השער השלישי לבאר בו ברכת המצות ומשפטיהם
גרסינן בתוספתא דברכות העושה מצוה צריך לברך לפניה ובירושלמי מיתי לה מקרא דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה מה תורה טעונה ברכה אף מצוה טעונה ברכה. ותורה מנא לן דגרסינן בברכות פרק מי שמתו הקורא בתורה מברך לפניה ולאחריה לפניה מנא לן דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו ואומר ברוך אתה ה' למדנו חוקיך. והתורה נקראת שם ה' לפי שהיא למדת כבוד שמו וכן כתוב כי תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך. לאחריה מנין קל וחומר ומה מזון שהוא חיי שעה טעון ברכה לפני ולאחריו תורה שנותנת חיים בעולם הזה ובעולם הבא לא כל שכן. ומזון מנא לן שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. אין לי אלא לאחריו לפניו מנין ר' יצחק אמרנו הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים. ר' נתן אומר ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך אימתי הוא קרוי לחמך עד שלא אכלת ר' אומר ומה אם בשעה שהוא שבע מברך בשעה שהוא תאב לא כל שכן. וזה שאמרו שצריך לברך על התורה לאחריה דוקא כשקורא בספר תורה בצבור אבל שלא בצבור לא. והכי אמרינן בירושלמי אמר ר' שמואל בר אבדימא לא למדו ברכת התורה מברכת המזון אלא לרבים אבל יחיד בינו לבין עצמו אינו מברך.
וכל המצות טעונות ברכה בין שהן מן התורה חובה שחייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותם כגון תפלין וצצית ושופר וסוכה ולולב וכיוצא בהם. ובין שהם רשות כגון מזוזה ומעקה שהרשות בידו לפטור עצמו מהן שאינו חייב לשכון בבית המחוייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם ירצה ישכון כל ימיו באוהל או בספינה. וכן אינו חייב לבנות בית כדי שיעשה בן מעקה. ובין שהם מדברי סופרים חובה כגון הדלקת נר שבת ונר חנוכה וקריאת מגלה. ובין שהם רשות כגון עירובין ונטילת ידים על כולן מברך קודם עשייתן אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות או להדליק. והיכן צונו בתורה במצות עשה שהן מדברי סופרם שנאמר על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסו' מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. הרי שצונו לשמוע מן החכמים נמצא ענין הברכות שהן מדברי סופרים כך הוא אשר קדשנו במצותיו שצונו בהם לשמוע מאלו שצונו לעשות כך וכך.
וגרסינן בתוספתא דברכות עשרה שהיו עושין עשר מצות כל אחד ואחד מברך לעצמו. היו כלן עושין מצוה אחת אחד מברך לכולן. ויחיד שהיה עושה עשר מצות מברך על כל אחת ואחת, פירוש ברכה הראויה לו ולא יברך על כלם אקב"ו על המצות. היה עושה מצוה אחת כל היום אינו מברך אלא אחת. היה מפסיק ועושה מפסיק ועושה מברך על כל אחת ואחת. יראה מזאת התוספתא שאם היו עשרה בני אדם רוצין להניח תפלין או להתעטף בצצית או לעסוק בתורה אחד מברך לכולם. וכן נוהגין בישיבת סוכה או לקידוש או מוציא שאחד מברך לכלם. וכן כתב הרא"ש בבדיקת חמץ שאם בעל הבית אינו יכול לטרוח ולבדוק בכל המקומות שבבית שיעמיד מבנו ביתו אצלו בשעת שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו על סמך הברכה שברך בעל הבית.
בברכת המצות אם יבא הוא בעצמו אם יכול לחזור ולעשותה פעם אחרת כדי להוציא אחרים ידי חובתן יש בהם חלוקין. בברכת המזון ובכל שאר ברכות הנהנין שאין בהם מצוה כגון המוציא וכיוצא בו אם יצא אינו מוציא ואם לא יצא מוציא. ומיהו לבניו ולבני ביתו אע"פ שיצא מוציא כדי לחנכן במצות. ובברכת הנהנין שיש בה מצוה כגון קדוש היום של שבת וים טוב ואכילת מצה של מצוה בלילי הפסח אע"פ שיצא מוציא. ובקרית שמע ובתפלה אם הוא שליח צבור מוציא שאינו בקי אע"פ שיצא ודוקא בעשרה אבל ביחיד אע"פ שלא יצא אינו מוציא ובהלל אע"פ שיצא מוציא בין ביחיד בין בצבור ודוקא שאינו בקי שאינו יודע לענות ראשי פרקים אבל אם יודע לענות אם יצא אינו מוציא אלא אם כן עונה אחריו. ובמגלה אע"פ שיצא מוציא אף הבקי. ואין צריך לענות אחריו כלום. וכן הדין בשאר מצות. וכתב הרמב"ם ז"ל כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן. וכל העונה אמן אחר המברך הרי הוא כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה. יראה שסובר ששומע כעונה ויצא ידי חובתו בשמיעה בלבד. ואם תאמר והרי בתפלה וברכת המזון אינו שומע כעונה שהרי שנים שאכלו מצוה ליחלק ולברך כל אחד לעצמו. וכן בתפלה אין יחיד מוציא את חבירו בקי. ומשני בירושלמי הא דברכת המזון שאנו התם דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך, ותפלה גם כן רחמים היא וצורך עצמו ודומה לברכת הנאה. ויש אומרים כי התפלה נתקנה בלחש ולפיכך אין חבירו מוציאו ידי חובתו אבל שליח צבור בעשרה מותר שכך תקנו חכמים.
ובעשיית המצות יש מחלוקת בין המפרשים אם טעון ברכה לאחריהם אם לא. יש אומרים כי אחר כל המצות מברכין אקב"ו לשמור חוקיו, ומביאין ראיה מיהא דאמרינן בנדה פרק בא סימן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו לאיתויי מאי לאיתויי ירקא ולר' יצחק דמברך אירקא לאיתויי מאי לאיתויי מיא ולרב פפא דמברך אמיא לאיתויי מאי לאיתויי שאר מצות. ולבני מערבא דמברכי בתר דמסלקי תפליהו בא"י אמ"ה אקב"ו לשמור חוקיו לאיתויי מאי לאיתויי ריחני. ומדקאמ' לאיתויי ריחני ולא קאמ' לאיתויי שאר מצות שמע מינא דלא שני להו לבני מערבא בין תפלין לשאר מצות דבכולהו מברכין לאחריהם לשמור חוקיו. ור"ת כתב דבני מערבא דמברכי בתפלין דוקא כשחולצן סמוך לשקיעת החמה דסבירא להו לילה לאו זמן תפלין הוא. והיינו טעמא דמברכי לשמור חוקיו משום דכתיב ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות אבל אם מסלקן ביום אין מברכין. וכל שכן מבשאר מצות אין מברכין שאין כתוב בהן חוקה כמו בתפלין. ומיהו האידנא לא מברכינן. דקיימא לן לילה זמן תפלין הוא והלכה ואין מורין כן. ומדדרבנן הוא שאסורין שמא יישן בהן. ופסוק ושמרת את החוקה הזאת למועדה בחקת הפסח הכתוב מדבר. והכי מוכח בירושלמי דברכות בפרק היה קורא כמו רבינו תם, דאמרינן התם כשהוא חולצן מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לשמור חוקיו אתיא כמאן דאמ' בחוקת תפלין הכתוב מדבר. אבל למאן דאמר בחוקת הפסח הכתוב מדבר לא. והאי דלא קאמר לאפוקי שאר מצות משום דבריתא מין קאמא כלומר מין הטעון לפניו ואין טעון לאחריו. ושאר מצות אינן מין אחד שהרי יש מהן טעונין ברכה לאחריהם. ויש מהם שאין טעונין ברכה לאחריהם אבל ריחני כולם הם מין אחד שאין טעונין ברכה לאחריהם, וכבר פשט המנהג בכל העולם שלא לברך אחר עשיית המצוה. וכל הלכה שהיא רופפת בידך הלך אחר המנהג והכי אמרינן בירושלמי דמעשר שני אמר ר' יהושע בן לוי כל הלכה שרופפת בב"ד ואינך יודע מה טיבה צא וראה היאך צבור נהיג ונהוג. והטעם שתקנו בכל מצות קריאה ברכה לאחריה בין בקריאה שהיא מן התורה כגון קריאת שמע בין בקריאה שהיא מן התורה כגון קריאת שמע בין בקריאה שהיא מדבריהם כגון מגלה והלל והפטרה ופסוקי הזמירות יותר משאר מצות לפי שבקריאת התורה בצבור אנו למדין ברכה לאחריה מקל וחומר ממזון כמו שאמרנו למעלה. ולכן תקנו בכל מצות קריאה ברכה לאחריה לפי שהיא כעין קריאת התורה בצבור. אבל בקריאת מצות והגית בו יומם ולילה שמחוייב בה כל היום אינו מברך לאחריה אלא לפניה בלבד כמו שתפלין וצצית שמצוה בהן כל היום. ולכן אין מברכין אחר קריא' פרשת תמיד בבקר לפי שנתקנה כנגד מצות והגית בו יומם ולילה שמחויב בה כל היום כמו שנפרש לקמן. וכן תקנו בכל דבר שיהנה אדם ממנו ברכה לאחריו ואנו למדין זה ממזון שנא' בו ואכלת ושבעת וברכת.
כל השומע ברכה מפי חבירו כגון ברכת המצות וברכת הפירות צריך לענות אחריו אמן. ואמרינן בפרק שלשה שאכלו תאני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלם. ופירשו הגאונים והמפרשים דלאו דוקא נקט בונה ירושלם אלא ה"ה נמי לכל הברכות שהם סוף הענין כמוה כגון ישתבח דבתר פסוקי דזמרא וכן יהללוך דבתר ההלל וסוף ברכות דשמנה עשרה וסוף ברכת השכיבנו ואין בזה הפסק שכיון שנתחייב לענות אמן מכלל הברכה יחשב מידי דהוה אלהי שפתח תפתח. ולא נקט בונה ירושלם אלא לרבותא דאע"ג דאיכא הטוב והמטיב בתרה יש לו לענות אמן. וגם משום שהיה מדבר בענין ברכת המזון נקט בונה ירושלם. ופירש בעל ה"ג דודאי על הפירות או על המצות אם ענה אמן אחר עצמו הרי זה דרך בורות שכן דרך בורים שמדברי אחר שמברכי' ואחר כך טועמים. אבל בסוף ברכה הרי זה משובח. וכן משמע בירושלמי דפרק אין עומדין תאני חדא הפורס על שמע והעובר לפני התיבה ונושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אמן אחר עצמו ואם ענה הרי זה בור, ואית תנא תני הרי זה חכם, אמר רב חסדא מאן דאמר בור בעונה על כל ברכה וברכה, ומאן דאמ' חכם בעונה בסוף וכתב בעל הלכות גדולות ורבי האיי שאחר אכילת פירות וכיוצא בהן כגון דבר הצריך לברך אחר אכילתו צריך גם כן לענות אמן אחר ברכה אחרונה כיון שהוא סוף הענין, והרמב"ם ז"ל כתב שאין לענות אמן אלא כשאומר שתי ברכות או יותר. אבל בברכה אחת אין לו לענות אמן אחריה ואפי' בסוף וכן היה נוהג הרא"ש.
גרסינן בפ"ק דפסחים אמ' רב יהודה אמ' שמואל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן אמ' רב חסדא חוץ מן הטבילה דאכתי לאו חזי גברא. תניא נמי הכי טבל ועלה בעליתו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה, וכתב הרי"ף ומפרשי לה רבנן בטבילת גר בלבד. אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין. דהא קיימא לן נדה קוצה לה חלה ומיחייבא לברוכי להפריש חלה ותנן נמי זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טבילה טעמא דזה שראה קרי ונדה שפלטה שכתב זרע הוא דצריכין טבילה הא זב שלא ראה קרי, ונדה שלא פלטה שכבת זרע קורין ומתפללין ואין צריכין טביל' וכן פירש רבי חננאל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל והרא"ש. ורש"י פירש משום דבעל קרי אסור לברך קודם טבילה וטבילת בעלי קריין שכיחה לכך נהגו בכל הטבילות לברך אחר הטבילה. ואע"פ שעתה בעל קרי מותר בדברי תורה לא נשתנה המנהג, ואמרינן בפרק לולב הגזול ובפר' הקורא את המגלה עומד ובפרק ערבי פסחים, מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי. אביי אמר מהכא והוא עבר לפניהם ואי בעי' אימ' מהכא ויעבר מלכם לפניהם ה' בראשם. ולהכי אמר עובר ולא אמר קודם משום דקודם משמע בין סמוך בין מופלג ועובר משמע סמוך בלא שום הפסק, וכלל כאן שמואל כל המצות כלן אבל שאר ברכות כגון ברכות ההנאה ודאי קודם שיהנה יברך שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. ואם ברכות שבח הן כגון הרואה את הים הגדול והקשת והלבנה וכיוצא בהן ודאי אינו מברך עובר לעשייתן אלא לאחר כן שאין ראוי לומר כשירצה לראות הים הגדול והקשת והלבנה שיעצום עיניו תחלה ומברך ורואה אלא רואה ומברך. ואם תאמר והרי נטילת ידים שמברך אחר הנטילה ולא הוי עובר לעשייתה. ויש לומר מפני שהיוצא מבית הכסא אינו יכול לברך קודם נטילה נהגו כן בכל הנטילות כדי שלא יבא לברך לפעמים באיסור היוצא מבית הכסא. אי נמי שאחר נטילה גם כן יש קצת עובר לעשייתן כל זמן שלא נגב ידיו דאמרינן בפרקא קמא דסוטה כל האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנאמר ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים אשר אדיחם שם. והוא דבק עם הפסוק שלמעלה שנאמר והוא בגללי צואת האדם. ומפני שהידים עסקניות הם ונוגעות בטינופים הצריכה תורה לרחצם ואם לא ינגבם הרי הוא כאלו אוכל לחם הנלוש בגללי צואת האדם. ועוד תמצא לחמם טמא בגימ' בלא ניגוב ידים, ואם תאמר והרי ברכת אבי הבן שמברך להכניסו בבריתו וכו' אחר המילה ולא הוי עובר לעשייתה, ויש לומר משום דחיישינן שמא תתקלקל המילה, ונמצא מוציא שם שמים לבטלה, ואם תאמר בשחיטה ותקיעת שופר נמי ליחוש, ויש לומר ששחיטה ותקיעת שופר הם תלויות בידו ובדעתו, אבל מילה היא תלויה באדם אחר הילכך מברך לאחר עשייתה, כך כתב הרב שר שלום גאון ורבינו תם. וכן כתב בעל העטור שכל מצוה שהיא תלויה ביד אחר אין מברכין עובר לעשייתה, ויש אומרים שהטעם שמברכין ברכת להכניסו בבריתו וכו' אחר המילה לפי שאינה כשאר ברכות שמברכין לעשות המצוה אלא ברכת שבח והודאה היא שהאב מודה לשם שזכהו לבן ולהכניסו בבריתו של אברהם וזהו הנכון.
כתב בעל המאור דלאו דוק' בכל המצות מברך עליהן עובר לעשיתן שהרי יש מצות שבשעת קיומן מברך עליהם ולא עובר כגון ישיבת סוכה שאין אנו מברכין קודם ישיבה אלא אחר ישיבה. הילכך כל מצוה שיש שהות בעשייתה כדי לברך עליה עד שלא נגמרה כגון ישיבת סוכה שכל היום הוא יושב אין צריך לברך עובר אלא בשעת קיומן. וכגון נטילת לולב שכל זמן שנוטלו בידו עושה המצוה וכגון להתעטף בצצית שכל היום היא מצותו. וכן להניח תפלין יכול אדם לברך בשעת קיומן ולא עובר, וכן כל כיוצא באלו ולא הוצרך לומר עובר לעשייתן אלא למצות שאלולא בירך קודם התחלתן שוב אינו יכול לברך בשעת קיומן שאינו מאריך בהם כגון מילה ושחיטה וכסוי הדם ותקיעת שופר שאי איפשר לתקוע ולברך ביחד וכן כל כיוצא באלו צריך לברך עובר לעשייתן ע"כ. וכן כת' הר"מ במז"ל העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה, ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, כיצד הרי שנתעטף בצצית או שלבש תפלין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף בצצית או אחר שלבש תפלין או אחר שישב בסוכה וכן כל כיוצא באלו. אבל אם שחט או כסה הדם או הפריש תרומות ומעשרות ולא בירך אינו חוזר ומברך אחר כן וכן כל כיוצא באלו.
עוד כתב הרמב"ם ז"ל כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייתה, כמו שחיטה וכסוי הדם והפרשת תרומות ומעשרות ועשיית מעקה וכיוצא בהן וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון, כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או צצית או תפלין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה לעשות סוכה או לעשות לולב או לעשות שופר או לעשות צצית או לכתוב תפלין או לכתוב מזוזה מפני שיש אחר עשייתן צווי אחר. ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או בשעה שיתקע בשופר או כשיתעטף בצצית או כשילבש התפלין או כשיקבע המזוזה כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה. וכן כל מצוה שהיא קנין לו כגון צצית ותפלין ומזוזה ומעקה וכן כל מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון בנו מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהן שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהם שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן וכן כל כיוצא בהן. ע"כ דברי הרמב"ם ז"ל. והעולם לא נהגו כן לברך שהחיינו על המילה מפני שהיא יותר תדירה מפדיון הבן וגם אין לה עת קבוע משנה לשנה, ויש אומרים שגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על ביעור חמץ מפני שאין קבוע לו זמן שהיוצא בשיירה קודם שלשים יום ודעתו לחזור חייב לבער. וכן העושה ביתו אוצר. וזה הטעם אינו נכון בעיני שהרי הרוצה לעשות סוכה בריש שתא לשם החג שהיא כשרה למה מברכין שהחיינו והרי אין זמנה קבוע. והטעם הנכון בעיני הוא מה שכתוב בתשובות הגאונים שאין מברכין שהחיינו אלא על דבר שיש בו שמחה והנאה לגוף. והכי אמרינן בתוספתא דברכות ההולך להפריש תרומות מברך שהחיינו נראה מפני שהוא שמח ונהנה באסיפת פירותיו. וכן מברכין שהחיינו על מקרא מגלה ונר חנוכה שהם לשמחה דחס רחמנא עלן ופרוקינן וכן נטילת לולב יש בו שמחה והנאה לגוף שמריח ריח טוב וכן תקיעת שופר יש בו שמחה לפי שבתקיעת שופר יעלה זכרוננו לפניו לטובה, וכן פדיון הבן יש בו שמחה שיצא בנו מכלל נפל. אבל בדיקת חמץ אין בה שמחה והנאה לגוף אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנאה לנו בזמן הזה. וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המילה משום דאיכא צערא דינוקא. ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנאה לגוף ואין מברכין שהחיינו. ויש לומר שדי לו בברכה שאחר ההגדה שמזכיר בה והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור אי נמי די לו בזמן שאו' על הכוס במועד וגם מזה הטעם נוכל לפר' שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק' היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד וכן בספירת העומר כיון שהספירה אינה אלא לצורך הבאת הבכורים כמו שנאמר וספרתם לכם וגו' עד ממחרת השבת די לו בזמן שאומר על הכוס במועד. ואם תאמר והרי קריאת ההלל במועדים ובראשי חדשי' שיש בו שמחה ואין מברכין שהחיינו כמו בקריאת מגלה. ויש לומר דקריאת ההלל של מועדים די לו בזמן שאומר במועד והלל של ראש חדש אין לברך בו שהחיינו לפי שמקצת החדשים הם חסרים ולא מצאנו שהחיינו בפחות משלשים יום שהרי הרואה את חבירו בפחות משלשים יום אינו מברך שהחיינו, וגם מזה הטעם אין אומרים זמן בשבתות על הכוס מפני שהם בפחות משלשים יום. והרמ"ה כתב טעם אחר שאין מברכין שהחיינו אלא על מצוה שעשייתה היא גמר מלאכתה, וגבי ביעור חמץ הבדיקה והביטול שעושין ליל י"ד אינה גמר. ועוד שאין זמן השבתה מן התורה אלא בסוף שש שעות.
יש לדעת טעם המצות שמברכין עליהם ושאין מברכין עליהן ועל זה שאל ה"ר אברהם בר יצחק אב בית דין את ה"ר יוסף בן פלאט למסור לו מפתח בהן, וזה לשון השאלה: צריך אני שתמסור לי מפתח על אלו מצות מברך על עשייתן כגון מי שעומד בפני רבו שהיא מצות עשה מפני שיבה תקום אם צריך לברך או לא. ומי שנותן צדקה לעני שנאמר פתוח תפתח נתן תתן, העבט תעביטנו, והשבת העבוט, ושלוח הקן, ומעקה, ומבקר חולים, ומנחם אבלים, ומלוה את המת, ומכניס חתן וכלה לחופה, ומי שעוזב לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות דבשלמא תרומות ומעשרות אין צריך בנתינתם ברכה דדילמא נפטר בברכת הפרשתן אבל לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות צריך לברך עליהן בעזיבתן או לא. ופטר חמור בנתינתו ובעריפתו דתנן מצות פדיה קודמת למצות עריפה. ונתינת בכור, וראשית הגז ומתנו' והנותן שקלו והנותן חזה ושוק. והסומך. והמלוה כספו לעני, והלואת חסד לעשיר, והבאת שלום, ומורא וכבוד אב ואם, והמוכיח חבירו והשמטת כספים, ושלוח עבדים, וקביעות ראשי חדשים, וחשוב תקופות ומי שמשמח גר יתום ואלמנה ברגל והשבת אבידה וטעינה ופריקה, ומצות חליצה ויבום. כללו של דבר מכל אותן מצות עשה שמנאן בעל הלכות גדולות מפני מה מברכין על מקצתן כגון סוכה ולולב שופר וציצית תפילין ומזוזה וספירת העומר ונר חנוכה ומגלה והדומה להן ומקצתן אין מברכין עליהן וצריך אני מסירת מפתח מפני מה מברכין על אלו ולא על אלו כי אם נאמר אין מברכין על מצות עשה שיש בה אזהרה כגון לא תקח האם - שלח תשלח, לא תכלה - תעזוב אותם, לא תראה חמור שונאך - עזוב תעזוב עמו, לא תראה את שור אחיך - השב תשיבם, לא תראה - הקם תקים, לא תשא עליו חטא - הוכח תוכיח, אל ירע לבבך - נתן תתן, חליצה וייבום לא תהי' אשת המת, והרבה שדומין לאלו. ואם נסמוך על זה הטעם מה נאמר במוהל את הגדול או גדול שמוהל שצריך לברך. ואם לא מהל ענוש כרת וכן השוחט את הפסח או האוכלו שהי' מברך ואם לא עשאו ענוש כרת. ואם תאמר פסח ומילה מצות עשה הן ואין בהם אזהרה והרי שחיטה שאדם מוזהר שלא לאכול נבלה ומברך עליה או דילמא בנחירה בעלמא היה נצול מן הנבלה מאחר שלא מתה מעצמה והשחיטה היתה מצוה בפני עצמה באותה שעה שהיתה בשר נחירה מותרת ואעפ"י שעכשיו יש בנחירה משום נבלה כיון שהוקבעה אותה ברכה הוקבעה כל עיקר צריכין אנו למפתח על ענין זה. ומצאתי בהלכות פסוקות ומי שעושה מעקה צריך לברך אע"פ שכתוב בו ולא תשים דמים בביתך.
תשובה: הכי אסתברא לן דהני מצות עשה דלא מברכינן עליהו לא תליין בחד טעמא בלחוד אלא כמה טעמי אית בהו. חדא מינייהו עשיית דין אע"ג דמצות עשה היא דכתיב ושפטתם צדק לא מברכינן עלה דילמא לא מקבלי בעלי דינין ההוא דינא עלייהו. אי נמי מחלי להדדי מאי דתבעי ומיעקר ליה עשה וליתיה כלל והוא הדין לעזיבה ופריקה והשמטת כספים וקרקעות ושלוח עבדים והענקתן ועמידה מפני הרב ומורא, וכבוד אב ואם, ונתינת צדקה לעני, והלואת אביון, והשבת גזלה, וחזרת רבית, והשבת אבדה, ועזיבת לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות, ונתינת מעשר עני, ומי שמשמח גר ויתום ואלמנה, ובקור חולים, ונחמת אבלים, ולוית המת והכנסת חתן וכלה לחופה, ועריפת פטר חמור, והשבת העבוט, ונתינת נבלה לגר, ומכירתה לנכרי, ושריפת נותר, ושלוח הקן אלו כלן אין מברכין עליהן מכמה טעמים. יש מהן מפני שאין בהם מעשה כגון השמטת כספים וקרקעות ומאי דדמי להו. ואית בהו נמי משום דמחיל מריהו ועקר ליה לעשה.
ויש מהם מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה כגון השבת גזלה ורבית ועזיבת לקט שכחה ופאה ומאי דדאמי להו דכתיב וכרמך לא תעולל וגו' ואם לקטת לעני ולגר תעזוב אותם, לא תכלה פאת שדך לקצור ואם כלית וקצרת אותם לעני ולגר תעזוב אותם ואם לא לקט ולא כלה אלא עזב מעיקרא דלית בהו עבירה לא מברכינן עליהו משום דלית בהו מעשה אי נמי משום דמחלי עניים גביה ועקרי ליה לעשה וכגון השבת העבוט דכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט ואם באת לביתו ונטלת עבוטו השב תשיב לו את העבוט. ואם משכנו על ידי שליח בית דין דליכא עבירה לא מברכינן משום דמחיל גביה לווה מריה דמשכונא ולא בעי ליה וקא מיעקר ליה עשה דהשבה ושלוח הקן נמי מצוה הבאה בעבירה היא דכתיב [הגהה. א"א הא לא מחוורא שאם נטלה על מנת לשלחה מאי עבירה איכא ע"כ.] דכתי' לא תקח האם על הבנים ואם לקחת שלח תשלח, וכן עריפת פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו, וכן שריפת נותר לא תותירו והנותר ממנו אלו כולן ומאי דדמי להו משום דהוו מצוה הבאה בעבירה לא מברכינן עליהו.
ואיכא נמי דלא מברכינן עליהו משום דתלו בדעת אחרים דרחמנא אזהר לאהנויי להו. והואיל ואיפשר דמימנעי מהיא הנאה או דמחלי לי' ומיעקר ליה עשה לא מברכינן עלייהו כגון נתינ' צדקה או מעשר עני לעני. ומשמח גר ויתום ואלמנה ברגל. והענקת עבדים. ונתינת נבלה לגר ומכירתה לנכרי. וארבעה ועשרים מתנות נמי אין מברכין על נתינתן לכהן משום דלא יהיב ליה ישראל לכהן מדידיה כלום דליבריך לתת לכהן אלא רחמנא הוא דיהיב להו לכהנים, דכהנים משולחן גבוה קא זכו כדאמרינן בכמה דוכתי שאני מתנות כהונה דכהנים משולחן גבוה קא זכו דכתי' ואני קנה נתתי לך את משמרת תרומותי וגומ' וכיון דלרחמנ' נינהו לא מצי לברוכי עליהו דומיא דנתינת שקל לגבוה שאינו מברך עליו לתת לגבוה וכל מאי דדמי להו משום דלא יהיב ליה מדידיה כלם דכתי' לה' הארץ ומלואה. וכן הוא אומר בדוד כשהקדים הכסף והזהב לבית המקדש כי ממך קבל ומידך נתנו לך. אבל פדיון הבן אע"פ שהוא ממתנות כהונה מברך על פדיונו ולא על נתינתו וה"ה לפדיון פטר חמור שמברך על פדיונו ולא על נתינתו כמו שהוא מברך על הפרשת תרומות ומעשרו והפרש חלה מן העיסה ולא על נתינתן דמתנות כהונה הן ואין מברך עליהם משום טעמים דאמרינן. ואי אמרת אמאי מברכין על פדיון הבן ועל הפרשת תרומות ומעשרות וחלות והא ממתנות כהונה הן היינו טעמ' דמברכינן עלייהו משום דלפדו' בנו לתקן תבואתו ועיסתו אזהריה רחמנ' ושניא פדייה והפרש' מנתינה דהא תליא ביה וקביעא עילויה ונתינה תליא בדעת אחרים והיא ממתנו' כהונה דזכי להו רחמנא בגויהו וכל שכן שמברך על פדיון כרם רביעי ועל הפרשת מעשר שני משום דלא תליין בדעת אחרים ולא בהנאתן אבל לתקוני כרמו ותבואתו הוא דעבד דרמיא עליה לחודיה וכן מברכין על הפרש' מעשר עני דלתקוני הוא דמחייב דלא תליא בדע אחרי' ולא בהנאתן ואיפשר דמחלי ליה ומיעקר ליה עשה.
ואין מברכין על החליצה משום דמצוה הבאה בעבירה היא דקא עבר על עשה דיבום. וכן אין האשה מברכת על החליצה ולא על היבוש משום דלא מיפקדא אפריה ורביה. וכיון שאינה במצות יבום אינה במצות חליצה וכר' יוסי דאמ' כל העולה ליבום עולה לחליצה וכו' דאלמא חלליצה ויבום איתקשו להדדי וכן אין מברכין על הגירושין דשנאוי המשלח ואית בה עבירה. ואם נפשך לומר ליבריך על הנך נשי דמצוה לגרשן ולית בהו עבירה כגון אותן שכופין אותן להוציא, וכן מי ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובמאי דדאמי להון שאין בגירושיהן עבירה. יש לומ' דלא פלוג רבנן בגירושין דגזרי הני אטו הני. אי נמי משום דמי ששהתה עשר שנים אית בה ספיקא דדילמא מיניה הוא ולא זכה ליבנות ממנה ולא מצוה עביד בגירושיו.
אבל על ברכת כהנים ועל תקיעת שופר מברך ועל שאר מילי דמפרשי ועל עשיית מעקה מברך משום דתליא ביה ולא איפשר למעקריה כהנך דתליין ביד אחרים. ועל קריאת המועדים מאן לימא לן דלא מברכין בית דין בארץ ישראל על קביעתן אבל לדידן דלית לן סוד העיבור לא תליא מצות קביעות חדשים בדידן דהא לא קבעינן ולא מידי אלא בתר חשבון העיבור אזלינן. ואי אמרת ליבריך משום לא תסור או משום שאל אביך ויגדך. משום דלית בהו מעשה דהא חשבון בעלמא הוא ולית ביה מעשה. [הגהה כת' ה"ר גרשום ב"ר שלמה שקשה לסברא זו ברכת ספירת העומר שהוא חשבון ומברכין עליו].
וכן לא מברכינן על ארבע מיתות בית דין ולא על מלקות דקודשא בריך הוא חס על בריותיו כדדרשי' בכי קללת אלוקים תלוי. א"ר מאיר מאי הלשון הזה אומרת קלני מראשי וכו' וכדדרשי' בלא קרב זה אל זה וכו' וכדאמרי' שאין אומר הלל בראש השנה מפני שהוא שעת הדין. וכדאמרינן נמי אין מפסיקין בקללות מפני שאין אומרים ברכה על הפורענות. והוא הדין שאין מברכין על השקאת סוטה. [הגהה א"א אני מברר זה הטעם כל מצוה שיש בה קלקול אחרי' אין מברכין עליה מפני שנראה כמודה על אותו קלקול ומכאן יבאו אלו שהוא מזכיר ויצאה מתנה לעני והשבת העבוט אפילו לקחו מיד בית דין או מיד הלוה וקריעה על המת ותנחומי אבלים ובקור חולים ואיפשר עזיבת לקט שכחה ופאה כיוצא בהם וכן עשיית הדין לבעלי דינין מפני שיש הגזל ועלוב' והרבה מהם נכנסין הטעם הזה].
אבל על עריפת עגלה מברכין וכן על הקרבת הקרבנות ועל סמיכה וזריקה והקטר אימורין ושאר מעשיהן והוא הדין ליציקת שמן על תנוך אזן מצורע ועל בהן ידו ומאי דדאמי להו וכל מעשה מנחות דהוו מברכין עליהו. ולא דמיא הכנסת כלה לחופה לפדיון הבן דמברכינן עליה דאלו לפדיון הבן אע"ג דמימנע כהן מלפדות אכתי רמיא מעת פדיון על האב ומיחייב לפדות את בנו או לפדות הבן את עצמו אבל הכנסת כלה לחופה דמשום גמילות חסד מזדקקינן להו אי מימנעי ולא בעי לן לעיולינהו לחופה מיעקרא לה האי מצוה לגמרי מינן. והאי ליכא למימ' ביבום ונישואין דאע"ג דתליא בדעת אחרי' ואפש' דממנע' האשה לא מיעקר' האי מצוה מן האיש אלא אכתי רמיא עליה מצוה יבום ונישואין לכי משכח מאי דליכא למימ' הכי בהכנסת כלה ונתינת צדקה ומאי דדאמי להו דמשום הנאתן חייביה רחמנא לגמול להם חסד וכיון דלא בעי מיעקר' לא האי מצוה מניהו והוא הדין לבקור חולים ולשום שלום בין אדם לחבירו ותנחומי אבלים שאין מברך לנחם אבלים ולשום שלום ולבקר חולים דהא בידיהו למיעקרא להאי מצוה. ולא על הוכחת חבירו נמי לא מברך דהא אמרינן תמה אני אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח ומי שמקבל תוכחה.
וליכא בשחיטה חד מהני טעמי דלימא דלא ליבריך עלה דהא לא תליא בדעת אחרים כי הנך. ולא מצוה הבאה בעבירה כי הנך דהא לא תאכלו כל נבלה לאו מצות עשה הנתק לעשה הוא כי הנך דליכא למימר לא תאכלו כל נבלה ואם תאכל תשחוט משום דלאו לתקוני לאו זה אתיא מצות שחיטה כמו לקט שכחה ופאה והשבת העבוט ושלוח הקן משום דהני לאו ניתקין לעשה וחד מעשה הם והויא להו מצוה הבאה בעבירה ולאו דנבלה לאו חד מעשה הוא בהדי מצות שחיטה דהא לאו לתקוני לאו זה אתיא מצות שחיטה הילכך הויא לא מצות עשה לחודה שאינה באה בעבירה ומשום הכי מברכינן עלה.
ונתינת שקלו נמי הדין נותן דלא מברכי עלה ולאו על מאי דדאמי לה ממידי דאיתיה לגביה משום דלה' הארץ ומלואה. והוא הדין נותן לתשלומי נזק בין נזק הגוף בין נזקי הממון אפילו שלמם המזיק מדעתו וכן נמי תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שאינו מברך עליהם משום דמצוה הבאה בעבירה הם. ומנא לן דלא מברכינן על מצוה הבאה בעבירה דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חטים טחנה לשה אפאה הפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועליו הכתו' אומר ובוצע ברך נאץ ה'. וקאמר רבא דטעמא דר' אליעזר בן יעקב משום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה. ותנן נמי במסכת ברכות אבל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו אין מזמנין עליו ואפילו בטבל טבול מדרבנן. [הגהה א"א אין זה כלום שלא אמרו לפטור אותו מן הברכה וגם לא מי שאכל טבל שיהא פטור מברכה אלא שאין מזמנין עליו לפי שאינו בתורת קביעות. וכן דברי ר' אליעזר בן יעקב לא לפטרו מנטילת חלק ולא מברכת חלה אלא שיש עבירה עם מצותו ואינו כמברכין אחרים על המצות ואיך יעלה על דעת שהאוכל טבל דרבנן יהא פטור מברכ' המזון דאוריתא וכן מה שאמרו אין מזמנין על עם הארץ בחבורה לא שיהא עם הארץ פטור מברכת המזון אלא לפי שאין תלמיד חכם רשאי לקבוע עמו חבורה, ואותה סוכה שהיה ריש גלותא ורבנן יתבי בגוה שהיתה גזולה לא היו מברכין עליה בשביל שבאה בעבירה שהיו עציה גזולים תמה"א אבל יש מצוה הבאה בעבירה במקומות אחרים שמעכבין גוף המצוה וכל שכן הברכה, ודוק]. וטעמא דהאי מילתא משום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה.
ומנא לן דכל מצות עשה דאיפשר למיעקרה אע"ג דאכתי לא מתעקרא כמאן דמתעקרא דמיא דתנן בפרק אלו נערות כיצד שותה בעציצו אפי' היא חגרת ואפילו סומה ואפילו מוכת שחין אבל אם נמצא דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו. ואמרינן עלה בגמ' וליתי עשה ולידחי לא תעשה אמר ליה היכא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת אי נמי סדין בצצית דלא איפשר דלא לקיומי לעשה. אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל אלמ' כיון דאיפשר למיעקריה לעשה אע"ג דאכתי לא איתעקר הוה ליה כמאן דליתיה דהא לא קביע הואיל ומשום הנאה דידיה חייביה רחמנא למנסב' דידיה חייביה רחמנא למינסבה וכיון דאמרה לא בעינא לה להאי הנאה איעקר ליה מצות עשה שבה. [הגהה א"א איפשר שהטעם ראוי לסמוך עליו אבל הראיה אינה כלום אטו באשה הראויה לקיימה מי ליתיה לעשה ואע"ג דמצי איהי למיעקריה]. וגמרינן מינה למורא וכבוד אב ואם ועמידה מפני רבו הואיל ואיפשר למעקריה להאי עשה דידהו דהרב שמחל על כבודו כבוד מחול חשבינן ליה כמאן דליתיה ולא מברכינן עליה והוא הדין לשאר מצות עשה דדמיין להו. ולגבי מתנות כהונה נמי אמרינן כהנים משלחן גבוה קא זכו. וגבי גזלת הגר דהוא ממתנות כהונה אמרי' קנאו השם ונתנו לכהנים וכדמתבררא בבבא קמא דשמעת מיניה דמאן דיהיב מידי ממתנות כהונה לכהן לא יהיב ליה מדידיה אלא דרחמנא נינהו כדכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי וגומ' הילכך לא מברך ישראל על נתינתה לכהן. עד כאן תשובת הר' יוסף בן פלאט.
יש מצות שמברכין עליהם בעל ויש שמברכין עליהם בלמ"ד. וכתב רבינו תם טעם לדבר כל מצוה הנעשית מיד מברכין בעל כגון על המילה. על ביעור חמץ, על אכילת מצה, על אכילת מרור, על מקרא מגילה, על הטבילה, על נטילת ידים, על נטילת לולב, על ספירת העומר, על מצות עירוב. וכל מצוה שיש בה שהות כגון להניח תפילין כל היום, להתעטף בציצית להיות עטוף בו כל היום, לישב בסוכה לאכול ולטייל בה כל היום, מברכין בלמ"ד דלהבא משמע, ולהדליק נר של חנוכה יש שהות במצותה כדאמרינן בפרק במה מדליקין מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ולכך מברכין בלמ"ד. וכן לשמוע קול שופר יש שהות להפסיק בין התקיעות שעיקר מצות שופר על סדר הברכות. ומה שמברכין להכניסו בברית של אברהם אבינו מפני שברכה זו אינה כשאר ברכות אלא שבח והודאה היא לבורא כמו שפירשנו למעלה. ומה שמברכין בתפילין של יד להניח ועל של ראש על מצות מפני שלא רצו רבותינו לתקן שתי ברכות זו אחר זו על מצוה אחת בסיגנון אחד אלא הראשונה מברך להניח שכך דינה כמו שאמרנו. והשנייה על מצות שהיא גמר המצוה. ומה שאנו מברכין על ההלל לקרוא את ההלל ואנו מברכין על מקרא מגלה מפני שקורין את המגלה בלא הפסק אבל בקריאת ההלל מפסיקין והצבור עונין ראשי פרקים. ועוד דאמרינן בפסחים שעיקר קריאת ההלל תקנו נביאים הראשונים לקרותו על כל צרה שלא תבא על הצבור לכשיגאלו גומרין את ההלל. הילכך שייך בו לקרוא את ההלל שכל מצוה שאינה חובה תמיד לא שייך בו לברך על. והכלל הזה הוא בלא טעם. וגם רוב התירוצים הם בדוחק ועוד קשיא לי לדבריו נר של שבת ולהפריש תרומה. וא"ת דעל הפרשת תרומה אמרינן אינו כן דגרסינן בתוספתא דברכות היה הולך להפריש תרומות ומעשרות מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש תרומות ומעשרות. ועוד דלאכול מצה ולאכול מרור אמרינן כמו שנפרש לקמן.
והרמב"ם כת' טעם אחר כל מצוה שעושה אותה לעצמו מברך לעשות כגון המל בנו או עושה מזוזה לביתו או מעקה לגגו או הפריש תרומה לעצמו או לבש תפילין או נתעטף בציצית ואם עשה אותה לאחרים כגון מל בן חבירו או עשה מזוזה בבית חבירו או מעקה בבית חבירו או הפריש תרומה לחבירו מברך על העשייה. עשה מצוה לו ולאחרי' כאחד אם היתה מצוה שאינה חוב' מברך על העשייה לפיכך הוא מברך על מצות עירוב היתה חובה ועשה אותה לו ולאחרים מברך לעשות לפיכך מברך לשמוע קול שופר. נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה בלא ברכה מברך על העשייה אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל וכדברי הרשו' הם אפי' שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כיסוי הדם ועל נטילת ידים וכן הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק ע"כ. והראב"ד השיג עליו וזה לשונו, אמר אברהם קשיא לי על מקרא מגלה ואם נאמ' כל מצוה שהיא מדבריהם אומ' על שהיא כעין רשות קשיא לי נר חנוכה, ואולי מפני שאין לה קצבה שהמהדרין מוסיפין וכן המהדרין מהמהדרין יותר. אי נמי מפני שזאת הברכה הוקבעה על נס הנרות שבמקדש שהם של תורה לפיכך עשאוה כשל תורה. ובין כך ובין כך קשיא לי על אכילת מצה ועל אכילת מרור, ועוד יש תימה היאך לא הקשה אותם בגמ' למאן דאמ' לבער חמץ. ומסתברא דלאכול אמרינן בהני ומסיק הכי בגמרא דאמר בורא פרי האדמה ולאכול מרור, עד כאן. גם ברכת תפילין של יד ושל ראש קשיא לי לדבריו.
וי"א טעם אחר כל מצוה שאיפשר לעשותה על ידי שליח והיא להבא מברכין בעל. וכל מצוה שאי איפש' לעשותה על ידי שליח והיא להבא מברכין בלמ"ד. וזו היא קצת סברת התלמוד בפ"ק דפסחים גבי פלוגתא דביעור חמץ דאמרינן בלבער חמץ כוליה עלמא לא פליגי דלהבא משמע כי פליגי בעל ביעור חמץ, ומקשי למאן דאמר לבער חמץ אקב"ו על המילה, וקאמ' היכי לימ' למול לא סגיא דלאו איהו מהיל. ומקשי אבי הבן מאי איכא למימ' ומתרץ אין הכי נמי כלומר כיון שהוא עצמו מוהל וצריך למול יש לו לברך בלמ"ד אבל למאן דאמר על ביעור חמץ אפי' אבי הבן נמי על המילה הוא מברך כמו שפירש רש"י. ולזה הטעם צריך לברך לאכול מצה ולאכול מרור מפני שאי איפשר לעשותן על ידי שליח והן להבא. והכי גרסי' להו בפרק ערבי פסחים בנוסחאות ישנות ומדוייקות וכן הביאם רב עמרם בסדורו. ועוד דגרסינן בתוספתא בשלהי פסחים אי זו היא ברכת הפסח בא"י אמ"ה אקב"ו לאכול את הפסח, אי זו היא ברכת הזבח בא"י אמ"ה אקב"ו לאכול הזבח ואלו כיוצא בהן. וגם לזה הטעם יתישב מה שהקשינו לאותם הטעמים הראשונים מאי שנא תפילין של ראש משל יד דבשלמ' להניח תפילין אתי שפיר מפני שאי איפשר לעשותה על ידי שליח והיא להבא ולכך מברכין בלמ"ד. ועל מצות תפילין גם כן לפי שכבר הניח של יד וכשמניח של ראש לא קרינן בה להבא אלא לשעבר ולכך מברכין בעל. וא"ת והרי נר חנוכה שאיפשר לעשותה על ידי שליח והיא להבא ומברכין בלמ"ד. וי"ל שהדליקה עצמה היא המצוה והואיל והוא נותן השמן והפתילה משלו כדאמרינן בפרק במה מדליקין דצריך לאשתתופי בפריטי לא קרינן בה שאיפשר לעשותה ע"י שליח ולכך מברכין בלמ"ד, אי נמי דרך העולם הוא שכל אדם מדליק בביתו מפני חביבות הנס וכן נר של שבת וא"ת והרי טבילה ונטילת ידים שאי איפש' לעשותם ע"י שליח ומברכין בעל. וי"ל מפני שאין עשייתם להבא אלא לשעבר כמו שפירשנו למעלה. ולכך מברכין בעל, אי נמי כיון דטבילת כלים איפש' לעשותה ע"י שליח לא חלקו חכמים בכלם. וא"ת והרי כסוי הדם ששא"א לעשותה ע"י שליח ומברכין בעל, וי"ל שכסוי הדם הוא גמר מצוה ולא קרינא ביה להבא אלא לשעבר ואפי' לאחר הכסוי יכול לברך כיון שבירך מקודם על השחיטה. וא"ת והרי העומר שא"א לעשותה ע"י שליח ומברכין בעל, וי"ל מפני שכבר הוקרב העומר ואנו מונין ממנו ולא הוי להבא אלא לשעבר ולכך מברכין בעל. לישב בסוכה היא בלמ"ד מפני שא"א לעשות' ע"י שליח והיא להבא שעיקר מצות סוכה אכילה ושינה כעין דירה, ועל המילה ועל מצות עירוב ועל השחיט' הם בעל מפני שאיפש' לעשותן ע"י שליח והן להבא. וא"ת והרי ברכת אבי הבן שמברך להכניסו בבריתו וכו', שאיפשר לעשותה על ידי שליח כשאין האב בעיר ומברכין בלמ"ד, וי"ל מפני שמברך אותה אחר המילה לא קרינן ביה להבא אלא לשעבר ולכך מברכין בלמ"ד, וכבר פירשנו הטעם למעלה. וא"ת והרי נטילת לולב שאי איפש' לעשותה על ידי שליח ומברכין בעל. וי"ל מפני שא"א לברך להבא אלא לאחר הנטילה קודם הנענוע. וא"ת והרי תקיעת שופר שאיפש' לעשותה ע"י שליח ומברכין בלמ"ד, י"ל שהשמיעה עצמה היא המצוה והואיל וא"א לשמוע אלא ע"י שליח לא קרינן בה שאיפש' לעשותה ע"י שליח ולכך מברכין בלמ"ד. וא"ת והרי מקרא מגלה שא"א לשמוע ע"י אחר אלא על ידי אזנו ומברכין בעל וי"ל שאינו מברך על השמיעה אלא על הקריאה ואיפש' לצאת ידי הקריאה על ידי שליח ולכך מברכין בלמ"ד. וא"ת והרי קריאת ההלל שאיפשר לעשותה ע"י שליח ומברכין בלמ"ד, וי"ל כיון שצריך לענות ראשי פרקים וגם צריך לומר הודו אנא ה' לא קרינן ביה שאיפשר לעשותה על ידי שליח ולכך מברכין בלמ"ד. ומיהו קשיא לי להאי טעמ' מברכת התורה שא"א לעשותה ע"י שליח והיא להבא ומברכין בעל, ויש שמברכין לעסוק בדברי תורה. ונוכל לתרץ שגם זו איפשר לעשותה על ידי שליח שאדם אחר יכול להוציא את הרבים ידי חובתן.
כל הברכות כלן פותחין בהם בברוך וחותמין בהם בברוך חוץ ממקצת ברכות שיש מהן שפותחין בברך ואין חותמין בהם בברוך כגון ברכת הפירות וברכת המצות לפי שהן מטבע קצר. ויש מהן שחותמין בהן בברוך ואין פותחין בהן בברוך כגון ברכת הסמוכ' לחברתה לפי שפטרתה הראשונה שנפתח בברוך. ויש קושיות רבות על כלל זה כגון מברכת אלקי נשמה שאינה סמוכה לחבירתה ואינה פותחת בברוך. ומשבע ברכות של חופה שפותח באשר יצר את האדם בצלמו בברוך ואע"פ שהיא סמוכה למה שלפניה. וגם מברכות אחרות. ועל סדר הברכות אפרש טעם לכל אחת ואחת בע"ה.
גרסי' בפ' ערבי פסחים אמ' שמואל כל הברכות כלן צריך שיאמר מעין חתימת' סמוך לחתימת' פום בדיתא אמרי מעין פתיחת' סמוך לחתימת' וק"ל כשמואל. גרסינן בברכות בפ' כיצד מברכין אמ' רב כל ברכה שאין בה אזכרת השם אינה ברכה. ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. אמ' אביי כותיה דרב מסתברא. דתניא לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו. ור' יוחנן אמר תני' לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו. יש פוסקים הלכה כרב מדקאמ' אביי כוותיה מסתברא אבל רבינו האיי והרי"ף והרמב"ם פוסקין כר' יוחנן דכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה ודוקא בפתיחת הברכה אבל בחתימתה אין צריך מלכות וגם ברכה הסמוכה לחבירתה אינה צריכה הזכרת השם ומלכות ואמרי' בירוש' דברכות בפ' הרואה ר' זירא ורב יהודה כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, אמר ר' תנחומא אנא אמינא טעמא ארוממך אלהי המלך. רבא אמ' צריך לומר בה אתה. שמואל אמר אף אלהינו. ובמדרש אומר מנין שזכורין את הם שנאמ' ברוך אתה ה' למדנו חוקיך. וכתי' כי שם ה' אקרא. ומנין שאומ' מלכות שנאמ' ארוממך אלהי המלך. ומנין שעונין אמן אחר המברך שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו. אמר להם משה לישראל כשאני מברך אתם תענו אמן. ואם תאמר ברכה ראשונה של שמנה עשרה ברכות וברכה מעין שבע שאומר בערב שבת למה אין בהם מלכות. ויש לומר שהאל הגדול נחשב כמו מלכות כדאמרי' בראש השנה דשמע ישראל וגומ' נחשב כמו מלכות. ויש אומרים כי אלהי אברהם הוא כמו מלכות לפי שעדיין לא המליכוהו עליהם העולם עד שבא אברהם והודיע טבעו בעולם. וזהו שנאמר ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי.
ומסקינן בפרק ג' שאכלו שאין חותמן בשתים כגון מושיע ישראל ובונה ירושלם מפני שאין עושין מצות חבילות חבילות אלא יודה על כל אחת ואחת לבד. ומקשי על הארץ ועל המזון ארץ דעבדא מזון. על הארץ ועל הפירות ארץ דעבדא פירות. מקדש ישראל והזמנים ישראל דמקדשי לזמנים. מקדש ישראל וראשי חדשים, ישראל דמקדשי לראשי חדשים, ומקשי מקדש השבת וישראל והזמנים. מקדש השבת וישראל וראשי חדשים פירוש דאפי' תמצא לומר דקדושה דישראל וזמנים או ראשי חדשים חדא היא מכל מקום קדושה דשבת וישראל דמקדשי להו לזמנים תרתי נינהו. ומתרץ התם נמי חדא היא מאי טעמ' שבת הא מיקדשא וקיימא זמנים וראשי חדשים ישראל הוא דקבעי להו. והכי קאמ' מקדש השבת וישראל דקדשינהו לזמנים או לראשי חדשים. פי' מה ענין להזכיר שבת עם קדוש' זו החדשה בחתימה אחת הא לאו מחד מינא נינהו דשבת קבעוה שמים ויום טוב קבעוהו בית דין אלא הטעם שנזכרה כאן עמה מפני שקדושת שבת היא סבת קדושת ישראל שנאמ' בה כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. הילכך נזכרה כאן מפני שהיא גורמת קדושת ישראל כמו שקדושת ישראל נזכרת ביום טוב בלא שבת לפי שהם סבת קדושת הזמנים ובדין היה להזכיר שבת אפילו ביום טוב בלא שבת אלא מפני שהוא דרך להזכירה בשבת בלא י"ט ומחזי כשקרא. הא למדת דחדא חתימה היא אבל במושיע ישראל ובונה ירושלם אינה תלויה זו בזו שאע"פ שבירושלם צריכין ישראל תשועה גם חוץ לירושלם ובגולה הם צריכין אותה ואם כן הויא חתימה בשתים. ואם תאמר הבוחר בתורה במשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת והצדק הרי שחותמין בארבע. ויש לומר דכלהו חדא מילת' היא שמברך להקב"ה שבחר בתורה שנתנה על ידי משה עבדו לישראל עמו ובחר בנביאים כדי להוכיח את עמו. כל ישראל חייבין בכל מצות האמורו' בתורה אחד מצות עשה ואחד מצות לא תעשה.
והנשים חייבות בכל מצות לא תעשה שהאשה הוקשה לאיש לכל עונשין שבתורה שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם דהיינו חייבי לאוין וחייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים. בל תקיף ובל תשחית שנאמ' לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהי בהשחתה משום דלית להי זקן ליתנהי בהקפה. בל תטמא למתים שנא' אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה נשים חייבות חוץ מפריה ורביה ותלמוד תורה. פריה ורביה שנאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה וכבשה כתיב האיש דרכו לכבש ואין האשה דרכה לכבש. ועוד דגבי יעקב אשכחן ני אל שדי פרה ורבה ולא קאמ' פרו ורבו. ותלמוד תורה שנאמ' ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם. ושהזמן גרמא נשים פטורות כדילפינן במסכת קדושין מתפילין שהוקשו לתלמוד תורה דכתיב ביה והודעתם לבניך ולא לבנותיך. והטעם שנפטרו הנשים ממצות עשה שהזמן גרמה לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו. ואם היתה מחוייבת במצות עשה שהזמן גרמא איפשר שבשעת עשיית המצוה יצוה אותה הבעל לעשות מצותו. ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצותו אוי לה מבעלה. ואם תעשה מצותו ותניח מצות הבורא אוי לה מיוצרה. לפיכך פטרה הבורא ממצותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה. וגדולה מזאת מצאנו שהשם הגדול הנכתב בקדושה ובטהרה נמחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. ויש שבע מצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות בהן ואלו הן שמחה והקהל וקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ומקרא מגילה ונר חנוכה וארבעה כוסות של פסח. שמחה הי' גזרת הכתוב שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך. והקהל דכתיב גם כן שנא' הקהל את העם האנשים והנשים והטף. קדוש היום וכו' כדאמרינן בברכות נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה דאמ' קרא זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהי בשמירה איתנהי בזכירה. ואכילת מצה בלילי הפסח גם כן מזה הטעם שנא' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. ואמרי' בפסחים כל שישנו בבל תאכל חמץ איתנהי בקום אכול מצה, והני נשי הואיל ואיתנהי בבל תאכל חמץ איתנהי בקום אכול מצה. ומקרא מגלה ונר חנוכה וארבעה כוסות של פסח מפני שאמרו רז"ל בשלשתן שאף הן היו באותו הנס. ופרש"י בשם הר' יצחק הלוי במקרא מגלה לפי שעיקר הנס נעשה על ידי אסתר המלכה, וכן פי' בנר חנוכה שעיקר הנס נעשה על ידי אשה ששמה יהודית שקצצה ראשו של אנטיוכוס, וכן פירש בד' כוסות של פסח כדאמרינן בפרקא קמא דסוטה בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים שנאמ' מוציא אסירים בכושרות אל תקרי בכושרות אלא בכשרות בזכות נשים כשרות, וכת' הר' יצחק בר' אברהם דלישנא דאף הן היו דמשמע שהן טפלות לא אתי שפיר לפי פי' רש"י דהוה ליה למימ' שהן היו עיקר הנס. ועוד דבירושלמ' דמגלה לא משמע כפירושו דאמרינן התם ר' יונה אבוה דר' מונא היה מתכוין לקרותה לפני הנשי' שבביתו שהכל היו בספק פירוש בספק להשמיד להרוג ולאבד ולפי פי' רש"י היה לו לומר לפי שהן היו עיקר הנס. על כן נראה פירוש הירושלמי עיקר. וכן בנר חנוכה וד' כוסות של פסח שחייבות בהן לפי שאף הן היו בסכנה כשצרו עליהם מלכי יון וגם היו משועבדות במצרים. ואם תאמ' אפי' קטנים יהיו חייבין במגלה דהא כתיב טף ונשים ואע"ג דבירושלמי תני בר קפרא צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטנים שאף הן היו בספק. מ"מ בגמרא דידן לא קאמ' אלא נשים חייבות בלבד ופליג על הירושלמי. וי"ל דנשים כיון דאיתנהי במצות לא תעשה ולא במצות עשה שהזמן גרמה הטילו עליהן מצות מגלה אע"פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמה כיון שהן היו באותו הנס. אבל קטנים דלא שייכי במצות כלל לא מחייבינן להו אע"פ שהיו באותו הנס ע"כ. ולולי זה הטעם דאף הן היו לא היו חייבות בהן מפני שהן מצות עשה שהזמן גרמה ואע"פ שהן דרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון. ואם תאמר והרי בסוכה כתיב כי בסוכות הושבתי את בני ישראל ונשים היו באותו הנס ואפי' הכי הן פטורות כדאי' בסוכה בפ' הישן. וי"ל דסוכה שהיא דאוריתא לא נתחייבו נשים מטעם שאף הן היו באותו הנס אבל מצות דרבנן נראה להם לתקן גם לנשים מטעם שאף הן היו באותו הנס. וכתב ר"ת שהנשים חייבות שלש סעודות שאף הן היו באותו הנס של מן דלחם משנה לקטו כלם בערב שבת וכן חייבות לבצוע על שתי ככרות. ועוד דבעשה דרבנן שוות בכל עד כאן. ומצאתי כתוב שהנשים חייבות בהבדלה מדרבנן כיון שחייבות בקדוש כמו שאמרנו למעלה ממה שנאמ' ולהבדיל בין הקדש ובין החול. וכל מצוה שהנשים חייבות בה עבדים חייבי בה. The reason women are exempt from time-triggered positive commandments is that a woman is subjugated to her husband fo rthe fulfillment of his needs. If she were obligated to perform time-triggered commandments, it might happen that just when she is performing the commandment her husband will command her to do his bidding. If she were to fulfill the command of the Creator and ignores his [her husband's] command, woe to her from her husband! And if she were to fulfill his command and ignore that of the Creator, woe to her from her Maker! Therefore the creator exempted her from his commandments, so that she can be at peace with her husband.
ויש שהן פטורין לעולם בכל המצות כגון חרש שוטה וקטן ויש שהן פטורין לפי שעה כגון החולה והעוסק במצות והסומא. החולה שאינו יכול לכוין את דעתו פטור מן המצות הצריכות כוונה, ואם הכביד עליו חוליו לפי כובד חוליו יהיה פטורו. ותנן חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. והעוסק במצוה פטור מן המצוה. ותנן חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון. ותניא ר' יעקב אומר כותבי ספרי' תפילין ומזוזות ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאיתויי מוכרי תכלת פטורין מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורו' בתורה וכן מי שמתו מוטל לפניו והמשמר את המת והסומא תניא בבבא קמא בפי החובל ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל מצות שבתורה. מאי טעמא דכתי' אלה העדות והחוקים והמשפטים, כל היכא דליתיה במשפטים איתיה במצות ובחוקי' וכל היכא דליתיה במשפטים ליתיה במצות וחקים. ואמרינן בפ"ק דקדושין אמ' רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמ' לי הלכה כל יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא לא מיפקדנא ועבידנא כיון דשמעתא להא דאמ' ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אמינא מאן דאמר לי אין הלכה כל יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן מאי טעמא כי מפקידנא אית לי אגרא טפי. ואם תאמר מה סברא היא זאת אדרבא שאינו מצווה חשוב יותר שאע"פ שאינו מצווה הוא עושה. וי"ל שהמצווה דואג תמיד ומחזר לקיים המצוה ושאינו מצווה לא ידאג אלא אם בא לידו יעשנה ואם לאו לא יעשנה. ותנן לפום צערא אגרא. אי נמי המצווה הואיל ונענש אם לא יעשה דין הוא כשיעשה שיקבל שכר גדול. אבל שאינו מצווה כיון שאינו נענש גם זכר כל כך לא יקבל. ועוד גדול המצווה לפי שהוא משלים רצון קונו ומקיים מצותו שצוהו אבל שאינו מצווה אינו משלי' רצון קונו כיון שלא צווה.
כת' הרמב"ם ז"ל נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה. ומדברי חכמים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצות. ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהם אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בהן. והראב"ד השיג עליו וזה לשונו אמר אברהם דוקא בציצית שאין בה כלאים. ויש שחולק ואומר אף בברכה שהברכה גם היא רשות ומביא מסעד לדבריו מדרב יוסף דאמר מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמ' סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקדנא ועבידנא. ואם איתא דמאן דלא מחייב לא חזי לברוכי אם כן איסורא קא עביד דאיהו בברכה עביד להו ע"כ. וכן כת' ר"ת שהנשים יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמה אע"פ שהן פטורות מהן ואפי' מדרבנן לא מיחייבי כדמוכח בברכות בפרק מי שמתו גבי נשי' חייבות בקדוש היום דבר תורה. ואין כאן משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא לפי שמברכות ברכ' שאינה צריכה דהך דרשא אסמכתא בעלמא היא דהא אמרינן בפרק מי שמתו ספק קרא ק"ש ספק לא קרא יחוור ויקרא ולא אסרינן מספק משום לא תשא' קילל כיון שמתכוונת לברכה אין כאן משום לא תשא והביא ראיה מסומא כמו שאמרנו, ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפ' בתרא דעירובין דמיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה כר' יוסי דאמ' נשים סומכות רשות אבל ר' יהודה פליג עליה התם ואמ' מיחו. ומסתבר לומר דמה שמיחו מפני שהיתה מברכת ש"מ דלר' יוסי שרי לברוי ועוד הביא ראיה מדאמ' רב אחא בפ' ערבי פסחים סומא פטור מלומר ההגדה. ופריך והא אמ' רבינא שאלתינהו לרבנן דבי רב ששת מאן אמר אגדתא בי רב ששת רב ששת ובי רב יוסף רב יוסף. ומוכח התם דלא פריך אלא ממה שמוציאין אחרים אבל מה שברכו הם עצמם לא קשיא ליה אע"ג דאיכא ברכת אשר גאלנו. וכתב הרא"ש מיהו אין זה ראיה כ"כ דעדיפא מינה פריך, ועוד דבברכת אשר גאלנו ליכא וצונו. ותימה הוא היאך תאמר וצונו בדבר שאינן מחוייבות לא מדאוריתא ולא מדרבנן. גם נראה דמסומא אין כל כך ראיה דסומא אע"ג דפטור מדאוריתא מחוייב מדרבנן כדמוכחא ההיא דפרק ערבי פסחים דמשני קסברי רב ששת ורב יוסף מצה בזמן הזה מדרבנן. ולכך היו יכולין ש"מ דאינהו מחייבי מדרבנן הילכך יכולין לברך ולומר וצונו כמו שאנו מברכין בנר חנוכה ובכל מצות דרבנן. ומה שחייבו סומא מדרבנן ואשה פטורה לגמרי היינו טעמא משום דהוי ממין בר חיובא ועוד שלא יראה כגוי שאינו נוהג בתורת ישראל אי פטרת ליה מכל המצות. אבל אשה מיחייבה במצות עשה שלא הזמן גרמה ובמצות לא תעשה עכ"ד. וה"ר יצחק בן גיאת הביא ראיה דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמה מיהא דאמרינן הכל עולין למנין שבעה אפי' אשה אפי' קטן ואע"פ שהאשה אינה מצווה לעסוק בתורה כמו שכתבנו למעלה. וכתב ר"ת שאין זו ראיה דברכת התורה לפניה ולאחריה אינה משום מצות תלמוד תורה שהרי אפי' בירך ברכת הערב נא או נפטר באהבה רבה חוזר ומברך לחובת קריאת התורה תדע דבמקום שאין לוי קורא כהן וחוזר ומברך בקריאה שנייה אע"פ שכבר בירך בקריאה ראשונה. ועוד דילמא מה שאשה וקטן עולין למנין שבעה היינו באמצע שלא היו רגילין לברך כדאמרינן במגלה בפר' הקורא את המגלה עומד תאנא פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה.
כל הברכות כלן בין ברכת מצות בין ברכת ההנאה צריך שלא יפסיק בדברים אחרים בין הברכה ובין דבר שמברכין עליו ואם הפסיק צריך לחזור ולברך פעם שנית. אבל אם הפסיק בדברים שהם מענין אותו דבר שמברכין עליו אינו צריך לחזור ולברך פעם שנית כדאמרינן בברכת המוציא שאם אמ' טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך לפי שהוא צורך אכילה וכן כל כיוצא בזה. וכת' הרא"ש שהשוחט בהמות או עופות ואחר ששחט אחד אמר הביאו לי אחרים לשחוט וכל דבר שהוא מענין שחיטה לא חשיב הפסק. עוד כתב הרא"ש יש אומרים שאין לבודק החמץ לדבר עד שיגמור כל הבדיקה. ויש מוסיפין עוד לומר שאם שח בדברים בעלמא שלא מעין הבדיקה שצריך לחזור ולברך וכל זה איננו נראה לי אלא שיש ליזהר שלא לדבר בין הברכה להתחלת הבדיקה אבל משהתחיל לא הויא שיחה הפסק מידי דהוה אישיב' סוכה וכאדם המדבר בתוך סעודתו דלא הויא שיחה הפסק להצריך לחזור ולברך על ישיבת סוכה וברכת המוציא דלא מצינו דשיחה הויא הפסק אלא בין תפילין לתפילין משום דברכה ראשונה קיימ' נמי אהנחת תפילין של ראש ואם סח צריך לברך פעם אחרת להניח תפילין לפ' ר"ת. ולפרש"י נמי כיון דתרי מצות מנהו ולא מעכבי אהדדי ואם לא סח אין צריך לברך על מצות תפילין אם כן הוי היסח הדעת ומיהו לכתחלה טוב ליזהר שלא יעסוק בשיחה בטלה עד שיגמור כל הבדיקה כדי שישים לבו לבדוק בחדרים ובעליות ובכל מקום שמכניסין בו חמץ עכ"ד.
כת' הר' יעקב בן הרא"ש צריך האדם לכוין בכל הברכות שהוא מברך פירוש המלות שמוציא בשפתיו מפיו ובהזכירו השם יכוין פי' קריאתו באל"ף דל"ת לשון אדנות שהוא אדון הכל. ויכוין עוד פירוש כתיבתו ביו"ד ה"א לשון הויה שהוא היה והווה ויהיה, ובהזכירו אלהים יכוין שהוא תקיף ואמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים כי אל לשון כח וחוזק הוא כמו ואת אלי הארץ.
גרסינן במנח' בפרק התכלת תניא ר' מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה. ותמצא כי מה בחלוף אותיות א"ת ב"ש עולה למנין מאה - י"ם ה"ץ. עוד יש רמז להם מן הנביאים שנאמר ומה ה' שואל ממך בגימטריא מאה. וגם יש רמז מן הכתובים שנאמ' הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', כלומר כמנין כי כן דהיינו מאה יברך גבר. ואלו הן מאה ברכות בין היום והלילה, על נטילת ידים, אשר יצר את האדם, אלקי נשמה שנתת בי טהורה, הנותן לשכוי בינה, פוקח עורים, מתיר אסורים, מלביש ערומים, זוקף כפופים, מגביה שפלים, רוקע הארץ על המים, שעשה לי כל צרכי, אוזר ישראל בגבורה. המכין מצעדי גבר, שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אשה, המעביר חבלי שינה מעיני, על דברי תורה, הערב נא, אשר בחר בנו מכל העמים, ברכת ציצית, ברכת תפילין, ברוך שאמר, כל אלו שלשה ועשרים ושבע ברכות של ק"ש שחרית וערבית לפניה ולאחריה וברכת יראו עינינו שהוסיפו בערבית הרי אחת ושלשים. ושלש תפלות שבכל תפלה מהן י"ט ברכות עם ברכת המינין שהוסיפו הרי שמונה ושמונים. וכשהוא אוכל שתי סעודות של כל יום מברך י"ב ברכות ששה בכל סעודה, אחת כשנוטל ידיו תחלה, וברכת המוציא וד' ברכות של ברכת המזון הרי מאה חוץ מברכות המים והיין והפירות וכמה פעמים שחייב לברך כשיצטרך להפנות גדולים או קטנים. ובשבתות וימים טובים חסר מאלו המאה ל"ח כי אין בתפלות השבתות והמועדים כי אם שבע ברכות בכל אחת ובתפלות החול יש י"ט ברכות בכל תפלה הרי חסר שתים עשרה בכל תפלה שהם ששה ושלשים בשלש תפלות. וברכת התפילין וברכת יראו עינינו שתים הרי ל"ח. וכנגדן תמצא השלמה בשבתות וימים טובים כיצד בלילי שבתות וימים טובים אומ' ברכה אחת מעין שבע ומקדשין קדוש בביתם. ומוסף שיש בו שבע ברכות הרי תשע, ובסעודה השלישית ששה, על נטילת ידים, וברכת המוציא וברכת המזון שיש בה ארבע ברכות הרי ט"ו, חסר כ"ג וברכות היין והמים ועוד אמרינן בפרק התכלת אמר רב חייא בריה דרב אויא בשבתות וימים טובים דלא נפישי ברכות ממלא להו באספרמקי ומגדי, פי' אספרמקי מיני בשמים, ומגדי מיני פירות, כיצד יעשה מריח ריח זה ומברך לפניו וחוזר ומריח ריח זה ומברך לפניו ברכה הראויה לכל אחד ואחד. ואוכל מעט ירק ומברך לפניו ולאחריו, וחוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו ומונה כל הברכות עד שמשלים מאה ברכות. וגם יכוין בשבתות וימים טובים לברכת הקורא בתורה והמפטיר ויענה אחריהם אמן כי אמרו רז"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך ויעלו לו להשלים מאה ברכות ואם יכול להוסיף על מאה ברכות הרי זה משובח כמו שאמ' דוד והוספתי על כל תהלתך. ואמר עוד פי יספר צדקתך כל היום תשועתך כי לא ידעתי ספורות.