Leviticus 1:1 ויקרא א׳:א׳
1 א

וירא אל משה וידבר ה' אליו עד סוף הסדר. ויש לשאול בפסוקים שאלות:

2 ב

השאלה הא' באמרו דבר אל בני ישראל כי אחרי שהיתה הפרשה בקרבנות למה לא צוה לאמרה לאהרן ולבניו כמו שאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה דבר אל אהרן ואל בניו לאמר זאת תורת החטאת ואין לומר מפני שהיו בכאן מצות כשרות בזרים והם סמיכה שחיטה הפשט ונתוח לכן צוה שתאמר לבני ישראל כי היה ראוי שיאמר כמו שאמר בפרשת מומי בהמה באמור אל הכהנים דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם לא אל בני ישראל בלבד:

3 ג

השאלה הב' באמרו אדם כי יקריב מכם קרבן לה' כי הנה מלת מכם יראה שאין ענין לה והיה די שיאמר אדם כי יקריב קרבן וכמו שאמר אדם כי יהיה בעור בשרו ואין לומר שבא להזהיר שלא יקריבו קרבן מהכותיים כי הנה התורה לא אסרה קרבן הכותיים אלא להיותם בעלי מומים שנא' ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם. מכלל שאם קרבן הכותיים היה בלי מום יקריבנו. ולמה נאמר אם כן אדם כי יקריב מכם:

4 ד

השאלה הג' באמרו יקריב אותו לרצונו לפני ה' מאחר שאמר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד מה צורך לומר שנית יקריב אותו והיה ראוי שיאמר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד לרצונו לפני ה' לא שיזכיר ההקרבה שתי פעמים ללא צורך:

5 ה

השאלה הד' למה זה בזריקת דם העולה נאמר וזרקו בני אהרן את הדם על המזבח סביב וכן בעולת הכבשים והעזים וזרקו בני אהרן את דמו על המזבח סביב. אמנם בחטאת לא נאמר כי בפר חטאת הכהן המשיח ובפר הקהל אמר על קרנות מזבח קטורת הסמים ואת כל דם הפר ישפוך על מזבח העולה. ובחטאת הנשיא נאמר ולקח מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות המזבח וכן בחטאת עם הארץ אמר על קרנות המזבח וראוי לחקור למה לא נאמר בכלם בשוה כחטאת כעולה על קרנות המזבח או יאמר בשניהם שוה סביב המזבח:

6 ו

השאלה הה' ואם מן הצאן קרבנו כי הנה דין עולת הבקר והצאן שוה ולמה עשה א"כ בהם ב' פרשיות ויותר טוב היה שיאמר הכתוב בתחלה מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם זכר תמים יקריבנו וגו' והיה הדין שוה לבקר ולצאן ולא יכפול הדינים האלה גם שקצת מהדינים זכר שמה וקצתם השמיט ולא זכרם בעולת הצאן כמו שזכרם בעולת הבקר:

7 ז

השאלה הו' למה זה בעולת הבקר אמר ושחט ואח"כ והקריבו את הדם ובעולת העוף נאמר בהפך והקריבו הכהן אל המזבח ואח"כ ומלק את ראשו והמליקה בעוף היתה כמו השחיטה בבקר ובצאן וידוע שראשונה ישחט או ימלק ואח"כ יקרב את הדם על המזבח:

8 ח

השאלה הז' למה זה היתה שחיטת העולה בקר וצאן כשרה בזרים והמליקה לא היתה כשירה הלא בעשות הכהן אותה כמו שאמר והקריבה הכהן המזבח ומלק את ראשו ואם היתה המליקה בעוף כשחיטה בבקר ובצאן למה לא היו שתיהן כשרות בזרים או פסולות:

9 ט

השאלה הח' באמרו והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך כי למה צוה להשליכה ורש"י כתב בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא על אבוס בעליה נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר ובעוף הנזון מן הגזל נאמר והשליך המעים שאכלו מן הגזל והדבר קשה כי אם חששה תורה למי שנזון מן הגזל היה ראוי להשליך כל העוף כי כל גופו נזון מהגזל:

10 י

השאלה הט' למה זה זכרה התורה דיני המנחה ומינה קודם השלמים כי בהיות השלמים מן הבקר ומן הצאן היה ראוי' שיהיו בצוואה קודמים למנתה. והרלב"ג כתב שלפי שהיתה המנחה באה עם העולה נזכרה אחריה. ואומר אני שגם כן היתה המנחה באה עם השלמי' ולכן היתה ראוי שתבא אחריה' לא קודם זכרון השלמים:

11 יא

השאלה הי' למה זה בעולת הבקר והצאן והעוף ובשלמים נאמר תמיד שיקטירו אותה על העצים אשר על האש וכן בחטאת כהן משוח נאמר ושרף אותו על עצים באש אבל בקרבן המנחה לא נזכרו עצים כלל אלא והקטיר הכהן את אזכרתה:

12 יב

השאלה הי"א באמרו והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו שנאמר זה שני פעמים והיה די באחת מהן גם אמרו והנותרת הוא זר שהיה לו לומר והנותר מן המנחה כמו והנותר מבשר הזבח:

13 יג

השאלה הי"ב באמרו כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ וגומר למה הוצרך לומר כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו אשה כי הנה ידוע היה שלא הוכשרו להקרבה אלו הדברים שצוה השם כאלו תאמר מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן ולא הוצרך לומר שלא נקריב מהחיה וכן צוה בעוף שנקריב מן התורים ומן בני היונה ולא הוצרך לומר שלא יקריבו מן התרנגולים ומן האווזים ולכך יקשה למה הוצרך הכתוב להזהיר על השאור ועל הדבש כיון שלא צוה עליהם:

14 יד

השאלה הי"ג למה זה בחר השם יתברך בשלמים ובחטאות שיהיו נקרבים האמורים האלו על גבי המזבח יותר מכל שאר איברי הב"ח לא מהראשיים ולת מהנכבדים בגודל וכבר דברתי בזה בפרק רביעי מההקדמה:

15 טו

השאלה הי"ד למה זה לא זכר הכתוב כאן בשלמים למי יהיה הנותר מהם והנותר מן החטאת החיצוניות כמו שאמרו במנחות והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו ואין להשיב לפי שהיה עתיד לבארו בסדר צו כי הנה גם במנחה היה עתיד לצוותו שם ונזכר כאן גם כן:

16 טז

השאלה הט"ו למה בחר השם בדם ובחלב ולמה אסר אכילתם לישראל וכאמרו חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו וכיון ששתי האזהרות האלה הם מאיסורי המאכלות ואין להם קשר עם הקרבן למה נכנסו בין משפטי הקרבנות:

17 יז

השאלה הט"ז למה לא זכר שם שלמים בפרשת העז כמו שזכר שם עולה בכל אחד מפרשיות העולה ושם מנחה בכל אחת מפרשיות המנחה. אבל בשלמים זכר שם שלמים בפרשת שלמי בקר ובפרשת שלמי כבש ולא בפרשת שלמי העז:

18 יח

השאלה הי"ז למה בדבור הראשון שנאמר בתחלת זה הסדר צוה יתברך על עולת הבקר ועל עולת הצאן ועל עולת העוף ועל המנחות כלם למיניהם ועל השלמים מן הבקר מן הכשבים ומן העזים שכל המצות האלו נאמרו בדבור ההוא הראשון. ואמנם החטאות לא נאמרו אלא בדבור בפני עצמו ואחר כך נאמרו האשמות בשני דבורים אחרים נבדלים בפני עצמם. והיה ראוי שיהיו הקרבנות כולם בדבור אחד כמעשה המשכן או יזכור דבור אחד על כל קרבן וקרבן:

19 יט

השאלה הי"ח בחטאת הכהן המשיח ובחטאת הקהל כי הנה קרבנות שניהם הוא שוה ולמה אם כן נכתבו בשתי פרשיות והיה ראוי שיהיו נכתבים בפרשה אחת ויאמר הכתוב אם הכהן המשיח או הקהל יחטאו וגו' כי בהיות הדין שוה בהם אין לעשות חלוקות:

20 כ

השאלה הי"ט למה זה נשתוו הכ"ג עם הקהל בדין הקרבנות ומה היחס וההדמות שהיה בין עונותיהם שחייב היות קרבנותיהם שוים מכל צד וכבר דברתי בזה:

21 כא

השאלה הך' למה לא נאמר בקרבן הכהן המשיח וכפר עליו ונסלח לו כמו שאמר בקרבן הקהל ובנשיא ובהדיוט. והרב רבי משה בר נחמן כתב שהיה זה מפני שלרוב מעלתו לא יתכפר ויסלח לו החטאת הזה עד שיתפלל ויתחנן לאלהיו כי מלאך ה' צבאות הוא וראוי שיהיה נקי כפים ובר לבב:

22 כב

השאלה הכ"א למה אמר בשגגת ההדיוט בעשותה אחת ממצות ה' אבל בפר העלם הקהל נאמר ועשו אחת מכל מצות ה' ובנשיא אומר ועשה אחת מכל מצות ה' ולמה לא אמר בשגגת ההדיוט גם כן מכל מצות ה' אלא ממצות ה' בלי כל. והנני מפרש הפסוקים האלה באופן יותרו כל השאלות האלה כלם:

23 כג

ויקרא אל משה עד ואם מן הצאן קרבנו. דעת המפרשים שויקרא אל משה שב אל מה שנאמר למעלה וכבוד ה' מלא את המשכן כי נעתק הכבוד מהר סיני ושכן מעל הכפורת בין שני הכרובים ולפי שלא היה יכול משה לבא שמה בלא רשות קראו יתברך לדבר אתו כי הנה קדש הקב"ה את המשכן בקדושת הר סיני בעת המעמד הנבחר וכמו ששם נזהרו העם השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת. כן צוה במקדש והזר הקרב יומת. וכמו שבהר סיני נאמר וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם. כן צוה בענין המקדש גם לאהרן נאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש. וכמו שבמעמד הר סיני נאמר ויקרא אליו ה' מן ההר כן נאמר כאן ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. והנכון הוא שאמרו מאהל מועד הוא נקשר עם ויקרא אל משה וכן ה' הנזכר כאן וידבר ה' אליו הוא נקשר גם כן עם ויקרא ויהיה שעור הכתוב ויקרא ה' אל משה מאהל מועד וידבר אליו לאמר. כי מאשר היו קצת מהמצות שקבלם מהר סיני וקצתם קבלם באהל מועד הוצרך הכתוב הזה לפרש שמצות הקרבנות כלם נאמרו לו באהל מועד והוא אמרו ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד. ויש הפרש בין קריאה לדבור כי הקריאה היא מרחוק כדי שיתקרב הנקרב אל הקורא והדבור הוא בין הקרובים פה אנ פה והותרה בזה השאלה הא'. והנה אמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם לפי שישראל טרחו בעבודת המשכן ומעשהו והיו מצפים שמשם תצא להם תורה ודבר ה' לעבוד עבודתו וישמחו בו ולכן רצה השם לכבדם הכבוד הזה בדבור הראשון שנאמר באהל מועד ר"ל לצוותם על דברי הקרבנות לפי שכלם יהיו מממונם. ומפני כבודם לא צוה בהם ראשונה לאהרן ולבניו ואחר כך לכל בני ישראל כאשר עשה בפרשת מומי בהמה. אבל צוה בעצם וראשונה כל זה אל בני ישראל ואחר כך בסדר צו את אהרן ואת בניו צוה את הכהנים על מעשה הקרבנות. ואמר אדם כי יקריב מכם קרבן להגיד שכל אחד מישראל איש או אשה כי על שניהם יאמר שם אדם כמו שאמר במעשה בראשית ויקרא את שמם אדם כאשר יקריב קרבן לה' מן הבהמה לא יבחר במינים אחרים מן הבהמה אלא מן הבקר ומן הצאן והוא יפרש אחר זה ששם צאן יאמר וכולל לכבשים ולעזים. ואמר כי יקריב מכם לא לשלול שלא יקבלו קרבן מן האומות אבל אמר מכם לדעת המפרשים להוציא את המומר שנתרחק מדתנו כי הנה האומות לא היו קרובים אליו אבל רחוקים. ואם באו להתקרב אליו ראוי לקבלם אבל המומרים שעזבו אמונתנו ונתרחקו מאלהינו למה יקובל מהם קרבן כל עוד שהם עומדים במרדם ושלכך אמר אדם כי יקריב מכם. ונראה לי שגם זה כיון הכתוב כי אם היה מומר עומד במרדו לא יקריב קרבן כי אין קרבת אלהים לו טוב. ואם הוא מתחרט ממה שעשה ושב בתשובה לא יהיה קרבנו מכפר על עונותיו מזולת שאר הדברים שיתחייב בהם. אבל אמר אדם כי יקריב מכם קרבן להגיד שהמצוה הראשונה הזאת שזכר מהקרבנות היא מהעולה הבאה בנדר ונדבה לא בחיוב ולפי שהיתה בחיריית מהם כרצונם לכן אמר כי יקריב מכם קרבן שיהיה ברצון וחפץ מוחלט. וכמו שביארו עוד באמרו אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'. והתבונן איך ביאר בזה הקרבן הרצוי כל ארבעת סבותיו בו באמרו מן הבקר הוא ביאור חומר הקרבן. ובאמרו זכר תמים יקריבנו הוא צורת הקרבן ובאמרו אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו הוא רמז לפועל המביא הקרבן שיהיה האדם המביא אותו מעצמו ורצונו לא בחיוב. ובאמרו לפני ה' הוא התכלית שיהיה קרבנו לא לשום הוראה והתפארות אלא להתפלל לאלהיו ולהדבק אליו. והותרו עם זה השאלות הב' והג'. וכבר ביארתי בפרק הראשון מהקדמת זה הספר למה נבחרו שלשת המינים האלו מהבהמות רוצה לומר בקר וכבשים ועזים לקרבנות מזולתם ומה היה תכלית העולה שהוא לדבק הנשמה השכלית עם יוצרה. ואמר וסמך ידו על ראש העולה להגיד שיהיה ענינו כענין העולה ההיא כי כמו שהיא אחרי מותה תעלה על מזבח השם על ידי הכהנים הנגשים אל ה' ותדבק עם האש האלהי אשר שמה יתעלה אשה ריח ניחח להשם כן המקריב ההוא כמותו יעלה על מזבח השם שהוא רמז לעונג העולם הבא וידבק אל הקדוש ברוך הוא כי אש אוכלה הוא. ויהיה ריח ניחוח לפניו ולפי שאיש אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא בהרהורי לבו אם מעט ואם הרבה לכן אמר על זה ונרצה לו לכפר עליו לא שתבא העולה על ענין החטאות אלא על הרהורי הלב כמו שזכרתי כי בהיותו באותו מקום קדוש להקריב קרבנו יסיר מלבו כל הרהור רע ובליעל ואתה תראה שממלאכות העולה קצתם חייב הכתוב שיעשו אותם הכהנים וקצתם היו כשרים אף על פי שיעשו אותם זרים ולא כהנים כיון שהכתוב לא יחס אותן הפעלות אליהם. ונראה לי שכל הדברים שלא נתיחסו לכהנים והם כשרים בזרים היה הבעל המקריב חייב לעשותם בעצמו והם ה' דברים. הא' היא הסמיכה כמו שאמר וסמך ידו על ראש העולה וחז"ל אמרו שכל הסמיכות היו בשתי ידים ואב לכלם וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר וכן כתב רש"י בפרק עדים זוממים עד שקר כל מקום שנאמר עד בשני עדים הכתוב מדבר וידוע שהיו עם הסמיכה ודוי ותשובה. והב' היא השחיטה כמו שאמר ושחט את בן הבקר לפני ה' שהבעל המקריב ישחטהו ואמר לפני ה' להגיד שישחט את העולה וראשה ופניה כנגד קדש הקדשים שהיא לצד המערב. והג' היא ההפשטה כמו שאמר והפשיט את העולה שהבעל יפשיט מעליה עורה. והד' הנתיחה כמו שאמר ונתח אותה לנתחיה רוצה לומר שהבעל יעשה מהבהמה ההיא חלקים ונתחים והם י"ב חלקים ראשונים שינתח בן הבקר אליהם להקל מעל הכהנים מקריבי העולה להעלותם על האש. וגם להפכם על האש בנקלה עד שיתעכלו מהר. והם הנתחים הראשונים כמו שאמר את הראש ואת הפדר לא לנתחים הקטנים שהם יותר מאלה כרצונו. והה' היא הרחיצה כמו שאמר וקרבו וכרעיו ירחץ במים והיה זה להסיר לכלוכם לכבוד הגבוה. וארז"ל שהפדר הוא החלב שהיו מניחים על בית השחיט' אך הפרש והטלפים לא היו נשרפים אלא מושלכים במי השלוח שבמקדש פן יסריחו שגם זה יעשה הבעל המקריב בידיו. כי הנה אף על פי שיהיה המקריב מלך ישראל היה חייב לעשות בידיו בקרבנו חמשה הדברים האלה. ואין ספק שיסייעוהו משרתיו ועבדיו אבל עכ"פ ידיו יגעו בעשייתם. וכן חייבה התורה לעשות הכהן בעולה ה' מלאכות אחרות. הא' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם ר"ל שיקבלו את הדם בעת השחיטה בכלי השרת. הב' וזרקו את הדם על המזבח סביב כי ההזאה היא ממלאכת הכהנים ולפי שאמר סביב למדנו שזה ישלם לשתי זריקות בשני סדרי האלכסון ברוחב חוט יסגור המזבח כי כל זריקה תכלול שני צדדים והיו הזריקות בקרן צפונית מזרחית מערבית דרומית. והיו שירי הדם נשפכים ליסוד הדרומית כי שם היה כלה ענין הזריקה. הנה א"כ באמרו על המזבח סביב כולל לכל הצדדים האמנם נאמר בחטאת על קרנות המזבח לפי שד' קרנו' המזבח היו רומזים לד' יסודות כמו שרמזתי ברמזים וכאלו העידה בזה התורה שמהם תבא החטאת באדם ובתגבורת קצתם תהיה באדם רתיחת הדם ותאוותיו הבהמיות. האמנם בעולה לא צוה שיזרקו את הדם על קרנות המזבח לרמוז שתהיה מיתת המקריב בקרבן העולה ודמה במזבח השם. ולהיות כל המזבח שוה ברמז הזה היתה הזריקה בכלי סביב ולא לארבעת הקרנות בלבד והותרה בזה השאלה הד'. והמלאכה הג' שיעשו הכהנים היא ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח שלהיות נתינת האש מעבודת המזבח היה זה גם כן מעבודת הכהנים. והמלאכה הד' היא וערכו עצים על האש כי כל עבודות המזבח לא יעשו אלא על ידי הכהנים. וראוי שתדע שאמרו וערכו עצים על האש אין הכוונה על העצים שהיו מעריכים בבקר בעת הדליקה את האש על המזבח אבל אלו העצים היו נותנים שם בעת שישימו הנתחים ולזה ארז"ל שזה מצוה לשני גזרי עצים שהיו משימים שם שני כהנים בעת נתינת נתחי העולה על המזבח והיה זה בתמיד של בין הערבים כי בתמיד של שחר היה מספיק בכהן אחד שישים שני גזרי עצים. והמלאכה הה' היא וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וגו' ואמר את הראש ואת הפדר להגיד שלא יפרד הפדר מהראש לכסות בית השחיטה שהוא מלוכלך מפני כבוד גבוה. ואמר בני אהרן להגיד שיצטרכו לזה כהנים רבים שיקחו שנים מהם הנתח הגדול ואחד מהם הקטן והיה כל זה הוא לקרבן הצבור כי לא נחוש על זה בקרבן היחיד. ואמר על העצים אשר על האש ובמקום אחר פירש יותר שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר מלמד שצריך שיהיו העצים מבוארים ראשונה ואחר כך וערך עליה העולה. הרי שבאו חמשת הדברים המוטלים על הבעל לעשותם כנגד האחרים שהיו מוטלים על הכהן לעשות. ובהיות העולה כלה נקטרת על המזבח בזה האופן שנזכר היתה ריח ניחח להשם שאותו אש היה מקובל לפניו: