Gate 103:1
1

יבאר בהסרת המבוכ' מאמונה ידיעתו ית' העתידות בענינים האפשריים והתלוים בבחירת האנושית

2

ויאמר יי' אל משה הן קרבו ימיך וגו'. G'd said to Moses "you will soon die.”

3

בספרי האזינו השמים ואדברה משל למלך שמסר את בנו לפדגוג להיית יושב ומשמרו אמר הבן כסבור אבא שהועיל כלום שמסרני לפדגוג עכשיו הריני משמרו כדי שיאכל וישתה ויישן ואני אלך ואעשה רצוני וצרכי אמר ליה אביו אף אני לא מסרתיך לפדגוג אלא כדי שלא יהא מזיזך כך אמר להם משה לישראל שמא אתם סבורים לברוח מתחת כנפי השכינה או לנוס על הארץ ולא עוד אלא שהשמים כותבין שנאמר (איוב כ') יגלו שמים עונו ומנין שאף הארץ מודעת שנאמר (שם) וארץ מתקוממה לו עתידה כנסת ישראל שתעמוד לדין לסני הקדוש ב"ה ואומרת לפניו רבונו של עולם איני יודעת מי קלקל במי ומי שינה במי אם ישראל קלקלו לסני המקום אם המקום שינה בהם בישראל כשהוא אומר (תהלים נ) ויגידו שמים צדקו הוי ישראל קלקלו לסני המקום ואין המקום שינה בהם בישראל הדא הוא דכתיב אני ה' לא שניתי (מלאכי ג׳:ו׳) ׃ The Sifri on Parshat ha-azinu quotes the following parable. A king entrusted his son to a pedagogue, to sit and watch over him. The son said to himself: "if my father thinks that the fact that he has handed me into the hands of a pedagogue will change anything, he is mistaken." I will see to it that the pedagogue will be well fed, and will have a comfortable place to sleep. Meanwhile, I shall do as I please." The father explained to the son that the only reason he had entrusted him to the pedagogue was to protect him from being led astray. Moses said to the Israelites: "in case you have any intention of escaping from beneath the wings of Divine protection, or to escape to any place on earth, Heaven and Earth will be on record." Job says "that the Heavens will reveal his sin, the Earth will rise against him." (Job 20,27) When Israel will argue at the celestial Court in the future "I am not sure who went wrong, or who changed the relationship. Has G'd changed His relationship with Israel, or vice versa?" At that point, "the Heavens will tell about His righteousness." (Psalms 50,6) Israel corrupted its ways before G'd; G'd certainly did not change His commitment to Israel. This is what the prophet Maleachi said: "I am the Lord, said the Lord, I have not changed." (Maleachi 3,6)

