הפרק הרביעי

Chapter Four

כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם וגו':

"When ye are come into the land which I give unto you, and shall reap" etc.

^*הפרק הרביעי, תוכן דעתו ז"ל הוא כי בעבור היות חג השבועות מעורר ומזכיר אותנו בעיקר האמונה בנבואה ותורה מן השמים, ע"כ באו בפרשה אשר בו נצטוינו לחוג אותו שלש ענינים המתיחסים לקנין התורה והחכמה האלקית, הא' כי העסק בעניני העולם להמציא מזון הגוף וכל מחסוריו, אשר בלעדם לא יוכל איש לעסוק בתורה ע"ד מחז"ל אם אין קמח אין תורה, הוא הכרחי לנו, ותורה אותנו באיזה אופן וכונה, ראוי שיהיה, הב' בי התשוקה לעסוק בתורה צריכה להיות יותר גדולה מאל שאר העסקים, והג' תראה אותנו מעלת ושלימות העסק התוריי הזה, וההבדל שיש בבחינתו בבני אדם.
אח"כ מבאר הרב ז"ל ג' ענינים ואומר, בי כבר התבאר גם בחכמת הפילוסופיא שאף שקנין הטובות הזמניות הוא הכרחי לחיי האדם עלי ארץ, בכל זאת אינן ראויות להיות התכלית המבוקש כי אם השתדלות וכונת הקונה אותן צריכות להיות תמיד רק לבוא על ידן ובאמצעותן אל קנין השלימות הנפשית, כי במלאת ספק ומחסורי האדם הגופנים, יוכל יותר על נקלה להתעסק בהשלמת נפשו מבלי עצב ודאגה, (עיין ביאורי לשער מ"א), ומה שהבטיחה ג"כ התורה קניני הזמן אלה לשכר עושי מצותיה הוא רק, יען כי מלבד שהם אות ורומז על השכר הרוחני, יגיע גם האדם על ידם יותר על נקלה אל היכולת והאפשרות, להוסיף עוד שלמותו האמיתית, ולקנות על ידה השכר הנצחי [וכן כתב גם הרמב"ם פ"ט מה' תשוב'.] וע"ז רומז גם הכ' "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" ר"ל כי כמו שהימין הוא העיקר והשמאל טפל לו, כן גם השכר הרוחני בעולם הנצחי הוא העיקר, והעושר והכבוד המדומה, הם רק טפלים ואמצעים לו, ובזה מבאר הרב והולך גם מזמור ס"ז אשר פסוקיו שבעה ותיבותיו מ"ט, ותקנוהו קדמונינו לאמרו בימי הספירה אשר גם הם מ"ט יום ושבעה שבועות, לעורר אותנו על רעיון זה לפני התקדש חג השבועות יום מתן תורתנו, אשר העסק בה הוא העיקר, וכל השתדלותו לאסף פרי ותבואת הארץ, או שאר קניני הזמן, צריכים להיות רק האמצעי והטפל לו, גם בפרשתנו רומז על זה, כי באמרו "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם" יורה כי הארץ וכל תבואתה, הן מתנות אלקיות למלאות מחסורינו ההכרחיים, למען השיג על ידי זה התכלית הנרצה בעיני הי"ת שהוא קנין התורה ושלמות נפשית, וע"כ חוברה למאמר זה מצות הבאת ראשית הקציר לפני ה' לרצון, לעורר אותנו בזה כי כל קניננו הארציים צריכים להיות תמיד קודש לה', ונועדים ממנו רק לתכלית הנרצה לפניו, ויום הנפת העומר היה לפי קבלת חז"ל ממחרת השבת השביעית למועד חג הפסח עת צאתנו ממצרים, והחל בנו הנהגת אלקים הנסיית, ולא ממחרת שבת בראשית, אשר בו החלה הנהגת העולם הטבעית, (עיין ביאורי בראשית דף ל"ז) להורות בזה כי גם ברכת תבואת הארץ ונתינת יבולה למכביר לא תהיה לבני ישראל עפ"י ההנהגה הטבעית, כ"א עפ"י ההנהגה ההשגחיית והנסיית לפי גמול מעשיהם, (עיין מכל זה ביאורי לשער נ"ו).
ועל התשוקה המחויבת להיות בלב כל איש ישראלי ללימוד התורה ולקיום מצותיה וחקיה, רומזת מצות הספירה, כי ספירת הימים לדבר מה, תורה על הצער אשר יש לנו כל עוד יעדר הדבר ההוא ממנו, והעונג אשר ניחל להשיג בבוא אלינו, וכמו שנצטוו הזב והזבה לספור שבעת ימים לטהרתם, להורות בזה שמחתם בקרבתם יום יום אל טהרתם והסרת טומאתם, כן היה הענין גם בבחינת ישראל וקבלתם התורה, כי אף שתכלית יציאתם ממצרים היתה רק לעבוד את הי"ת ולקבל תורתו על הר סיני כמאה"כ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, הוכרחו בכל זאת למנות שבעה שבועות מיום צאתם ממצרים עת התרחקו מטומאת גילוליהם עד בוא יום טהרתם המוסרית בקבלתם התורה (ואף שהיה הדין נותן שאם מטומאת הגוף לטהרתו צריך מנין ז' ימים, יצטרך מטומאת הנפש לטהרתה שבעה יובלים, בכל זאת הקל הי"ת עול המתנתם זאת, וצוה רק שתהיינה שבעה שבועות, כי כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, ומסבב להם בזאת תנועה קלה ומהירה אף כי בעצמם לא היו יכולים עוד לעוף ולהרחיק מקנם, כן סייע ה' להם בטהרתם להקל אותה להם, כמאה"כ "ואשא אתכם וכו', ואביא אתכם אלי", ובמשך זמן זה הוכנו ע"י הנס שנעשה להם במרה, ושימת שם חוק חוק ומשפט להם, להיות ראוים יותר לקבלת התורה, ועל כל זה רומז גם המדרש "תני ר' שב"י בשעה שיצאו" וכו', שהביא הרב ז"ל, (עיין בפנים הספר) ולזכרון מנין הימים הזה שמנו אבותינו בצאתם ממצרים, נצטוינו גם אנחנו לספור הימים בכל שנה מפסח עד עצרת, ולהראות גם בזה משוש לבנו בראותנו, כי מדי יעבור יום יום אנו קרבים יותר לאט לאט אל יום שמחתנו יום מתן תורתנו, אשר הסירה חרפת סכלותנו וטומאת מעשינו ומדותינו הרעות מעלינו להאיר עיני שכלנו ולטהרנו מכל סיג וחלאה מוסרית, וכל זה יורה על התשוקה והכוסף, אשר צריכים להיות לנו אל לימוד התורה וידיעתה, כי רק אז אם בכל אות נפשנו, נשתדל בה, וכצמא נערוג אל אפיקי מימיה, תבוא גם היא כמים בקרבנו, ותשובב נפשנו ותכה שורש בל ימוט בלבנו, כמאה"כ "הוי כל צמא, וכו' ומחז"ל והוי שותה בצמא את דבריה", והיות ב' הקרבנות אשר נצטוו ישראל להביא מתבואת הארץ בתחילת ובסוף ימי הספירה, אשר הם כעין הכנה ליום נתינת התורה, באים ממינים שונים, מורה על הענין השלישי שהוא ההבדל במדרגות ומעלות האנשים בבחינת קנין התורה ושלמות נפשם, כי מנחת העומר מהשעורים אשר הובאה בחג הפסח, רומזת על האומה הישראלית בכלל, אשר בעבור מעלתם ויתרונם על זולתם, יצאו מכלל שאר העמים הקדמונים אשר נדמו בעבור כי נעדרה מהם האמונה האמיתית וכל שלמות מוסרית, לקש ותבן, אשר כבר הוציאו מהם הבר, דומים רק לשעורים אשר בעבור פחיתות ערכם הם מאכל משותף לאדם ולבהמה, ומנחת שתי לחם בחג השבועות הבאה מן החטים שהם מאכל אדם ביחוד, בעבור חשיבותם, רומזת להשלמים בעם, ויען כי גם השלם בבני אדם יעלה רק מעלה מעלה במדרגות שלמותו, ע"כ באה תחילה בפסח מנחת עומר שהיא מן השעורים, ושתי לחם מהחיטים באחרונה, במלאת ימי הספירה וההכנה בחג השבועות, ויען כי מנחת העומר רומזת על התחלת השלימות, אמרו במדרש בשם ר' יוחנן "אל תהי מצות עומר קלה וכו'" (עיין בפנים הספר) שעל ידה זכה אברהם מדי החילו להשלים את נפשו לירש את הארץ כמאה"כ "ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך" שנאמר לו לפני המולו עוד בשר ערלתו, (בראשית י"ז) וכן גדעון, ודור חזקיהו ויחזקאל אשר כולם עמדו רק בתתילת השלמות זכו רק בעבורה להיות נצלים מרעה,- ואחר שני אלו העקרים נמשכה התור' לסדר הענין העצמי אליה שהוא עקר הנבואה ותורה מן השמים שנתבארה אמתתו ביום מועד אשר עמדו לפני ה' בחורב אשר בו ענו כלם ואמרו (דברים ה') היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי. אלא שלמעלת היום ההוא והעקר המיוחד אליו הקדים מצות העומר וספירתו שהוא ענין נכבד מישיר אל התעוררות מעלת העקר הזה והדרכים המביאים עליו בג' ענינים. הא' בהישיר אל כוונת האדם בעבודת האדמה ויתר העסקים הזמנים אצל עסק זאת התורה האלהית וזה מפרשת העומר האומרת כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגומר. הב' בהישיר אל גודל התשוקה המחוייבת אל זה העסק התוריי מיתר העסקים וזה ממצות הספיר' הנמשכת אחריה האומר וספרתם לכם ממחרת וגומר. הג' בהראות שלמות זה העסק ותוארו אצל האדם וזה ממצות יום הנ' וקרבנו באומרו עד ממחרת השבת הז' תספרו נ' יום והקרבתם מנחה וגומר:

From the belief in G'ds power, we proceed to the belief in Torah prophecy as being of Divine origin. This was proved by the collective experience at Mount Sinai, on the occasion of which Israel exclaimed "today we have seen that it is possible for G'd to speak with man, and for man to survive such an encounter alive."(Deut. 5,21) Before dealing with that experience in detail, in remembrance of which we observe Shavuot, Pentecost, we read about the mitzvah of Omer, the offering of the new barley harvest, and the counting from that day. This adds to our appreciation of what had transpired at Sinai. Teaching us the proper appreciation of Torah and what it stands for, involves three preliminary phases. Firstly, while Torah knowledge without physical and material well being is difficult to achieve by the average person, (see Mishnah "im eyn kemach eyn Torah," where there is no flour there is no Torah Avot, 3,17) this material blessing is necessary, but at the same time its function must be clearly delineated. Before matan Torah, the giving of the Torah, we read about the Omer "when you come to the land which I give you and you will reap its harvest, you shall bring the Omer, the first of your harvest, to the Priest." (Leviticus 23,10) Already Isaac had used this formula when he blessed Jacob i.e. "and may the Lord give you." (Genesis 27,28) The conjunctive letter vav indicated the subordinate nature of material blessings to spiritual rewards. Though the latter had not been spelled out, the former is introduced merely as an addition to the spiritual reward which had not been specified. When Solomon says in Proverbs 3,16, concerning Torah and its rewards, "long life is at its right, wealth and honour at its left," he emphasizes the greater reward which will be handed out by the right hand. The reward to be handed out by the left hand, being temporal in nature, is of course, inferior. Oredi chayim, long life, or better "length of life,” refers to the life in the world to come, a world of infinity. Elsewhere, Kohelet, 10,2, contrasting the wise man and the fool, says "the heart of the fool is on his left, the wise man's heart is on the right side." He who prefers the rewards that originate from the left side is foolish, because he does not have his priorities right. Our striving must be directed towards obtaining the rewards that originate from the right. The fool, in his folly uses wisdom as an instrument to gain transient values, whereas the wise strives for material wealth, transient though it is, to enable him to pursue gains of enduring, eternal value. Psalm 67, which is recited when we count the Omer, contains forty nine words, paralleling the symbolism inherent in the seven arms of the menorah, candelabra in the tabernacle.

והנה להיות הימים האלה שמתחלת ספירת העומר ועד תשלומה בכללם ופרטם מסכימים עם כללי ופרטי המזמור הזה רצוני בהיות מספר הפחותים כמספר השבועות ומספר התיבות כמספר הימים כמו שאמרנו היה המנהג בכל ישראל לקרוא אותו בכל לילות זה הזמן סמוך לספיר' כי כמוהו ישתתפו ב' העניינים אשר לימין מנורתו ושמאל' בזמן הזה המיוחד אל הענינים הימניים מצד שהמספר הזה הוא מכוון לקבל התורה האלהית אשר נזכר' ונפקדה בסופו יום הנ' כי הוא חיינו ואורך ימינו אשר אל הימיניים והשמאליים מצד שהוא הזמן שבו יושפעו עלינו אלו הטובות הזמניות בשמור לנו שבועות חוקות קציר שבהם תלוים העושר והכבוד שהם אל השמאל. וכל זה מה שנוכל לקחת הישרתו מאומרו בתחלת זה הענין כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן. באומרו אל הארץ אשר אני נותן לכם כיוון אל מה שנאמר במקום אחר (שם ח') כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. ארץ חטה וגו' ארץ אשר לא במסכנות וגו'. ואכלת ושבעת וברכת וגו'. השמר לך פן תשכח וגו'. שהכונה בכל זה לומר שהארץ ההיא נתנה לספוק ההכרחי לבד לעזור אל ההצלחה האמתית כמו שכתבנו בפרשת המן הנזכרת. ואמר עכשיו כי לסימן זה בהגיע קציר השעורים בה לא נהנה ממנה עד שנביא ראשיתו לפני יי' כי הוא תחלת תבואותי' ויניף הכהן את העומר לפני ה' לרצון להם כדי שיתבוננו בה בינה שהכל מלפניו מוכן לפנינו לעבודתו לא בבחינת עצמו כמו שחשבו הפתאים. ממחרת השבת יניפנו ובא בקבלה האמתים (מנחות ס"ה.) שאינו זה שבת בראשית והוא ענין מעולה מאד לפי הכוונה וזה שלא ניחס שפע הטובות ההנה אל הנהגה הטבעית אשר שבת בראשית הוא סימן אליה כמו שזכרנו כמ"ש הצדוקים (שם). רק אל ההנהגה העליונ' המיוחסת אל מועד הפסח כמו שקדם. ושיעשו עליה קרבן לאמר ממך הכל ומידך נתנו לך (ד"ה א' כ"ט) ולהחמיר על ענין בחינה זו אמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו'. כי הוא הלמוד הראוי להקדים בלי ספק. וסיים חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם לומר כי זה המעט המובא שמה וכל אשר כגילו הוא העקר בכל אלה העניינים המדומים לא זולת ושכן ראוי שיוחק בלבם חקת עולם לדורותם בכל מושבותם בין בהיותם בארץ או חוצה לארץ. וכבר היה הענין הזה הכרת הימין באלו הטובות מהשמאל ושהראוי שתהא שמאל נדחה וימין נקרבת:

We must remain aware that all our possessions are only gifts, i.e. "which I will give you," and that these gifts must be employed lirtzonchem, so that you will merit G'ds goodwill.

ואולם הענין.הב' הוא לקוח ממצות הספירה אמר וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הניפכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת וגו'. כי הוא מבואר שספירת הזמן ולדבר מה יורה על הצער ההוה בהעדרו ועל התענוג המקווה בהוייתו כמו שהוא נגלה בכל ספירות ימי הטמאים והטמאות וכמ"ש (תנחומא פ' מצורע) וכי יזוב זוב דמה ימים רבים (ויקרא ט"ו) ימים שנים רבים שלשה ולפי שהיו ימי צער קורא אותם רבים. והנה לפי שיציאתם ממצרים היתה לקבל התורה האלהית דכתיב (שמות ג') בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה הישירם בזה להודיע ולזכור בכל דור ודור כי מעלה עשו בתחל' בשעת קבלת התורה והוא כי לגודל מעלתה לא קבלוה מיד כשפירשו מטומאת מצרים עד שעברו עליהם שבעה שבועות שבהם נגמרו להסיר את אלהי הנכר אשר בקרבם ויטהרו להחליף שמלותם ותכונתם כאשה זו שהיתה בזוב טומאתה. ואע"פ שפסקו דמי זובה צריכה להמתין עוד ז' ימים נקיים (ויקרא שם) ק"ו לשכינ' שבעה יובלים אלא דיו לבא מן הדין שתהיינה שבע שבתות ימים כי האלהים סייע בטהרתם כמ"ש (שמות י"ט) ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי כלומר בתנועה קלה ומהירה אשר לא יצוייר כן על המנהג הטבעי כמו שפירש שם. ובמדרש חזית (שיר ב') תני רשב"י בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומים לבן מלך שעמד מחולי אמר לו אדוננו המלך ילך בנך לאסכולה אמר להם עדיין לא בא בני בזיוו שנשתנה מחוליו אלא יתעדן בני כשלשה חדשים ואחר ילך לאסכולה: כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים אמרו מלאכי השרת רבונו של עולם הגיע שעה שיקבלו בניך את התורה אמר להם הקב"ה עדיין לא בא זיותן של בני משעבוד טיט ולבנים אלא יתענגו עד ג' חדשים ואחר כך אתן להם את התורה ואימתי בחדש השלישי (שמות י"ט). והוא מבואר שחסרון הזיו וחזרתו על ידי עדונם הוא היה ההכנה שתזדמן להם בזמן ההוא על ידי המעשים הנוראים שנעשו להם במרה כי מרים היו ולא יכלו לשתות שם מים עד שהורה השם עץ ושם שם לו חק ומשפט כי הוא היה הלמוד הראוי והנאות להם לפי שעתם כמו שכתבנו שם. ולרמוז אל חסרון התחלתם ושעדיין הוא דחויין מבא אל המעמד הנבחר והקדוש ההוא להזדווג עם אלהיהם המקריבם אליו תקרובת אהבה ונדבה כהקריב החתן את כלתו עד שיעברו ימי הדחיה ההיא שהמשלנוה אל ימי הלבון והנקיות. אמר וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם וגו'. כי כן ימלאו ימי הטמאים הגרושים מבית תענוגיהם. ולפי שהימים האלה לשלמי הבחינה הם ימי צער כמו שאמרנו לפיכך לא קבעו לברך שהחיינו בתחלת מספרם כי איך תברך שהחיינו האשה המגורשת מבית תענוגיה מספר ימים אדרבה קינה מבעי לה. אמנם קבעוהו תכף מלאת ימי הטוהר והשלמת המספר ביום החמשים והוא אומרו עד ממחרת השבת השביעית תספרו נ' יום כלומר שיום הגעת הכוסף המקווה הוא יום החמשים עם שמספר ימי הריחוק אינו אלא המספר אשר לפניו והוא תשע וארבעים יום או שבע שבתות כמו שהוא הענין אצל הקרבנות עצמן וכמו שיבא. וזה טעם יותר נראה ממה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה (סימן קכ"ו) כי מפני שיש לנו עגמת נפש במה שאין אנו מקריבים את העומר אין אנו מברכים זמן דמאי עגמת נפש יש בזה מקרבן פסח ועליית הרגלים וחגיגותיהן. ועוד דבענין הספיר' אין חלוף בין ספירתנו לספירתה. מכל מקום יש בזה הערה נפלאה אל כוסף החכמה ואל ההשתדלות העצמי הראוי לעשות בעסק התורה ולמידתה למנות ימינו ושנותינו כדי שלא יצאו לריק ולא יבלו בבהלה כמו שכתבנו בשער נ"ט. וכמו שאמרו ז"ל יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם (אבות פ"א) כי עקר כל ההשתדלות וההישרה בזה הוא תכלית הכוסף: כאשר הוא בשתיית הצמא וכמו שכתוב (ישעי' נ"ה) הוי כל צמא לכו למים וגי'. ללמד כי מי שאינו בא אל הלמוד בתורת רעב וצמא אין לו שום תועלת. ולזה היתה ענין בשורה אומרו והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי וגו' (עמוס ח'). כי מיד כשיהיו הדורות רעבים גם צמאים לבקש את דבר ה' מיד יפתח ה' להם את אוצרו הטוב ויאכלו ויותירו כדבר ה' וזהו הענין השני:

The second phase that winds us up towards proper appreciation of matan Torah, is the ceremony of the seven weeks of counting. When one desires something inordinately, one counts the days towards realisation of one's dreams. The closer that day approaches, the more intensely aware does one become of its impending realisation. Similarly, such count reflects the pain and anguish all the time the desired state has not yet been achieved. In the case of a woman suffering from flux, (Leviticus 15,28) even after the medical symptoms have disappeared, seven days must elapse before readmission to society from the state of isolation she has been in. If a seven day count is mandatory in order to enable her to rejoin ordinary society, the preparation for the revelation of G'd at Mount Sinai would obviously take longer, especially since the disease from which the Jewish nation recovered at the time of the Exodus, had left far deeper scars on the national body than the brief (sometimes lasting only three days) illness of the woman with the flux. The fact that this spiritual preparation could have been achieved in the brief space of seven weeks, is evidence of the help the Jewish people received from G'd. "I carried you on the wings of eagles." (Exodus 19,4.) G'd Himself speeded up the process and telescoped the time normally required into a minute fraction thereof. Since the feeling of not yet being worthy of the revelation is one of pain, we do not recite the benediction she-hecheyanu, "who has let us live to this day to fulfil etc." when performing the mitzvah of counting the Omer. A bride awaiting her wedding will hardly recite she-hecheyanu when informed that she is not yet spiritually pure enough to stand under the wedding canopy.

אמנם הענין השלישי הוא לקוח מאומרו והקרבתם מנחה חדשה ליי' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפנה בכורים לה' והקרבתם וגו', וזה כי מן ההבדל אשר בין אלו ב' הקרבנות אשר מתבואת הארץ נבוא להכיר מעלת בעלי התורה על זולתם מק"ו מהתחלתם. והוא כי בתחלת ענינם ממחרת יום ראשון של פסח הביאו את קרבן העומר שהוא הלכה למשה מסיני שבא מן השעורים והסמיכוהו חז"ל (מנחות פ"ד.) אל המקראות נאמר כאן אביב ונאמר להלן (שמות ט') והשעור' אביב והיה זה להודיע שאם כבר יצאו ישראל מכלל כל האומות שנחשבו לתבן או קש או לקוצים כסוחים ובאו לכלל תבואה הנה עדיין היו במדרגת השעורים שהוא מאכל משותף לאדם ולסוסים ולרכש. אמנם מדיין לא באו לכלל שלימותם המיוחד הנמשל לחטים שהוא מאכל האדם בייחוד. ולזה לא שייכא ברכת שהחיינו בהבאתו כי זה דרך אל שלמות לא שלמות. ולפי שכל ההתחלות קשות היה ג"כ זר מעשהו וקשה עבודתו כמ"ש במדרש (ויקרא רבות פ' כ"ת) א"ר אבין בא וראה כמה ישראל מצטערין על מצות העומר דתנינן תמן קצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו לעזרה היו מהבהבין אותו באור כדי לקיים מצות קלי דברי ר"מ. וחכמים אומרים בקנים ובקלחות חובטין אותו כדי שלא יתמעך נתנוהו לאבוב ואבובו היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכלו שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בעזרה כו', נתנוהו בריחים של גרוסות והוציאו ממט עשרון שהוא מנופה בי"ג נפה:

The third phase of preparedness and progress towards the revelation at Sinai is revealed by the difference between the Omer offering which was offered immediately after Passover, and the shtey halechem, the two loaves of wheat bread offered on Shavuot, Pentecost. The former consisting of barley, is a food used for both man and beast, and ripens in early spring. (Exodus 9,31) Since at that time, Israel had not yet attained their specific maturity symbolised by wheat, a food exclusive for human consumption, the benediction she-hecheyanu is not yet in order until that status has been achieved. That benediction is recited over an accomplishment, something achieved, not over something towards which we strive, something yet to be realised.

והנה עכ"פ לרמוז אל השלמות הא' ההוא בא הקרבן הזה מעומר שעורים להניף אותם לרצון לפני ה' כי הרצון השלם בתחל' סימן יפה לסוף וצוה שיספדו משם עת התחלתם עד סוף המספר הנזכר אמנה בסופו אמר והקרבתם מנחה חדשה לה' וגו'. וענין החדוש הוא קרבן שתי הלחם הבא מן החטים שעליהם נאמר סולת תהיינה לפי שכבר באו עם הסיוע האלהי הנזכר לכלל שלמותם המיוחס אל החטים המיוחדים אל מאכל האדם וכמ"ש (ב"מ קי"ד.) אדם אתם אתם קרויים אדם. שעלינו נאמר בקבלה בטנך ערמת חטים (שיר ז') ואז זכו לקבל התורה הוא הלחם אשר נתן ה' לאכלה אשר בה היו סגלה מכל העמים. ובמדרש (שו"חט תלים ב') בטנך ערמת חטים שבלת של חטים מתמרת ועולה והקנה שלה ארוך וקניה רחבים וארוכים והשבולת בראש הקנה. והקנה שלה מתגאה ואומר בשבילי נזרע השדה. והעלים מתגאין ואומרין כן. ואומרת להם השבולת הרי הגורן בא והכל יודעין בשביל מי נזרע השדה. לא עשה זמן מרובה עד שבא הגורן הקש מכניסין אותו באש המוץ זורה אותו לרוח. ומקיימין את החטים בגורן. וכל מי שרואה אותו נושקו הה"ד (תהלים ב') נשקו בר. כך אומות העכ"ום אומרים בשבילנו נברא העולם וישראל אומרים להם והלא כך כתוב (ישעיה ל"ג) והיה עמים משרפות סיד ולעתיד לבא משתיירין ישראל לבד הה"ד (דברים ל"ב) יי' בדד ינחנו. והנה זה המשל לא לגאוה וסכלות ממנו הוא נאמר רק למה שנתאמת שהתכלית המיוחד לאדם לא נזדמנה השגתו לשום איש מהמין כי אם ע"י התורה הזאת האלהית כמו שנתבאר במקומות רבים שהעכ"ום הן בערך אל התכלית במדרגת הקש והתבן כמו שזכרנו ראשונה. אמנם המתחילים מהאומה היו במדרגת לחם השעורים המנופה בי"ג נפות כנזכר. והשלמים בהם כלחם הנעשה מסלת החטים שעליה נאמר בטנך ערמת חטים ואז הגיע זמן לברך שהחיינו בלי ספק. וזה ענין נכבד מאד להכרת שלימות זה העסק ותוארו אצל שאר האנשים אשר אמרנו ראשונה. אמנם באו שתי הלחם לרמוז אל הכנתם אל שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבע"פ כמו שבאת בקבלה עליו (שיר ד') שני שדיך כשני עפרים וגו' ונאמר (משלי ה') דדיה ירווך בכל עת ואמר בפ' שתי הלחם (צ"ד) שתי הלחם נילשות א' א' ונאפת א' א' כלומר שיתנו לב על כל אחד מהם בפני עצמה בהשגחה עצמית ומיוחדת. הנה היו שתי הקרבנות הללו רצוני קרבן העומר וקרבן שתי הלחם אצלם כעין מדרגות זו למעלה מזו להגיע אל הלחם העליון מהם והוא לחם הפנים אשר על השלחן הטהור הרומז אל מעלת התורה האלהית עם מערכות לחמיה לחמו פנים נוראים על הדרך אשר יצוה עליו אחרי כן בפרשה בפני עצמכה כמו שפי' ענינו אצל המשכן וכליו שער מ"ח. ואולם להיות הלחם ההוא סימן תכלית השלמות מה שהיתה השגתו קשה ופליאה היה ג"כ מעשהו זר ונפלא מאד דת"ר בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריאה של מצרים והיו יודעין לאפות כמותן ולא היו יודעין לרדות כמותן שהללו מסיקין מבחוץ ואופין מבפנים ואין פתן מתעפשת. והללו מסיקין מבפנים ואופין מבחוץ ופתן מתעפשת. וכששמעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו שנאמר (ישעיה מ"ג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. וחזרו בית גרמו למקומן שלחו להם חכמים ולא באו כפלו להם שכרם ובאו בכל יום היו נוטלין י"ב מנה והיום כ"ד מנה דברי ר"מ. ר' יהודה אומר בכל יום כ"ד והיום מ"ח א"ל מה ראיתם שלא ללמד. א"ל יודעין היו בית אבא שב"ה עתיד ליחרב שמא ילמוד אדם שאינו הגון וילך ויעבוד ע"א בכך. ועל דבר זה מזכירין אותם לשבח שמעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם שלא יאמרו מלחם הפנים נזונים לקיים מה שנאמר (במדבר ל"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל (יומא ל"ח.) וכזה וכזה סופר שם מבית אבטינס שהיו בקיאין במעשה הקטרת. וכל מה שיורה על זרות המלאכות ורוב האמון הנמצא בהם בכל זה הוא עדות להיוח הענינים ההם דוגמת הדבר התכליתיי המושג בטורח גדול והתחכמות עצומה. ונתברר מטוב כוונתן שהבקיאין במעשה אלו המלאכות מובטח בהם שלא יעבדו בהם ע"א אמנם האנשים הבלתי מהוגנים המטפלי' בהם הם חשודים בכך. והנה בזה כבר היו שתי קצות ההשגה הזאת שותפין בזכות המלאכה וקשיה במשפט הקצוות בזה הענין אלא שהתכלית יותר קשה וזר. והנה להיות שלשה קרבנות אלו נמשכין אחד לאחד במהלך התכלית והשלמות עד שכבר היה עניינם אחד אמרו בעשרה נסים שנעשו לאבותנו במקדש שמעולם לא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים (אבות פ"ה) והנס היה לבשורה טובה על שלמותם שלא ימצא פסול באלו השלשה קרבנות הרומזים אל תחלתם ואמצעיתם ותכליתם על דרך שהיה סימן טוב להם כל השנים שהיה עולה גורל של שם בימין (יומא ל"ט.) או שהיה לשון של זהורית מלבין (שם). והנה המפרשים ז"ל (רש"י שם) פירשו שהיה הנס בשלשה קרבנות הללו לפי שהפסול דוחה אותם לגמרי ולא יעשו עד זמן אחר כיוצא בו שהרי העומר א"א ללחיטתו ולקצירתו כי אם בליל י"ו לניסן כדאיתא במנחות (ס"ה.) כיצד הן עושין שלוחי ב"ד יוצאין מערב י"ט ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור כל העיירות הסמוכות לשם מתקבצות שם כדי שיהא נקצר בעסק גדול כיון שחשכה אומר הקוצר לכל העומדים שם בא השמש אומרין לו הן בא השמש אומרין לו הן בא השמש אומרין לו הן מגל זה אומרין לו הן מגל זה אומרין לו הן מגל זה אומרין לו הן קופה זו אומרין לו הן קופה זו אומרין לו הן קופה זו אומרין לו הן. ואם היתה שבת אומר להם שבת זה אומרין לו הן אקצור והם אומרים קצור שלשה פעמים על כל דבר ודבר וכל כך למה מפני הביתוסים שיצאו למינות בבית שני שהיו אומרים שאין קצירת העומר במוצאי י"ט אלא במוצאי שבת בראשית שנאמר ממחרת השבת וגו'. הנה מכל זה שאם עבר יומו בטל קרבנו שהרי בלילה ההוא היו צריכין לדקדק כל זה השיעור כ"ש שלא יכשר בזמן אחר. ושתי הלחם ג"כ אין לו תשלומין לפי שאין אפייתן דוחה שבת ולא י"ט. (משם צ"ה:) וגם לחם הפנים אם נמצא פסול בו בשבת זו היא נדחה עד השבת הבאה שהרי א"א לסדרו אלא בשבת שנאמר להלן ביום השבת ביום השבת יערכנו וגו'. ועם שהדברים אלו דברים של טעם הם יראה שאם כדבריהם לבד כבר חוייב שיעשה כנס הזה בכל קרבן צבור כשיקרה שלא יהא לו תשלומין והיה לו לומר מעולם לא נמצא פסול בקרבן שאין לו תשלומין ולמה יזכיר ג' אלה. ולזה אני אומר שנתלוה להם הטעם שכתבתי ולכך חשבום לאחד במספר הנסים כי היה ראוי לחשבם ג' כמספרם. סוף דבר קרבן שתי הלחם הוא מהחטים ביום החמשים הוא המעיד שכבר היו המקריבים ביום ההוא יתרים במעלה על מה שהיו בתחלת המספר במדרגת יתרון הקרבן ההוא אל קרבן העומר אשר הקריבו אז מהשעורים. והנה הקרבן הבא עמהם יוכיח על זה גם כן כי הקרבן הבא עם העומר הוא כבש אחד לעולה ומנחתו שני עשרונים ועם שתי הלחם הם מקריבין שבעה כבשים תמימים ופר אחד ואלים שנים לעולה ומנחתם ונסכיהם כמדובר ושעיר עזים אחד לכפר ושני כבשים לזבח השלמי' וכבר היה קרבן זה קרוב לקרבן הנשיאים בחנכת המזבח שכבר נתבאר בשער נ"ז. ובמדרש חזית שיר ד') בכל המוספין הוא אומר (במדבר כ"ח) ושעיר עזים אחד לחטאת ושעיר לחטאת אבל בעצרת אין כתיב חטאת ללמדך שלא היה שם לא חטא ולא עון הוי שעלו מן הרחצה (שיר שם) שהיו כלם מרוחצין מן העונות כשקבלו את התורה. והנה הרל'בג ז"ל עשה זה הרושם מהיות קרבן הפסח נקרב על מצות והיות שתי הלחם חמץ שהמצה לחם שחסר תקון החמוץ כמו שהיו חסרי' ראשונה ואחר נשלמו דעותיהם כמו שנשלם הלחם בחימוצו ודידן עדיפא בלי ספק כי בכל רמזי חז"ל החמוץ לא עדיפותא הוא אלא גריעותא הוא כמו שנתבאר שם במקום איסורו. ועוד דקרבנות עומר ושתי הלחם אהדדי ראוי לדרוש:

There are numerous examples of Israel being compared to wheat. (Baba Batra 114, Midrash Tehillim Shocher tov 2) Offering two loaves made of wheat on Pentecost known as "the two breads," is symbolical of Israel having matured to the point of receiving both Torahs, the written as well as the oral law. Each Torah performs a separate function. Therefore, two separate loaves are used in the offering. The Talmud Menachot 94, describes the kneading and baking of each of these loaves as being a separate operation, symbolising the different nature of the two parts of the Torah. The achievement of the necessary status indicated by offering of the "two breads," led to the eventual offering of the "show breads," a steady diet on the table in the tabernacle/temple, the preparation of which required tremendous skill. The Talmud relates about the unwillingness of a certain family who possessed this skill, to teach it to anyone else. (Yuma 38) When the Mishnah in Avot 5,5, mentions ten miracles that were manifest in Jerusalem during the time the temple was standing, three of them relate to the Omer, the showbreads and the two loaves that were offered on Pentecost. None of these offerings were ever disqualified for any reason. This may indicate special hashgachah merited by the fact that each of these offerings was symbolic of the people's efforts to elevate themselves spiritually. The fact that these offerings were subject to very stringent regulations, making some disqualification at one time or another likely, underlines the special Providence that alone prevented such disqualification. It is noteworthy that the mussaph offering on Shavuot, was not accompanied by a sin offering, something that does not occur on any other occasion. This is symbolic of the fact that the spiritual growth that had taken place since Passover was such that there was no need at a time when that growth was being recalled,- to add a sin offering. (Midrash Chazit Song of Songs 4)

והנה על קדושת היום הגדול והקדוש אשר בו נתנה זאת התורה בסוף ימי הספירה כאשר אמרנו אמר וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו חקת וגו'. צוה שהיום ההוא בעצמו שנשלם מספרם ובו הקריבו שתי הלחם יהיה להם מקרא קדש כי בו ירד להם לחם קדש מן השמים אשר יאכל אותו האדם וחי לעול' והוא יום הששי בסיון שעליו אמרו רז"ל (שבת פ"ח.) ויהי ערב ויהי בקר יום הששי תנאי התנה הקב"ה עם מעשה שמים וארץ שאם ישראל יקבלו את התורה מוטב. ואם לאו וכו'. והנה יש בכאן שאלה חזקה והיא כי למה לא פירשה התורה כי היום הזה שהוא חג השבועות נזכר ונעשה לזכר מתן התורה האלהית וקבלתה כמו שחוייב ממה שביארנוהו וממה שהוחזק בידנו ממנהגנו ומנהג אבותינו בתקוני תפלותנו וקריאת פרשיותינו על הדרך שפירשה בחג המצות ובחג הסוכות וגם ביום הדין וי"ה. אלא שיש לי להשיב בזה שתי תשובות. האחד כי אין שום מבוא לתורה לצוות על זה הענין כי אם אחר קבלתה כמו שכתבו הראשונים ז"ל שאין שום טעם שיהא מציאות השם מצוה לפי שאין מצוה מבלי שיקדם מציאות מצוה כי על כן לא מנאה בעל הלכות גדולות ז"ל בכלל המצות כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו וכן איך תצוה התורה שנחוג יום קבלתה והתחלת מציאותה אם אין אנו חייבין לשמוע בקולה אם לא בהיות זה מקובל אצלנו לאמת תחלה. והשני לפי שזכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים הנזכרים רק מצותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה דכתיב (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה ובכל יום ויום אנו מצווין שיהיו חדשים וחביבין בעינינו כיום שנתנו בו דכתיב (דברים כ"ו) היום הזה ה' אלהיך מצוך וגו'. כדאיתא במדרש (תנחומא פ' כי תבא) ולזה צותה התורה ביום הבכורים ולענין מתן תורה סמכה על הפרסום הנכתב מפורש בפרשת בחדש הג' (שמות י"ט) אשר הוא פרסום נפלא שאי אפשר להתעלם. ושני הטעמים נכונים בעיני והנה מה שיפליג במעלת זה היום לפי הנפלאות הנראות ביום ההוא הנורא מהקולות והלפידים והדברות הנוראות אשר דבר עמנו מן השמים עם הדברים הנלוים אליהם כבר כתבנום במקומם שער מ"ד ושער מ"ה ודי עתה למה שכיווננו אליו להיות זה הפרק אחד מזה הספר שיפרסם אמתת הנבואה ותורה מן השמים:

The fact that no mention is made of the Torah being received in connection with the Shavuot festival, indicates that a commandment which is ongoing, applies on all three hundred sixty five days a year, at all hours during day and night, unlike other commandments, cannot appear to be tied to one particular date only, such as is the case with Passover or Tabernacles, for instance. Since all of mankind accepts the concept of Divine justice, i.e. retribution, in what way are the Jewish people unique? How does embracing that concept constitute a specific Jewish article of faith?