יהודוך לעולם ועד. ירצ' כי על כן יהודוך עמים כלם כמאמר לעולם ועד כלומר שהכל אומרים עליך שאתה נצחי וקיים לעד. או שיאמר כן על מה שיודו הכל חסדו המושג להם מצד זה החלק המלאכותיי והכל מקבלים תועלתו. ויהי' אם כן השלמת השבח וסיומו בכל אחד מהם בשוה כי במעלת העיוני חתם על כן ברכך אלהים כו'. ובמעלת התבוניי אמר (כולו שם) על כן משחך כו'. וכן על המלאכותיי אמר על כן עמים יהודוך. והנה עלה כלו כהוגן זהו מה שראיתי לבארו בזה המזמור החשוב להיות הענין יקר בעיני לתועלת האדם הנלבב והיא ראוי שיאמר על פי המשוררים האלה ונרא' כמחוייב מכוונתם ולמדנו מה שרצינו אליו מהיות הענין מוסכם בלשונם ובאמריהם ללמד על החבור הטבעי באדם עם שהוא קודם אצל הטבע מן החבור השני המתאחר אצלו להיותו יותר מפורסם אם במהותו ואם בכל עניניו. ועם זה יובן בנקל המאמר ההוא אשר זכרנו פתח השער אשר אמר ריש לקיש כי פתח בסוט' ונסתכל בגנאים המשיגים אותה מהדופי ומכשול האסור הנטפלים אליה אשר טוב לפני האלהים ימלט ממנ' וחוטא ילכד בה גזר ואמר שא"א שדבר כזה אשר הוא כל כך קרוב אל הצלחתו האמתית לקרב או לרחק שתהי' לו רק מצד מעשיו המיוחדים אליו מצד בחירתו אשר הצלחת האדם דבקה בהם ולזה אמר רבה בר בר חנה וקשה לזווגן כקריעת ים סוף. ירצ' שכמו שקריעת ים סוף והדומה לו היא ענין נסיי עשאו האלהים כנגד המנהג הטבעי להשכיר ולהעניש לבעלי הבחירה כן הוא מהראוי להכריח איזו התחלה טבע או מזל שימצא בענין הזה להושיב יחידים ביתה כפי מה שיחוייב מפעולות הבחירה על דרך השכר והעונש אם להמציא הטוב אל הראוי אליו או למנעו מהבלתי ראוי. וזהו דבר שלא יספיק עליו שום בעל שכל כלל. ומכאן סתירה גדול' למאמר האומר. מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ומכרזת בת פלוני לפלוני שאיך יתכן שדבר אשר כזה ימשך כפי מה שיזדמן בעת התולד' ולא יועיל לו מעשיו או יזיקו וגם במה שתרץ באומרו כאן בזיוג ראשון כאן בזווג שני למה תהי' כזאת בשום זווג מהם דמה לי ראשון ומה לי שני ומי שלא נשא אלא אשה א' הנה יקבל בזה עול גמור. ועוד שהרי אז"ל כל שמתה אשתו ראשונ' בימיו כאלו חרב בית המקדש בימיו ופסיעותיו מתקצרות ואור חשך באהלו ועצתו נופלת (סנהדרין כ"ב.) וכלהו ילפי להו מקראי כמו שיתבאר בשער כ"ב ב"ה אלמא הראשונה עקר. ועוד אמרו לכל יש חליפין חוץ מאשת נעורים (שם) ויותר ראוי שיאמרו כל זה על השנייה המזווגת לו לפי מעשיו הטובים אשר היא ראוי' לו באמת והלא באברהם ושרה כי היו הזווג המשובח נאמר הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו וכו' (ישעיהו נ״א:ב׳). וביצחק ורבקה נאמר היא האשה אשר הוכיח ה' (בראשית כ״ד:מ״ד) נרא' כי הוא ית' המזווג אותם והמחברם והנה לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם על פי מעשיהם הטובים ותפלתם זכה וכמ"ש על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא זו אשה (ברכות ח'.) ואם הגזרה אשר נגזרה בעת היציר' אמת הוא חריצות המעשים שקר ותפלת הצדיקים הבל וריק חלילה חלילה. רק כונתם במה שאמר כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני היא אל ב' מיני הזווגים אשר היינו עליהם כי הקודם מהם אצל הטבע והיא חבור החמר אל הצורה הנמצא בכל איש ואיש שעליו נאמר זכר ונקב' בראם ויקרא את שמם אדם הוא אשר קראוהו זווג ראשון. אמנם הזווג המפורסם אצל האנשים אשר יעש' במלאכה כי יקח איש אשתו הוא הזווג השני כי הוא המאוחר אצל הטבע ואשר הוא שני לכל אדם בלי ספק וזהו אשר נאמר עליו שהוא נעשה בבחירת האדם ושיזמינהו לו האלהים כפי מעשיו. אמנם הראשון הוא אשר יחוייב מטבעו שיעשה כפי מה שיזדמן בו מכח הענינים שנתחברו בהויתו הן לטוב הן למוטב והוא אשר מכריזין עליו קודם יצירת הולד לפי שההכנות וההזמנות הפועלות בו אז הוא זמנם ואם יזדמנו להיות טובות מכל צדדים הרי הוא זווג טוב ונחמד מאד כמו שכתב החוקר פ"י מהמאמר הג' מספר המדות זה לשונו. ואשר כפי האמת יתאוה הטוב יהי' מולד טוב ואשר יהיה לו בטבעו במולדו יהיה זה דבר גדול וטוב מאד כו'. עד אומרו וע"כ באמת שלם מאד ואמתי יהיה מולד הטוב ע"כ. ובמאמר הי' פרק י"ד אשר הוא בטבע גלוי הוא כי אין היכולת בנוי כי אם לאיזו סבה אלהית וזהו כאשר הם טובים המזל והיא מאמר שלמה אשת חיל מי ימצא כו' (משלי ל״א:י׳). ואם יזדמנו אז סבות רעות ומזיקות כפיהם יהיה הזווג ההווה אז רעוע ומקולקל וכמו שאמרו ז"ל האי דבצדק יהא גבר צדקן האי דבמאדים יהא גבר אשיד דמא כו' (שבת קנ"ו). ואולם הביאור כשלא יוכרח האדם על פעולותיו לפי זאת התולדה אבל שהבחירה לעולם נשארה חפשית בידו וכמ"ש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג:) זה יתבאר אצל זווגו של יצחק שער כ"ב ב"ה: When the voice from the celestial regions announces who will be married to whom in the future, the reference is to the basic compatibility of man and woman based on the endowments they have come been born with. It does not refer to accomplishments of either party since they have been born, prior to their being married. The latter is called "the second mating." Since matching two people on the basis of their respective accomplishments is a monumental task requiring supernatural insights, and there is also the difficulty of ensuring that they meet, it is described as not unlike the miracle of splitting the sea. Were this not so, one would have to assume that all man's endeavors are in vain, his prayers totally ineffective etc., everything in life preordained. The experiences of our ancestors are very illuminating in this context. Our Parshah reflects both kinds of "shiduchim," matches. More about all this in chapter 22.
סוף דבר ב' הזווגים הללו את זה לעומת זה עשה אלהים ועקרם בפרשה הזאת אשר היינו עליה ועל כל אחד מהם יבא ביאורה בכל מה שיאמר בה אמנם בתחלה נבאר אותם לפי הזווג החיצוני והמפורסם בהתר הספקות הנופלות בספור אשר אזכרם: Some problems in the text of our story requiring analysis:
א אומרו לא טוב היות האדם לבדו. פשיטא והלא מהכרח הוא שיהיה לו עזר להשאיר מינו ככל שאר המינים: 1) What is so special about Adam needing a mate? How else could he procreate and maintain the continuity of his species?
ב איך חוייב מלא טוב היות האדם לבדו שתהיה האשה על האופן ההיא שעשאה רצוני מן האדם. יעשה אותה בפני עצמה כשאר הנקבות. 2) Why was it necessary to create woman from a part of man, not as a separate creation such as Adam had been?
ג מה טיבן של בריות אצל יצירה זו שנאמר וייצר יי' אלהים מן האדמה את כל חית השדה. ומה טעם וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו כי נפש חיה הוא השם הכולל לכלן ויספיק לכל שם זה לבד ומאי קאמר ויקרא האדם שמות: 3) How does the ability to call the animals by their appropriate names affect the issue?
ד איך אמר ולאדם לא מצא עזר כנגדו ואיך אפשר למצוא לו עזר בהם: 4) Why did the Torah have to tell us that Adam did not find a suitable mate for himself amongst the animals? What could be more obvious?
ה אומר ויבן יי' אלהים את הצלע למה לא אמר וייצר כמו שהורגל בשאר היצירות: 5) Why is the expression vayiven, He built, used when making Eve, instead of the expression vayyitzer, He fashioned, which had been used when Adam was formed?
ו מאמר אדם זאת הפעם עצם מעצמי כאלו היה לו ראשונה אשה בלתי מהוגנת וכבר דברו בה הראשונים (ב"ר פ' י"ח): 6) When Adam said "this time it is bone of my bone," it sounds as if there had been a previous time when it had not been like that.
ז למה אמר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת היה לומר "אדמה" כי מאדם לוקחה זאת כשאר המינים שנקראו על שם מינם: 7) Why was Eve called ishah from ish and not adamah from Adam?
ח מה שאמרו ז"ל אצל זה השם מכאן שנברא העולם בלשון הקדש (ב"ר פי"ח) כי מה ראיה של הבל היא דמאן אמר לן שלא הועתקה מלשון אחרת מאחר שמקבלות ההעתק' ואינם כמו אדם ופלג וקין וכדומה: 8) How can we prove from here that the world was created using Hebrew as the original language of man? How do we know that our holy scriptures are not a translation from some other language?
ט אומרו על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו והלא האב והבן יש להם חבור טבעי וקשר חזק ממנו מצד מה שהם מחמר אחד מה שאינו כן איש ואשתו שהם נפרדים במשפחות ולפעמים בממלכות ואקלמים: 9) Why would man follow his wife, and not prefer the natural, genetic bond with his father, seeing that they are both made of the same material?
י באומרו ויהיו שניהם ערומים וכו' ולא יתבוששו ומה שבח יש בזה והלא משלמות האדם לכסות בשר ערוה. אלו הן הספקות אשר ראיתי לעורר בזה החלק מהספור הזה שהיינו עליו ואחר זכרונם נבא אל הביאור בהקדים תחלה מה שראוי להציע אותו מהענין ההכרחי אל מציאות הזווג החיצוני המפורסם אשר לפי דרכו יתבאר ראשונה כמו שאמרנו. קראתיו 10) Why is unabashed nudity reported as something praiseworthy rather than the reverse?