4

*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי הנה כבר נודע משער נ"ח כי בשם "פעולות הריק" תקראינה אותן הפעולות אשר לא ישיג בהן פועלן התכלית אשר רצה להשיג מהן, וכי לא נוכל ליחס בשום אופן אל הי"ת אשר הוא פועל חכם לבלי תכלית, פעולות הריק כאלה, גם נודע לכל כי כל מעשי ה' ונפלאותיו אשר עשה לטובת ישראל מיום צאתם ממצרים עד בואם אל הארץ, ובנות הבית בימי שלמה לא נשארו בקיומם, כי כלם ספו תמו מבלהות אויב אשר החריב הבית, ויגל את ישראל מעל אדמתו, ומעתה הלוא על כל פנים יקשה לכל משכיל להבין שתי אלה ולהסכימם יחד, כי אם נאמר שהי"ת ידע בתחילה זאת שלא יתקיימו מעשיו אלה, הלוא יהיה זה חסרון בחיק שלימותו שפעל בכל זאת כל פעולותיו אלה לריק חלילה, אף שידע כבר שלא יושג תכליתן הנרצה מהן? ואם נאמר שלא ידע זאת בתחילה הלוא לחסרון שלימות תחשב גם מניעת ידיעתו זאת? והרלב"ג רצה לבאר זאת באמרו, כי הי"ת ידע מתחילה טרם יצאו עוד אל הפועל רק אותן הפעולות האנושיות הבחיריות, אשר הן מסכימות עם סידור הטבע הכולל המוכרח מצד סיבותיו, המסודר מאתו מימי קדם קדמתה, מיום ברוא אלהים ארץ ושמים, כי אחרי שיצר את עולמו וסדר את הסידור הטבעי הכולל הזה, הלוא בהכרח ידע מתחילה גם כן כל המסובבים הטבעיים ההכרחים אשר ימשכו ממנו עד סוף כל הדורות, אשר בתוכן גם הפעולות האלה, כי אף שנראות בהשקפה ראשונה, כבחיריות, הן באמת רק מסובבות בהכרח מסיבתן הקדומה, ד"מ כמו שידע הי"ת מאז ומקדם, כי לפי טבע הארץ אשר ברא עם חלקי מים אש וגפרית הסגורים בתוכה, יסובבו אח"כ ברבות הימים והשנים סבות שונות ושינוים רבים בקרבה, עד שיהיה רעש גדול בימי עוזיה בירושלים (כמסופר בעמוס א׳:א׳, וביוסיפון לרומיים,) ובליל שבת ח"י כסליו של"א לאלף הששי בעיר פירארה באיטאליען, (כמסופר במאור עינים בתחלתו,) ידע ג"כ מתחיל' כי ינוסו אז בעת ההיא וביום ההוא יושבי ירושלים ופירארה מבתיהם החוצה להמלט על נפשם, (כמסופר ג"כ שם, ובזכריה י"ד) כי פעולת הבריחה הבחיריית הזאת היתה באמת אז רק מוכרחת, מהרגש הפחד והאימתה והחפץ הטבעי להמלט על נפשו כפי היכולת מהרעה העתידה לבוא עליו, אשר הטביע ה' בנפש כל אדם, וכן אחרי שידע הי"ת ד"מ לפי טבע האויר אשר ברא כי יעופש ויופסד מאוד בשנת ק"ח לאלף הששי, עד שיהיה אז דבר כבד מאוד כמעט בכל העולם, (כמסופר בצמח דוד חלק שני דף נ"ט ע"ב) ידע ג"כ כי יעשו אז כל יושבי הארצות האלה כל אשר יחשבו שיועיל להם למלט נפשם מהרעה ההיא, אבל שאר הפעולות אשר יעשה אותן האדם בבחירתו החפשית, בכל העתים והמקומות מבלי אשר ימשכו מסבות טבעיות קדומות, ואף כי בהתנגדן אל מה שראוי עפ"י הסידור הקדום הכולל, הם רק דברים נקלים ופחותי ערך בבחינת רוממות הי"ת הנעלה והנשגב מכל, וע"כ לא ידעם הי"ת עד אשר יצאו אל הפועל, כי אז כבר הם נחשבים כחלק מכלל המציאות אשר הוא דבר יקר ונכבד במעלה עד שראוי הוא שידענו הי"ת ובזה יבואר ויוסר מעצמו גם הספק המפורסם (שהעיר עליו גם הרמב"ם פ"ה מה' תשובה ע"ש) שאם ידע הי"ת כבר בתחילה את מעשי כל אחד ואחד מבני אדם ואיזה מב' הצדדים האפשריים מבחירתו החפשית יבחר ויוציא באמת אל הפועל, ד"מ אם ייטיב או ירע פעלו, הלוא מוכרח הוא כבר לעשות מה שידע הי"ת שיעשהו, ויחדל עי"ז גם להיות עוד הבחירה בידו לעשות ההפך מה שידע כבר הי"ת ? גם סמך דעתו זאת במאה"כ "וינחם ה, כי עשה את האדם וכו'" כי אחרי שיצר את האדם בצלמו וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובדעת ובתבונה, למען יהיו מתאחדים ומחוברים בו יחד ועל ידו העולם העליון והתחתון, בהיותו מורכב מנשמת חיים ונפש משכלת משמי מרום, ומגוף גשמיי שוכן בית חומר אשר בארץ מתחת, היה מהראוי לפי ההידור הכולל הקדום הזה, כי ייטיב תמיד את מעשיו וילך בדרך הישרה, ולא תמוט אשורו ללכת עקלקלות לעשות חמס עול ואון עלי ארץ כי רק הטבת המעשים וההליכה בדרך הנכוחה, לא ההפך מכל אלה, כמסובב טבעיי הנמשך כמשפט שכל כל אדם בריא תחשבנה, וע"כ לא ידע מתחילה כי ישחית האדם את דרכו על הארץ מה שיתנגד למשפט השכל האנושי, והסדור הכולל הקדום ממנו, ועל דרך זה היה נעלם ממנו בתחילה גם השחתת דרכי אנשי סדום ועמורה אשר היתה מתנגדת אל טבע אנשותם ומשפע שכלם המוטבע בקרבם עפ"י הסידור הכללי הקדום, כאשר יורה עליו בהשקפה ראשונה גם מאה"כ "ארדה נא" וכו', ולפי דעת הרלב"ג זאת היה מבואר ג"כ הספק הנ"ל שהעיר הרב ז"ל, כי באמת לא פעל הי"ת פעולתו לריק בבחינת ישראל אחרי שלא ידע מתחילה, כי בשרירות לבם ובשאט בנפש יעזבו את בריתו וחקיו לא ישמורו, לסבב להם בזאת לא לבד אבדן כל הטובות אשר נתן להם, כי אם גם כל הרעות אשר מצאו אותם, כי אחרי שנתן להם לב לדעת וחוקים ומשפטים ישרים להורותם הדרך הנכוחה אשר ילכו בה, הלוא היה ראוי ומחויב ג"כ עפ"י הסידור הכולל הקדום כעין מסובב טבעיי הנמשך ממנו, שיעשו אך משפט וצדקה בארץ לטוב להם כל הימים, והרב ז"ל דוחה פה בשער הזה עיין לקמן ובשער י"ט (עיין ביאורי שם) דעתו זאת כי מלבד שכל העדר ידיעה מאיזה אופן שיהיה, הוא חסרון ופחיתות שלימות אשר לא נוכל לייחס כלל אל הי"ת שהוא שלם לבלי תכלית ויודע הכל, יקשה ג"כ להבין לפי"ז איך ידע הדברים האפשריים והפעילות הבחיריות האלה אח"כ כאשר יצאו כבר אל הפועל, (אשר בזה יודו הרלב"ג וסיעתו) והלוא באופן זה תתחדש ידיעה להי"ת אשר הוא נעלה ונשגב מכל שינוי וחידוש ? ומלבד זאת יאמר הרב ז"ל כי דעת הרלב"ג זאת היא מגונה מאוד וסבבה כבר לבני אדם כמה נזקים גדולים בבחינתם המוסריית, אבל האמת הברור אשר יחויב כל בעל דת להאמינו הוא, שהי"ת יודע כל הדברים אשר נהיו או יהיו בזמן העבר ההוה והעתיד בידיעה שלימה וברורה, ובכל זאת נתנה הבחירה החפשית ביד כל אדם לעשות מה שירצה, ואף שאין אנו יכולים להבין חיבור שתי אלה יחד כראוי, זה הוא רק בעבור שאנו קצרי יד להבין אופן ידיעת הי"ת איך היא כי אחרי שלא נשיג מהותו י"ת לא נוכל להשיג גם ידיעתו, כי מהותו וידיעתו אחת היא (עיין מזה לקמן עוד בשער הזה וברמב"ם פ"ה מה' תשובה), ונמשך מזה כי מדי ברא הי"ת את האדם ידע כבר כי מין האדם כלו ישחית זמן רב את דרכו על הארץ, עד שיוכרח להענישם ולהבא עליהם את מי המבול להכרית רוב יושבי האדמה, ולהשאיר אך את נח ובניו לבדו, להחיות מהם זרע אדם אשר הוא יותר יקר והולך מישרים מהדורות שקדמו, ובכל זאת לא נוכל לחשוב עשייתו את האדם בתחילה לפעולת ריק, כי כן גזרה חכמתו י"ת מאז ומקדם שלפי טבע יצירת מין האדם ואנושתו, יקנה שלימותו רק לאט לאט מדור לדור אחר, כי ע"י העתים הרעים בעצמם אשר יעברו על דור ראשון בעבור עונם, והתלאות אשר תמצאמו לכלותם ולהשמידם, יוסרו תמיד בני הדור האחרון לקחת מהם מוסר להיטיב דרכם, עד שבסוף כל הדורות יושג התכלית הנרצה מאתו י"ת שיכירו וידעו כל בני אדם את הי"ת. וילכו בדרכיו לעשות אך טוב וחסד בארץ, ונדמה זה לשתלן חכם אשר יטע ויישתל בגנו כל עצי פרי נחמדים למראה וטובים למאכל וידע כבר בתחילה, כי כאשר ירבו הענפים והסעיפים בעצים האלה, לא יוכל להשאירם כלם יחד, כי אז יינק כל סעיף וסעיף רק חלק מעט ממיץ ולחות הגזע, באופן שיוחלשו כלם ולא יוכל גם אחד מהם לשאת פרי הראוי למאכל, כי אם יצטרך לכרות קצתם למען יוכלו האחרים לינק חלק יותר גדול מלחות העץ ולשאת פרי תנובה המשמח אלהים ואנשים, באופן שכריתת הסעיפים היתרים האלה בעצמה תועיל מאוד לצמיחת האחרים הנשארים בעץ [וכן נוהג דבר הזה ג"כ בפעולות הי"ת בצמחים ופרחי העץ, כי נראה כמעט בכל שנה פרחי צמחים ועצים נצנים, ופירות בלתי מבושלים עוד הרבה לאין מספר אשר יסוערו מרעש וסופה והולכים לאבדון, ועתה הכי יעלה על דעתנו לחשוב בעבור זה צמיחתם הראשונה לפעולות ריק אחרי כי באמת אבדתם בעצמה תועיל מאוד לגידול שאר הצמחים והפירות כי לא לבד שעי"ז ימצו הנשארים חלק יותר גדול מלחות הארץ מה שיהי' תועלת גדולה לצמיחתם ולגידולם כ"א יהיו ג"כ במקום אשר יפלו שמה לדומן ולזבל על פני השדה אשר ידשנו אותה, למען תוכל אח"כ לתת תבואתה למכביר יותר מלפנים (מלבד כי לפי חכמי הטבע יסד ה' בחכמתו כי חלקי צמחים ופרחי' ועשבים כאלה הנקטפים בלא עתם יובלו עם שאר חלקי עפר ואבק על כנפי הרוח, לאיי הים הרחוקים אשר חדשי' מקרוב יצאו מלב הים כצחיח סלע ורק כאשר יכוסו אח"כ מכל אלה מעט מעט יעשו גם המה לארץ פרי, כי תחלה יגדלו עשבות שדה, ואח"כ יעשו נס פרי תנובה ויהיו לשדי תרומות, ובאופן זה סבב ה' בחכמתו מאז יסד הארץ על מכונתה לא לבד כי ירבו תמיד נאות דשא ושדי חמד בארץ, כי אם גם שלא ילך מאומה לאבדן צמיתות מכל אשר ברא עלי תבל, כמו שיסד בחכמתי שגם פגרי בע"ח ועלי שדה אשר יבולו, יהיו לדומן על פני השדה או במעבה האדמה להרבות ולהיטיב עי"ז גם צמיחתה] כן ידע ג"כ הי"ת כבר בתחילה בבראו את מין האדם עלי ארץ כי הרבה מהם יחטאו ויעזבו דרך המוסר והמישרים, עד שיהיה ההכרח להענישם ולאבדם ולכלותם, ובכל זאת לא תחשב בריאתם לפעילת הריק, אחרי כי גם בענשם זה יהיו לנס ולמופת לזולתם שייטיבו דרכם, באופן כי השמדתם בעצמה תהיה סבה להטבת דרכי זולתם, ורק ע"ז רומז מאה"כ "וינחם ה'" וכו' ר"ל כי בדורות הראשונים האלה מאדם עד נח לא נחה עוד דעת הי"ת ולא נתקיימה עוד עצתו, ולא הושגה עוד תכליתו הנרצה, בבריאותו את מין האדם עלי ארץ אשר היתה רק כי ילך בדרך הצדק והמישרים ע"כ הוכרח לכלותם ולאבדם למען יהיו עי"ז לפחות האמצעים להאבת דרכי הדורות הבאים אחריהם אשר יראו וישמעו ענשם הרע והרע והמר מאוד, ויקחו מוסר לבל יזידון עוד לעשות כמוהם כי אם להיטיב דרכם עלי ארץ (ומאה"כ "ארדה נא ואראה" באר הרב ז"ל כבר בשער י"ט עיין בראשית דף קמ"א) ומה שאמרנו עד עתה מבריאת האדם בכלל והתכלית הנרצה בו המושגת רק לאט לאט ברבות הימים והדורות אשר יחיו בהם כמו שאחז"ל לרמוז ע"ז גם בבחינת כל איש צדיק פרטי כי לא ישיג שלימותו המוסרית כולה בבת אחת, כי אם רק מעט מעט לפי רבות ימיו ושנותיו "צדיק כתמר יפרח שעושה פירות לשבעים שנה, נאמר עתה גם בבחינת ישראל הפרטית (כי כמו שכל הנמצאים שנבראו לפני האדם הם ביחסם אליו כיחס החומר וההילי אל הצורה, כן יהיו גם העמים הקדמונים אשר לא עליהם נגה אור האמונה האמיתית, ביחסם אל האומה הישראלית הנבחרת להיות להיות לה' לסגולה מכל העמים, כמדרגת החומר אל הצורה) כי גם התכלית הנרצית מהם ידע הי"ת כי לא תושג על נקלה ובפעם אחת, כי אם רק לאט לאט, וע"כ לא היו גם פעולותיו הטובים עמהם לריק ולא הועיל, כי אף שאבדו מהם כל המתנות האלה, בכל זאת היה כל זה אמצע לקרבה על ידו תמיד יותר אל השנת התכלית, כי בראותם שבעבור עזבם את ברית ה', נענשו על עונם ותפארתם לארץ השלכה, בצר להם יקראוהו ויבואו לחשות תחת כנפיו, וכן הורה גם הנסיון, כי אחרי אשר נסו ישראל הרבה פעמים ללכת אחרי שרירות לבם הרע ולעבוד אלהי נכר ולהכנע תחת ממשלת זרים. ומצאום בעבור זה צרות רבות ורעות אז הכירו וידעו כלם את אלהים אמת, וישובו לעבדו בלב שלם, ועל רעיון זה רומז המדרש שהחל בו הרב ז"ל משל למלך וכו', ור"ל כי כמו שימכור איש את בנו לפדגוג, אשר לאט לאט ינחהו עלי מעגלי הצדק והמישרים פעם בשובה ובנחת ובמקל נועם, ופעם במקל חובלים ובשבט פשעו, למען הביאו באחרונה אל מחוז חפצו, ולשוא יחשוב הבן שיוכל להמלט זמן מה מיד פדגוגו זה למען עשות אז ככל אשר תאוה נפשו ושרירות לבו, כי הוא מצוה לבלתי הסיר עין השגחתו מעליו גם רגע אחד, כן ינהיג וינהל הי"ת גם עפ"י מקרי התבל ומסיבות הזמן וכוחות הטבע המתהפכות בשמים מעל ובארץ מתחת תמיד ומבלי חשך את כל מין האנושי ואף כי עם סגולתו ישראל הנבחר לו מכל העמים זולתו למען הביאום לאט לאט אל השגת תכלית שלימותם המוסרית, וזשאה"כ "ואעידה בם את השמים ואת הארץ" מבלי שיניחם כמו רגע בלי הנהגה והשגחה ראויה, ואם גם ילכו ויחלופו באופן זה כמה דורות מבלי אשר השיגו עוד השלימות הראויה, בכל זאת מין האדם בכללו והאומה הישראלית בפרטית הולכים וקרבים יום יום, גם ע"י המקרים הרעים והעונשים אשר ישיגום על עונם תמיד יותר ויותר אל מדרגת שלמותם העליונה, אשר באחרית הימים תהיה להם למנה, כמאה"כ "אז אהפוך אל עמים וכו' לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (עיין מזה גם ביאורי למעלה בראשית דף צ"ט ע"ב ודברים דף ע"ו ע"ב), ולהורות על הספק שהעירו קצת החכמים בבתינת ההתנגדות הנראות בהשקפה ראשונה בין ידיעת הי"ת ובחירת האדם החפשית, אמר המדרש "עתידה ישראל וכו', כי אם חפשיות בתורת האדם שלטת על ידיעת הי"ת באופן שידיעתו הקדומה לא תכריח עוד את האדם לעשות מה שכבר ידע ממנו ולחדול מעשות מה שלא ידע, הלוא קלקלו ישראל לפני המקום בעשותם הרע בעיניו ? ואם ידיעת הי"ת הקדומה תכריח אותם אל כל מעשיהם הטובים או הרעים, הלוא שנה המקום בהם. בהכריחו על פי ידיעתו הקדומה את קצתם להישיב את מעשיהם, ואת קצתם להרע אותם, כשהוא אומר "ויגידו שמים צדקו הוי ישראל קלקלו" וכו' ר"ל ממאה"כ הזה נודע לנו העיקר האמיתי כי הבחירה החפשית נתונה ביד כל אדם להיטיב או להרע, וידיעת הי"ת הקדומה לא תכריח אותה כלל לאחד משני אלה, וע"כ אם יחטא האדם ויענש על חטאו, או כי ייטיב פעלו וגמול טוב ישולם לו, אך בצדק ובמשפט יעשו כל אלה מהי"ת, כי הוא הצור אשר תמים פעלו וכל דרכיו משפט, ויען כי עיקר הוא היתד אשר שמירת כל התורה כלה תלויה עליו, ע"כ חתם בו משה על פי ה' את התורה והחל בו את השירה אשר תהיה לעד לבני ישראל עד עולם באמרו "הצור תמים" וכו', למה שהיה ההשתדלות על הדבר אשר לא נשאר בקיומו כפי רצון הפועל הוא מפעולת הריק. ופועל כזה לא להתיחם אליו יתברך בשום ענין כאשר כתבנו בשער נ"ח. והיו כל מעשה השם ית' וכל מזמות לבו בכל אשר עשה עם אבותינו מיום צאתם ממצרים עד סוף בנין הבית ומלכות שלמה דברים אשר לא עמדו בקיומם אבל כלם חרוב נחרבו וספו תמו. נתחייב מזה ספק מגונה ובלבול דעת בשום תפלה ותהלה במעשה האלהים אשר עשה מתחלה ועד סוף בין שנניח שהאל יתעלה ידע כל אלה הענינים טרם שיהיו או שלא ידעם. אלא שאם ידעם הוא חסרון בחק שלמותו. ואם לא ידעם הוא צד העדר בחק ידיעתו. ולפי היות הענין הראשון מגונה מאד בחק כל בעל שכל והוא הנפילה אל פעולות הריק בחרו קצת בהנחה השנית והיא להורות לומר שהוא יתעלה לא יתואר בידיעת דבר מאלו הענינים האנושיים התלויים בבחירה עד צאתו אל המציאות רק אם תסכים הבחירה ההיא אם מה שסודר מפאת הסדור הקודם הכולל הקודם המוכרח מצד סבותיו. וכבר נתפרסם הר"לבג מזה הדעת בספר מלחמותיו ובפרש' וירא אליו וזולתם. ונמשך בזה במה שכתב בפרשת ואלה שמות כי סירוב משה בשליחות ההוא פעמים שלש היה לומר כי אולי לא יסכים הנמשך מבחירתם המחודשת להיות ראויים להגאל אל מה שנודע אליו מצד הסדור הכולל הקדום וכן בכל המקומות אשר תשיג יד הדרוש הזה ושמח לקראת הכתובים הנושאים פני הראות אל זה הדעת כמאמר ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה (בראשית י״ח:כ״א) וינחם ה' כי עשה (שם ו') וכיוצא. וחשב זה התר כולל ג"כ אל הספק המפורסם שזכרוהו הראשונים לומר שאם נניח שהוא ית' ידע הצודק משני קצות האפשר במעשים הבחיריים הנה הבחירה תבטל שהידיעה הזאת תכריח הצד ההוא לצאת אל המצאות על כל פנים שאם איפשר לצאת הפכו הרי ידע השם דבר בטל. והיה התרו בזה כי הוא ית' לא ידע איזה מהם הצודק עד שיצא אל המציאות כמו שקדם ונתפאר מאד במציאות הדעת הזה ואמר שלא קדמהו זולתו. ומי יתן ולא נמצא עדין. כי מלבד מה שישיגוהו מהבטולים הגדולים לפי דרכו בעיוניו אלה כאשר כתבנו במקום הנזכר שער י"ט הנה הדעת הזה הוא מגונה מאד מצד עצמו וגרם נזקים גדולים מאנו הרפא. אמנם אשר חוייב שיקבלהו כל בעל דת ושכל הוא שהאל יתעלה לא יתואר בשום חסרון ולא בשום העדר לא העדר עצמותי ולא העדר ידיעה ולא שום זולתו כלל כמו שכתב הרב המורה בפרק נ"ה חלק א'. אבל שהוא יתעלה יודע הכל הדברים העוברים וההווים והעתידים ידיעה אמיתית שלמה מכל צד מבלי שיעלם ממנו יתעלה מכל אשר יצא אל המציאות טרם ימצאו דבר כלל בעולם. וכבר כתבנו מעניני הידיעה האלהית מבלי שיוחס לו יתברך שום חדוש ושנו' כלל בפרשת העקידה שער כ"א ובפרשת בשלח שער ל"ט ובזולתם. ואולם מה שיאמר בשאלות הללו לא יקשה ענינו בעיני כל בעל שכל וזה כי כמו שנתבאר מענין הדרות הראשונים אשר הכעיסו לפניו יתברך עד שהביא עליהם את מי המבול כי לא היה זה מפני מה שנעלם ענינם זה מעיני בוראם תחלה אלא שכך יתחייב מטבע היצירה האנושית לפי שהשלמות האנושי הכולל אינו דבר נקל הגעתו אבל הוא דבר שהזמן יספיק להוצאתו ברוב בחינות ונסיונות וכמו שאמרו חז"ל (תעני' כ"ה.) צדיק כתמר יפרח (תהלי' צ"ב) שעושה פירות לשבעים שנה ולזה הדורות הראשונים היו חסרים מטבעם במציאותם עד שלא הועילו רק לברור מהם כשלשה גרגרים בראש אמיר שנאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו' (בראש' ו') שמהם הושתת העולם אחרי זה כשתל הזה שנטע האילן והשתדל בגדולו ואחר גדולו והתפשטות ענפיו קצץ את כולן והרכיב בגופו ענף אחד לבד או שנים וכיוצא כי הנה השתל כבר ידע זה מתחלת ההשתדלות ואין כל דבר נעלם ממנו ולזה לא נעזב מהמעשה אבל התחזק בו ולא רפתה ידו ממנו. וזה טעם וינחם ה' כי עשה את האדם כי זה המאמר יעיד שידע כן מתחלה *שהרי במקום שאין ידיעה וכו' בל"א ר"ל רק כאשר נשארו הדברים במתכונתם הראשונה ולא נודע לאיש דבר חדש מה שלא ידע כבר מלפנים, אם בכל זאת היא משנה עתה דעתו ורצונו הקדום במה שעשה אז נוכל לאמר עליו כי נחם על מעשהו אפס כאשר תשתנה מהות הדברים או ידיעת האדם מהם, ממה שהיו בתחלה והוא משנה רק בעבור זה את דעתו ורצונו אז לא נוכל לאמר עליו כי נחם על מעשהו, ד"מ אם חשב ראובן ששמעון אוהבו הוא במקום ידוע והלך שמה לבקר אותו בהיכלו, וכאשר בא שמה נודע לו כי איננו שם, כי אם במקום אחר לא נוכל לאמר עליו כי נחם על הליכתו זאת, אחרי כי לו היה באמת שמעון שם כמו שחשב בתחילה, לא היה מתנחם ומתחרט כלל על הליכתו זאת [ואפשר שזה גם הטעם למה שאחז"ל בנדרים דף ס"ד "אין פותחין בנולד" (דלא שכיח ר"ל שאינו רגיל להיות) יען כי הנחמ' והחרט' המסובבת רק מהשתנות הדבר ממה שהי' בשעת הנדר, באופן שלא היה יכול אז להעלות על דעתו שיהי' כן אחרי כן איזה נחמה אמיתית עד שיעקר הנדר בעבורה מעיקרו, כי אלו נשאר הדבר במעמדו שהי' בו בשעת הנדר, ונשאר גם הוא בידיעתו הראשונה לא הי' מתנחם ומתחרט כלל עליו ועיין ברא"ש שם שכ' טעם אחר בזה.] שהרי במקום שאין ידיעה אין. שם התנחמות כמו שכתבנו במקום גזר דין המבול שער י"א וכמו שיבא עוד. והנה אין ספק לפי שרשינו האמתיים שמציאות זאת האומה הנבחרת בעולם אחרי כן היתה בדמות הויה ובריאה חדשה בארץ אשר האב הראשון שלו היה האדם הגדול בענקים הוא אברהם אבינו עליו השלום אשר אליו נתיחסה ולא אל זולתו מהקודמים כמו שאל זה אמר הביטו אל צור חצבתם וגו' הביטו אל אברהם אביכם וגו' (ישעיה נ"א) ונאמר בו ואעשך לגוי גדול (בראשית י״ב:ב׳) אמר רבי ברכיה ואשימך ואתנך לגוי גדול לא נאמר אלא ואעשך כשאנו בוראך בריה חדשה תהיה פרה ורבה (ב"ר פ' ל"ט) וזה כי כמו שהיה כל הנמצאות הקודמית לבריאת האדם במדרגת ההיולי לו והוא במדרגת הצורה. כן היה כלל המין האנושי במדרגת ההיולי לזאת האומה הנבחרת כמו שביררנו זה בשער ט"ו ובשער מ"א עיין עליהם. ולזה אין ספק שהשלמות האלהי הזה התה קשה מאד הגעתו אל האומה בכללה כמו שהיתה הכוונה באומרו אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' (דברים ל״ג:כ״ט) עד שהצרכו כמה למודים וכמה תוכחות וכמה מוסרים לפי מ"ח נביאי' וכמה נביאות וזולתם מהחכמים ולא הספיקו עד שכחם אלהים וינסוהו כמה פעמים וכל זה חוייב מטבע הענין כדי להעביר זוהמת כל הדעות הרעות והאמונות הנפסדות אשר יעברו על דמיונות האנשים וביטולן ומזה יתחייב שיעבור על העם הזה כל מה שעבר מהחטאי' והעונשים כמה וכמה פעמים עד שלסוף יוצק בכור הברזל ומורק ושוטף בשטף מים רבים אדירים משברי ים מהגליות האלו המרים והקשים כי אחרי כן ישארו בברית שלימה אשר לא תופר לעולם דומה לברית הקשת אשר נתן ה' בענן אשר על זה הענין אמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך (ישעיהו נ״ד:ט׳) כמו שכתבנו שם בשער י"ד ובאתם נצבים שער צ"ט. אמנם יהיה ענין השארותם וקיומם לסוף כל התלאות בברית שלום עם האלהי' אשר לא תופר לעולם למה שיגיעם משלמות הנסיונות בכל הזמנים הרבים והפגעים העצומים ההמה אזי עברו על נפשם כי אז יכנע לבבם הערל ואז יקח משנה שברון וכפלי כפלים בושת וחרפה מאשר סרו מאחרי ה' ועזבו מקור מים חיים ללכת אחרי שרירות לבם לחצוב להם בורות נשברי' מאלהי הנכר ומכל מיני משחית ומשאות שוא ומדוחים אשר בחרו להם ומכלם יבושו ויחפרו וחפו ראשם כי שבו כליהם ריקם כי לא היה בהם שום ממש לא לעזר ולא להועיל כי אם לבשת וגם לחרפה וכמו שאמר ירמיהו בנוסח וידויים (ג') והבשת אכלה את יגיע אבותינו וגו' נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו כי לה' אלהינו חטאנו אנחנו ואבותינו מנעורינו וגו'. ויחזקאל (ל"ט) אמר ונשאו את כלימתם ואת כל מעלם אשר מעלו בי בשבתם על אדמתם לבטח ואין מחריד. באלו הכתובים וזולתם יאמרו כי עוד התקיימם אחרי כן יהיה מאשר ישיגם הבשת והחרפה מהרים פניהם אל האלהים על כל אשר הכעיסוהו בסור' מעליו ללכת על כל אשר התהלכו נדים ונעים אחרי תעתועים ממינים שונים ובכל זאת לא מצאו חנינה כי אם בבית עבדיו ועושי מלאכתו ושלוחי השגחתו אשר שכל הדורות נתנם לחן ולרחמי' בארצות אויביהם לתת להם ירושת פליטה כהיום הזה כי אז יתנו צדקות ה' צדקות פרזונו בישראל ותרבה בושתם וכלמתם בפניהם והוא עצמו מה שזכרו דניאל בהתודותו על הגולה (ט') אמר לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים כיום הזה לאיש יהודה ולישבי ירושלם ולכל ישראל הקרבים והרחקי' בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך ה' לנו בשת הפנים למלכינו לשרינו ולאבותינו אשר חטאנו לך כי כלם כל אחד איש כמתנת ידו סרו וילכו אחרי מחשבותיהם הרעים וינוסו מלפניך מהיות מאוכלי שולחנך נרצו אחרי הממשלות הנכריות והזרות איש איש כפי כחו ומעתה לא ישאר להם שום תקנה ולא תהיה להם תקומה כ"א בשובם אליו יתעלה ובואם לחסות תחת כנפיו במדרגת הגרים גרי הצדק אשר להרגישם כי שקר נחלו אבותם ובכל אשר שמרו היו משמרים הבלי שוא כי באו באות נפשתם תחת כנפי השכינה באמת במשפט ובצדקה כמו שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים וגו' (שמות י״ח:י״א) ונעמן עתה ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל (מלכים ב ה׳:ט״ו) ורבים מגרי האמת והצדק אשר כן עשו. והוא מה שאמר בועז לאותה צדקת על הענין הזה עצמו ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב׳:י״ב) ואמרו עליו במדרש (רות רבה פ"ה) אמר רבי אבין כנפים לארץ כנפים לשחר כנפים לשמש כנפים לכרובים כנפים לשרף. כנפים לארץ דכתיב לאחוז בכנפות הארץ. כנפים לשחר דכתיב אשא כנפי שחר. כנפים לשמש דכתיב שמש צדקה ומרפא בכנפיה. כנפים לכרובים דכתיב וקול כנפי הכרובים. כנף לשרף דכתיב שש כנפים שש כנפים לאחת. גדול כחן של עומלי תורה וגומלי חסדים שאינן חסין לא בצל כנפי הארץ ולא בצל כנפי השחר ולא בצל כנפי השמש ולא בצל כנפי הכרובים ושרפים אלא בצל מי חסין בצל מי שאמר והיה העולם שנאמר מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון (תהלים ל"ו). *הנה שסדרו וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי התועים מבני אדם אשר לא יחסו הנהגת וממשלת העולם לה' לבדו, יחלקו לשמשה מחלקות, האחת חושבת כי הכל מונהג רט עפ"י חקי וכחות הטבע הנתונות בארבע יסודות הארץ ובכל הנמצאים המורכבים מהן, וכלל הכחות האלה יקרא בפי חז"ל בשם "שרו של עולם" והטבעיים יאמרו ממנו שהוא הסיבה וההתחלה לתנועת כל דבר נמצא או מנוחתו ומכת הזאת היה אסא אשר בחליו לא דרש את ה' כ"א ברופאים, בעבור חשבו כי רק עפ"י חקי הטבע ולמודי הרפוא' האנושית יוכל להרפא מחליו, המחלק' השניה חושבת כי רק היום הידוע אשר בו יעשה מעשה או מלאכה מה, גורם ומסבב אם יצליחו או לא יצליחו ויחסה בעבור זה הנהגת כל עניניה לשרו של יום, השלישית משימה מבטחיה רק בכוכבי שמים וכסיליהם, אחר השמש בראשם כאדון בראש עבדיו, כי כפי הנודע מוארים כל כוכבי לכת רק מקרני השמש, ובהשליכם אותם לאחור יאירו גם המה על הארץ (עיין מזה במבוא לשער ל"א) וע"כ עבדו בני המחלק' הזאת לשמש ולירח ולכל צבא השמים, והרביעית חושבת כי העולם מונהג מהשכלים הנבדלים המניעים את הגלגלים והכוכבים הקבועים בהם לדעת הקדמונים, והחמישית חושבת כי הוא מונהג רק מהשכל הנבדל העליון לבדו המניע את הגלגל היומיי (עיין מבוא לשער ל"א) ועל אלה חמשה המחלקות רומז התנא באומרו "כנפים לארץ" וכו' ר"ל יש חוסים בכנפי הארץ, ויש בכנפי שחר של יום המוצלח, כאשר יאמרו המעוננים, שיום זה טוב לפעולה זו, ויום זה לפעולה אחרת, ויש חוסים בכנפי השמש ושאר צבא השמים, ויש חוסים בצל כנפי הכרובים שהם השכלים הנבדלים, ויש בכנפי השרף שהוא השכל הנבדל העליון, אבל השלימים האמיתיים אשר בשם "עומלי תורה וגומלי חסדים" יקראו, לא ישימו כסלם באחד מכל אלה, אחרי הודעם כי רק מבטח שקר ומשען בוגד הם לכל הבוטחים בהם, ע"כ יבטחו ויחסו רק בצל כנפי שדי שהוא הבורא והמנהיג את כל כמאמר הכתיב "ובני אדם" (ר"ל האמיתיים וההלימים) "בצל כנפיך יחסיון". הנה שסדרו חז"ל חמשה ממשלות אשר אליהם ימשכו האנשים בבקשת צרכיהם בסורם מעליו יתעלה כי כנפי הארץ הוא החסיון אשר יחסיון בטבע המוטבע ביסודות ובמורכבים מהם המיוחסים אל הארץ והוא אשר יחסוה חז"ל לשרו של עולם. והטבעיים גדרוהו בשהוא התחלה וסבה לאשר יתנועע וינוח הדבר בעבורו תחלה ובעצם ומזה הענין מה שנאמר וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאי' (ד"ה ב' י"ו) וכנפי השחר הוא החסיון וההשקפה במשפטי ילידי הימים על ידי משרתיהם עושי מלאכתם יום יום אשר ייחסוה חז"ל לשרו של יום וכמו שאמר אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳) וכבר דברנו מזה על מאמר שלחני כי עלה השחר שער כ"ו ומזה מה שאומרים המעוננים יום זה כשר למלאכה פלונית וכיוצא. וכנפי השמש הוא החסיון אשר מצד תנועות הכוכבים וממשלותיהם אשר היה השמש ראשם בחשיבות מלכם והלבנה שנייה וכל צבא השמים לעומתם ולזה כללם שלמה תמיד במאמר תחת השמש (קהלת א׳:ג׳-ד׳) וזאת המלאכה שנתפרסמה לכל עובדי עבודת אלילים שנאמר ופן תשא עיניך השמים וראית את השמש ואת הירח ואת הככבים ואת כל צבא השמים ונדחת וגו' (דברים ד׳:י״ט) וכנפי הכרובים הוא החסיון אשר מצד הנבדלים מניע אלו הגלגלים בעלי הככבי' והצורות אשר יכוונו להם הפקחים שבעובדי ע"א והוא בקשת כשפע מאתם לא ע"י הצורות המחצביות ולא ע"י הגלגלים וכמו שכתב קצת זה הרמב"ם ז"ל בתחלת הלכות עובדי ע"א ומזה הענין היו כל המפנים לבם לבטלה מנביאי השקר ומתפללים לאל לא יושיע. וכנפי השרף הוא הנבדל הראשון המניע לגלגל החלק העליון על כולן שאין שם שום צורה וכוכב ומשלים תנועתו בכל יום ומכריח לכל שאר הגלגלים להלוך לרגלו ולהתגלגל עמו ממזרח למערב כמו שדברנו מזה בשער ל"א והוא ממשלת הזמן הכוללת המשלים כל הדברים ומפסיד ומכלה אותם לפי שהמדה הראשונה אל הזמן ואשר תשער כל שאר התנועות היה זאת התנועה היומית כמו שנתבאר בספר השמע ודברנו קצת ענינו בשער השלישי מאמר ראשון ועליה אמר החכם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג׳:א׳): Since the effort expended on creating anything that is known not to endure is wasteful, (compare chapter 58) and since we cannot ascribe activities to G'd that are wasteful or vain, we are faced with the problem why G'd extended Himself to take the Jewish people out of Egypt, lead them to the holy land, had them build a Temple by Solomon and achieve unheard of glory, only to let it all collapse four hundred years later. Philosophers offer two explanations. One is that G'ds prescience, foreknowledge, was inadequate, and that G'd involved Himself in all these efforts because He had not foreseen the end. The second explanation is that G'd lacked the power to forestall certain events. Since either of these explanations assumes a lack of perfection on G'ds part, they are inadmissible. Some Jewish philosophers including Gersonides, wish to describe G'ds foreknowledge of events as limited to the type of events which are not subject to decisions made by humans. They claim that G'd knows human decisions before they have been made, only when the latter correspond to the laws of nature as formulated at the time of creation. In other words, those human decisions that are only apparently free, such as the food intake necessary for survival, sleep necessary in order to function normally, wearing of protective clothing against the rigours of the weather, are things G'd knows all about in advance. Decisions of man which are truly free however, G'd does not know about until such a decision is actually made. In this way Gersonides explains why Moses wanted to refuse the appointment to lead the Jewish people out of Egypt, since he felt that the ultimate success could not be known beforehand. He thought that this had been the reason G'd had had to bring the deluge or to destroy Sodom. Following this line of reasoning, we could understand why G'd is described as vayinachem, He reconsidered. This kind of philosophy however, is opposed to our traditional concept of G'ds perfection. Maimonides teaches that G'd has full knowledge of the Past and the Future, being fully aware of any combination of events that will or might occur. Any other view would conceive of G'ds perfection being flawed somehow. If a deluge became necessary at a certain moment in human history, this was not due to inadequate foreknowledge by G'd, nor to inadequate planning by Him, but was inherent in the character of man himself. G'd had constructed man in a way that makes attainment of his ideal state an extremely difficult task. It is only through the passage of time and the lessons learned from history that man will ultimately achieve the ideal state that is his purpose. The Zohar Parshat Lech Lecha, 125, states that the reason the tzaddik, righteous person is compared to the date palm (Psalms 92,13) is, that once it is cut down it may take seventy years for another palm tree to replace it. Similarly, the righteous are not easily replaced. Also, since both a male and a female palm tree are needed in order for that tree to produce fruit, a tzaddik unless matched with a tzaddeket, i.e. a suitable wife is not really a tzaddik at all. Abraham and Sarah are classic examples of such a well matched pair, of course. What this means concerning our problem is that only in the fullness of time will man and woman reach the goal the Creator has set for them. Setbacks in their progress toward that goal are not due to any shortcomings by their Creator. If we conceive of mankind as a pool of raw material from which the best is to be selected and nurtured, then we get an idea of early mankind. The generations until Noach were predominantly earthy in their orientation, and only a very few were capable of that refinement of mind and spirit that enabled them to become the strain through which all mankind would ascend towards its goal. G'd had been aware of course, at the very outset of that situation. The word vayinachem means to rue something one knew beforehand would happen if the premise on which one had based one's thinking changes. It does not imply a change of thinking on the part of the subject, rather it reflects a change of circumstances on the part of the object of one's thinking. Since it was man that had changed, G'ds decision to prune mankind radically in order to refine the best strain was not a change of heart on G'ds part. Again, from Noach to Abraham no one was found from whom this strain could be refined still further. When Isaiah 51,2, proclaims "look upon Abraham your progenitor, and upon Sarah who suffered your birthpangs," the prophet wants us to know that our origins do not go back any further than to that pair of human beings. Inasmuch as creation itself had served little purpose until the advent of Adam, the first human being, the early generations of man found their real justification of existence only in the fact that they somehow produced a Noach and an Abraham. Abraham is told by G'd "I will make you a great nation," not "I will appoint you, or I will place you etc." In order to become a Jewish nation further changes have to take place before they can qualify for that task. Even when the Jewish people are described as "hail you Israel, a nation saved by the Lord," they are still not yet in their final mould and will have to undergo further refinements with the help of forty eight prophets, sufferings and tragedies. In the fullness of time the ultimate fully refined product will emerge which will represent the objective towards which G'd had striven all along. Israel as a nation, and mankind as a species, are being subjected to a program G'd Himself has set up, although the freedom of the individual is not being impaired thereby in the slightest. Midrash Rabbah Ruth section five on Ruth chapter 4,12, "may the Lord repay your labour and may your wages be complete from the Lord your G'd under whose wings you have come to find protection," says in the name of Rabbi Bunim, that we know the earth has "wings", that the sun has "wings", that shachar, morning has "wings", that cherubs have "wings" and that seraphim, angels have "wings". See how great is the power of the righteous, since they do not rely on the "wings" of any of the above mentioned, but on the "shade" of the One who has said "let there be a universe," as is written in Psalms 36,8, "how precious is Your favour o Lord, human beings can find protection under Your wings." (The Midrash lists scriptural proof for the five "wings" described) Our sages have listed five domains to which men turn for help in securing their needs when they feel the Lord has turned away from them. The "wings" of the earth represent nature and our knowledge of natural law, described by our sages also as "Prince of the earth." When king Assa consulted doctors instead of praying to G'd, he committed a grievous error. (Chronicles II 16,12) Already previously, when engaged in fighting Basha, king Assa had relied on a gentile ally rather than ask G'd for help. This is why he was punished. The "wings" of the sun, refers to the knowledge of astrology. Those who rely on such knowledge to plan their lives, are equally contemptuous of G'd. Solomon who describes people as "under the sun," refers to the kind of people who put stock in their knowledge of astrology. The "wings" of the cherubs refers to those who feel they receive guidance from invisible spirits who control the orbits of the planets. The "wings" of the seraphim would refer to the disembodied power that controls all movement, in short to "time" as a determinant in the universe. The "wings" of the morning, (Psalms 139,9) would refer to the domain which our sages call "the prince of the day."

5

והנה אלו הממשלות בכלל בחרו להם מלכי ישראל ויהודה וירדפו וישבו תחתם איש כפי עבודתו וחריצותו. ואחאב מלך ישראל בהסתת איזבל אשתו היה ראש אוחזי זה הסכלות הוא החל להרבות באלו העבודות ולהכין להם נביאים כמו שנתפרסם ענינו על ידי אליהו וקנאתו לאלהיו והוא אשר ילמד אותם אל בניו ואל ביתו אחריו ושמרו את משמרתם כמו שנראה הדבר מפורסם מאד באחזיהו בנו אשר העמיק לעמוד על הממשלות ההנה במספרם כמשפטם כאשר נפל מהשבכה ולא דרש את ה' אבל שלח מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון היחיה ומלאך ה' דבר אל אליה התשבי קום עלה לקראת מלכי מלך שמרון ודבר אליהם המבלי אין אלהים בישראל וגו' ולכן כה אמר ה' המטה אשר עלית שם לא תרד ממנו כי מות תמות ונאמר שם וישובו המלאכים אליו ויאמר אליהם מה זה שבתם ויאמרו אליו איש עלה לקראתינו ויאמר אלינו שובו אל המלך אשר שלח לכם ודברתם אליו כה אמר ה' המבלי אין אלהים בישראל וגו' וידבר אליהם מה משפט האיש אשר עלה לקראתכם וגו' ויאמר אליו איש בעלי שער ואזור עור אזור במתניו ויאמר אליה התשבי הוא וישלח אליו שר חמשים וחמשיו ויעל אליו והנה ישב על ראש ההר וידבר אליו איש האלהים המלך דבר רדה ויענה אליהו וידבר אל שר החמשים ואם איש אלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אתך ואת חמישך ותרד אש מן השמים ותאכל אתו ואת חמישיו וישב וישלח שר חמשים אחר וחמשיו וגו' וישב וישלח שר חמשים שלישים וחמשיו וגו' (מלכים ב א׳:י״ב-י״ג) כי הנה יש במעשה הנפלא הזה שאלות. אחת למה לא הוריד אש מן השמים לתכול את המלאכים הראשונים אשר שלח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון כי הם נתנו לאש לאכלה יותר מהשרים האחרים אשר הלכו להסביר פניו ולקרוא אותו אל המלך. והשני מה ראה אחזיהו לשלוח שר חמשים וחמשיו די לו בשישלח שר עשרה ואנשיו ואם לכבודו היה עושה הנה כשראה שנשרף השר הראשון וחמשיו היה לו להוסיף שר גדול וחשוב ממנו עם מאותיו או אלפיו וכל שכן בפעם השלישית אמנם מה שלא גרע תחלה משר חמשים וחמשיו ומה שלא הוסיף אחר כך הלא דבר הוא. השלישי מה חטאו לו חטא משפט מות שרי החמשים האלה הראשונים וחמשיהם באומרו לו איש האלהים המלך דבר רדה כי שלח בהם אש חרונו לאכול אותם אש לא נופח ואם בטענה הרגם למה נשא פני השלישי כי יחנן קולו. עוד למה אמר ואם איש אלהים אני תרד אש וגו' כי לא יתכן זה המאמר אלא למי שיכחיש היותו כן אבל הם כבר קראו בשמו לאמר איש אלהים המלך דבר רדה: Israel/Yehudah's sin was in worshipping any of the aforementioned, all of which are quite powerless by themselves. Achav was a prime victim of these cults because his wife Izzebel had persuaded him. He taught these cults not only to his family, but to the nation. His son Achaziah practiced this folly in even greater degree than his father. This brought about the encounter which forced the prophet Elijah to destroy several groups of fifty soldiers each by calling down fire from Heaven to kill them. (Kings II,chapter 1) Since Achaziah sent three times a group of fifty soldiers instead of increasing the size of the troop contingent each time, there must have been a deeper significance in the number five or multiples thereof.

6

אמנם הנראה בזה הוא כי מפני היות אחזיהו מהמלכים הבורחים מלפני ה' ונסים מעבודתו ככל הכנסיה כלה של אחאב אביו ואיזבל אמו והותר ומהמבקשים כל צרכיהם משאר הממשלות אשר זכרנו ומאשר יגע ומצא היותם על זה המספר. הנה כשידע שאליהו הנביא שלח אליו הדברים ההם על שלחו לדרוש בממשלה אחת מהנה הנה הוא להכעיסו ולהקניטו כיון לשלוח אליו שר חמישים וחמשיו לרמוז שהוא מודה בזה המספר מהממשלות בהנהגת העולם וכופר בכל זולתם וכל זה שלא יירא ולא יחת ממה שאמר לו בשם ה' כי מפיו לא תצא הרעות והטוב. והשר ההוא וחמישיו כוונו לזה במה שדבר אליו בלשון קשה איש האלהים המלך דבר רדה כלומר אף על פי שנקראת איש אלהים הנה המלך מפאת מה שיחוייב מהודאת החמשיות האלה שאתה רואה דבר לך שתרד מנבואתך זאת ותבא אליו. ולזה הקפיד אליהו עליו מה שלא הקפיד על המלאכים הראשונים אשר לא כוון בהם אל הכעסה וההקנטה כלל וגם הם שמעו ממנו ולקחו מוסר אמנם לאלו כשהכיר ברוע כוונתם אמר ואם איש אלהים אני כמו שאתה אומר תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמישך מצד מה שאתה בא באותו מספר ועל אותה כוונה. ותרד אש וגו'. *וכה היה משפטם וכו' ר"ל כי כל אחד מחמשה דיבורים הראשונים מבעל דעת אחת מה' מחלקות התועים הנזכרות בדיבור הקדום, כי דיבור "אנוכי" וכו' מורה שה' לבדו ולא השכל הנבדל הראשון, הוא האדון והמנהיג לכל, ודיבור "לא יהיה" וכו' שולל גם ממשלת שאר השכלים הנבדלים, ודיבור "לא תשא" וכו' מזהיר שלא ייחסו הנהגת העולם רק אל הכוכבים והגלגלים, כי אז ישאו שם ה לשוא, באמרם שוא עבוד אלהים ורק לשמש ולכל צבא השמים תכרע כל ברך, ומאמר "זכור" וכו' מבטל דעת החושבים כי רק היום גורם הצלחת כל מעשה, כי כפי המבואר בשער מ"ה (שמות דף קי"ב ע"א) תשבו הקדמונים שכוכב שבתאי המושל ביום השבת מניע את הכל, והיה נמשך מזה לפי טעותם, כי המלאכה אשר תעשה ביום השבת תהיה מוצלחת יותר מהנעשה בשאר הימים, ואחרי כי בכל זאת נאסרה המלאכה ביום השבת, הלוא הכירו וידעו מזה כי שקר בפי המעוננים האלה האומרים שהיום גורם הכל, ומצות "כבד" וכו' מבטלת דעת החושבים כי ההתחלות הטבעיות לבד הן העיקר והיסוד לכל הנמצא והנעשה בארץ, ותורה לנו בהפך כי האבות שהם ג"כ ההתחלה הטבעית להוית הבנים, הם בכל זאת רק ככלי מעשה ביד הי"ת, אשר ע"כ צוה פה רק על כיבוד האבות ולא על מוראם, שהוא מדרגה יותר גדולה מהכבוד, כמו שנצטוינו על יראת ה' [ורק אחרי אשר הושרשה כבר האמונה האמיתית בלב ישראל שרק הי"ת הוא הסיבה והעילה לכל ההויות הטבעיות נאמר (ויקרא י״ט:ג׳) גם "איש אמו ואביו תיראו"] והנה מלכי ישראל ויהודה אשר עזבו את ה', בחרו להם בכלל אלה החמשה הממשלות, וע"כ שלח גם אחזיהו אשר היה כאחד מהם את שר החמישים וחמשיו להביא אליו את אליה בחזקה, למען הכאיב בזה את לב נביא ה', כאשר ירמוז לו במספר חמשה עשיריות זה, כי גם הוא אינו מאמין בהנהגת הי"ת כי אם בחמשה ממשלות והנהגות האחרות האלה, ויען כי הוא ועבדיו אלה הכחישו בזה עיקרי האמונה האמיתית אשר התבררו להם ע"י חמשה הדברים הראשונים אשר דבר ה' מתוך האש נענשו ג"כ בשריפת אש, וכה היה משפטם הצודק מאד כי באש ה' נשפט מפני אשר ירד ה' על הר סיני באש להזהירם על זה הענין מהרחקתם מאלו הממשלות כלם כמו שעל זה הענין המיוחד אמר משה רבינו עליו השלום בתחלת משנה התורה ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים (דברים ד׳:י״ג). כי הנה כל הדברות אשר נכתבו בלוח האחד יכוונו אל חמשה ממשלות הללו כנגד חמשה קולות הנזכרות באותו מעמד. כי הנה מאמר אנכי ירצה אנכי ולא הנבדל הראשון המניע אל הגלגל העליון החלק. לא יהיה לך אלהים אחרים ממניעי שאר הגרמים. לא תשא כנגד הגרמים עצמם וכוכביהם וכסיליהם כלומר שלא תאמר שוא עבוד אלהים. זכור את יום השבת כנגד הממשלה אשר ממשרתי הימים. כבד כנגד ההתחלות הטבעיות ולזה לא אמר שם ירא את אביך וגו' כמו שאמר במקום אחר איש את אמו ואביו תיראו (ויקרא י״ט:ג׳) שהכוונה שם לומר שאין לאב ולאם בהוויית הבן זולתי ככלי ביד היוצר כמו שיבא בפי' הלוא הוא אביך קנך ולזה במקומו יתבאר די להם בענין הכבוד לבד. ולהיות אלו הענינים כלם נכללים בדברות ההם סמך משה לומר ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר יי' אליכם בחורב מתוך האש וגו' פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וגו' ונדחת והשתחוית להם (דברים ד׳:ט״ו-ט״ז) כמו שאמרנו. ומזה חוייב שהעוברים על הדברים האלה ירד אש יי' מן ההר ההוא ויאכלם. גם בבחינה שנית היה משפטם נכון מאד והוא מה שקבלו עליהם באותו ענין עצמו לקבל מפי נביא יי' המדבר בשמו בכל זמן כמו שאמר ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו יי' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו וגו' ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול יי' אלהינו עוד ומתנו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר יי' אלהינו ושמענו ועשינו וישמע יי' את קל דבריכם וגו' ויאמר יי' אלי הטיבו כל אשר דברו (שם ה') וכן נאמר במקום אחר ככל אשר שאלת מעם יי' אלהיך בחורב ביום הקהל לאמר לא אוסיף לשמוע את קול יי' אלהי ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד ולא אמות ויאמר יי' אלי הטיבו אשר דברו נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו (שם י"ח). Presumably, it represented the five illusory powers Achaziah recognised as deities. The first five of the ten commandments, dealing with the relationship between man and G'd, also warn against these five faulty philosophic concepts. Anochi, "I," means "I alone," not even the invisible intellectual concept of "time" has power to control our destiny. Lo Yihyeh, refers to the celestial forces moving the constellations and galaxies. Lo Tissa, do not use the name of G'd in vain, means that if one subscribes to the theory that everything is preordained, employing the name of G'd is equivalent to a denial of G'd, seeing that one does not view Him as a free agent. Zachor, abstaining from work on the Sabbath, proves that we do not believe that we are subject to the "Prince of the day," who supposedly decides what will or will not succeed on that day. "Honouring" parents, as distinct from "fearing" them, as demanded elsewhere in the Torah, teaches that our natural origins do not determine the course of our lives, though they have a share in influencing it. Moses again and again emphasised that at the revelation at Mount Sinai the Jewish people saw fire but no form or image. The people begged G'd to stop the sound and the fire, and G'd concurred. They also asked that Moses the prophet be their intermediary, to communicate G'ds will and words to them. The acceptance of their request by G'd, and the subsequent promise to supply other prophets in lieu of Moses, made obedience to the prophet a cornerstone of Judaism henceforth.

7

והנה באמת תהיה הדרישה נכונה מאד כי כאשר לא עמדו במה שקבלו עליהם לשמוע מפי הנביא כדי להנצל מסכנת האש האלהי והנורא ההוא שתרד האש ההוא אשר פחדו ממנו ותאכלם וברוך דיין האמת כי כל דרכיו משפט. והנה אחזיהו לא נכנע ובעמדו במרדו ובחוזק לבו שלח שר חמשים אחר וחמשיו אשר אמר לו כדברים הראשונים וישפוט אותם כמשפטם. אמנם כאשר הוסיף עוד במרד לשלוח שר חמשים שלישי וחמשיו הנה השר ההוא נכוה בגחלתן של ראשונים ונכנע לבבו ויכרע על ברכיו לנגד אליהו ויתחנן אליו וידבר אליו איש האלהים תיקר נא נפשי ונפש עבדיך אלה חמשים בעיניך. התחנן לפניו ואמר שלא ישקיף אל המספר ההוא הנמצא בפרטם רצוני בהיות שם תחתיו חמשה שרי עשרות או עשרה שרי חמשה רק אל כללותם שהם כלם חמשים כי הוא אינו מכוין להתריס במספר ההוא כשרים הראשונים. וזה מה שביאר באומרו הנה ירדה אש מן השמים ותאכל את שני שרי החמשים הראשונים ואת חמישיהם ועתה תיקר נפשי בעיניך (מלכי' ב' ב') והענין מובן שהוא נסתלק מהקרא שר חמשים וגם מהיות האנשים אשר עמו חמושים רק שיקראו חמשים על מספרם הפשוט ועם זה כפר בכל מיני העבודות והממשלות אשר היה מודה בהם אדוניו והודה לשמוע בקול דברי הנביא אשר ידבר בשם יי' וכבר נוצל בזה משתאכלהו האש הגדולה. ולזה דבר מלאך יי' אל אליה רד אותו וגו' ויקם וירד וגו' (שם) סוף דבר אלו הן הכנפים שהזכירום חז"ל במאמר שזכרנו ואלו הן אשר בקשו להתעופף בהם מלכנו ושרנו ואבותינו בכל הדורות ההם ואשר בעבור זה סרו מעליהם כנפי השכינה וסר צלם מעליהם ויגלו בראש גולים. אמנם כשיבאו לקצם ויכירו שאין בהם ממש זולתי לעשות כל אשר יעלה בחפץ האלהי לעשות הנה בלי ספק יקרה לכללם מה שקרה לאותו שר חמשים שלישי ולכל גרי האמת והצדק ויבאו בכל לב ובכל נפש לחסות תחת כנפי השכינה כמו שאמר גדול כחן של עומלי תורה כי מצד טוב עיונם והשגתם אמתיות דרושיה וקיום אמונותיה גם מקבלי מצותיה ושומרים אותם לעשותם ודאי אינם חסים באלו הכנפים ואף על פי שיש בהם ממשות בהנהגת העולם כפי טבעו אבל חסין בחסד אלהים אשר הוא למעלה מכלן והוא הטבע השני המעולה אשר עליו נאמר כי גדול מעל שמים חסדך (תלים ק"ח) כמו שפירשתי יפה בשער ט"ו. כי כנפי החסד אלו המה הסוככים על כל שאר הכנפים ומכריחים אותם אם לטוב אם למוטב כאשר יחוייב לאמונת השכר והעונש והוא מה שכוונוהו בכתוב האומר מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון (שם ל"ו) כי בני אדם השלמים אינם חסין רק בצל כנפיו יתברך. אמנם יתכן שתהיה כוונת הכתוב לומר כי החסד העליון אשר הוא למעלה מכל הכנפים הוא יקר מאד לחסידים בני עלייה עומלי תורה וגומלי חסדים אמנם בני אדם ההמוניים או רובם בצל כנפיך אלה הנזכרות ההם וזולתם המשוטטות בהגהגת העולם בהם יחסיון כי הם המושגים להם בהתחלות מחשבותיהם ואשר אליהם יכוונו כל השתדלותם עד שיבחנו ויבאו בכח נסיונותם לחסות תחת כנפי השכינה כנפי החסד כמו שאמרנו: Non obedience, or worse still, sarcasm as displayed by the officers and men of Achaziah, certainly made them liable to the death penalty at the hands of Elijah. The instrument used to impose the death penalty was symbolic, a reminder of the origin of the prophet's authority. Deuteronomy 6,22, stresses the uniqueness of the people having survived hearing the voice of G'd "out of the fire." Jewish history has shown that many of our people have become victims of the same false philosophies as Achaziah and the first two sets of fifty soldiers. Only the fate that had befallen that group had taught the third captain to recognise the futility of such philosophies, and that one must entrust oneself to the Almighty Himself, not to His agents. The essential thing is not to deny the very real function that these five forces represent, but to recognise that these functions are not the result of independent power, but are all controlled and supervised by the Eternal, the Creator of Heaven and Earth. Good and intelligent people therefore entrust their affairs to the Creator Himself.

8

ובהגדת פסחים (קי"ט.) מאי דכתיב וידי אדם תחת כנפיהם אמר רב כהנא בשם רבי ישמעאל בר רבי יוסי ואמרו לה רבנן בשם רבי יהודה נשיאה ידו כתיב אלו ידיו של הקב"ה שהם פרושות תחת החיות לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין. אמר זה לפי שהחסיון השלם הזה הוא בא אחרי החסיונות הראשונות וכאלו הוא למטה מהן בבחינת קדימת הזמן ואם לפי שבסוף כשהאדם בא לידי הכרה גמורה יצאו כלן מלבו ונכנס האמת תחתם ולא סר מקבל אותם ולהציל אותם ממדת הדין המתוח על הסרים מאחריו כי כשנתקרבו בדעותיהם ובלבותם הנה הוא יתברך יקריבם ויסתירם בסתר כנפיו ויגין עליהם בסתר עליון ובצל שדי: The Talmud Pessachim 119, interprets the verse in Ezekiel 1,8, where we find the spelling of "hands" in the singular, i.e. "His hand", to mean that G'd is prepared to accept repentant sinners. The meaning of the line then, -in accordance with our explanation of "wings",- would be that those who had heretofore relied on "wings", will from now on rely on His "hand." G'ds hand is spread out to snatch those people from the demands of the midat hadin, attribute of justice, after they have recognised the error of their ways.

9

ודנה לפי שהתועלת הזה הנפלא מזאת החסיה הגמורה שאין מטבעה לבא כי אם אחר הנסיונות הגדולות אשר יתהלכו למו בצל הכנפים האחרים כלם כנזכר הכל היה גלוי וידוע לפני האל יתעלה בתחלה ואליו כוון בכל התלאות הרבות ההן כמו שאמרנו לא נמנע רצונו ית' מעשות את כל אלה מתחלה ועד סוף וכמו שאמר להלן כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו (דברים ל״ב:י״א) יאמר שכל הייסורין והרעות שהביא עליהם היה על דרך ההתלמדות כנשר יעיר קנו והוא כנוי אל הבנים כאשר ירצה ללמדם לפרוח באויר כי אז יכריחם אל הנפילה מהמקום גבוה אשר הקן שם כלפי הארץ והוא במהירות התעפפותו ירחף עליהם ויטוש דרך מטה להקדימם ולקבלם על כנפיו ולישאם על אברתו קודם שיגיעו לארץ כדי שלא יקבלו נזק החבטה ובין כך ירגילו עצמם לפרוח מאליהן וכן הכוונה האלהית בכל אלו הרעות והייסורין אשר יעוררם בהם לא היה אלא כדי ללמדם ולהודיעם דרך חיים תוכחות מוסר ולסוף הכל כי יפול קנו זה לא יוטל כי הוא ית' סומך ידו לנהגם ולנהלם עד שלסוף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. וכמ"ש מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון (תהילים ל״ו:ח׳). Since it had been clear to G'd that ultimate recognition of Him as the prime Mover would not occur until the more prominent forces in nature had demonstrated their inability to offer protection to the individual, G'd decided to create man in the full knowledge that along the long road to this ultimate recognition a great many would fall by the wayside.

10

והנה הוא מבואר כי על פי הדברים האלה הותרה השאלה החזקה שזכרנו ראשונה שנתבלבלו בה רבים וכמעט נטו רגלי קצת מהאמונה עליה והוא מה שכוונו חז"ל במאמר הנכבד ההוא שזכרנו מספרי אם להתיר עקר השאלה הזאת ואם להכריע ענין השאלה השנית מהידיעה האלהית היוצא אל המציאות מחלק האפשר בפעולות הבחירה. אמנם על הענין הראשון אמרו משל למלך שמסר את בנו לפדגוג להיות יושב ומשמר כו' והכוונה כי האל ית' ברא שרו של עולם עם כל הממשלות הטבעיות שזכרנו ונתנו יושב ומשמר את המין האנושי כלו לפי מעלת מדרגתו על כל הנמצאות השפלות ויותר מהמה לבנו יחידו ובכורו כי ישתמש בו לפי צרכו ויתנהג בשמושו בו בדעת וחכמה כי יש בו כח לעזור בזה בלי ספק. אמר הבן כסבור אבא שהועיל כלום שמסרני לפדגוג עכשיו אני משמרו כדי שיאכל וישתה ויישן ואני אלך ואעשה צרכי כלומר שיקח ממנו מה שיועילהו לאכול ולשתות ויתר הצרכים וישתדל בהשתמש ממנו בזה כל יכלתו אמנם שהשמור שאמר לא יגיע אליו אבל שילך בשרירות לבו וכאשר יחפוץ להימין ולהשמאיל וכמו שאמר וישמן ישורון ויבעט (דברים ל״ב:ט״ו) אמר ליה אביו אף אני לא מסרתיך לפדגוג אלא כדי שלא יהא מזיזך כלומר שלא תזוז ממה שצויתי עליך לעשות אם עזר שמושו כלל וכמו שאמר לא ימוש ספר תורה מפיך וגו' כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל (יהושע א׳:ח׳). והוא מה שביארו באמרם כך אמר להם משה שמא אתם סבורים לברוח מתחת כנפי השכינה או לנוח על הארץ כו' יראה שהכוונה כלה בכל הענינים כלם הוא להודיעם כי גם כי ישאו כנפי שחר וכנפי יום וכנפי שמש וכנפי כרובים ושרפים אי אפשר להם לסוף לנוס ולברוח מתחת כנפי השכינה אשר שם יחנו כל האנשים לסוף התלאות והנסיונות ושם ינוחו יגיעי כח. אמנם על היות זה התר שאלה עצומה אמר בסמוך עתידה כנסת ישראל שתעמוד לדין לפני המקום ואמר לפניו רבונו של עולם איני יודעת מי קלקל במי ומי שינה במי אם ישראל קלקלו לפני המקום אם המקום שנה בהם בישראל והוא ממש צורת השאלה הראשונה בצירוף בשנייה בעינה. וזה שאם חפשיות הבחירה אשר בידינו תכריח את הידיעה האלהית: עד שלא תהיה הידיעה בדברים אלא כפי מה שנבחור אנחנו הנה באמת ישראל קלקלו לפני המקום כי הם היו רשאים על מעשיהם לגמרי וידיעתו לא הכריחתן אלא שיקשה על זה היות ידיעתו עלולה ליפול על הבטל כמו שאמרנו ראשונה. אמנם אם נאמר שידיעתו הוא קיימת ומכרחת את הדברים הבחיריים הנה באמת אין האשם בנו אבל הוא יתברך היה אשר שנה מדותיו עמנו כשרצה ברצון וכשרצה בכעס מבלי שנדע שום טעם וסבה לא בזה ולא בזה מאחר שלא נעשה דבר לפי בחירתנו אלא לפי שנוי רצונו והוא מגונה מאד כשהוא אומר ויגידו שמים צדקו הוה ישראל קלקלו לפני המקום ואין המקום שינה בהם בישראל דכתיב אני יי' שניתי. הנה כשיתבאר מתוך דברי תורתו יתברך הנתונה מן השמים צדקו בזה הענין ובפרט בזאת השירה אשר העיד עליה ואמר האזינו השמים ואדברה וגו' יודע בלי ספק כי הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט ושהוא יתברך לא שנה בהם בישראל כמי שחשבו הטועים כלל ושהבחירה נשארה חפשית ושולטת בידם לתקן ולקלקל ועכשו שקלקלו הם המקלקלים בלי ספק וכמו שאמר שחת לו לא בניו מומם וגו'. וכמו שיבא. והנה לפי שהיה הדרוש הזה נפלא מאד ויתד שכל התורה כלה תלויה עליו הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא מאד וחתם בו תורתו השלימה וצוה שיאמר להם בפירוש ובהערה נפלאה כל הענין ההוא אשר יוציאם מהשבושים העצומים האלו באלו השאלות ושתכתב זאת לדורי דורות כדי שלא תשכח הודעה זה מפי זרעם וזרע זרעם עד עולם ויהיו דבריו אלה אשר העיד בפניהם קרובים אליהם בימים האחרונים ההם אשר בהם יתחדשו הרעות המבהילות המבלבלות דעות האנשים כמו שאמרנו אמנם יהיה ביאור הענין כמו שיבא. ויאמר יי' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו והיה הצווי הזה מה שאמר להלן ויצו את יהושע ויאמר חזק ואמץ וגו'. וירא יי' באהל בעמוד ענן ויעמוד עמוד הענן פתח האהל. והיה הראות הענן ועמידתו פתח האוהל לסבת היות שם יהושע כמו שהיה כשצוה למשה ואהרן ומרים צאו שלשתכם אל אהל מועד ויצאו שלשתם וירד ה' בעמוד ענן ויעמד פתח האהל (במדבר י״ב:ד׳-ה׳) והכונה בזה ענין הבדלה ומעלה במדרגות כמו שכתבנו שם והוא שמץ ממה שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם (שמות י״ט:ט׳) ואף כי נביאים הם לא נכנסו במחיצתו אמנם יחופף עליהם כבוד יי' בענן יקרו. אמנם הדבר הראשון שנדבר לשם הוא מה שנתיחד למשה על הענין שאמרנו ואמר. ויאמר יי' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו' והפר את בריתי אשר כרתי אתו וחרה אפי בו וגו' ואנכי הסתר אסתיר וגו ועתה כתבו לכם וגו' כי אביאנו וגו' והיה כי תמצאנו וגו'. סדר לפניהם כל הענינים על הדרך שיהיו ואיך תכנס על ידיהם רוח עועים ובלבול הדעת עד שיבאו מצדם לידי כפירה בידיעת יי' ית' ובהשגחתו אשר תהיה הרפואה למחלתם קדימת הידיעה הזאת בלי ספק. ולזה אמר כי כאשר יקום העם הזה אחרי מותו ועזבוהו וגו'. וחרה אפי בהם ומצאום רעות רבות וצרות בזמנים רבים ודורות נמשכים באלו הגליות הנה מתוך אלו התלאות יבאו לומר ולגזור הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. והכוונה שהאלהים אשר חשבו ראשונה או שאמרו עליו הנביאים שהוא יושב בקרבם ורואה ומשגיח בם ומנהיגם נתברר להם בזה שהוא אינו בקרבם ואינו משגיח בענינם כמו שאמרו שאם היה יודע לא ישיגום אלה הענינים הרעים שהשיגום בסוף או הטובים שהיו בראשונה כי למה ישתדל עליהם כל ההשתדלות ההוא העצום אחר שלסוף יתום לריק כחו הגדול אשר עשה עמנו להפליא והוא אינו אלא שנתקיים בלבם לסוף מה שנסתפק מתחלה על ריב בני ישראל ועל נשותם את יי' לאמר היש יי' בקרבנו אם אין והוא גזרתם הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ולזה אמר ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. ירצה שיוסיף הסתר על הסתר תחת רעתם זאת אשר גזרו עליהם להיות לבם פונה אחרי הפקר עבודת אלהים אחרים כי על כן החליטו כי אין אלהים בקרבם והנה זאת תהיה הסבה לגודל עונשם וייסוריהן ואורך הגליות אשר יעמדו בהם עד שיכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם ויבאו לידי הכרה שלימה ויבושו מדעותיהם אלה כמו שכתבנו ראשונה. ולפי שהתרופה החזקה בזה היא קדימת ההודעה כמו שאמרנו אמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו ואכל ושבע ודשן ופנה וגו'. והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות אשר לסבתם יבאו לידי קלקול המחשבות ההנה הנפסדות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי כלומר היום בטרם אביאנו וגו' ידעתי את יצרו אשר הוא עושה כל המעשים הרעים בזמנים הנמשכים לכם כאשר אמרתי בלי שום הסתר והעלם ומעתה יתחייב להם תכלית החיוב להודות ולומר כי לא דבר רק הוא ולא נופל במקרה ובזולת כוונה אלא שהמשך הענינים כלם הוא הכרחי להביאם אל סוף שלמותם אשר אין מטבעו להגיע בענין אחר כמו שכתבנו.*ואולם הכתיבה וכו', ר"ל כי ע"כ נכתבה השירה הזאת לעד בבני ישראל, אשר בה הודיע משה להם עפ"י ה' ברוח נבואתו, כל אשר יקרה אותם עד אחרית הימים למען השריש עי"ז בקרב לבם לא לבד האמונה בידיעת הי"ת גם כל מעשי בני אדם הבחיריים עד סוף כל הדורות, כי אם גם את האמונה בבחירה החפשית הנתונה ביד כל אדם להרע או להיטיב, כי האמונה בידיעת ה' בעצמה מחזקת ומסבבת אותה בקרב לבנו, כי כמו שאנו מחויבים להאמין בידיעת ה' את הכל, למען נשלול ונרחיק עי"ז ממנו כל העדר ידיעה שהיא חסרון שלימות, כן אנו מחויבים להאמין גם בבחירת האדם החפשית, כי מבלעדה הלוא ניחס חלילה חסרון שלימות אחר אל הי"ת. והוא כי נתן תורה ומצות לישראל להורות שמה שיעשו או יחדלו מעשות, אף כי שהם מוכרחים ואנוסים כבר אל כל פעולותיהם עפ"י גזרתו הקדומה. ואולם הכתיבה הזאת עצמה וקדימת ההודעה בה יועילו מאד אל ענין השאלה השנית מהזרות המגיע מחפשיות הבחירה אל קיום הידיעה האלהית כל צדדי האפשר כמו שנזכר. וזה כי כשנשים לב ונראה שהבטול המגיע בשני אלה הענינים מזה לזה אינו נשקל בשקל השווי והדמיון בלי ספק כי באמת הנחת חפשיות הבחירה לא תקיים אמתת הידיעה האלהית באחד משני קצות האפשר אבל תכחישה. אמנם הנחת שלמות הידיעה בזה לא תכחיש החפשיות בבחירה אבל יקיימהו לפי שהנחת הידיעה השלמה אינו רק כח החיוב שמחייב השכל לסלק מחקו יתעלה כל העדר וכל חסרון מהם ומה מהם עלוי בלתי בעל תכלית. וזה עצמו מה שיחייב חיוב הבחירה האנושית ואמתת חפשיותה שאם תאמר שידיעתו זאת מכרחת אותנו בפעולותינו היה חסרון בחק שלמותו להטפל אלינו על ידי נביאיו ולהרבות לפנינו תורה ומצות וליעד שכר ועונש עליהם אחר שאין אנו רשאין לעשות גדולה וקטנה כי אם אשר נתחייב מפי הגזירה מהאל ית' ואין דופי ושמצה בחק האלהות גדולים מזה הרי שהיה שלמות הידיעה המונח ראשונה תשובה לענין הבחירה שלא תהיה הנחת החפשיות לענין הידיעה רק סתירה. והנה בזה כבר יצאו שני אלו הענינים מדמיון החלאים ההפכיים שתרופת כל אחד מזיק לחבירו ובאו לכלל דוגמת שני חלאים אשר תרופת אחד מהם יזיק לשני אמנם תרופת השני לא יזיק לראשון אבל תעזור לרפואתו ולא עוד אלא שאי אפשר להתרפאת כי אם בקדימת רפואתו כי בזה העצה הנכונה הוא להשתדל תחלה ברפואה זה אשר כן תארו כמו שאמר הרב רבינו נסים ז"ל בדרשותיו על מאמר אני אמרתי יי' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך (תהילים מ״א:ה׳) אמנם אנכי ראיתיהו מאד נאות במאמר חנני יי' כי אומלל אני רפאני יי' כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד וגו' שובה יי' חלצה נפשי וגו' (שם ו') כי חלי הנפש הוא היותר מסוכן ואשר אי אפשר לחלאים אחרים להתרפאת אם לא תוקדם בריאותה ואשר בשלומה יהיה שלום לכל הגוף ולזה אע"פ שהיה יושב וכואב משאר החלאים לא היה מתפלל כי אם על נפשו. ועל הדרך הנכון עצמו רצה האל יתעלה להודיע אותנו על ידי משה עבדו נאמן ביתו אמתת שלמות ידיעתו כי בקיום הנחתו יתחייב לנו להאמין באמתת חפשיות הבחירה על כל פני פנים ואע"פ שיהיה הדבר קשה על השכל האנושי עד שנאמר מה שקיים וקבל הרב המורה ז"ל בשהיא ידיעה סגוליית נפלאה אי אפשר בחק האדם להשיגה כמו שהוא נמנע בחקו להשיג אמתת ידיעתו אחר שידיעתו ית' ועצמותו הוא דבר אחד. והוא עצמו שאמרו רבי עקיבא האלהי כשאמר הכל צפוי והרשות נתונה (אבות פ"ג) והוא ממש מה שיסדו לנו אדון החכמים באותה פרשת חמורה שאמר שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני וגו' וחתם כל אמרת אלוה צרופה וגו' אל תוסף דבריו פן יוכיח בך ונכזבת (משלי ל׳:ו׳) וכבר זכרתי זה בפרשת וירא שער י"ח הנזכר למעלה ויסוד הכל מה שהגיענו מפי משה רבן של נביאים מפי הגבורה מה שאמר ועתה כתבו לכם וגו' וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ וגו' הודיעם כי הוא יודע את יצרו אשר הוא עושה היום האחרון שיבואו עליו הרעות והעולה אז על מחשבתו מהיום הזה אשר הוא מדבר אליו שהוא בטרם יביאנו אל הארץ אשר נשבע וכאשר יקבלו אמונה זו ויקבעו בה מסמרות מצד היותה מסלקת ממנו יתע' כל דופי וחסרון הנה באמת מעתה יבואו להודות על חפשיות הבחירה כי אין שום חסרון כמו היותו מצוה מצות וקובע שכר ועונש לרוב לבלתי הועיל. ועל זה האופן ראיתי אני שהכתיב הקב"ה לעצמו ההתנחמות בדברים באומרו וינחם יי' (בראשית ו׳:ז׳) נחמתי כי עשיתים (שם) וכדומה כי ההתנחמות בדבר אם שיורה פשוטו על שנוי הרצון כבר יקיים קדימת הידיעה ושלא נתחדש שם מדע כלל שאם נתחדש לא יפול שם התנחמות שהשנוי שנתחדש יחייב שנוי המעשה מבלי התנחמות והנה בזה גם כן הקפיד הש"י על הדבר אשר הוא העקר כמו שכתבתי זה בסוף בראשית שער י"א אשר זכרנוה. וזה הדרוש הנפלא עדין יתבאר דבר מעמקו בדבריו של משה אדוננו אשר הגיעו לבני ישראל כי שם דקדק ופי' הענין יותר במאמר הצור תמים פעלו וגו' שחת לו לא בניו מומם וגו' כמו שיבא שם בעזרת האל. ועל כל פנים הדרוש הוא נכבד מאד והפירוש הוא נאות ולא נצטרך למה שתקן בו הרמב"ן ז"ל לומר שהודיעם זה מצד מה שכבר חטאו במדבר וגילו יצרם הרע והזונה בפועל על דרך עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגומר (בראשית כ״ב:י״ב) וכענין שנאמר מדעתי כי קשה אתה וגו' ואגיד לך מאז וגומר (ישעיהו מ״ח:ד׳) ואשר כתבנו הוא העקר האמתי בלי ספק: ויצו את יהושע בן נון ויאמר אליו חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל וגו'. אחר שגמר הדבור האחרון שדבר לו לצורך ישראל לדבר אותם מה שיכלול כל השירה אשר לפנינו נעתק לציווי יהושע וזירוזו אשר צוה לקרוא אותו שמה שיהיה במעמד ההוא עם רבו ואמר לו חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל כרועה עדרו ירעה ומוציא ומביא אותם על פי דעתו ועצתו וכמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ח'.) טול מקל והך על קדקדם. ומה שאמר ליה משה כי אתה תבוא את בני ישראל ותרגם אנקלום אתה תיעול עם עמא הדין ואמרם ז"ל (שם ופסיקתא פ' וילך) זקנים שבדור עמך טול מהם עצה לא יחלוק על זה המאמר שהכוונה שיזרזנו משה על האופן ההוא והקדוש ברוך הוא על זה והוא בשכלו ישמע דבר שניהם ויפשיר ההנהגה. משל לתינוק אשר לפני המלמד שאביו מצוה לייסרו בשוטים ואמו תצוה לחמול עליו והמלמד המשכיל יפשיר ביניהם ליסרו אך במשפט. ויהי ככלות משה וגו' ויצו משה וגו'. לקוח את ספר התורה וגו' והיה שם בך לעד. כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם יי' ואף כי אחרי מותי. לדעתי שכוון בזה בחכמת בוראו לענין נפלא והוא במה שתלה ענין הידיעה הזאת בעצמו ושהיה כן מצד מה שמכיר הן בעודנו חי ומתורת סברא וטעמא לומר שאם אמר להם כן מפאת הידיעה האלהית היה להם כמוכרח שיהיה הכל כפי מה שגזרה ידיעתו והרי יהיו כמוכרחים במעשים כמו שאמרנו. אמנם למד זה ממה שאמר להם האל יתע' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל וגומר וענתה השירה הזאת וגו' כי לא יבאר להם רק מה שהוא בכלל השירה ההיא. אמנם הענין הראשון יהיה מיוחד ליחידי סגלה שבהם ולזה אמר הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך וגו' וקראת אתכם הרע וגו' כי תעשון את הרע וגו'. והנה בזה לא נתן טעם אל הידיעה לומר הן בעודני חי וגו' אמר ידעתי בידיעה מוחלטת שאין בהם ספק לפי מה שאמר לו האל יתעלה כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום וגו' כי זה מה שיכול לומר אותו אל הזקנים ואל השוטרים כמו שאמרנו. אמנם אל צורך השירה אמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם: והנה אחר כל זה נעתק לכתוב השירה הזאת השירה הנפלאה הכוללת כל הענינים מתחלה ועד סוף ואמר: The opening parable in the Sifri that we quoted at the beginning of this chapter poses the problem we have been discussing. By granting man freedom of will, G'd, fatherlike, hands over the prince to the pedagogue. The pedagogue can be viewed as the "wings" i.e. the forces subservient to the Lord acting as His administrators in the universe. The son, i.e. Israel enjoying his freedom, felt, that by giving the administrator what he wanted, he could be completely undisturbed by him and free to pursue his own designs without interference. In the end, when found corrupt, Israel tried to blame G'd for its own corruption accusing Him of having turned it over to a pedagogue who appeared to possess independent powers. If the pedagogue did not have independent powers Israel argued, what had been the point of being entrusted to him? If as a result of being placed in the care of a pedagogue, G'ds attitude vis a vis Israel underwent a change, it was not Israel that was to blame! To forestall such reasoning on the part of Israel, Moses calls on Heaven and Earth as witnesses to the constancy of G'ds purpose, and both Psalms and the prophet Maleachi tell us that He has never changed. When Moses predicts the behaviour of the Jewish people after his death, he does so on the basis of his psychological insight of the character of his people, not on the basis of prophetic knowledge. Just as this psychological insight does not commit the people to act in a certain way, so G'ds psychological insight into the nature of the people in no way encroaches on their exercising their free will. The fact that even Moses, a mere human being, could foretell with such uncanny accuracy future behaviour of the Jewish people, is the most vivid testimony of G'd the master psychologist's foreknowledge of the actions of Israel, or anybody else's actions for that matter.

11

האזינו השמים ואדברה "Give ear, O heavens, let me speak"

12

לפי שדבר גדול דבר וענין שהוא סוף כל המחשבות אשר חשב יי' עליהם ותכליתם ויתד שכל עצמותם ושלמותם תלויה בו. הקדים להראות בדבריו יוקר הדבור הזה וגודל ערכו ועוצם תועלותיו במליצה צחה ויקרה עד מאד. אמנם נראה מעלת הדרוש ויקר תפארת גדולתו במה שיקרא אל השמים מעל ועל הארץ מתחת לשמוע דבר מפיו כי הם הנמצאות הכוללות כל המציאות כלו ולא תשוער קריאה כמוה כי אם אל ענין נפלא ועצום מאד. כי באמת מעלת הנקרא תעיד על מעלת דברי הקריאה. הלא תראה כאשר נשמע קול הקורא ואומר הלא תענה אבנר ולא ידעו מי הוא מה ענה אותו אבנר בן נר מי אתה קראת אל המלך (שמואל א כ״ו:י״ד) עד שהוזקק להשיב אל תוכחתו ולהודיעו שכבר נשמע בדבר הקריאה שיהיה גודל הערך כמעלת הנקרא ויותר במה שאמר הלא איש אתה ומי כמוך בישראל ולמה לא שמרת אל אדוניך המלך כי בא אחד העם להשחית את המלך אדוניך (שם). ומהראוי לדקדק בספור הזה כי נאמר שם ויקרא דוד אל העם ואל אבנר בן נר לאמר הלא תענה אבנר כי לשון הקריאה לא היה אלא לאבנר בן נר בלבד. והשני מאמר אבנר מי אתה קראת אל המלך כי הוא לא קרא אלא אליו. ועוד שנאמר שם ויכר שאול את קול דוד ויאמר הקולך זה בני דוד ואם הכירו למה שאלו. והנה המפרשים ז"ל תקנו כל זה על נקלה לאמר כי הוא קרא פעמים רבות אל העם ואחר שלא ענו אותו אמר הלא תענה אבנר וגם כי קראת אל המלך הוא כמו על המלך לומר מי זה שאינו חושש לזעוק אצל המלך בהיותו ישן ועל ההכרה לא דברו דבר כי מעצמו יובן שהכיר ולא הכיר: It is common practice to communicate important messages to people of stature, whereas matters of an inconsequential nature are communicated to people of lower rank. When Moses calls on Heaven and Earth to be his audience, he thereby testifies to the importance he attaches to the speech he is about to make. (David addressing Avner in Samuel I 26 is a case in point)

13

אמנם הכוונה אצלי בזה הוא מהענין אשר אנו בו. וזה שהמנהג מדרך המוסר שכאשר ירצה איש לדבר אל המלך או אל שר הצבא שלא יקרא אליהם בשמותם גם כי יהיו סגורים בחדריהם אבל יקרא אל השוער והשוער אל הסריס והסריס אל השר והשר יגיע הקריאה אל המלך אמנם אם המלך הוא מבקש אל השר או אל העם הנפקד תחת ידו אינו קורא רק אל השר עצמו ובשמו כי דרך הגדול להחל בגדול ודרך הקטן להחל בקטן. והנה דוד לפי שהיה שר וגדול בישראל ומשוח מלך כשהוצרך לקרוא את העם ואל שר הצבא קרא בשם הגדול ולזה נאמר ויקרא דוד אל העם ואל אבנר בן נר הלא תענה אבנר כי בקרוא בשם אבנר קרא לכלם כמנהג הגדולים אמנם אבנר כשמעו הקריאה חשב בלבו שכוונת הקורא לא היתה אלא לקרוא אל המלך אלא שמתוך המוסר קורא אל שר הצבא להגיע צעקתו אליו כי אם היה הרצון לקרוא לו לבד היה קורא לאחד מנעריו או לנושאי כליו ולזה אמר מי אתה קראת אל המלך. אז ענה דוד ויאמר הלא איש אתה וגו' ירצה אני לא קראתי אל המלך אבל אליך קראתי למה שאתה איש ומי כמוך בישראל ויש לי דין ודברים עמך ועמהם על דבר אשר לא שומרתם את אדוניכם משיח יי' חי יי' כי בני מות אתם. וכבר נתן טעם אל קריאתו אל האיש אשר הוא שר וחשוב אשר בכלל קריאתו קרא לכלם מצד שהדבר אשר קרא עליו הוא דבר יקר הערך מאד מאד כאשר דבר מלך וסכנתו תלויה בו וממילא נשמע כי הקורא היה כדאי לקרוא על האופן ההוא מרוב חשיבותו ומזה נאמר ויכר שאול את קול דוד כי הכיר כי אין זולתו בכל ישראל שיקרא על זה האופן *והוא הכרת ענין וכו' ר"ל כי בשמוע איש קול הקורא או המדבר אליו מרחוק, מבלי אשר יראנו פנים אל פנים יוכל בכל זאת להכירו בשני אופנים, הא' הוא כי ממהות ואיכות הדברים בעצמם יוכל להכיר ולדעת איכות המדבר. החכם הוא או סכל? נכבד או נקלה? אוהבו או שונאו? וזה יקרא הרב ז"ל בשם "הכרת ענין" והב' הוא אם הקורא או המדבר הוא אחד מאוהביו ומיודעיו הרגילים אצלו, יוכל להכירו גם במהות קולו החזק הוא או הרפה ? כמאה"כ "הקול קול יעקב" וזה אשר יקראנו הרב ז"ל בשם "הכרת טבעיות הקול" (ובלשון חז"ל בחולין דף צ"ו ע"א) "טביעות עינא דקלא" והנה כאשר נקרא אל אבנר "ולמה לא שמרת אל אדוניך" וכו' הכיר שאול ממהות הדברים האלה כי רק איש יקר וישר דרך כדוד היודע חובת השרים ועבדי המלך לשמור את ראש אדוניהם. הוא הקורא אליו כדברים האלה, "ויכר שאול את קול דוד" שם "דוד" זה שהוא שמו העצמיי, מורה על מעלתו וחשיבותו כהוראת שם הפרטי (עיין ביאורי למעלה שער מ' שמות דף ס"ה ע"א) ויתורגם שאול, גם הכיר את קולו בעבור שהיה חתנו הרגיל אצלו כבנו, אשר ע"כ הכיר קולו היטיב וזש"א "הקולך זה בני דוד". והוא הכרת ענין אמנם על הכרת טביעות הקול אמר הקולך זה בני דוד. מכל מקום נתבאר שהקריאה אל גדולי הערך לא תתכן כי אל דבר רב עצום וגם שיהיה הקורא כדאי אליה וזה הענין עצמו נמצא בתחלת דברי ישעיהו הנביא אמר שמעו שמים והאזינו ארץ וגו' (ישעיהו א׳:ב׳) כי על חשיבות הקורא אמר כי יי' דבר כמו שיבא עוד ועל חומר הקריאה וגודל צרכה אמר בנים גדלתי ורוממתי וגו'. והוא הענין הנכבד שכוונו רבן של נביאים בזה באומרו:

14

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. יגלה את אזנם כי מה שידבר להם ומה שיקרא באזניהם הוא לבדו כדאי לקרוא אלו הנמצאים העצומים האלו הכוללים לשמוע מפיו. והפליג בזה יותר במעלת הענין לא כמו שאמר ישעיהו כי יי' דבר שכבר אפשר שיהיו נקראים לכבוד הקורא לא לעוצם מעלת הקריאה אבל כשאמר ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי הורה כי כל המעלה הזאת לא נעשתה אלא ליוקר דבר הקריאה בעצמו. וכבר אמרו הראשונים (ספרי פ' האזינו) כי מפני שהיה משה קרוב לשמים ורחוק מן הארץ אמר האזנה בשמים ושמיעה לארץ הפך ממה שאמר ישעיהו לפי שהיה רחוק מן השמים וקרוב אל הארץ. ואני תמה על זה שהרי אמר ישעיהו כי יי' דבר אשר ברא לכבודו השמים והוא עמד עליהם ומשה לא אמר רק אמרי פי. ולזה אני אומר שהענין בהפך כי מלת האזנה תאמר מרחוק ושמיעה מקרוב ולזה שם משה עצמו כאלו הוא רחוק מן השמים ואמר האזינו השמים ואדברה כלומר הטו אזנכם לשמוע דברי אמנם הארץ שהיא קרובה אליו אינה צריכה רק שתכוין לשמוע. וזאת היא מליצתו של ישעיהו שהראה בדבריו שהוא קרוב אל השמים ורחוק מהארץ באומרו שמעו שמים והאזיני ארץ אבל התנצל ממאמר אלה כשאמר בסוף כי יי' דבר ובאו הגבולים האלו בתכלית הדקדוק. *כי אמר וכו', ר"ל כי בבוא יחד שני פעלים אלה האזנה ושמיעה, יורה פעל "האזנה" וע"כ יאמר גם על הרחוקים, כי גם הרחוק אשר לא יוכל לשמוע באזניו מה שידבר החכם המוכיח לעם, יוכל בכל זאת להשיג עפ"י שכלו מעצמו לבד, ענין ותוכן דברי החכם ההוא, אבל פעל "שמע" מורה רק על שמיעת הקול בבחינה נופנית, וע"כ יאמר רק על הקרובים אל המדבר עד שיכולים לשמוע קולו, וכמו כן יורה שם "דיבור" גם על הדיבור השכלי ואמרי פי רק על הדיבור החיצוני ומבטא שפתים, וע"כ ישעיה אשר בשם ה' דבר אמר ד"מ לשון שמיעה אל השמים שהם קרובים אל ה' יותר בבחינת מעלתם השכלית, והאזנה אל הארץ הרחוקה ממנו מאוד במעלתה המוסרית, אבל משה שאמר רק אמרי פיו, אמר בהפך "האזינו השמים" יען כי הם רחוקים ממנו. "ותשמע הארץ" בעבור שהיא קרובה אליו בהיותו שוכן בקרבה, והשתמש ג"כ בפעל "ואדברה" המורה גם על הפנימי והשכלי, אצל ההאזנה שהיא שמיעה שכלית, ואמרי פי אצל השמיעה המורה על הדיבור החיצוני, ודרך רמז יאמר הרב ז"ל יורו ג"כ "השמים" פה על האנשים השלימים באומה, אשר להם לב לשמוע ושכל להבין אמתת דבריו, ושם "הארץ" על המון העם השומעים דבריו רק שמיעה גופנית וחיצונית. כי אמר האזנה ודבור בשמים לפי שהנמצאים השכליים מאזינים האזנה שכלית הדבור הפנימי. אמנם אל הארץ אמר שמיעת אמרי פיו כי לה יאתה שמיעת חיצוני המאמרים לבד. ואין ספק שכוון בזה אל שתי הכתות הנמצאות באנשים על אלו המדרגות על דרך שאמר בפרשת הקהל האנשים ללמוד והנשי' לשמוע. והנה אחר שהראה בזה מעלת דבורו מה שיספיק עם שאחר כך יוסיף הביאור באומרו כי שם יי' אקרא כמו שיבא נעתק להראות להם עוצם תועלתה ואמר. יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וגו' ענין דבורו זה הוא הכרחי להם האזנה והשמיעה להגיע אל שלמותם כהכרחיו' הטל והמטר להויית הארץ והולידה והצמיחה. ואמר כי לכת השמימיים יערוף רוב לקחו להם כמטר השופע לרוב אם ברוב הלמוד ואם בעומקו אמנם אל ההמון הנמשל אל הארץ תזל כטל אמרתי ועל דרך שאמר הנביא בכיוצא בזה את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים כי צו לצו וגו' (ישעיהו כ״ח:ט׳-י׳). ונתן הטעם לכל אחד מהלמודים ועל האחרון שיהיו טל אמרי פיו על ההמון כגשמים השעירים והדקים הנופלים על הדשא שהוא תחלת הצמיחה כי הוא המועיל להם ולא המטר הרב החזק ויהיה דבורו עם האנשים השלמים כמטר הרב היורד בשפע רביביו על עשב והוא הצמח החזק היוצא מכלל דשא הסובל הרביבים החזקים כמו שאמר ברביבים תמוגגנה (תהילים ס״ה:י״א) ויהיה שעירים כמו צעירים: The term ha-azinah, give ear, is reserved for the physically more distant listeners, whereas the term shemi-ah, hearing, is reserved for listeners close at hand. For this reason Moses uses the former term when calling on the Heavens, and the latter when addressing the earth. When in contrast to Isaiah 1,2, Moses refers to the origin of the message being himself not G'd, he emphasises the importance of what he is about to say rather than who is saying it. Moreover, "giving ear," refers to listening done with the mind, whereas "hearing" refers to listening done with one's senses, one's physical ears. Spiritual beings, being disembodied, cannot therefore "hear" in our sense of the word. This rule applies at least when both terms are used at the same time. Heaven and Earth respectively are also similes for the highly intelligent and the common minds, respectively. The former can absorb "a heavy rainshower," the latter only "dew," or a mild "drizzle." (32,2)

15

ובמדרש (ספרי פ' האזינו) כשעירים עלי דשא כשאדם הולך ללמוד תורה בתחלה נופלת עליו כשעירי' ואין שעיר אלא שד שנ' ושעיר על רעהו יקרא (ישעיהו ל״ד:י״ד) ונאמר ושעירים ירקדו שם (שם י"ג) והוא נמשך למה שאמר ישעיהו כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו' כן יהיה דברי וגו' (שם נ"ה) גשם ושלג ביחד דוקא כי כאשר יהיה על זה האופן יקוצו בו האנשים וישתערו ממנו וכן יהיה דברו היוצא מפיו כי אע"פ שהמון האנשים ישתערו בו לפי שעה א"א שלא יעשה בהם רושם לעשות את אשר חפץ:

16

והנה אחר שהקדים זה הודיעם וגלה את אזנם על הכבוד והמורא שהיו חייבין לנהוג עם בוראם יתברך שמו וזה כי לפי שתחלת דברי פי העקר המכוון מדברי השירה הזאת הוא מה שיתחיל ממאמר הליי' תגמלו זאת. הקדים להם ההודעה כי כאשר יקרא בשם ה' יהיו זריזים להכנע ולחרד אל קול הקריאה לתת גודל וכבוד לאלהינו. וביאור הגודל הזה שיתנו לו כמו שאמר הצור תמים פעלו וגו'. ירצה כאשר אקרא לפניכם השם הזה הנכבד והנורא המורה על עוצם גדולתו ושלמיותו בתכלית השלימות עד שלא יתואר בשום חסרון כלל עד שזה מה שיחייב ידיעתו כל הענינים הנמצאים בין עוברים בין הווים ועתידי' מאי זה מין שיהיו לפי שהבלי ידיעה מדבר שיצא אל המציאות או שיצא הוא ודאי חסרון גמור כמו שכתבנו בפרשת העקידה שער כ"א. ולזה חוייב שיובן מזה השם שהוא יתעלה יודע כל הדברים ההווים והעתידים והמון נסתרות לאין תכלית בלי שישאר שום אפשרות למציאותם רק על האופן עצמו שידעם ועם כל זה אנו חייבים לגדלו ולהודות לפניו על יושר דינו וצדקתו במה שהוא מיעד הענין הגדול הזה אשר יסופר בשירה הזאת הכולל כל תלאות האומה הזאת וקורותיה עד סוף כל הדורות וכל יעודי התורה האלהית בפרט על דרך השכר והעונש המונחי' על יסוד חפשיות הבחירה המוחלטת כאשר אמרנו. והשמרו לכם פן יהיה עם לבבכם דבר בליעל לאמר היכן הוא שלימותו ביושר דינו וצדקתו במה שיעניש אותנו בכל אלה התוכחות והייסורין הרעים אשר יזכרו בשירה הזאת אחר שאין אנו רשאין במעשינו לנטות ימין ושמאל מאשר תגזרהו ידיעתו וכמו שאמרו במדרש ההוא אשר זכרנו ראשונה (ספרי פ' האזינו) עתידה כנסת ישראל שתעמוד לדין לפני המקום ואומרת לפניו רבונו של עולם איני יודעת מי קלקל במי ומי שינה במי אם ישראל קלקלו כו' שכיון שהגידו השמים צדקו ועוצם שלימותו הנה הידיעה השלימה היא בו ית' מחוייבת ועליה אנו סומכים על אמתת חפשיות הבחירה כי לא דבר רק ובטל יוצא מתחת ידו ית' ועם היות שאין דעתנו סובלת חבור שני הענינים האלו ביחד כמו שנתבאר יפה בדברים אשר בשער. והוא עצמו שאמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו' כי צור העולמים תמים פעלו בלי שום מום וחסרון כלל הנה עם זה יש להודות בהכרח שהוא אל אמונה בכל מה שייעדהו מכל אלו הענינים הנופלים תחת אפשרות הבחירה ולא יפול דבר מכל דברו אשר זה יחייב אמתת הידיעה בכל הדברים ההם בלי ספק שהבלי ידיעה ונפילת דבר מדבריו יהיו חסרון גדול. גם יש להודות ולקיים שאין בו עול להטיל עונשין על הדברים המוכרחים כמו שאמרנו והעול או הבלי יושר הוא חסרון גדול ודאי. ואם תאמר איך יתכן זה. הנה באמת זאת היא סגלת הידיעה הזאת שאמרו שהיא ידיעה סגוליית משארת טבע האפשרות והוא עצמו מה שכוון באומרו צדיק וישר הוא כי הוא ית' מודיע מה שחוייב להמשך מפאת הצדק האלהי ועם כל זה הוא מישיר אותם לזרזם להזהר מהם מצד מה שנשארה בחירת' על חפשיותה המוחלטת. ירצה צדיק מצד ייעודו וישר מצד זירוזו. וכמו שאמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך (תהילים כ״ה:ח׳) וכאשר נתבאר בשער ק"א. ובפרשת יתרו שער מ"ג נתבאר מאמר צדיק וישר הוא על אופן אחר קרוב לזה ונאות מאד אל הכוונה שם בדבר המשפט. ואחר שייסד זה אמר. שחת לו לא בניו מומם וגו'. ירצה מעתה התחשבו כי הוא ית' שחת לעמו זה במה שייעד עליו אלו הייעודים הקשים שהם כעין גזירה שאינן יכולין להמלט ממנה עד שתאמרו שאין תמים פעלו אלא שיש מום בפעולותיו שהוא אשר שנה בהם בישראל לא כן כי ודאי הבנים הם מום לעצמם ומידם היתה זאת להם מצד שהם דור עקש ופתלתול כלו *כי הנה יעודיו וכו', ר"ל אנו מחויבים להאמין רק שהי"ת יודע כל פעולות אדם הבחיריות העתידות להיות רק בעבור שיצאו אל המציאות אשר לא נסתר מנגד עיניו אבל לא בהפך שיצאו בהכרח בעבור זה אל הפועל בעבור שידע אותם, כי באופן זה לא היו עוד פעולות אדם בחיריות כ"א מוכרחות, ככל הדברים ההכרחיים עפ"י חקי הטבע שלא ישתנו לעולם, ד"מ ירידת האבן הנזרק תמיד למטה, ועליית עשן אש למעלה, אשר הם כן כל ימי העולם רק בעבור שידע ורצה כן הי"ת כבר מתחילה מיום בראו ארץ ושמים, וכל המציאות כלה עם כל חקי הטבע אשר אתה בחוברת. כי הנה ייעודיו אלה וידיעתו ית' בהם שירא' לוקחו ממה שעתיד לצאת מפעולותיהם אל המציאות לא מציאותם מידיעתו הייעודים האלה כלל כמו שהיה הענין בדברים ההכרחיים הקיימים שנמשכה מציאותם אל ידיעתו לא ידיעתו אל מציאותם. אמנם איך יהיה זה כשתהיה זאת בחינת הסגולה שאמרו הראשונים שידיעתו יתברך לוקחה ונמשכה ממציאות פעולותיהם מבלי התלות ידיעתו בהם כלל אמנם לפי מה שכתבנו בשער העקידה אין אנו צריכין לזה סגלה נפלאה שהידיעה באלו הדברים האפשריי' לא נתיחסה לו יתע' מצד שהם דברים מישכלים מצד עצמם שהשגתם ישלימו היודע כלל אבל נתיחסה אליו מצד מציאותם כלומר שלא ליחס לו שום חסרון דעת במה שיפול תחת המציאות בין הווה בין עתיד ושלזה לא יפיל עליהם שם ידיעה על דרך האמת אבל העדר סכלות או שלילתו והנה כאשר תגיע זאת השלילה בתואריו מצד מה שיצא אל הפועל מהמעשים האנושיים אין שום גנאי והוא מבואר מאד כמו שכתבנו שם. סוף דבר כי אחר הודיע אותם את כל זה מעתה אין להם להתלונן על כל מה שישיגם מהרע רק מעצמם כמו שאמר הנביא מי זה אמר ותהי וגו' מפי עליון לא תצא וגו' מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג׳:ל״ט) והראוי שנדע שמה שיש מן הדקות והקושי באלו הענינים הוא אשר כוון בו שיבינוהו הכת אשר ייחס אל השמים כמו שאמר ראשונה הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם. אמנם אם הכת הנמשלת לארץ כוון בפשטי הדברים כמו שהן שיש בה צורך הרבה. והנה כאשר תקע להם היתד הזה ההכרחי במקום נאמן והוא מה שנמשך אל מאמר כי שם ה' אקרא וגו' התחיל עתה בכוונת השירה בעצמה וייעוד העתידות כלם והתחיל בזכרון השם הנכבד והנורא שזכר קריאתו. ואמר. הליי' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וגו'. ירצה אחר שנתקיים בידכם שאתם רשאין במעשיכם ובחירתכם מסורה בידכם לגמרי אין אונס. היתכן כי ליי' תגמלו זה הגמול הרע אשר תכללהו השירה הזאת שאתם עתידין להכעיסו במחשבותיכם ובמעשה ידיכם הנה באמת תחשב זאת לכם לנבלה וכפירה עצומה לא לחכמה שאין דבר שכל שתסכמו עליו כמו שביארנו כבר. ואם כן אין עוד להתחכם ולומר הגזירה אמת. וכבר נודע שזה התואר רצוני נבל יאמר על הכפירה נאמר אמר נבל בלבו אין אלהים (תהילים י״ד:א׳) ואיוב אמר לאשתו על דבר אשר אמרה ברך אלהים ומות כדבר אחת הנבלות תדברי (איוב ב׳:י׳) או שיהיה מן נבל תבול (שמות י״ח:כ״א) והכוונה שסבלו היגיעה והלאות בלמוד ולא עלה תועלת בידם. והוא מה שכוון אנקלום באומרו עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו. ואחר שאמר להם כך דרך כלל פי' להם הבחינות שעליהם קרא את שם יי' בפניהם שעליהם באה התמיהה הליי' תגמלו זאת וגו'. *והן ארבעה וכו', ר"ל כי בעבור ארבע בחינות חייב כל אדם לעבוד את בוראו לכבדו ולשמוע בקולו, הא' בעבור שהוא ית' סיבת היותו כאב שהוא סיבת הוית בנו וכאומן שהוא סיבת הבית אשר בנה, הב' בעבור שהוא קנין השם ית' כעבד שהוא קנין כסף מאדוניו כמאמר הכתוב (יחזקאל י״ח:ד׳) "הן כל הנפשות לי הנה" ובזה הוא ית' בבחינתו אל כל אדם יתר מהאב, שאין לו משפט הקנין כזה על בניו (עיין ביאורי למעלה תוכן שער צ"ט) כמו שאין להאומן משפט הקנין והאחוזה על הבית אשר בנה לאיש אחר [ורק בבנים קטנים לבד חשב החוקר שהם כעין קניני של האב (עיין מזה למעלה שער מ"ג וביאורי שם שמות דף פ"ד] הג' כי הי"ת עשה והמציא גם את חומר האדם מאין, תחת כי האב הוא רק סבה להכנת חומר בנו הנוצר כבר במעיו מיד הי"ת עפ"י חקי הטבע ממיץ היותר דק והיותר טוב היוצא והנפרד מהמזון אשר יאכל, והד' כי הי"ת אינו לבד סיבת הוית האדם, כ"א גם סיבת קיומו והתמדת ימי חייו עלי ארץ, תחת כי אין ביכולת האב מבלעדי רצון ועזר הי"ת, לקיים את בנו בחיים אף רגע אחד, ועל כל אלה הארבעה רמז גם הכ' באמרו: "הלוא הוא אביך, קנך, הוא עשך, ויכוננך" כי שורש "כונן" יורה על הקיום כמו "כוננת ארץ ותעמוד" ועל כל אלה הביא הכ' גם המופת באמרו "זכור ימות עולם" ר"ל שים על לבך כי כל יושבי תבל מונים ימי השבוע רק עד מספר שבעה, בעביר שיודו ויאמינו כלם בחידוש העולם בששה ימים והשביתה בשביעי (עיין מזה גם בכוזרי מ"א סימן נ"ז,) אשר מכל זה תתברר לך שהוא אביך הממציא אותך "בינו שנות דור ודור" ר"ל כי אז לא תמצאו מי שקדם הויתו להו"ת, כי אם תראו שהוא לבדו קדמון לכל דבר, אשר ע"כ בשם "קונה שמים וארץ" יקרא (בראשית י״ד:י״ט) וגם אתה בן אדם הלוא קנינו הנך, ועל היותו הוא לבדו עושך אשר ברא גם חמרך מאין, שאל אביך ויגדך" ר"ל יגיד לך בעצמו שהוא סיבת היותך רק דרך מקרה והתעסקות לא בדעת ובכונה, אשר ע"כ אינו תלוי ברצונו, כי אם רק ברצון הי"ת לבדו, היות בנו גדול או קטן יפה תואר או משחת מאיש מראהו, גם כאשר תשאל "זקניך ויאמרו לך" כי סבת קיומם והארכת ימיהם על הארץ יותר מזולתם, תלויה רק מרצון ה"ת לבדו, המקיים כחפצו כל איש ואיש זמן רב או מעט עלי ארץ. והן ארבעה אשר זכרן באומרו הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. הא' שהוא הממציא והמהוה כאב את הבן או האומן הבית או הכסא לזה אמר אביך ולפי שכבר יהיה האב מוליד אתה בן או האומן עושה הכלי ולא להם יהי' למקנה לעשות בו כרצונו אמר קנך. שכבר יהיו לו במדרגת העבד לאדוניו או הקונה אותו או הבית שעושה בו כרצונו כי כספו הוא. אבל עדין יחסרו בשהאב והאדון שום אחד מהם לא המציא הדבר ההוא מציאות מוחלט עד שיקרא הוא העוש' רק שהאב נמצא אצל הפעולה ההיא ככלי ביד האומן להכין החמר לקבל הצורה גם לאומנות אצל הפעולות המלאכותיות יקרה כן אצל הצור' הנמצא' בשכל האומן כמו שכתבנו בפרשת פרה אדומה שער ע"ט. ולזה אמר הוא עשך כי הוא באמת העוש' המכוין אל הפועל המיוחד ועושה אותו בעצם וראשונה. ועדין חסר ענין הקיום והעמדה המתמדת אשר יתכן למה שהוא סבה אמיתית לדבר שימצא לו זה הכח המעמיד כמו שנתבאר אצל החכמים והביאו הפילוסוף בסוף המאמר השני באלהיות ועל זה אמר ויכוננך על דרך שאמר כוננת ארץ ותעמוד (תהילים קי״ט:צ׳) ואל זה הענין כיון ישעיהו באומרו כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וגומר אתה ה' אבינו גאלנו מעולם שמך (ישעיהו ס״ג:ט״ז) והדבר מובן מעצמו. ואחר שזכר משה אדוננו אלו הדברים הארבעה ביאר הכרחיותן ואמר זכור ימות עולם וגו' והכוונה אם תזכור ימות עולם היותם סובבים תמיד על מספר שבעה ימי השבוע בהסכמת כל האומות והלשונות אשר מזה יתאמת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת תדע בלי ספק כי הוא אביך כי הממציא והמהוה סבותיך הוא המציא אותך בלי ספק. ואם תבין בשנות דור ודור לדעת מי הוא זה אשר קדם שטרו לשטרו של יוצר בראשית או שהחזיק בקנינו תחלה תכיר ותרא' כי הוא קנך ואין מערער ומפקפק. ואם תרצה לאמת שהוא לבדו אשר עשאך בעצם וראשונה בכוונה מכוונת הרמוזה אליך ולא אביך זה ילדך שאל אביך ויגדך כי הוא לא כיון בך בעצמך אבל שקרה מקרהו שיצאת אל המציאות ע"י התעסקותו כי אם תשאלהו למה היה בנך יפה או מכוער וכדומה ישיבך כך רצה האל. ועל הרביעי אמר זקניך ויאמרו לך כי הם אשר יעידו ויגידו אליך שאין כח בשום הישרה נמוסית להעמיד ולקיים אותך קיום אמיתי נפשיי כי אם בהישרתו ובהנהגתו אשר עמך אשר בה תוכל לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ולשבת בעריהם ובבתיהם במעלה וכבוד קיום תמידי אם לא תהרוס מצבך: Proclaiming the name of G'd (verse 3) is designed to make the people listen to Moses' speech, and to put on record G'ds absolute perfection. Verse four is very precise about that. Moses is anxious to preclude the thought that any future disasters befalling the Jewish people could be rooted in an imperfection on the part of G'd. The very idea that Israel could repay a G'd who had proven His perfection with evil for the good He has done for it, can only be due to the fact that it is Israel who is a foolish and unwise people.(verse 6) Moses extols G'ds unique role which far exceeds what any natural father would have done for his son. G'ds claim on the Jewish people is therefore that much stronger than the claim of a natural father on his son. Moses credits G'd with four distinct contributions to Israel's existence. "Your father, --your owner,--who has made you,--and who preserves and maintains you." 1) He brought us into the world, just like a father begets us. 2) He continues to own what He has created, not like an artist or craftsman who sells his creations. 3) Unlike the natural father who is only one of the causes contributing to a son being born, seeing that there is also a mother, G'd is the sole Maker of the Jewish person or nation. 4) He maintains His comprehensive supervision over us during our entire lifetime, something a natural father could not do even if he wanted to. To establish the truth of the four points made, Moses says "remember the six, respectively seven days of creation," and you will understand about the fact that G'd has fathered you. When you reflect on "the years of generations past," you will agree that no one has a prior claim on you. "Ask your father," and he will tell you that whereas a natural father when he sires a son did not plan to create a specific personality, G'd did have this in mind. "Your elders, and they will tell you." They will inform you that there is no other force in the world that can assure your continued existence except He. (verse 7)

17

*ויתכן עתה רוצה לבאר הכ' באופן אחר ותוכן דעתו הוא, כי הנה ידוע כי חכמי ההגיון אמרו (עיין מלות הגיון שער ח') כי יש ד' מיני משפטים אשר לא נצטרך ראייה על אמתתם המבוארת מעצמה, הא' המוחשים ר"ל אותן ההשגות אשר אמתתם נכיר ונרגיש ע"י חושנו, כידיעתנו ד"מ שדבר זה אשר נראה, מראהו שחור או לבן, הב' המושכלות הראשונות הנודעות לכל אדם הבריא בשכלו בעבור שהן מוטבעות בקרבו מיום עמדו על דעתו, כידיעתנו ד"מ שהכל גדול מן החלק ממנו, הג' המקובלות לנו מאבותינו אשר עדותם נאמנה לנו מאוד, כי ידיעתנו ד"מ עפ"י סיפורי אבותנו הנאמנים לנו, כי אומתנו הישראלית היתה יושבת זמן רב בארץ שלוה ושקטה ומוצלחת בעושר ונכסים, עד שגורשו משם ביד חזקה בשנת רנ"ב לאלף הששי, הד' המפורסמות ד"מ "היות גילוי הערוה דבר מגונה" הוא מפורסם אצל כל בני אדם בעלי מדע והשכל, אבל "היות גילוי הראש לפני מלך ושר או איש נכבד דבר מגונה" מפירסם רק אצל בני קדם, כמו שכיסוי הראש בפני מלך ושרים מגונה אצל יושבי אייראפא, ומעתה יאמר הרב ז"ל כי היות הי"ת הבורא והממציא כל, הוא "אמת מוחש" אחרי שאנו רואים ושומעים כל בני אדם מונים ימי השבוע רק עד שבעה להורות בזה על חידוש העולם מאת הי"ת בששה ימים והשביתה בשביעי, ועליו רומז מאה"כ "זכור ימות עולם," והוא אמת גם מצד המושכל הראשון, כי אלו היה העולם קדמון היה ג"כ בלי תכלית וא"כ היה חלק זמן היותו, ד"מ משנת תר"ח עד בלי תכלית ג"כ מספר בלי תכלית, השוה אל כל זמן היותו שהוא מעולם בלי תכלית, עד עולם בלי תכלית, והיה לפ"ז החלק שוה אל הכל, מה שהוא מתנגד אל המושכל הראשון שהבאנו למעלה שהכל גדול מהחלק ממנו (עיין מזה גם בחובות הלבבות שער היחוד פרק ה' ד"ה וברור ההקדמה השניה,) וע"ז רומז מאה"כ "בינו שנות דור ודור" והוא גם אמת מקובל, כי גם מאבותיהם הקדושים היתה להם קבלה איש מפי איש עד אדה"ר, כי בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ועליו רומז מאה"כ "שאל אביך ויגדך'" ואמת זה היה מפורסם בימי משה בין כל זקני האומה הישראלית ונכבדיה, ועליו רומז מאה"כ "זקיניך ויאמרו לך". ויתכן שרמז בכאן אל ארבעה מיני המופת הראשונים מהי"ג שזכר החכם בהגיונות שמכחם יתברר ויתלבן אמתת כל דבר לפי ענינו. ועל המוחשות אמר זכור ימות עולם כי אין דבר יותר מוחש מהימים אשר לפנינו לברר שהעולם מחודש כמו שאמרנו. ועל המושכלות הראשונות אמר בינו שנות דור ודור וזה כי מושכל ראשון הוא שהכל גדול מהחלק ואם יניחו העולם קדמון הנה על כרחם יודו שחלק הזמן שוה לכלו מפני שחלקי הבלתי בעל תכלית חוייב שיהיו בלתי בעל תכלית וגם כן יתחייב שישוה מספר התנועות המאוחרות אל המהירות והוא מופת חותך על החדוש אצל המדברים כמ"ש הרב המורה פרק ע"ג חלק ראשון ולזה אמר השכילו כמו שכל פשוט אצל שנות דור ודור ותדעו האמת. ועל המקובלות אמר שאל אביך ויגדך. ועל המפורסמות זקניך ויאמרו לך שעל כל פנים אין להביא ראי' בהם רק מזקני הדור ומבניהם. ואיך שיהי' היתה הכוונה לברר להם איך הוא יתעל' אביהם האמתי והעצמי בכל תנאיו. ואמנם הסכים בזה התואר רצוני בשהוא אביהם העצמיי ואשר יושלמו בו כל התנאים הנזכרים להורות על ענין ההשגחה אשר תבא ממנו יתע' עליהם היותה היותר שלימה ובכוונה אליהם בעצם וראשונ' לא מצד מה שימשך מהסדור הכולל הטבעי הנוהג כפי מנהגו מבלי שום כוונה אל המונהגים אלא כמו השגחת האב על בניו שהיא בהשקפה אליהם בעצם וראשונה. וכמו שאמר במדרש בפרשת ואתחנן ואיתיה נמי בסנהדרין (ק"א.) כשחלה רבן יוחנן בן זכאי נכנסו חכמים אצלו ואלו הן ר' טרפון ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא נענה ר' טרפון ואמר רבינו טוב אתה לישראל מטפה של גשמים שטפה של גשמים בעולם הזה ואתה בע"הז ובעולם הבא. נענה ר' יהושע ואמר רבינו טוב אתה לישראל מגלגל חמה שגלגל חמה בע"הז ואתה בע"הז ובעולם הבא נענה ר' אלעזר בן עזריה ואמר טוב אתה לישראל מאב ואם שאלו אב ואם בע"הז ואתה בע"הז ובבא. נענה ר' עקיבא אמר חביבין יסורין כו'. *הלא תראה וכו'. הנה בשם "סיבה טבעית" יקרא אותו הדבר אשר יסבב כי יבוא ויהיה מאליו על ידו דבר אחר המסובב ממנו עפ"י חקי הטבע. כצמיחת הזרע בשדה אשר כולה משקה, אשר תעשה מאיליה מבלי שום הכרחה לזה מהמים הנבלעים בתוכה, ובשם "סיבה מלאכותית" תקרא ד"מ מלאכת חרש עצים אשר יכריח בפעולתו את גלמי העץ אשר בידו לקבל צורת השלחן, הכסא או שאר צורה שירצה ועפי"ז תבין דבריו כי ר"ט דמה את החכם המלמד דעת לזולתו רק לטיפה של גשמים אשר היא סיבה טבעית לצמיחת הזרע והתבואה, כי גם החכם מסבב שיקנו תלמידיו חכמה והכשר דעת, ור' יושע הוסיף בשבחו באמרו שהוא דומה לגלגל חמה אשר יניע בכחו ותנועתו את ד' היסודות, ויכריחם לקבל צורות שונות, כמו שאמר החוקר שסיבות הוית נוף האדם עפ"י ה' הן "האדם" ר"ל האב המוליד אותו "והשמש" המכין את חמרו, כן יכריח גם החכם את תלמידיו לחשוב גם הם מעצמם מחשבות ודעות שונות, וראב"ע הפליג עוד יותר בשבחו, באמרו שלא לבד ידמה אל השמש, אשר, אף אם נאמר כדעת הקדמונים שיש לה נפש משכלת, בכל זאת אין לה כונה מיוחדת בפועולותיה אל האישים הפרטיים המקבלים אותן, אבל החכם דומה בהשקפתו הפרטית על כל אחד מתלמדיו, לאב ואם המשקיפים בגידולם וחנוכם על כל אחד מבניהם בעין השגחתם הפרטית, ושלשת חכמים אלה שוים בזה, כי יש יתרון ומעלה לפעולת החכם מפעולת כל אחד משלשה אלה, כי כולם פועלים רק בעוה"ז ר"ל בבחינה גופנית, והחכם פועל לעוה"ב ר"ל בבחינה שכלית ומוסרית, הלא תרא' שטפה של גשמים תועלתה טבעית אינה מלאכותיית ויורה שיגיע מתועלת המלמד בשהוא יהיה לו התחלה וסבה בעבורה יתנועע האדם אל שלימותו והוא מה שכוונו בכאן משה כשאמר יערוף כמטר לקחי וגו' אלא שדקדק בפרטי תועלותיו ור' יהושע אמר כי לא זו בלבד תמצא אל החכם אבל שהוא ג"כ המניע אותם בתנוע' חזקה מספקת אל שיוציאו כחם זה אל הפועל כגלגל חמה זה שמניע היסודות ומכינם לקבל הצורות כמאמר החכם האדם יולידהו האדם והשמש. אמנם ר' אלעזר בן עזריה הוסיף ואמר שאין שלמות החכם המלמד חכמה ודעת את העם דומה אל השלמות המגיע בהויות מהנעת השמש לפי שהנעת השמש אותם אינה בכוונה כמו שאמר החכם בסוף המאמר השני מאלהיות אמר והוא שהאור יחוייב מעצמות השמש בטבע גמור מבלי שיהיה לשמש ידיעה וספור בהנעתו והוא מסכים בזה למה שאמר בספר ההפלה שאינו ברור שהם חיים משכילים ואף כי ישכיל וידע לא יהיה לו רק כוונה כוללת אמנם הכוונה אל החכם היא אל הענינים החלקיים והפרטיים ואל שלמות כל אחד ואחד מהמקבלים כהשקפת האב והאם על הבנים שאוהבים אותם בכל פרטיה' ופרטי פרטיהם ואל זה הענין בעצמו כוון בכאן באומרו הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך אלא שהפליג בהבדל הגדול אשר בין הכרתו והשקפתו בזה מכל שאר האבות על דרך שנתבאר. רבי עקיבא פנה אל ענין אחר שאינו מענין הראשונים ולא מדרכם ומבואר הוא שהתועלות המגיעות ממנו יראה הם מועילות לעולם הזה והבא ק"ו מהמלמד השלם ההוא ע"ה. Alternately, Moses could have referred to the four kinds of truths that go unchallenged and need no proof. 1) Sensual perceptions; we do not ask for proof that white is white or that black is black. 2) Self evident truths, such as that the whole is greater than each of its parts. 3) Historical truths, handed down by tradition. For instance, no one challenges the historical fact that Jews lived in Spain for many hundreds of years prior to being expelled. 4) Things believed and accepted by one or more nations, for instance the universal concept of immorality. "Remember the days of old," see everyone counts a seven day week. This proves that G'd had created the world in seven days. Had the world already existed, "understand the meaning of generation to generation" then there would be no difference between open ended infinity or partial infinity. Something never ending would be no different since it had never started. Making the week a seven day unit would be pointless then. The whole idea of history, recording time etc. would be pointless in such a context. These facts were handed down by your fathers and your elders.

18

הנה אחר שזכר כל זה על זה האופן התחיל לספר להם ולשום בפניהם הדברי' העקריים שיש להם לזכור תמיד שעליהם אמר על דרך הפשע המפורסם זכור ימות עולם בהנחל עליון גוים וגו'. וזה כי בתחלה בהנחל עליון גוים איש ארצו ובהפרידו בני אדם למשפחות ולממלכות כמו שאמר נפרדו איי הגוים בארצותם וגומר. מאז הציב גבולות עמים למספר בני ישראל והכוונה שהיו מספר האומות שבעים כמספר שבעים נפש שהיו בני ישראל כשירדו למצרים והיו ראוי שיחלק לו ברבים ויבחרם לחלקו ולא עשה לך כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו וכמו שאמר לא מרובכם מכל העמים וגומר כי אתם המעט (דברים ז׳:ז׳-ח׳) ואין מעטיות גדול מזה והוא היות מספר העמים כמספר האישים. ואחר הזכיר ענין בחירתם והחסדים אשר עשה עמהם כאשר לקחם לחלקו ואמר ימצאהו בארץ מדבר וגומר והנה חז"ל (ספרי פ' האזינו) דרשוהו על יוצאי מצרים שהוליכם במדבר השמם ההוא הגדול והנורא ארבעים שנה אשר בו הקיפם ענני כבוד והשכילם בתורה ומצות ועוד אמרו (ספרי שם) יסובבנהו בזקנים יבוננהו בנביאים יצרנהו מהמזיקין. והנכון בעיני שיכוין באומרו ימצאהו בארץ מדבר לתת טעם לתחלת בחירתו אותם לחלקו אחר שכבר נמסרו לחלק השרים המושלים בעולם בכלל מימות אבותיהם הקדמונים והוא אשר כתבנוהו במאמר והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ בשער מ"ד דרוש משם. *וכבר חז"ל וכו' עיין ביאורי למעלה שער י"ח בראשית דף קכ"ט ע"א. וכבר אמרו חז"ל (ב"ר פ' כ"ט) שלש מציאות מצא הקב"ה בעולם אחת ומצאת את לבבו נאמן לפניך וגומר. (נחמי' ט') כמו שביארנוהו בפרשת מילה שער י"ח ואמר שמצאו בארץ מדבר לפי שהיה אחר היאוש כמדבר הזה שאין אדם מבקש מציאה שם וכמו שאמ' כענבי' במדבר מצאתי ישראל (הושע ט׳:י׳) ובתוהו ילול ישימון שהיה הדור ההוא פרוץ ושמם מכל שלמות. יסובבנהו כמו שאמר ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען (יהושע כ״ד:ג׳) יבוננהו שלמדהו אורח משפט שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגומר (בראשית י״ח:י״ט.) יצרנהו כאישון עינו שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך וגו' (שם ט"ו) וכן נאמר לא הניח אדם לעשקם ויוכח עליהם מלכים אל תגעו במשיחי וגו' (תלי' ק"ה) ובספרי ימצאהו בארץ מדבר זה אברהם משל למלך וכו' יסובבנהו כענין שנאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. יבוננהו עד שלא בא אברהם כביכול לא היה הקב"ה מלך וכו'. יצרנהו כאישון עינו אפילו בקש מאברהם אבינו גלגל עינו וכו'. והנה עכ"פ זאת היא תחלת האהבה ועקרה אשר לסבתה בחר באומה הנבחרת לעשות להם שם תפארת מכל העמים אשר על פני האדמה ואם לפעמים "יסרם או יוכיחם בשבט אנשים ובנגעי בני אדם לא יהי' רק לטובתם ללמדם להועיל ולהדריכם בדרך ילכו בה לאור באור החיים והוא מה שכוונו באומרו כנשר יעיר קנו וגומר. והוא שמנער את קנו להשליכו ארצה כדי שיתלמד אל התעופפות אבל בתכלית החריצות שלא יוזק בנפילה לארץ כי על כן יקדים לקבלו ולישא אותו על כנפיו כמו שכתבנו ראשונה כמו שהיה הענין בשלוח אותם למצרים על ידי גלגוליהם לצרפם שם וטרם יחמץ בצקם מיהר לפרוש עליהם כנפי רחמנותו וישא אותם על כנפי נשרים והביא אותם אליו וכן הוא הענין בכל שאר התלאות והגליות. ה' בדד ינחנו וגומר כי הנה שם בכל אשר הלכו במדבר באהבתו ובחמלתו הוא נהלם כמו שאמר וה' הולך לפניהם יומם וגומר (שמות י״ג:כ״א) וכל מסעיהם היו על פיו כמ"ש על פי ה' ינחנו ועל פי ה' יסעו (במדבר ט׳:כ׳) ואין עמו אל נכר שלא נשתתפה להם במסעיהם שום כוונה נכרית כדרך שאר האומות אשר אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו לעונן ולנחש על פי ממשלות הככבים ושאר הענינים כמו שכתבנו בפרשת דגלים שער ע"ב. ומשם רוממם וגדלם והדריכם על במות שונאיהם ואמר ירכיבהו על במותי ארץ ויאכל תנובות שדי וגו' חמאת בקר וחלב צאן וגו' בכל זה ירמוז אל הארץ הטוב' ההיא ומיטב פירותיה ואל עושר המלכים והשרים אשר בה ואל תפלת האויבים ושפוך דמם לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחו וכל זה מה שכלל באומרו למעלה כי אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי ואכל ושבע ודשן. ומעתה נעתק למה שאמר ופנה אל אלהים אחרים וגומר ואמר וישמן ישורון ויבעט וגו'. ושיעור הכתוב הנה כאשר נועד ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ונאצוני. כן היה כי וישמן ישורון ויבעט ואין להכחיש זה כי הענין התחיל ממך עם ה' אשר אתה פה עומד היום לפני ה' כי אתה שמנת עבית כשית והכעסת הרבה לפניו ואחר הזקנים שהאריכו ימים לפניו נגמר הענין כלו כי אז חטא ישראל ויטוש אלוה עשהו וגומר כי בימי המלכים המכעיסים אשר זכרנום ראשונ' נשלמה הנבלה להחזיק בכל מיני גילולי העבודות הזרות כמוזכר בכל דברי הנביאים ובפרט הזכיר הנבלה העצומה הזאת יחזקאל הנביא שהובא ירושלימ' במראות אלהים והראהו לו שם תועבות גדולות ונאצות וראה בפתח שער הפנימית הפונה צפונה מושב סמל הקנאה המקנה ושוב מצפון לשער המזרח סמל הקנאה הזה בביאה ונאמר ועוד תשוב תראה תועבות גדולות ואחתר בקיר ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר ושבעים איש וגומר. ועוד תועבות גדולות וגו'. והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז (יחזקאל ח׳:י״ד) וכבר הודיע הרב המורה ענינו בפ' כ"ט חלק ג' שהיה כומר ונביא לע"א וקורא הדורות לעבוד השמש והירח ושאר הככבים והרגו מלך אחד ממלכי האומות במית' משונה והנמשכים אחריו אמרו שצלמי הככבים כלם נתחברו בהיכל צלם השמש לספוד אותו מספד מר והיה הבכי ההוא לחק לכל עובדיו ביום ראשון לתמוז כו' והנה בנות ישראל העדינות נשתתפו עמם בבכייתם להשלים מיני התועבות ושם נזכר עוד תשוב תראה תועבות גדולות מאלה ויבא אותי אל חצר בית ה' הפנימית והנה פתח היכל ה' בין האולם והמזבח כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש (שם) והנה באמת נשלם בזה מ"ש וינבל צור ישועתו. *והענין אשר בעבורו וכו' להבין דבריו אלה יותר עיין חזות קשה שער ז' וביאורי שם. והענין אשר בעבורו נאמר שהאחרונות חמורות וגדולות מהראשונות לדעתי הוא בעבור שבראשונה לא היו מכוונים רק לשום שתוף בעבודתם כמי שמקדים דורון לעבד במקום רבו ולזה שמו הסמל אצל המזבח בביאה. אבל במראה השנית כבר היה לכל אחד צלמו מתוקה והם תולין עצמן בהם כעבד שנעשה פרנס ופטרון על בית אדוניו ונעזב הוא ממנו כי על כן נאמר שם כי הם אומרים אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ. אמנם בשלישית בבכיית התמוז יורו ג"כ שעזב ג"כ את השמים וכסיליהם והם המושלים והשליטים מעצמם כי על כן היה להם התמרור עצום על כומר השמש האלוה הגדול אבל עדין לא כפרו בעקר עד המראה הד' כי בנבלה ההיא נתפקרו בכפירה עצומה וכחשו בה' ויאמרו לא הוא שא"א להודות מציאותו ועשות את דבר הנבלה הזאת אשר עליה יאות מאמר וינבל צור ישועתו. והנה עם היות שנמצאו להם עבודות רבות פרטיות הנה כלל משה בכאן מספרם בחמשה האישים אשר זכרנום ראשונה יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם סוף דבר כי צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. ועל המספר הזה אמר שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו והוא אחר שזכר מה שכללו במאמר ופנה אל אלהים אחרים ונאצוני וגו' ובמה שאמר וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וגו' ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו נעתק למה שסמך שם וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות. ואמר וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו ויאמר אסתירה וגו' הם קנאוני וגו' כי אש קדחה וגו' מזי רעב וגו' מחוץ תשכל וגו' *כלל בזה וכו' ר"ל כי ארבעה שפטים רעים יש אשר יביאם הי"ת לפעמים על בני אדם להענישם מזה על עונם, חרב, ורעב, חיה רעה ודבר, וכל אחד מאלה מסובב לדעת הרב ז"ל מהפסד אחד הד' היסודות, כי מתגבורת יסוד האש, וחום הטבע והדם בבני אדם, תעלה חמתם באפם ורבה המשטמה בינותם עד כי תהיה חרב איש באחיו. כאשר נראה בעונותינו כעת בקצת המדינות באייראפא, כי אחרי אשר שכנו מלפנים עמים שונים זה רבות בשנים שלוים ושקטים יחד, נמסך עתה רוח עועים בקרבם עד כי נלחמו איש באחיו, ועיר בעיר, וגוי אל גוי ישא חרב לשפוך דם נקיים באכזריות חמה, ובהפסד יסוד המים תיבש הארץ ולא תוסיף תת כחה ותבואתה עוד, והיה רעב בארץ, ומהפסד יסוד העפר תרבה חית השדה וזוחלי ארץ הארסיים, אשר בריאתם מהאדמה, ומהפסד יסוד האויר, ועפושו יולד הדבר ושאר החלאים, ועל כל אלה רמז פה הכ' "מזי רעב" [כי כפי הנרא' שם "רשף" כינו' לאויר כמו "ובני רשף יגביהו עוף" (איוב ה׳:ז׳) ר"ל העופות, ואף כי לאויר הנפסד והמעופש או אל החולי המסובב ממנו כמו ומקניהם לרשפים (תהילים ע״ח:מ״ח) שהוא כמו ומקניהם לדבר, וע"כ הוא סמוך פה לקטב מרירי המורה ג"כ על הדבר (עיין ביאור לכהה"ש פה.] כלל בזה כל מיני הצרות ושפטיו הרעים אשר שלח בהם חרב ורעב וחיה רעה ודבר אשר גם כן הזכירם יחזקאל בנבואותיו שהם הפסד והשחתת הד' יסודות אשר כל ההווים חיי' בהם כי חרב בא לעולם מתולדת האש ותגבורת עשנו העולה באף האויבים להעלות חמה ולנקם נקם כמו שאמר ובקנאתי באש עברתי וגו' (יחזקאל ל״ח:י״ט ). ורעב מחסרון היסוד המימיי שהמזונות גדלות ממנו והיושב והבצורת גוברים וחיה רעה מהפסד ורוע מזג ביסוד העפריי כי הוא מקום בריאתם שנאמר תוצא הארץ נפש חיה בהמה ורמש וחיתו ארץ (בראשית א׳:כ״ד) ודבר מעפוש מאויר כי נכונו ללצים שפטים מארבעת רבעיהם כי נתחייבו כלייה ביד פשעם רק אמר שחדל מכלותם לסבה שזכר כאומרו לולי כעס אויב אגור ונו' ירא' לולי שאני מתירא ממה שיכעיסני האויב על פני כשיתנכרו הצרים אותם ליחס לעצמם הגבורה שאינה בהם ולא עוד אלא שלא ישתתפו עמם כח גבורה של מעלה כלל אבל יאמרו ידינו רמה ולא יי' פעל כל זאת. וביאר פרסום שבושם וסכלותם בזה ואמר כי גוי אובד עצות המה וגומר לו חכמו וגו' איכה ירדוף וגומר אם לא כי צורם וגו' והדבר הזה הוא נקלה ונקל מאד לדעתו אלא שהוא גוי אובד עצות ולא ידע וכסיל לא יבין את זאת. ועל כל פנים היה להם להתבונן בזה כי הם ידעו והכירו ראשונה בכל המעשים אשר נעשו לנו בהיותנו על מעמדנו כי לא כצורנו צורם וכל אלהי הגוים וכל מלכותם לא יערכו נגדו והאויבים פלילים ועדים בדבר. אמנם אנקלוס *ליראת מלת אגור וכו' ר"ל כי לא רצה לפרש מלת "אגור" כמשמעה כי אז תיותס אל הי"ת הנעלה מכל התפעליות נפשית, הרגש הירא' והתפעליות הפחד מזולתו חלילה, ע"כ תרגמו מלשון קיבוץ ואסיפ' "אלופון רגזא דסנאה כניש" כי שרש "אגר" יורה על הקיבוץ כמו "אגרה בקציר מאכלה (משלי ו׳:ח׳). ליראת מלת אגור תרגם אלופון רוגזא דסאנאה כנים והטעם אחד. והוא שעמד לנו בעגל ובמרגלים רצוני הקנאה אל חלול כבודו חס ושלום כמ"ש למה יאמרו מצרים כו' (שמות ל״ב:י״ב) מבלתי יכולת יי' וגו' (במדבר י״ד:ט״ז) והוא מה שאמרו בברית תורת כהנים באומרו וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם וגומר כמו שכתבנו שם בשער ע': In verse fifteen we read about five staggered cases of decay, corruption, which are introduced by the caption "Yeshurun grew fat and kicked." The result was a) you became fat; b) you grew coarse; c) you grew gross; d) he forsook the Lord who had made you; e) he spurned the Rock of his support. The specific acts of rebellion are listed in verse 16-18. G'ds response which was equally staggered, is listed in verses 19-25. The penalties listed 1) sword, 2) hunger; 3) wild beasts; 4) pestilence, correspond to the four basic elements the earth is made of, i.e. fire/sword; water/famine; dust/wild beasts; air, ruach /pestilence.

19

בספרי לו חכמו וגו' איכה ירדוף וגו' ר' דרשו כלפי ישראל ר' יהודה דרשו כלפי אומות עכ"ום והנה באמת ריהטיה דקרא כרבי יהודה וכמו שביארנו ואין לספק ואחר שזכר סכלות הגוי ההוא ושבוש אנשיה לבלתי תת לב לכל הגדולות והנוראות אשר ראו עיניהם בהיות אלוה עלי אהלם זכר רשעתם וקלקול מעשיהם עד שאין להם לחשוב כי בכח מעשיהם באו עד הנה וכמו שנתפארו מזה שתי המשפחות המפורסמות אשר גליות ישראל נפוצים ביניהם על דרך שאמר סנחריב עתה המבלעדי יי' עליתי וגו' (מלכים ב י״ח:כ״ה) זאת לא זאת: כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה וגו'. ירצה אם המצא תמצא בידם מאומה ממעשים שיראו לחוץ נאותים ומתיחסים על עץ הגפן מבין שאר העצים הנה באמת כשיוטעמו ימצא כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה שהיה העקוב למישור כמו שכתבנו שם שער כ' וכן אשר יחשב להם לענבים הם ענבי ראש ואשכלות מרורות *וכבר כתבנו וכו' (עיין ביאורי שם במדבר דף י"ח ע"א). וכבר כתבנו בפרשת נזיר שער ע"ג שהענבים לחים ויבשים במדרגת היין הם כמו המחשבות הרחוקות והקרובות במדרגת המעשים. ולזה זכר האשכלות והענבים על רוע מחשבותיהם וקלקולן. אמנם על המעשים עצמם אמר חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר כי כל מעשיהם לפני לאכזריות חמה ושטף אף וחמה חושבים כי אין רע אחר שאני יושב ודומם כל הזמן הרב שעמדו על תלן ובאמת הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי שלא יצא משם בלא דעתי. ופירש צורך השמירה והחתימה ואמר לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו והכוונה כי מעת שהתחיל רגלם להתמוטט לא יאחר יום אידם ומהרה יבאו למו עתידות אלו שאני מיעד הנקמה והשלום בהם וזה עצמו אות באות אשר נבא ישעיהו בסוף דברי נחמותיו בפרשת נדרשתי ללא שאלו וגומר החותמת הנה כתובה לפני לא אחשה כי אם שלמתי ושלמתי אל חיקם (ישעיהו ס״ה:ו׳) וכבר פירשתיה על נכון בסוף ביום השמיני שער ס' דרוש משם ותראה כי הוא עצמו מה שנאמר הנה כי מגפן סדום גפנם עד לי נקם ושלם. כי ידין ה' עמו. ירצה והטעם שעזב ה' את עמו כל הזמן ההוא תחת ידם הוא כי יעשה ה' דין בעמו מכל אשר הרעו לפניו כי ודאי צריך מירוק רק כפי רשעתם. והוא ממש מה שאמר שם ישעיהו (שם) עונתיכם ועונת אבותיכם יחדו אמר ה' אשר קטרו על ההרים ועל הגבעות חרפוני ומדתי פעלתם ראשונה אל חיקם והכוונה כי בראשונה ישלם להם כפעלם על ידם ואחר יקח נקמתו מהגוים ההמה כאשר פירשנו שם אמנם אחר גמר דין זה הנה הוא ית' על עבדיו יתנחם מכל אשר קבלו מהרע וזה יהיה כאשר יראה כי אזלת יד עמו ואפס עצור ועזוב באהלם ויאמרו הגוים עליהם אי אלהימו צור חסיו בו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרוכם וגו' על דרך שאמרה אותה מומרת ממשמרת בלגה כשטפחה בסנדלה על המזבח ואמר' לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונו של ישראל ואי אתה עומד להם בצרתם כדאיתא בסוף סוכה (נ"ו:) ופירוש לוקוס זאב. והנה כאשר יחליטו הגוים המאמר הזה על האופן הנזכר הוא העד המיועד שיעשה השם למען שמו הגדול כי איך יחל ותהיה תשובתו להם ע"פ דבריהם ראו עתה כי אני אני הוא האוכל חלב זבחימו והשותה יין נסיכם אמנם אין רבוי אלהים עמדי כמו שאמר אי אלהימו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרוכם וכמו שאמר זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו (שמות כ״ב:י״ט) אני אמית מכם מה שאמית ואחיה מה שאחיה ומחץ מכת עמי אשר מחצתי אני ארפא ואין מידי מציל מעשות כל אלה כי אשא אל שמים ידי וגו' אם שנותי ברק חרבי וגו' והכוונה שאפילו יעזרו אותם מערכות השמים וכל צבאם לא יועילו למו כי אשא ידי אליהם ואבטל כל ממשלתם כי אמרתי חי אנכי לעולם אם שנותי ברק וגו' אשכיר חצי וגו' והנה באמת שבועה זאת היא חמורה ומבוארת מבלי שום כנוי ושמירת הכבוד הנהוג בשבועות האלה כדי שלא לתלות קללה בנשבע אמר כה יעשה אנהים לאויבי דוד וגו' (שמואל א כ״ה:כ״ב) אמר במרגלים ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ וגו' אם יראו את הארץ וגו' (במדבר י״ד:כ״א) בפשוטן של דברים הפך הכוונה על דרך הכנוי כמו שהוא מבואר וכן בכל השבועות אמנם בכאן לא נשמר דבר מזה *אלא שתלה החיות וכו' (עיין ביאורי למעלה שער מ"ח שמות דף קל"ז ע"א) ור"ל שענין השבוע' למעלה במרגלים כן הוא, אני חי רק אם ימלא כבודי את כל הארץ, ר"ל אם אראה פעולותי האלהיות בארץ, וכן פה הכונה אני חי לעולם רק אם שנותי ברק חרבי ומכלל הן אתה שומע הלאו, שהוא העדר החיות אשר ייוחס חלילה אל הי"ת, אם לא יראה פעולת כבודו בארץ, ולא יקח נקמתו ממשנאיו, ובעבור חומר השבוע' הזאת ולמען חזק רושם פעולתה בלב השומעים אמר אותה פה בלי כינו הפך ממה שנראה בדוד, כי יען שלא רצה לקלל עצמו גם על תנאי, אמר רק דרך כינוי "כה יעשה ה' (ר"ל רעה) לאויבי דוד ולא אמר לדוד" כמו שהית' כונת שבועתו באמת. אלא שתלה החיות במעשה חי אנכי לעולם אם שנותי ברק חרבי עד מראש פרעות אויב ומכלל הן אתה שומע חומרת השבועה ועשה זה בחסדו ובחכמתו העצומה כי במקום שחב לאחרים בענין גדול כזה ובהמשך זמן רב אין חולקין כבוד בדבור אשר בו יחלש כח השבועה אלא שידעו הדורות האחרונים כי השבועה גדולה לאלהינו. ומעתה יאמר בגוים הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום וגו' ירצה כמו שבאו ורננו הגוים עד הנה בעמל ישראל יבאו עכשיו וירנינו את עמו זה במה שיקום מהם דם עבדיו הנהרגים על ידם על קדושת שמו ונקם ישיב לצריו על כל רעתם אשר הרעו אותם כי שלם עונם ואז וכפר עמו ואדמתו כי חטא הארץ אשר עליו היא יושבת ושוממה כל זה הזמן הארוך אינו רק חטא העם אשר חטאו עליה וכאשר יכופר חטא העם הנה העם עצמו יכפר בעד הארץ ויהיה הכל מכופר ושב אל קדמותו ומכונתו ויהיה עם זה סוף הפסוק הפוך בראשו והוא פירוש נכון הנה שנתבארה השירה הזאת יפה בהמשך כונותיה אל מה שייעדו תחלה בה מהיות כל הקורות אותנו בכל המשך הזמנים הרבים שעברו מראש ועד סוף הכל צפוי וגלוי לפניו ית' ולא עוד אלא מכוון ממנו להביאני על פי דרכנו אל תכלית הנסיונות אשר בהם ימול לבבנו הערל ונקום ונחיה לפניו מבלי נפול עיד אל החטאים והמרדים שהיו רגילין בהם וכמו שאמר הנביא (ירמיהו נ׳:כ׳) בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבקש את עין ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה וכמו שאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו' כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך (ישעיהו נ״ד:ט׳-י׳) כי אין קיום שבועה כמו שיהיה בהסכמת הטבע כאשר כתבנו זה בשער צ"ט ובשאר מקומות אשר זה מה שיחייב אמתת ההבטחות האלו בלי שום פקפוק כלל. ומה נמלצי דברי הרמב"ן ז"ל שכתב זה לשונו ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית כן היו ראויין להאמינה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד אף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדבר האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו ע"כ. וכל שכן במה ששנה ושלש בפרשת כי תוליד ובפרשת התשובה כמו שכתבנו בשער פ"ח ובשער ק' כי כל זה מה שמקיים שאין הדבר תלוי רק בשיעשה הגלות רושם בלבנו כמו שעושה בכבודנו ובממוננו כלומר שהדבר כלו תלוי במה שנאמר או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם (ויקרא כ״ו:מ״א). ולזה אחר שסיים את כל דברי השירה הזאת וידבר אותה באזני העם הוא והושע בן נון הוסיף לזרזם ייאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום וגו' כי לא דבר רק הוא מכם וגו'. והכוונה שישימו לבבם אל הייעוד הנפלא הזה ויציו על דבריו לבניהם אחריהם באופן שיהא הייעוד הזה להם סבה לשמור ולעשית את כל דברי התורה הזאת בבללה לא ח"ו שתקחו ממנו השליח העולה על לב הסכלים שזכרנו ראשונה האומרים אם הייעוד הוא מוכרח שמירת המצות הוא דבר רק ולבטלה שאינו כן כי לא דבר רק הוא מכם ומעצמיותיכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה וגו'. כי זהו מה שהוכיח הש"י לכם בכל המאמרים הללו מדברי השירה הזאת והעדתה וכתיבתה כמו שאמרנו כי בכל זה נתקיים לפניכם שהייעוד הזה כלו לקוח מהנמשך מבחירתכם אשר לא נעלם ממנו יתעלה ואין בחירתכם כלל מוכרחת מפני ידיעתו וזהו סוד הענין ואמתתו כמו שנתבאר והנה הוא פירוש הגון ומסכים לכל מה שכתבנו בזה. אמנם בפרשת בראשית שער ז' דברנו בזה הכתוב כוונה נכבדת קרובה אליה ומצאת כי תדרשנו. ובפרשת מי מריבה שער פ' פירשנו מה שהיה בידנו על מאמר ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף וגו' על אשר מעלתם בי וגו' ושאר הלשונות אשר נאמרו על זה החטא לא האמנתם לא קדשתם ומריתם כי היו בחינות העונשים כפי הבחינות אשר נמצאו באותו חטא והוא דבר הגון שים עיניך עליו אם תרצה: In describing the Jewish people as a nation lacking counsel, Moses underscores the obvious. Only utter fools forget that the achievements of a numerically so inferior nation who have risen to such elevated status, could only have been possible due to supernatural assistance. Survival of the Jewish nation after the commission of a cardinal sin such as that of the golden calf, was only due to G'd not wanting to create the impression of His impotence. Verse thirty two "for the vine of Sodom is their vine," means that even when on the outside Jewish actions appear inspired by worthwhile motivations, "their grapes are grapes of gall." When you taste the fruit, i.e. examine their true motives they will be found to be rotten. Only when the nations of the world will mock Israel in ever increasing volume, will G'd defend His reputation. This period will coincide with a time when Israel will have recognised that it has no one else to turn to but G'd. The entire "song" that we read here in Parshat ha-azinu, is further proof that the course of Jewish history was indeed foreseen by G'd, that it does not represent either impotence or lack of foresight by the Creator. Ramban points out correctly, that had all these predictions starting with Deut. 4,25 "when you will beget children," been based merely on astrology, we would have believed in astrology, seeing that all these predictions have become true. How much more then must we believe in G'd who has recorded all these prophecies in the Torah so many years in advance of their happening. No doubt the as yet unfulfilled parts of the prophecies will come to pass in due course. When Moses refers to the fact that observance is not "a vain thing" (verse 47), he reiterates that nothing is preordained, and would therefore make the Torah meaningless, inconsequential in terms of history. The exercise of our will both individually and collectively, shapes our fate and determines the timing of events forecast in G'ds plan. "Through this thing you will prolong your days." (verse 47) Regardless of the need of the human condition to be perfected through the undergoing of experiences that will help refine and mature it, observance of Torah at any given time, ensures for its adherents prolonged periods of well being on their own soil.

20

והנה עם זה נשלמה כוונתינו בענין זה החלק שהיא להעמיד ולקיים את אשר הנחנו ראשונה כי סוף כל המעשים האלה אף כי יחטא ואשם העם הזה הוא לשוב אליו יתעלה והוא בחסדו ואמונתו יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו והיה זה בדרך נכונה מאד כפשט הכתובים החמורים הבאים בפרשה הייחוד המיוחד הזה ובצירוף דרושים הגונים מסכימים אל הענינים ודי בזה לכוונתינו: