Abarbanel on Hosea
Introduction הקדמה
1 א

אמר יצחק אברבניאל בתחלת אמרי בפירוש ספרי נבואות שנים עשר נביאים הלא ראיתי לחקור בעניניהם חקירות יישירונו לעמוד על אמתת זמנם ומדרגות נבואותיהם ושאר עניניהם:

2 ב

החקירה הראשונה בסדר קדימת ספרי נבואות הנביאים האלה זה על זה והיא שאם אמרנו שהיתה קדימתם כפי זמני נבואותיהם יקשה הדבר הזה מפנים, אם מעובדיה שקבלו חז"ל (סנהדרין לט, ב) שניבא בימי אחאב וקדמה אם כן נבואתו להושע ויואל ועמוס ולמה זה אם כן נזכרה נבואתו אחריהם, ועוד כי אם היה שהושע ועמוס ומיכה ניבאו בפרק אחד כמו שאחז"ל בסדר עולם (רפ"כ) ובמס' פסחים (פז, א) והכתוב מעיד עליו למה זה לא נסמכו נבואותיהם זו אחר זו והונח בין הושע ועמוס נבואות יואל ובין עמוס ומיכה נבואת עובדיה ויונה כל שכן שכפי דבריהם ז"ל במקום הנזכר כמו שהושע ועמוס ומיכה ניבאו בפרק אחד כן יואל ונחום וחבקוק ניבאו בימי מנשה, והיה ראוי כפי זה שיהיה כן סדר שנים עשר נביאים: עובדיה בראשונה ויונה אחריו והושע עמוס ומיכה אחריהם ויואל ונחום וחבקוק אחריהם שהיו בימי מנשה ואחריהם צפניה שניבא בימי יאשיהו ובסוף חגי זכריה ומלאכי שהיו אחרי הפקיד', ואולי שהחכם ר' אברהם בן עזרא להרגישו בספק הזה בענין עובדיה כתב בפירושו לנבואתו שלא היה זה עובדיה אשר נזכר בימי אחאב, וחכמי הנוצרים אמרו ששבעים המעתיקים סדרו לתלמי המלך שנים עשר נביאים האלה כן: הושע עמוס מיכה יואל עובדיה יונה נחום חבקוק צפניה חגי זכריה ומלאכי, ועם היות שתקנו הסדר בסמיכות הושע ועמוס ומיכה להיות נבואותיהם בפ' א' כמו שזכרתי הנה לא נמלטו משאר הספיקות אשר העירותי בזה. אבל ירוני"מו המעתיק לנוצרים כתב בהקדמת ספר עמוס שבזמן א' ניבאו יואל נחום הושע ישעיהו, ולא ידעתי מאין זה לו ביואל ונחום ולמה לא זכר עמהם עמוס ומיכה, גם שהעיד הכתוב שניבא בימי המלכים שניבאו בהם ישעיהו והושע.

3 ג

והנראה אלי בתשובת ואמתת הדבר הזה הוא, שספרי נבואות הנביאים אשר אתנו מהם היו קודם החרבן ומהם היו בזמן החרבן ומהם היו אחר החרבן, כי הנה ישעיהו ניבא קודם החרבן בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה ולרוב נבואותיו הושמו ספר בפני עצמו, וכן הושע ניבא בימי ארבעת המלכים עצמם ולכן הונח ספרו ראשון לספר שנים עשר נביאים שנדבקו נבואותיהם בספר אחד לקטנותם כמו שאמרו בפ"ק דבבא בתרא (יד, ב), ונסמך אחריו יואל לפי שניבא בזמן הושע קודם לעמוס ולכן תמצא עמוס נבואתו באותו פסוק עצמו שבו סיים יואל נבואתו והוא אומרו ה' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו וכמו שיתבאר בפירוש נבואת עמוס. וכבר אמרו חכמי הנוצרים שלכן לא נזכר ביואל זמן נבואתו לפי שהוא נסמך לזמן נבואת הושע ששניהם ניבאו כאחד, הן אמת שיואל האריך ימים בזמן נבואתו כי הוא ניבא גם בימי מנשה כדברי סדר עולם, ואולי שהנבואה שניבא בסוף נבואותיו והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר היא היתה בזמן מנשה, ונזכר עמוס אחר יואל לפי שגם עמוס ניבא בימי עוזיהו ונפסקה נבואתו ולא ניבא עוד בימי שאר המלכים, הנה א"כ שלשת הנביאים האלה רוצה לומר הושע ויואל ועמוס כפי זמני נבואותיהם נזכרו על הספר הזה, האמנם נבואת עובדיה לא נזכרה אחריהם כפי סדר הזמן אלא מפני ענין הנבואות ההם והוא שיואל ניבא בסוף נבואותיו על חרבן אדום וגאולת ישראל באומרו מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם ויהודה לעולם תשב וירושלם לדור ודור, ועמוס ג"כ בסוף נבואותיו אמר למען ירשו את שארית אדום וכל הגוים אשר נקרא שמי עליהם, ולכן מפני זה אחרי שהניח מסדר הספר נבואות יואל ועמוס זכר אחריהם נבואת עובדיה הקודמת אליהם בזמן מפני שעובדיה ניבא ראשונה על חרבן אדום וגאולת ישראל העתידה כאלו הודיענו בסדור הזה שעובדיה היה הראשון מהנביאים אשר ניבאו לישראל בזה הסגנון על אדום, ומדבריו שאמר מחמס אחיך יעקוב תכסך בושה למד יואל לומר מחמס בני יהודה וגומר, ומאשר אמר עובדיה כי קרוב יום ה' על כל הגוים למד יואל לומר כי בא יום ה' כי קרוב ואמר כי שם אשא לשפוט את כל הגוים, גם מאשר אמר עובדיה ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש וירשו הנגב את הר שעיר למד עמוס לומר למען ירשו את שארית אדום וכל הגוים אשר נקרא שמי עליהם, הנה א"כ הונחה נבואת עובדיה אחרי נבואות יואל ועמוס להודיע שהוא היה מלמדם להועיל בחרבן אדום וגאולת ישראל סגנון הדברים אשר דברו בו. והנה לא הונחה נבואת עובדיה קודם הושע ויואל ועמוס לפי שמסדר הנבואות האלה ראה לזכור הושע בתחלת הספר להיותו בזמן ישעיהו כאילו יסמכו ספריהם זה לזה והמשיך סדרם כפי זמניהם ולא רצה להניח ספר עובדיה להיותו גר קודם אל ספרי נבואות נביאי ישראל ויהודה שהיו זרע ברך ה' אבל זכרו כפי ענינו סמוך אליהם ונקשר אחריהם.

4 ד

ואחרי שזכר עובדיה מפני הכרח הדרוש בענין הנבואות כמה שזכרתי חזר לסדר נבואות שאר הנביאים כפי זמנם שהוא הדרך אשר התחיל בסדורם, ונזכרה מיד נבואת יונה לפי שהוא ניבא בימי ירבעם בן יואש שנאמר הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים המערבה כדבר ה' אשר דיבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא שמזה למדנו שניבא יונה בזמן שניבא עמוס, ואחרי נבואת יונה נזכרה נבואת מיכה המורשתי לפי שהוא ניבא אחרי מות ירבעם בן יואש כי ירבעם מת בימי עוזיהו ומיכה לא ניבא כי אם בימי יותם שהיה בנו של עוזיהו עד ימי חזקיהו, ונזכרו אחריו נבואות נחום וחבקוק לפי ששניהם ניבאו בימי מנשה בן חזקיהו כדברי סדר עולם והיתה אם כן נבואתם אחרי נבואת מיכה. והנה נשתוו ונתדמו שני הנביאים האלה בנבואותיהם לפי שנחום ניבא על חרבן נינוה ראש מלכות אשור ועל חרבן מלכם על אשר החריבו והגלו עשרת השבטים ומלכות ישראל, וחבקוק ניבא על חרבן בבל ראש מלכות כשדים ועל חרבן והשמד זרע נבוכדנצר שהחריב והגלה מלכות יהודה וירושלם, ואמנם צפניה נזכרה נבואתו אחר כך לפי שכן היתה נבואתו אחרי אותם הנביאים כולם בימי יאשיהו מלך יהודה, הרי לך מבואר שכל הנביאים האלה שזכרתי ניבאו קודם החרבן ואמנם בזמן החרבן ניבאו ירמיהו ויחזקאל כמו שיראה מבואר מנבואותיהם, אבל חגי זכריה ומלאכי ניבאו שלשתם אחרי החרבן בימי פקידת בית שני וכמו שיתבאר בנבואותיהם. הנה התבאר מזה כולו שסדר ספרי נבואות שנים עשר הנביאים האלה הוא ראוי והגון כפי זמני אותן הנבואות עם היות שנכנסה נבואת עובדיה שהיתה קודמת בזמן במקום שנכנסה מאותה סבה שזכרתי. וזו היא החקירה הראשונה:

5 ה

החקירה השנית בידיעת סבת חלוף גדול שנמצא בתחלת נבואות שנים עשר הנביאים האלה, והוא שאתה תראה שבששה ספרים מהם זכר הכתוב בימי המלכים אשר ניבאו אותם הנביאים אם ממלכי יהודה בלבד ואם מהם וממלכי ישראל יחד ואם ממלכי פרס כמו שנאמר בהושע דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי בימי עוזיה יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, ובעמוס נאמר דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע אשר חזה על ישראל בימי עוזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, ובמיכה נאמר דבר ה' אשר היה אל מיכה המורשתי בימי יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה, ובצפניה נאמר דבר ה' אשר היה אל צפניה וגומר בימי יאשיהו בן אמון מלך יהודה, ובחגי נאמר בשנת שתים לדריוש המלך בחדש הששי ביום אחד לחדש היה דבר ה' ביד חגי הנביא, ובזכריה נאמר בשנת שתים לדריוש המלך היה דבר ה' אל זכריה. הנה אם כן ששה הנביאים האלה הושע עמוס ומיכה צפניה חגי זכריה נזכרו בנבואותיהם שמות המלכים אשר ניבאו בימיהם, האמנם יואל ועובדיה יונה ונחום חבקוק ומלאכי שהם ששה נביאים אחרים לא תמצא באחד מהם זכרון זמן נבואותיהם ולא שמות המלכים אשר ניבאו בימיהם וידוע שבימי מלך או מלכים נאמרו, וראוי שנבקש הסבה בחלוף הגדול הזה כי אם היו התחלות הנבואות מזכרון שם הנביא ועירו וזמנו מרוח הקדש שכל אחד מהנביאים כתב ספרו ברוח ה' דיבר בו לכתוב יחוסו וזמנו הנה כיון שכולם נתנו מרועה אחד ית' היה ראוי שיהיו התחלות הנבואות כולן בסגנון אחד, ואם היה שעזרא כתב התחלות הנבואות האלה כדעת חכמים אחרים עדיין יקשה למה לא כתב כולם על סגנון אחד, והנה לא מצאתי למפרשים התעוררות מה בזה, ומה שנראה לי בו הוא שאין מהכרח הנבואות להודיע באיזה זמן ובימי אי אלו מהמלכים נאמרו, כי הנה נבואות הנביאים נכתבו לאחד משלשה תכליות או לכולם.

החקירה השנית בידיעת סבת חלוף גדול שנמצא בתחלת נבואות שנים עשר הנביאים האלה, והוא שאתה תראה שבששה ספרים מהם זכר הכתוב בימי המלכים אשר ניבאו אותם הנביאים אם ממלכי יהודה בלבד ואם מהם וממלכי ישראל יחד ואם ממלכי פרס כמו שנאמר בהושע דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי בימי עוזיה יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, ובעמוס נאמר דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע אשר חזה על ישראל בימי עוזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, ובמיכה נאמר דבר ה' אשר היה אל מיכה המורשתי בימי יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה, ובצפניה נאמר דבר ה' אשר היה אל צפניה וגומר בימי יאשיהו בן אמון מלך יהודה, ובחגי נאמר בשנת שתים לדריוש המלך בחדש הששי ביום אחד לחדש היה דבר ה' ביד חגי הנביא, ובזכריה נאמר בשנת שתים לדריוש המלך היה דבר ה' אל זכריה. הנה אם כן ששה הנביאים האלה הושע עמוס ומיכה צפניה חגי זכריה נזכרו בנבואותיהם שמות המלכים אשר ניבאו בימיהם, האמנם יואל ועובדיה יונה ונחום חבקוק ומלאכי שהם ששה נביאים אחרים לא תמצא באחד מהם זכרון זמן נבואותיהם ולא שמות המלכים אשר ניבאו בימיהם וידוע שבימי מלך או מלכים נאמרו, וראוי שנבקש הסבה בחלוף הגדול הזה כי אם היו התחלות הנבואות מזכרון שם הנביא ועירו וזמנו מרוח הקדש שכל אחד מהנביאים כתב ספרו ברוח ה' דיבר בו לכתוב יחוסו וזמנו הנה כיון שכולם נתנו מרועה אחד ית' היה ראוי שיהיו התחלות הנבואות כולן בסגנון אחד, ואם היה שעזרא כתב התחלות הנבואות האלה כדעת חכמים אחרים עדיין יקשה למה לא כתב כולם על סגנון אחד, והנה לא מצאתי למפרשים התעוררות מה בזה, ומה שנראה לי בו הוא שאין מהכרח הנבואות להודיע באיזה זמן ובימי אי אלו מהמלכים נאמרו, כי הנה נבואות הנביאים נכתבו לאחד משלשה תכליות או לכולם.

6 ו

הראשונה, להודיע אמתת פינת הנבואה והמדע האלהי שהגיד הדברים קודם היותם כמו שנאמר (עמוס ג, ז) כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, ובראותנו הנבואות שניבאו הנביאים לטוב ולרע וידענו שנתקיימו ויצאו לפעל כמו שיועדו למדנו מזה שהידיעה האלהית תקיף בדברים קודם היותם ולמדנו גם כן שידבר אלקים את האדם ודאיתי גברא על יבשתא שעמד בסוד ה' ועצתו יודיענו.

7 ז

והתכלית השנייה, הוא לשמוע עצה ולקבל מוסר הנביאים כי בראותנו דברי תוכחותיהם ומאמרי מוסריהם וידענו שהשומע להם שכן בטח ושאנן והסורר ומורה מדבריהם היתה עליו יד ה' ומכתו, יאמרו השומעים את נבואותיהם נירא נא את ה' אלקינו לבל יבא עלינו הרעה כדברי הנביא ותוכחתו והיו להם אם כן מראה הנביאים כמראה מלוטשת שהמסתכל בה יראה מומיו ויסיר אותם מעל פניו.

8 ח

והתכלית השלישית, בנבואות היה להשריש בלבנו פנת התקוה והתוחלת בשכר האלקים ותשועתו, כי מי יאמין שעם נקלה ונבזה כמונו היום נמכר לעבד עולם לצרים הצוררים יצא מתחת ידיהם ויתגבר וימשול עליהם ושיחיו המתים ושאר הפנות אשר ייעדו הנביאים בנבואותיהם לעתיד, אם לא מפני הנבואות שכל זה עם היותו חוץ מן ההיקש נאמן ונקוה לו בעבור שיעדו עליו הנביאים, הנה אם כן יש בנבואות תועלת במה שעבר ובהווה ובמה שעתיד להיות כפי התכליות האלה ומה לנו לדעת אם כן באיזה זמן ובאיזה מלך או מלכים נאמרה הנבואה כיון שבאיזה זמן שתהיה לא יעשה חלוף בענין הנבואה ותכליתה, האמנם נזכר בנבואות קצת הנביאים הזמן לא להודיענו מתי היה אותו נביא כי אם לענין הנבואות וצרכם ובאור זה שהנבואות שהיו מתיחסות למלכים והיה בהם דבר מענינם הוצרכו להודיע בתחלתן בזמן איזה מלך או מלכים היו, כי היה הושע לפי שניבא בפרט על בית יהוא ועל מלכות ישראל לרעה וניבא על מלכות יהודה בפרט טובות ושתשוב מגלותה בפקידת בית שני כמו שנאמר ופקדתי את דמי ישראל על בית יהוא והשבתי ממלכות בית ישראל ואמר כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל ואת בית יהודה ארחם, לכן הוצרך הכתוב להודיע בתחלת הנבוא' שניבא בימי עוזיה יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה להגיד שמפני זכות חזקיהו ניבא על מלכות יהודה טובה, והודיע גם כן שניבא בימי ירבעם בן יואש שהיה מבית יהוא שלרשעתו ניבא עליו רעות, וכן בעמוס בעבור שניבא על חרבן שמרון ונזכר בנבואתו מה ששלח לומר אמציה כהן בית אל אל ירבעם על הנביא לכן הוצרך הכתוב להודיע בתחילת נבואתו שהיתה בימי ירבעם בן יואש, ומפני מה שניבא על מלכות יהודה בפרט ובביאור כמו שיתבאר בנבואתו נאמר בתחילתה שחזה בימי עוזיהו מלך יהודה, וכן מיכה בעבור שהיה משבט יהודה כמו שיתבאר מענינו וניבא על חרבן ערי יהודה בפרט ובשם כמו שנאמר כי באה עד יהודה נגע עד שער עמי עד ירושלם, וסיפר שמות הערים שנאמר כי חלה לטוב יושבת מרות כי ירד רע מאת ה' לשער ירושלם, וזכר לכיש רבתי אכזיב וישבת מרשה ושאר ערי יהודה לכן בתחלת נבואתו נאמר שניבא בימי יותם אחז יחזקיה מלכי יהודה, וכן צפניה לפי שניבא בפרט על ירושלם כמו שנאמר והיה בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות ופרשת הוי מראה ונגלה העיר היונה וכן רני ושמחי בת ציון וגומר, לכן נאמר בתחלת נבואתו שניבא בימי יאשיהו בן אמון מלך יהודה כי להיות נבואות ארבע הנביאים האלה מתיחסות למלכים ההם ולמלכותם תתיחסנה אליהם, וכן חגי בעבור שניבא על בנין הבית בזמן שדריוש מלך פרס נתן להם רשות לבנותה נתיחסה נבואתו לזמנו, וכן זכריה בעבור שניבא על חרבן מלכות פרס בידי היוונים נתיחסה נבואתו לדריוש כי הוא היה מלך פרס אשר השמיד אלכסנדרוס מוקדון מלך יון. הרי לך הסבה למה בנבואות שש הנביאים האלה נזכרו המלכים אשר בימיהם ניבאו.

9 ט

אמנם יואל ועובדיה ויונה ונחום וחבקוק ומלאכי לא תמצא בשום אחד מהם זכרון שום מלך מיוחד ולא נבואה מיוחדת על מלכות ישראל לבדו ולא על מלכות יהודה לבדו, ומפני זה לא נתיחסו נבואות שש הנביאים האלה לשנות המלכים כי הנה יואל בין שנאמר שניבא על הרעב כדרך המפרשים או שניבא על ממשלת ארבע המלכיות כמו שאפרש במקומו הנה לא נתיחסה נבואתו למלכות יהודה ולא למלכות ישראל בפרט ולכן לא נתיחסה למלכים, וכן עובדיה שנבא על חרבן אדום וגאולת ישראל בכלל ויונה ונחום שניבאו שניהם על עיר נינוה וחבקוק שניבא על חרבן זרע נבוכד נאצר לא נתיחסו נבואותיהם למלכי יהודה ולא למלכי ישראל, וכן מלאכי שניבא בזמן בית שני על כללות העם לא יוחסה נבואתו לשום מלך לפי שלא היתה מיוחדת אליו, הנה אם כן באו הדברים כולם כפי הצורך בעניני הנבואות וזו היא החקירה השנית. ואמנם למה זכר הכתוב בנבואת חגי וזכריה שנות המלך והחדש והיום שבו היתה אותה נבואה אחקור עליו בתחלת פירוש ספר זכריה:

10 י

החקירה השלישית בידיעת הסבה בחלוף הנמצא בלשונות הנבואה בהתחלותיהם, וזה כי כאשר נעיין בהתחלות ספרי הנביאים נמצאם הולכים על אחד מששה דרכים. הראשון, הוא דבר ה' אשר היה אל פלוני ומזה הדרך דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי ודבר ה' אשר היה אל יואל בן פתואל ודבר ה' אשר היה אל מיכה המורשתי ודבר ה' אשר היה אל צפניה שארבעת הנביאים האלה היתה התחלת נבואותיהם דבר ה' אשר היה. והדרך השני, הוא ויהי דבר ה' כמו שהתחיל ספר יונה ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי ובשאר הנביאים מצאנו גם כן זה הלשון בנבואות פרטיות בתוך ספריהם. והדרך הג', הוא שתהיה התחלת הנבואה בלשון חזון כמו חזון עובדיה וחזון נחום האלקושי ומזה הדרך חזון ישעיהו בן אמוץ. והדרך הרביעי, הוא שתהיה התחלת הנבואה בלשון דברי כמו דברי עמוס דברי ירמיהו. והדרך החמישי, הוא שתהיה התחלת הנבואה בלשון משא כמו משא ננוה ספר חזון נחום האלקושי ובחבקוק המשא אשר חזה חבקוק ובמלאכי משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי, וגם בשאר הנביאים מצאנו פעמים רבות לשון משא בנבואות פרטיות בתוך ספריהם כמו משא בבל משא צר משא מצרים וזולתם ובזכריה משא דבר ה' בארץ הדרך משא דבר ה' על ישראל. והדרך הששי, הוא שתהיה התחלת הנבואה בזמן המלך שנאמרה בימיו כמו שנאמר בתחלת ספר חגי בשנת שתים לדריוש ובתחלת ספר זכריה בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש, ומזה הדרך התחיל ספר יחזקאל ויהי בשלשים שנה ואין ספק שלא נפל החלוף הזה במקרה ולא על צד ההזדמן ושכל נבואה היא דבר ה' ולמה א"כ לא תהיה התחלת כולם דבר ה' אשר היה כפי הדרך הראשון או ויהי דבר ה' כפי הדרך השני, וגם כולם היו דברי הנביאים שהגידו לבני דורם מה שראו ומה שדבר הש"י להם ולמה זה לא היו התחלות כל הנבואות בלשון דברי פלוני הנביא כפי הדרך הרביעי, וגם כולן היו בחזון או במראה או בחלום ולמה אם כן לא נזכר בתחלת כל אחד מהם שהיא חזון חלום או מראה כפי הדרך השלישי, גם כל אחת מהנבואות היתה משא אם היה ענין המשא ופירושו נבואה ושפע שקבל ונשא הנביא מהשם יתברך כדברי המפרשים והמתרגם גם כן ולמה אם כן לא נקראו כולן בתחלתן משא כפי הדרך החמישי, גם כל נבואה היתה בימי מלך אם ממלכי ישראל ואם ממלכי יהודה ואם ממלכי פרס ולמה א"כ לא התחילו כל הנבואות בזכרון המלך שבימיו היו. וראוי שנרחיב החקירה בלשונות הנבואה ועניניה כדי לעמוד על אמתת הדבר הזה ויען וביען אין איש מהמחברים והמפרשים מתחזק עמי על אלה הדרושים אל אלוה דלפה עיני יורני את אשר אדבר:

11 יא

ונאמר שכל ששת הדרכים האלה עם ההתבוננות הטוב יוכללו בשלשה סוגים מלשונות הנבואה. הא', דבר ה'. הב', חזון. הג', משא. לפי שבסוג דבר ה' נכנס הדרך הראשון מלשון דבר ה' אשר היה וגם הדרך השני מן ויהי דבר ה' כיון שאין הפרש ביניהם כי אם בתוספת מלת ויהי שיורה כפי פשוטו על הקשר הענין ההוא עם מה שלמעלה ממנו כמו ויהי השמש לבא (בראשית טו, יב) ויהי הם קוברים איש (מלכים ב' יג, כא), או שהוא לשון צער כמ"ש חז"ל בב"ר (מב, ד) מדרש זה עלה בידינו מן הגולה כ"מ שנאמר ויהי צרה היא כי הם פירשו מלת ויהי כאילו היא מורכבת מן וי ומן הי ששניהם לשון קינה, ויאמרו א"כ שביונה מפני צרתו בהשלכתו לים וישיבתו במעי הדגה נתוספה בתחלת נבואתו מלת ויהי, ונכנס ג"כ בסוג הזה מן דבר ה' הדרך הששי מזכרון מלכי הדור בתחלת הנבואה כמ"ש בחגי ובזכריה לפי שמיד אחר זכרון אותו המלך נאמר היה דבר ה' ביד חגי הנביא היה דבר ה' אל זכריה והם אם כן בכלל סוג דבר ה' כי אין הפרש בין מה שנאמר דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי בימי עוזיהו יותם ובין מה שנאמר בחגי או בזכריה בשנת שתים לדריוש היה דבר ה' כיון שבכולם יש זכרון מלכי הדור וזכרון דבר ה' אם בקדימה ואם באיחור, והיה זה לפי ששני נביאים אינם מתנבאים בסגנון אחד מהדברים כי כל אדם יש לו אופן מיוחד בסדור דבריו מזולתו, ומפני שכל נביא כתב ספרו אינו מהרחוק שאחד מהם יאמר דבר ה' אשר היה אל פלוני בזמן פלוני המלך ונביא אחר יאמר בזמן פלוני המלך היה דבר ה' אל פלוני וב' הדרכים כא' טובים כיון שלכוונה א' כוונו הרי לך מבואר שבסוג דבר ה' יוכללו הדרך הא' והב' והו' ושכולם א' בעצם ואמת.

12 יב

ואמנם הסוג הב' שהוא חזון נכלל בו הדרך הג' מחזון ישעיהו חזון עובדיה ודומיהם ונכלל בו ג"כ הדרך הד' מהנבואות שתחלתם בלשון דברי כמו דברי עמוס לפי שמיד אח"ז כתוב אשר חזה על ישראל שביאר בזה היות הנבואה ההיא בחזון, אבל דברי ירמיהו בן חלקיהו שנאמר בו אשר היה דבר ה' אליו מבואר הוא שנכללו בסוג הראשון שהוא דבר ה', האמנם למה נאמר בתחלת הספרים ההם דברי עמוס דברי ירמיהו בהיות כל ספרי הנבואות דברי הנביאים שאמרום אמרו בספרי שהיה זה מפני שהם דברי תוכחות, ואין הטעם הזה מספיק כי הנה ישעיהו והושע וגם שאר הנביאים ואפי' מלאכי האחרון מהם כ"א מהם הרבה תוכחות ולמה א"כ לא התחיל ספרו בל' דברי, אבל הסבה בזה היא שבעבור שבספר עמוס ובספר ירמיהו מלבד ספור הנבואות שנבאו אותם הנביאים באו שם ג"כ עניני אותם הנביאים וקורותיהם בעצמם כמו שתראה בספר ירמיהו שספר הרבה מעניניו וממה שקרא לו עם המלך ועם הכהנים ועם השרים ועם עבד המלך כושי וזולתם הרבה וכן ספר עמוס מה שקרה לו עם אמציה כהן בית אל, לכן מזאת הבחינה נאמר בתחלת ספריהם דברי עמוס דברי ירמיהו מפני מה שהם מדבריהם בעצמם אמנם שאר הספרים שהם כולם מנבואות מוחלטות יוחסו אל הנותן ית' ונקראו לבד דבר ה' או חזון או משא ולא נקראו דברי אותו הנביא.

13 יג

והסוג הג' הוא משא והוא הדרך הה' אשר זכרתי, ואתה דע לך שפעמים יבואו בכתובים כל א' מג' הסוגים האלה נפרד בפני עצמו אם דבר ה' כמו דבר ה' אשר היה אל הושע דבר ה' אשר היה אל יואל וזולתם, ואם בחזון כמו חזון עובדיה חזון ישעיהו, ואם במשא כמו משא מצרים משא בבל וזולתם, ופעמים יבואו שנים מהם בהרכבה וחבור כי אתה תמצא דבר ה' עם חזון כמו היה דבר ה' אל אברם במחזה (בראשית טו, א) ותמצא דבר ה' עם משא כמו משא דבר ה' אשר היה אל ישראל ביד מלאכי (מלאכי א, א), ותמצא גם כן חזון עם משא כמו משא נינוה ספר חזון נחום האלקושי (נחום א, א), משא בבל אשר חזה ישעיהו (ישעיה יג, א), המשא אשר חזה חבקוק הנביא (חבקוק א, א), אך אמנה חבור שלשתם דבר ה' וחזון ומשא יחד לא נמצא בכל דברי הנבואות.

14 יד

הנה אם כן שש הדרכים ההמה אשר באו בתחלת ספרי נבואות תרי עשר נביאים האלה ובשאר הנביאים כולם יוכללו בשלשת הסוגים אשר זכרתי שהם דבר ה' וחזון ומשא.

15 טו

האמנם מצאנו ראינו בדבריהם ז"ל שאמרו בבראשית רבה (מד, ז) על חזות קשה הוגד לי (ישעיה כא, ב) עשרה לשונות נקראת נבואה חזון הטפה דבור אמירה צווי משא משל חידה ומליצה ואי זו קשה שבכולן חזון שנאמר חזות קשה הוגד לי רבי יוחנן אומר דבור שנאמר (בראשית מב, ל) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות רבנן אמרי משא שנאמר (תהלים לח, ה) כמשא כבד יכבדו ממני. והנה התחדשו לי מזה המאמר ד' ספיקות. הא', כי אם היו לשונות הנבואה י' כדבריהם ז"ל כפי חלקיה ומדריגותיה לא יצדק כן מה שזכרתי שסוגי לשונות הנבואה הם ג' דבר ה' וחזון ומשא כי הנה מלבדם יש עוד ז' לשונות אחרות כמו שזכרו. והספק הב', הוא באותם י' הלשונות אשר זכרו אם הם שמות נפרדים יאמרו כולם בשוה על דבר אחד או הם שמות נבדלים בהוראותיהם יאמר כ"א מהם על ענין או בחינה נפרדת מחבירו ואם הם שמות נרדפים והוראת כולם אחת יקשה אמרם ואיזו קשה מכולן כי הנה כולם הם דבר אחד בעצם ובענין וקושיתם אחת היא, ואם הם נבדלים בהוראותיהם מי יתן ואדע מה המה אלה עשרת מיני או מדרגות או בחינות הנבואה אשר יורו עליהם י' הלשונות ההנה. והספק הג', מהו החילוף שמצאו בין דבור לאמירה ששמום נבדלים והם אחד בענין עד שמפני זה נאמר תמיד וידבר ה' אל משה לאמר, וכן מהו ההבדל אשר מצאנו בין משל וחידה לשהבדילו ביניהם כי הנה כל חידה משל היא, ויותר קשה מזה כולו שמנו את הנבואה בכלל הי' לשונות כאילו התשעה הנשארים אינם נבואה ואיך ימנה הסוג במספר מיניו והכולל בתוך פרטיו. והספק הד', למה לא זכרו חז"ל ג"כ י' לשונות אחרים שמצאנו בנבואה והם יד ה' כמ"ש (יחזקאל לז, א) היתה עלי יד ה', הגדה כמו שנאמר חזות קשה הוגד לי, וקריאה כמ"ש (ויקרא א, א) ויקרא אל משה, ונאם כמ"ש נאם ה' צבאות, ושמיעה כמ"ש (ישעיה ו, ח) ואשמע את קול ה' אומר שמועה שמענו מאת ה' (עובדיה א, א), וראייה כמ"ש (עמוס ט, א) ראיתי את ה' ראיתי הלילה, ודמוי הלשון וביד הנביאים אדמה, וגם חלום ומראה והתודעות שהם לשונות הנבואה שנאמר (במדבר יב, ו) במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, הרי לך עשרה לשונות אחרים מהנבואה שלא זכרו מה הגיע אליהם לזכור עשרה ולא עשרים.

16 טז

והנראה אלי בתשובת כל זה הוא שמה שזכרתי מהיות סוגי לשונות הנבואה ג' דבר ה' וחזון ומשא הוא אמת בלי ספק יורה עליו טבע הענין והכרח החלוקה, ומה שזכרו חז"ל בעשרת סוגי לשונות הנבואה הוא גם כן אמת ואין סתירה עלי מדבריהם, וביאור זה כי הנה בנבואה יובחנו בהכרח שלשה דברים נתינת השפע וקבלת השפע וענין השפע עצמו כפי נושאו ר"ל העם או האיש שעליו נאמר הנבואה כפי הנותן והמשפיע ית' תקרא דבר ה' לפי שהיא דבורו והשפעתו אין הפרש בין שיגלה לנביא צורות מורות על הענין ההוא או שידבר לו דברים מפורשים הכל כשיוחס אל הנותן דבר ה' הוא. וכאשר תבחן הנבואה כפי הנביא מצד קבולו השפע ההוא יקרא חזון לפי שהוא חוזה ורואה את אשר האלקים עושה ומה שעתיד להיות ומאותו צד נקרא הנביא חוזה ורואה אין הבדל בין שישיג צורות מדומות או שישיג דברים מפורשים הכל יקרא חזון ע"ד הכללות ומזה המין נאמר היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם כי הגעת אותם הדברים המפורשים אליו קרא מחזה. גם אין הפרש בין שיגיע השפע לנביא בהיותו ישן ויקרא חלום נבואי ובין שיגיעהו בהיותו בהקיץ שקרא אותו הרב המורה בייחוד מראה ומחזה כי הנה הכתוב הכל יקרא חזון או מראה כמו שנאמר בחלום חזיון לילה ונאמר (בראשית מו, ב) ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה לפי שכבר יקרא גם החלום חזון ומראה אם לא שיפרש הכתוב אם היה ביום או בלילה.

17 יז

וכאשר יבחן השפע הנבואיי מצד עצמו לא בבחינת הנותן ולא בבחינת המקבל כ"א בבחינת ענינו בעצמו על מי נאמרה הנבואה יקרא משא כי אין הכוונה בשם משא מה שישא ויקבל הנביא משפע הש"י כמו שפי' המפרשים אלא מה שישא ויקבל מה' אותו עם או אומה או איש והוא מל' וה' נשא עליו את המשא הזה (מ"ב ט, כה) כאילו מלת משא תורה על נושא אותה נבואה הנה התבאר שטבע החלוק בשפע הנבואיי יאמת הכלל הזה רוצה לומר היותו דבר ה' בבחינת הנותן והיותו חזון בבחינת השגת הנביא אותו והיותו משא בבחינת עצמות הייעוד ונושא הנבואה ההיא כי אין בלתי הנותן יתברך והעם או האיש שעליו תהיה הנבואה והנביא שהוא האמצעי ביניהם, ולכן נאמר דבר ה' לפי שהוא יתברך הנותן והמשפיע אבל לא יאמר חזון ה' לפי שאינו יתברך החוזה והנביא וגם לא יאמר משא ה', ואולי שעל זה גם כן אמר ירמיהו (ירמיה כג, לד - לו) והנביא והכהן והעם אשר יאמר משא ה' ופקדתי על האיש ההוא ועל ביתו כה תאמרו איש אל רעהו ואיש אל אחיו מה ענה ה' ומה דבר ה' ומשא ה' לא תזכרו עוד כי המשא יהיה לאיש דברו. וכאשר יבואו משלשת סוגי הלשונות האלה שנים יחד כאילו תאמר דבר ה' עם חזון ענינו שחזה אותו נביא אותו דבר ה' או שיזכור דבר ה', ומשא יהיה ענינו שבא אליו דבר ה' והשפעתו והוא משא על אומה או איש מיוחד וכן חזון ומשא בהיותם סמוכים ענינם שחזה וראה הנביא אותו המשא, ואמנם למה יבואו הלשונות האלה פעמים נפרדים ולמה יבואו פעמים מורכבים בכל אחד ממיני ההרכבות שזכרתי הכל הוא כפי ענין הנבואה וההתודעות ההוא כי חמרה הוא אשר חייב חלוקי הלשונות הפרדס או סמיכותם:

18 יח

וכאשר נתבונן בדבריהם ז"ל במאמר ההוא שזכרתי נמצאם מסכימים אל הכלל הזה אם לא שהם בחכמתם ביארו אותם הסוגים למיניהם כי הם ז"ל שערו גם כן בנבואה שלשת סוגי הלשונות אשר זכרתי אחד מצד הנביא עצמו ואחד מצד הנותן והמשפיע יתברך ואחד מפאת העם או האיש נושא אותה הנבואה והשפע, והנה כשנבחין ענין הנביא ישוערו שלש שלמיות או מינים ממה שיעשה הנביא, האחד הוא ההתדבקות באל יתברך על ידי הכנתו והתבודדותו, ואין רצוני בהכנה ההכנות הטבעיות והלמודיות אשר עשה הרב המורה הכרחיות במציאות הנבואה כי הם כפי הדעת התורני באמת בלתי הכרחיות במציאותה אלא ההכנות שיעשה הנביא לקבל השפע האלהי כאילו תאמר הנזירות והחסידות כאמרם ז"ל (מדמ"ש טו, לב פס"ז סוף קדושים) חסידות מביא לידי רוח הקדש ובכלל התבודדות ושוטטות המחשבה ועל זה אמרו במאמרם זה שם נבואה שהוא רמז אל התבודדות הנביא עד שמזה הצד נאמר והמה מתנבאים (שמואל א' י, ה) ויתנבאו בתוך הבית (שם יח, י) והתנבית עמהם (שם י, ו), לפי שההתבודדות הוא התפעלות שיעשה הנביא להמשיך ולהביא עליו השפע העליון, עוד זכרו שלימות אחד שני שימצא בו והוא החזון וענינו שאחר ההתבודדות והדבוק ההוא יחזה ויראה הסודות האלהיות והדברים העתידים בין שיראה אותם על ידי צורות או בדברים מפורשים הכל הוא בכלל חזון כמו שבארתי, ועוד זכרו שלימות שלישי שימצא בנביא והוא דבורו לעם מה שראה וחזה אם לתכלית היעוד ואם לתכלית התוכחה והמין הזה מהמעשים קראו הטפה מלשון ועלימו תטף מלתי (איוב כט, כב) ולא תטיף על בית ישחק ואמר אל תטיפו יטיפון לא יטיפו לאלה לא יסג כלמות כי הנה תמיד שם הטפה יאמר מהנביא לעם, הנה אם כן שלשת הלשונות האלה נבואה חזון הטפה הם שלמיות הנביא ומעשיו נזכרים בסדר מציאותם זה אח"ז.

19 יט

וחז"ל זכרו כפי בחינת הנותן והמשפיע יתברך שלשה לשונות אחרים שהם דבור ואמירה וצווי לפי שהשפע היוצא ממנו יתברך לנביא או יהיה בדברו אליו מלות מפורשות כמו שהיתה מדרגת אדוננו משה ולכן נאמר בו תמיד וידבר ה' אל משה מה שלא נאמר כן בנביא אחר מכל הנביאים לפי שהוא מורה על ביאת הדברים מפורשים ממנו יתברך אליו ע"ה מבלי אמצעי, ואין כן ויהי דבר ה' ולא דבר ה' אשר היה שנזכר בנביאים כי הנה וידבר ה' מורה שהוא היה המדבר מבלי אמצעי ושאר הלשונות יורו על היותם על ידי אמצעי וכמו שביארתי בענין משה בעשרה מאמרות אשר עשיתי בנבואתו, ופעמים שיהיה התודעות ענין שיודיע השם לנביא רצונו וגזרתו בהתודעות שכלי וזה יקרא אמירה ולכן היו אומרים הנביאים כה אמר ה' ונאמר בהם ויאמר ה' אל הושע ויאמר ה' אל ישעיהו לא שידבר אליהם מלה במלה בדבור מפורש כמו שנאמרה בתורה למשה רבינו כי אם שיודיעם השם רצונו וחפצו וגזרתו בהתודעות מגיע לנפשם, ובעבור שהיה השפע מגיע למשה בשני הדרכים יחד אם בקול מוחש לאזניו כמו שנאמר (במדבר ז, פט) וישמע את הקול מדבר אליו ואם בהתודעות שכלי לכן נאמר בו עם הדבור לשון אמירה וידבר ה' אל משה לאמר ואין הכונה כפי פשוטו לאמר לאחרים כמו שפירשו חז"ל כי אם לפי שהדבור הוא נאמר על הרכבת הקולות מגיעות לאוזן השומע והאמירה הוא המאמר הגוזר המכוון באותו דבור, ואמנם הצווי הוא כענין עשרת הדברות ששמעו ישראל בסיני לפי שעם היות שישראל שמעו באזניהם אותו הקול נברא מצוה אותם המצוה הנה לא היו במדרגת משה לפי שלא היה מגיע להם עם זה התודעות נבואי שכלי כי אם שמיעת קול נברא וכמו שרמז הרב המורה בשתוף שם פנים, והיה אם כן הדבור רומז למעלת משה והאמירה רומזת למדרגת שאר הנביאים והצווי רומז למדרגת ישראל במעמד הנכבד, ולפי ששלשתם מיני שפע שישגיח השם יתברך על חסידיו לכן זכרו שלשתם בבחינת הנותן ולא אמרו חז"ל שאין אמירה שיהיה ענינה צווי אבל כוונו בשלשת הלשונות האלה לרמוז אל שלשת מדרגות השפע האלהי כפי מה שירצה יתברך להשפיעו.

20 כ

ואמרו חז"ל שלשונות הנבואה הם בבחינת העם הנושא אותה והם כפי הדברים שידבר הנביא לעם וזכרו בה ארבעה לשונות משא משל חידה מליצה, לפי שהנביא פעמים ידבר לעם המשא אשר נשא וגזר השם יתברך עליהם וזה המין קראו משא שהוא גזרת השם כמות שהיא מבלי משל ולא חידה ולא יפוי דברים במליצה, ופעמים ידבר לעם במשלים מבוארים נגלים כמאמר ישעיהו (ישעיה ו, א) ואראה את ה' יושב על כסא וגומר והשרפים ושאר הדברים אשר זכר שהמשל ההוא היה מבואר הפתרון והמין הזה קראו ביחוד משל, ופעמים יעשו חידה מדברים סתומים וחתומים יצטרך חדוד השכל ודקות העיון להבינם כמרכבת יחזקאל ומראות זכריה שהפתרון בהם סתום מאד והמין הזה קראו חידה מפני החדות שיצטרך בהבנתה, ופעמים שידבר הנביא לא במשלים וחידות כי אם בלשון מבואר אבל ביפוי הדברים וצחות המאמרים כדוד בתפלותיו ושלמה בחכמותיו וישעיהו בנבואותיו והוא מלשון מה נמלצו לחכי אמרתך (תהלים קיט, קג) הנה אם כן שלשת הלשונות הראשונים נבואה חזון הטפה הם מצד הנביא ובחינתו ושלשת הלשונות השניים דבור אמירה וצווי הם בבחינת הנותן והמשפיע יתברך וארבעת הלשונות האחרונים משא משל חידה מליצה הם מצד העם השומע. ואיני אומר שלא ימצא משל או חידה במליצת הלשון או משא עם משל או חידה או מליצה אלא שזכרו חז"ל הלשונות האלה להורות על אלה המינים כי המשא בייחוד יאמר על הגזרה אשר יגזור השם כמו שהיא, והמשל והחידה הם אשר יעשו הנביאים להבין את העם כמו שנאמר ביחזקאל (יחזקאל יז, ב) חוד חידה ומשול משל לבני ישראל, ולפי שהיו הלשונות האלה כולם נכללים בשלשת הסוגים שזכרתי לכן חקרו השלמים בהם אי זו קשה מכולן, והנה לא זכרו מהלשונות כי אם חזון ודבור ומשא לפי שאלה הם סוגים כוללים את שאר הלשונות, ומלבד הנראה מפשט דבריהם במחלוקת שמצאו עם החפוש היעודים הקשים אם בחזון ואם בדבר ה' ואם במשא עוד נוכל לומר שהיתה חקירתם איזו מהבחינות יותר קשה אצל העיון האנושי, והיה דעת תנא קמא שהחזון קשה רוצה לומר שהיות באדם כח לראות העתידות והדברים הנעלמים האלהיים הוא קשה וזר מאד כי מי יעמוד בסוד ה' להכיר את רצונו, ורבי יוחנן סבר שהדבור יותר קשה רוצה לומר שירצה הקדוש ברוך הוא לדבר להשפיע סודו ורצונו וכמו שנאמר (דברים ה, כא) היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי ורבנן אמרו שהמשא היא היותר קשה לפי שאין להפלא מהיות השכל האנושי מקבל שפע הנבדל כי הוא כפי טבעו ולא גם כן בהיות השם יתברך משפיע בנביאיו כי אין כילות לפניו אבל הקושי כולו הוא שיודיע הקדוש ברוך הוא לנביא דברים פרטיים מאומה מיוחדת או איש מיוחד כי הנה הנבדל ידיעותיו הם כוללות ולכן היה מהקושי ענין המשא אשר יודיע דברים פרטיים מוגבלים. הנה התבאר מזה כולו אמתת הכלל אשר הנחתי שסוגי לשונות הנבואה הם שלשה דבר ה' חזון משא והותרו עם מה שפירשתי בזה המאמר ארבעה הספקות אשר העירותי, אם הראשון שאין סתירה מדבריהם אל אותו הכלל שזכרתי אבל בהפך שהם יאמתו אותו וינתחוהו לנתחיו בחכמה רבה, ואם הספק השני בעשרת לשונות הנבואה שזכרו הם נבדלים כפי הוראותיהם בשלשת הסוגים ההם, ואם הספק השלישי במה שבארתי שלא אמרו בעשרת הלשונות שם נבואה על הסוג הכולל השפע הנבואי אשר גדר הרב המורה כ"א על התבודדות הנביא והכנות עצמו להמשיך ולהביא עליו את השפע, ושדבור אמירה וציווי הם נבדלי במדרגת השפע כי עם היות שכל צווי אמירה וכל אמירה דבור הנה לא יתהפכו וחז"ל לקחו השמות ההם לרמוז ולרשום אותם המדרגות וכן משל וחידה ומליצה לא כוונו בהם דבר אחד כי אם דרכים נבדלים מדברי הנביאים על העם, ואמנם היתר הספק הרביעי אינו ממה שיקשה לפי שיד ה' הוא שם נרדף לשפע הנבואי' המגיע לנביא ולכן תרגם יונתן בכל מקום יד ה' נבואה מן קדם ה' ולהיותו שם כולל לשפע לא היה ראוי שימנה בתוך מיניו ופרטיו וג"כ לא זכרו לשון קריאה והגדה ושמיעה ונאם לפי שענינם הדברים והאמירות והרי הם א"כ בכלל דבור ואמירה וצווי, וכן לא זכרו לשון ראייה ומרעה וחלום ודמוי לפי שהם נכללים בשם חזון הכולל לכולם בין שיהיו ביום או בלילה כמו שזכרתי כי אין הדמוי זולת הצורות המדומות שיראה ויחזה הנביא כמו שנאמר (הושע יב, יא) ואנכי חזון הרבתי וביד הנביאים אדמה וכן לא מנו לשון התודעות לפי שהוא לא יבוא לנביא כי אם בראיית צורות אשר נכללו בחזון או הדברים מפורשים אשר נכללו בדבור. זהו הדרך היותר נראה אצלי בפירוש זה המאמר:

21 כא

ואפשר עוד אצלי לפרשו באופן אחר והוא שחז"ל באותם עשרת לשונות נבואה רצו לבאר מיני חמרי הנבואות לא בבחינת הנותן ולא בבחינת הנושא ולא בבחינת הנביא האמצעי ביניהם כי אם בבחינת חומר הנבואה עצמה וענינה, והנה שערו שהנבואות יהיו מאחד מעשרה חמרים. הראשונה, שיהיה חומר הנבואה להודיע לנביא שהוא נביא ושמשחו השם להנבא כמו הנבואה הראשונה שבאה לאדוננו משה והנבואה הראשונה שבאה לירמיהו והשפע הזה כפי חמרו וענינו כינו בשם נבואה לפי שענינו למשוח את הנביא ולשלחו להנבא.

22 כב

והשני, שיהיה חומר הנבואה להראות לנביא בצורות דמיונות מה שיהיה לעתיד מן הטוב ומן הרע והמין הזה מהנבואה קראו חזון כלומר ראיית צורות מורות על דברים עתידים כי הנה הראייה תיוחס אל הצורות הנראות כמו שהשמיעה תיוחס אל הדברים והמאמרים. והשלישי, בהיות חומר הנבואה תוכחת העם על מעשיהם כדי להדריכם בדרך ישרה והמין הזה כינו בשם הטפה שאותו לשון בעצם וראשונה יאמר על תוכחת הנביא את העם כמו שיראה מכתובי ההטפה שזכרתי.

23 כג

והרביעי, הוא כשיהיה חומר הנבואה ספור דברים שהיו ונבראו כספור מעשה בראשית והסתעפות הדורות שנאמרה למשה רבינו עליו השלום ולפי שזה לא היה כי אם בדברים מפורשים מגיעים לאזניו כמו שנאמר וישמע את הקול מדבר אליו לכן כינו זה המין מן הנבואה הספוריי בשם דבור ועליו אמר (שמות לא, יח) ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו כי הנה בעמידתו בהר דיבר השם יתברך אתו ספור כל מה הנעשה מיום שנברא העולם וככלות זה הדבור והסיפור נתן לו שני לוחות האבנים. והחמישי, הוא שיהיה חומר הדבור והשפע שיאמר השם יתברך לנביא גזרותיו ורצונו וחפצו במה שיעשה לשעתו כמו שנאמר (בראשית ז, א) ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה ויאמר ה' אל אברם לך לך (שם יב, א) ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל (שם לה, א) ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה (שמות י, א) ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים (במדבר כז, יב) וזולתם הרבה שהאמירה נאמרה בהם על מה שיגזור הש"י שיעשה מיד לשנותו לא לדורות והמין הזה כנוי ביחוד בשם אמירה. והששי, הוא שיהיה חומר הנבואה וענינה מצוה תדירה נצחי לדורות כמו צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה (ויקרא ו, ב) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי (במדבר כח, ב) ואמר ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים (דברים ו, כד) והמין הזה מהנבואה כינו בשם צווי לפי שעם היות שכבר יבואו צוויים תדירים בל' אמירה הנה הם יחדו השמות ההם כפי חמרי הנבואות ותכליותיהם:

24 כד

והז' שיהיה חומר הנבואה והשפע דברים מפורשים לא מהתוכחה שכינו בשם הטפה ולא מהספור שכנו בשם דבור ולא מהמעשים שיעשו לשעתן שכינו בשם אמירה ולא מהמצות התדיריות שכינו בשם צווי אלא מהגדת העתידות שתבא בדברים מפורשים והמין הזה כינו בשם משא כי הנה כמו שהודעת העתיד ע"י צורות כינו בשם חזון ככה אותה ההגעה בדברים מפורשים כינו בשם משא מלשון וה' נשא עליו את המשא הזה. והח', שיהיה חומר הנבואה התודעות והתחכמות הנביא בדברים האלקיים ולפי שזה יהיה פעמים במשלים מבוארי הפתרון כמראת ישעיהו שזכרתי לכן כינו זה המין בשם משל. והט', שיהיה ג"כ חומר הנבואה התודעות להחכים לנביא אבל יהיה באופן עמוק קשה ההבנה וזה המין כינו בשם חידה לפי שיצטרך חדוד השכל בהבנתה. והי', הוא שיהיו חומר הנבואה ג"כ התודעות אבל לא שיהיה משל או חידה כי אם בלשון צח מבואר והמין הזה כינו בשם מליצה מפני ביאורה מלשון כי המליץ בינותם (בראשית מב, כג), הנה א"כ גם כפי הדרך הזה מהפי' אין סתירה על מה שביארתי מהיות סוגי לשונות הנבואה ג' מדבריהם ז"ל באותו מאמר לפי שהם כוונו במאמרם לבאר חמרי הנבואה ועניניה, והותרו א"כ גם כפי זה ד' הספקות אשר העירותי כפי מה שזכרתי למעלה אבל הפי' הא' כפי ענין המאמר הוא יותר נכון אצלי. והיוצא מזה כולו אמתת מה שבארתי מהיות התחלות ספרי הנבואות כפי ג' סוגי לשונות הנבואה וזו היא החקירה הג':

25 כה

החקירה הרביעית מה היה שמשנים עשר הנביאים האלה קצתם נתיחסו לאבותיהם והם חמשה הושע בן בארי יואל בן פתואל יונה בן אמתי צפניה בן כושי זכריה בן ברכיה, וקצתם לא נתיחסו לאבותם והם ז' עמוס עובדיה מיכה נחום חבקוק חגי מלאכי, וידוע שלכולם היו אבות ולמה א"כ לא נתיחסו כולם אליהם אבל תשובת זה מבוארת אם מדרך הסברא ואם מקבלת חז"ל, אם מדרך הסברא לפי שהתיחסות הנביאים אל אבותיהם מבואר נגלה הוא שלא היה להיותם נכרים ונודעים לדורות מי המה אלא כיון שאותם אבותיהם לא היו יותר ניכרים ויותר מפורסמים מהם ולכן השכל יורה שלא נתיחסו אל אבותיהם אותם שנתיחסו כי אם מפני שהיו אותם האבות נכבדי ארץ אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת ולכן לכבוד הנביא שהיה בן איש חיל נתיחס לאביו לפרסם מעלתו, ואותם שלא היו אבותיהם באותה מדרגה מהכבוד לא הוצרך הכתוב להתיחס אליהם כי אין יחוס האבות דבר הכרחי לצורך הנבואה כי אם לכבוד הנביא כי הנה כתר התורה והנבואה אינו ככתר הכהונה והמלכות שלא יחול כי אם בשבט מיוחד ומשפחה מיוחדת אבל דבר ה' ונבואתו תחול על הישר הולך יהיה מאיזה שבט או משפחה שיהיה, ואולי היה גם כן בשמות אותם האבות שנזכרו בכתוב הוראת מה על שלמות הנביא כפי שתופי אותם השמות, כי הנה הושע נקרא בן בארי להגיד שהיה אביו באר הידיעה באר החכמה מקור מים חיים בתורה וכבר דרשוהו כן חכמים זכרונה לברכה כמו שיתבאר, ונקרא יואל בן פתואל לפי שניבא על התבואה כאילו היה פתו ולחמו בנבואתו מהאלקים, וכן יונה מפני אמות ייעודיו ונבואתיו ושלא נפל מכל דבריו ארצה וגם במה שקרא על נינוה כמו שכתוב בנבואתו נקרא בן אמתי, ואמנם צפניה ששמו מורה על היותו יודע מצפוני הש"י וסודותיו בעבור שלא מצא הכתוב בשם אביו שהיה נקרא כושי הוראה נכבדת יחסו עוד לאבותיו הראשונים בן גדליה בן אמריה בן חזקיהו להודיע גדולת השגתו וקדושת אמריו וחוזק נבואתו, וכן זכריה יחסו הכתוב לברכיה אביו להגיד שברכת ה' והשפעתו היתה חלה עליו, אמנם שאר הנביאים בשלא נמצאו ולא היו בשמות אבותיהם אותם ההוראות הטובות לכבדם בם לא נתיחסו אליהם זה מה שיורה עליו ההיקש הראוי.

26 כו

אמנם חז"ל קבלו שכל נבי' שניתיחס לאביו ולשאר אבותיו היו ג"כ נביאים כמוהו ואשר לא נתיחס לאבות הוא היה נביא והם לא היו נביאים עד שמפני זה אמרו שפתואל הוא היה שמואל. אלא שזה רחוק אצלי כמו שיתבאר, ואפשר שמפני זה אמר עמוס לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי להגיד שלא ירש הנבואה מאבותיו כשאר הנביאים שנתיחסו לאבות וגם הוא לא היה מכין עצמו לנבואה ומתבודד בה כי עסוק היה במלאכתו תמיד אבל הש"י בחר בו ומשחו לנביא וכמו שית', ואינו רחוק שנאמר שבעבור שהיה בדורו של הושע אדם אחר שהיה נקרא הושע כמוהו וכן בדור של יואל ויונה וצפניה וזכריה הוצרך הכתוב ליחסם לאבותיהם כדי להבדילם משאר אנשים הנקראים ג"כ כשמותיהם אמנם שאר הנביאים בעבור שלא היו בדורותיהם אנשים אחרים מאותם השמות לא נצרכו אל אותו ההבדל ולזה לא נתיחסו אל אבותיהם ודי בזה בחקירה הרביעית:

27 כז

החקירה החמישית בידיעת הסיבה למה זה משנים עשר נביאים האלה שלשה מהם פירוש הכתוב מאי זה ארץ היו שהם עמוס שהיה נולד בנו קדים מתקוע ומיכה המורשתי שהיה ממרשה ונחום האלקושי שכפי מה שתרגם יונתן היה מעיר אלקוש, ובשאר הנביאים האלה כולם לא זכר הכתוב דבר מארצותם ועריהם וכן בישעיהו וביחזקאל לא זכר ארצותם ובירמיהו זכר שהיה מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין, ואם היו שנתיחסו עמוס ומיכה ונחום וירמיה אל עריהם לדעת מאיזה שבט היו תשאר השאלה למה לא הודיע הכתוב בשאר הנביאים גם כן שבטם ונחלתם אף כי בירמיהו לא היה צריך לזכור שהוא מענתות לענין השבט כי אם בלבד שהיה כהן כמו שנאמר יחזקאל בן בוזי הכהן וגם נחום אף על פי שביאר הכתוב שהיה אלקושי לא ידענו שבטו ולא מנחלת אי זה שבט היה אלקושי כמו שידענו ממרשה שהיתה בנחלת בני יהודה, ואמנם עמוס לא קראו הכתוב תקועי כמו שקרא את מיכה המורשתי ואת נחום אלקושי אבל אמר שהיה נוקד בנוקדים מתקוע שהיתה עיר בנחלת אשר, ומה שיראה לומר בסבת כל זה הוא אחד משלשה דברים אם שהיו בדור עמוס אדם אחר נקרא עמוס כמוהו וכן בימי מיכה ונחום וכן כשזכר הכתוב נבואותיהם בעבור שלא זכר אבותיהם ליחסם אליהם הוצרך ליחסם אל עריהם כדי להבדילם משאר האנשים הנקראים גם כן בשמותיהם ולכן לא תמצא יחוס הארץ כי אם במקום שאין יחוס האב זולתי בירמיהו שזכר הכל בו לסבה אחרת כמו שיתבאר, והטעם השני הוא שזכרון הארץ היה מפני ענין הנבואה כי בעבור שעמוס אמר לו אמציה כהן בית אל חוזה קום ברח לך אל ארץ יהודה ואכול שם לחם ושם תנבא והוא השיבו לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי וגומר, לכן העיד הכתוב בתחלת נבואתו שהוא היה בנוקדים מסכים למאמריו כי בוקר אנכי ושהיה מתקוע עיר נחלת אשר ולכן אמר לו אמציה ברח לך אל ארץ יהודה לפי שהיה מארץ השבטים כי אילו היה עמוס מארץ יהודה לא היה צריך לומר לו ברח לך אל ארץ יהודה, גם כי כבר זכרו חכמים זכרונם לברכה (מנחות פה, ב) שתקוע היתה עיר החכמה מפני שהיו רגילים בשמן ושלזה שלח שם יואב לקחת האשה החכמה על ענין אבשלום (שמואל ב' יד, ב) ויראה שהיתה יושבת בהר כמו שנאמר (ירמיה ו, א) ובתקוע תקעו שופר כי מדרך הצופה התוקע בשופר לעמוד בהר גבוה ותלול כדי שיראה מרחוק וישמיע קולו היטב ואנשי ההר כבר זכרו הטבעיים שהם בעלי חכמה מדינית פקחים ביותר וכמו שיראה מענין עמוס ותשובתו לאמציה.

28 כח

הנה מפני זה כולו ביאר הכתוב שהיה עמוס מתקוע לא ליחסו אל השבט כי לא נתברר מהכתוב תקוע באיזו נחלה היה עד שכתב האפד בפירוש פרשת התקועית שהיה בנחלת בנימין ולא בנחלת אשר, וגם חכמי הנוצרים כתבו שתקוע היה ששה מילין סמוך לבית לחם יהודה, כי אם להודיע שהיה טבעו כפי ארצו יועץ וחכם חרשים, ואמנם מיכה ביאר הכתוב שהיה מורשתי מעיר מרשה שהיתה בנחלת בני יהודה והוצרך להזכיר זה לפי שהוא עשה קינה על כל עיר ועיר מערי יהודה כל אחת בשמה כמו שנאמר (מיכה א, יא - טו) עברי לכם יושבת שפיר לא יצאה יושבת צאנן כי חלה לטוב יושבת מרות כי ירד רע מאת ה' לשער ירושלם רתום המרכבה לרכש יושבת לכיש וגומר עוד היורש אביא לך יושבת מרשה, ומפני שהרבה לנבא על כל ערי ארצו אשר נקבו בשמות לכן הוצרך הכתוב להודיענו בתחלת נבואתו שהיה ממרשה ושטטה מחשבתו באבדן מולדתו ולכן ניבא הרבה עליה, אמנם נחום נקרא לדעתי אלקושי לא מפני ארצו ועירו כי הנה לא נזכרה בספר יהושע עיר שתקרא אלקוש אבל ענינו מלשון לקש שענינו אחור הדבר ועיכובו כמו שזכרו המדקדקים ולזה נקרא מלקוש המטר היורד באחרונה, וכבר כתב יונתן שנחום ניבא על נינוה אותה נבואה שניבא עליה יונה בן אמתי וכמו שיתבאר בנבואתו, ולפי שהיה נחום אחרון בנבואה ההיא לכן נקרא אלקושי. ואמנם ירמיהו גילה הכתוב קדושתו אם באמרו שהיה בן חלקיהו הכהן הגדול איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד אשר מצא ספר התורה, ואם שהיה מן הכהנים אשר בענתות שהיו קרובים לירושלם ותמיד היו משמשים בבית המקדש כי ארץ בנימין סמוכה לירושלם היתה, ומפני זה כולו נאמר לו בטרם אצרך בבטן (ירמיה א, ה) וגומר, הנה אם כן לא ביאר הכתוב בשום נביא מאלה ארצו ומולדתו כדי ליחסו לשבטו כי אם לצורך הנבואה וענינה.

29 כט

והטעם השלישי הוא מדברי חז"ל שאמרו במסכת מגילה (טו, א) כל נביא שלא נזכר שם עירו בידוע שהוא מירושלם ובא הכתוב להעיד שמציון תצא תורה ודבר ה' ונבואתו מירושלם (מיכה ד, ב) בעבור שהיתה השכינה בבית המקדש והוא היה מקור השפע לכל הנביאים, ולכן גילה הכתוב שרוב הנביאים היו מירושלם כיון שלא נזכר שם עירם ושהנביאים שהיו מעיר אחרת מספר היו ונער יכתבם כאילו תאמר עמוס ומיכה לא זולתם כי ירמיהו היה מכהני השם ית' משרת בבית אלקיו ותמיד היה מושבו בירושלם ושם ניבא, אבל כבר יפול על מאמרם זה ספק והוא שהנה הושע לא נזכר שם עירו ועם כל זה לא נוכל לומר שהיה מירושלם כי היה בן בארי נשיא לראובני כמו שהם ז"ל אמרו בפסיקתא (פסיקתא רבתי הוספה ג) וכמו שיתבאר, וכן יונה לא נזכר בו שם עירו ועם כל זה לא היה מירושלם כי הוא היה מגת החפר בנחלת זבלון, אבל היתר הספק הזה אינו ממה שיקשה לפי שעם היות הנביאים האלה מאותם השבטים וארצות ההנה נראה שנתישבו בירושלם ומפני דירתם וישיבתם שמה נחה עליהם הרוח ואם כן כפי דירתם וישיבתם מירושלם היו עם היות שהיו משבטים אחרים זולת יהודה. ויצא מכל זה שלא נזכרו באותם הנביאים המעטים שמות עריהם להודיע שבטיהם כי אין אנחנו צריכין לדעת הנביאים מאיזה שבט היו ודי לנו שנדע שהם כולם בני אל חי אבל נזכר זה בהם לצורך נבואותיהם או להודיע מעלת ירושלם וזו היא החקירה הה':

30 ל

החקירה השישית בידיעת הסבה למה זה מכל שנים עשר הנביאים האלה לא כינה אותם הכתוב בשם נביאים בתחלת נבואותיהם כי אם שלשה והם חבקוק שנאמר המשא אשר חזה חבקוק הנביא וחגי שנאמר בשנת שתים לדריוש וגומר היה דבר ה' ביד חגי הנביא וזכריה שנאמר בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש היה דבר ה' אל זכריה בן ברכיה בן עידו הנביא אם היה שנפרש הנביא שבא בסוף הפסוק על זכריה כי אם היה חוזר אל עידו לא ישארו בשם נביאים כי אם חבקוק וחגי, ושאר הנביאים כולם הושע ויואל ועמוס ועובדיה ויונה מיכה ונחום וצפניה וזכריה ומלאכי וגם ישעיהו וירמיהו ויחזקאל שכולם היו נביאי ה' לא תארם הכתוב בשם נביאים זולתי חבקוק וחגי או זכריה גם כן אם נמנהו עמהם, ומי יתן ואדע מה היתה הסבה בזה כי הנה לא מצאתי לחכמים הקדושים וגם לא למפרשים בזה דבר קטן או גדול. ואשר אחשבהו אני בתשובת זה הוא שכינה הכתוב את חבקוק בשם נביא בעבור שהיה אפשר שיחשב מנבואתו היותה ממדרגת רוח הקדש אשר זכר הרב המורה שאינה נבואה גמורה לפי שלא נאמר בה דבר ה' אשר היה אל חבקוק או ויהי דבר ה' אל חבקוק כמנהג שאר הנבואות וגם לא נאמר בה כה אמר ה' ולא גם כן נאם ה' שהוא הלשון המורגל בפי הנביאים להעיד על מה שיאמרו כי דבר ה' הוא, ועוד ששאר הנביאים להורות שדבריהם היו מה' היו מדברים בשם ה' והדברים בשמו מעידים שהם נבואה אמתית אמנם בחבקוק לא נמצא דבר מזה לא ויהי דבר ה' או דבר ה' אשר היה ולא כה אמר ה' ולא נאם ה' ולא גם כן הדברים בשמו ית' כי הם כולם בשם חבקוק עד אנה ה' שועתי למה תראני און הלא אתה מקדם ה' אלדי, ושאר הפסוקים כולם הם כמספר דברי עצמו כאדם מתלונן ומתרעם על הצלחת נבוכדנאצר וחרבן ישראל והוא ע"ד מזמור ע"ג שעשה אסף אך טוב לישראל אלקים לברי לבב שבאותו לשון עצמו התרעם על הצלחת הרשעים, ועם היות שאמר חבקוק על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור ואצפה לראות מה ידבר בי וגו' ויענני ה' ויאמר כתב חזון וגו' לא יתחייב מזה שהיו דבריו נבואה גמורה אבל שהוא עשה תלונתו והשיב עליה כפי דרכי ה' ומדותיו שאע"פ שנבוכדנצר היה עתה מצליח במעשיו הנה תהיה מהרה אחריתו להכרית, והוא ע"ד מ"ש דוד בתהלותיו (תהלים צב, ו - יד) מה גדלו מעשיך ה' וגו' איש בער לא ידע וגו' בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד ואמר ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני צדיק כתמר יפרח וגו', ואין הכונה ששמעה אזנו נבואת ה' ודברו כי אם שהיה דבר זה מלומד מהנביאים, וכן אמר במזמור פ"ה (פסוק ט) אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום וגו', ולא נאמר עכ"ז שהיה דוד נביא כי אם מדבר ברוה"ק ולכן היה ספרו מכלל הכתובים ולא מכלל הנביאים כמו שזכר הרב המורה בפרק ארבעים וחמשה חלק שני, כך היה אפשר לומר שהיו דברי חבקוק ממדרגת רוה"ק שזכר הרב המורה לא ממדרגת הנבואה. הנה להסיר המחשבה הכוזבת הזאת העיד הכתוב בתחלת ספרו המשא אשר חזה חבקוק הנביא כאילו העיד שדברי חבקוק היו נבואה גמורה ומשא אשר חזה על נבוכדנצר ושהוא היה נביא באמת עם היות דבריו באופן תלונה כאדם המתלונן ובסופן בלשון תפילה על שגיונות על היותם נביאים ומדרגתם נבואה גמורה לא הוצרך הכתוב להעיד בהם שהיו נביאים.

31 לא

אמנם חגי אומר שלא זכר הכתוב שהיה נביא מאותה סבה שזכרתי בחבקוק כי אם לסבה אחרת והיא כמו שזכר החבר לכוזר הנבואה לא נמצאה לנביאים כי אם בא"י לפי שהיה ממשפט אלהי הארץ הנבואה והדביקות, ולכן אדוננו משה בשירת האזינו סיפר מחסדי ה' לעמו שבהיותם בארץ דבקה בהם השגחתו ונבואתו שלא היה ראוי שתמצא בחו"ל כמ"ש (דברים לב, י) ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון ועם כל זה יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו. וכבר הוקשה לחז"ל (מו"ק כה, א) איך ניבא יחזקאל בחו"ל ואמר (יחזקאל א, ג) היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן חוזי הכהן היה מה שכבר היה כי בעבור שהתחיל להנבא בארץ התמידה נבואתו גם אח"כ, וכן היה הענין בירמיהו שמפני שהתחיל להנבא בארץ ניבא ג"כ אח"כ לבני הגולה ועוד בארו אחרוני המחברים הסבה בזה והיא שבהיות ארון ברית ה' ולוחות העדות בבית המקדש בירושלם היתה שמה השכינה ומשם היה מקור נפתח להורדת השפע הנבואיי על האנשים הראויים אליו ומשם רואה דעה והשכל ונבואת כל חוזה וכמו שנרמז באומרו ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים כי משם היה השפע הנבואיי עד שמפני זה היו רוב הנביאים אנשי ירושלם כמו שבארתי בחקירה הששית, אמנם אחר שנחרב בית המקדש ונסתלקה השכינה מביניהם רחק מהם מנחם משיב נפשם ומפני זה גם נביאיה לא מצאו חזון מה', כי הנה עם היות שבדורות הראשונים היו נביאים כאילו תאמר נח ושם ועבר והאבות הנה היה השפע מגיע אליהם להשלים עצמם בלבד ולא היו נביאים שלוחים להשלים את העם לקרא בני אדם ולהישירם, כי כמו שזכר הרב המורה בפרק שלשים ושמונה ובפרק ארבעים חלק שני השפע הנבואיי שהיה נשפע על הראשונים היה מעט וקצר להשלים עצמם בלבד, ואחרי שבא אדון הנביאים ופתח בנבואה ובשפע פתח גדול והמשכה עצומה היו משם והלאה הנביאים כולם במדרגה יותר עליונה מהשפע עד שהיו כל הנביאים שלוחי ה' אל עמו לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד ולא היתה אותה מדרגה מהנבואה והחזון נפרץ ביניהם כי אם באמצעות הארץ והכרובים והשכינה שהיתה בינותם, ומפני זה לא היתה נבואה בזמן בית שני לפי שלא היה ביניהם הארון ולא שבה השכינה למושבה, וכאשר רצה הקב"ה לזכות את אנשי בית שני והעמיד להם שלשה נביאים לשעתם כדי להחזיק בידיהם בבנין הבית ולגלות אזנם במה שיהיה אחר כך כמו שיתבאר הוצרך הכתוב להודיע בראשון מהם שהיה חגי שהיה נביא, ולכן תמצא בדבריו לא פעם אחת בלבד כי אם חמשה פעמים שהיה חגי לנביא לפי שהיה הדבר הזה נס מופלא שינבא אדם בהסתלק הארון והשכינה מביניהם ולכן הוצרך הכתוב להעיד פעמים רבות שנביא היה ורוח ה' דיבר בו ומלתו על לשונו, ואמר גם כן ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' לעם לאמר אני אני אתכם נאם ה'. ראה כמה מההודעות והעדות עשה הכתוב הזה לאמת שהיה נביא גמור.

32 לב

ואם אמת היה הדבר שכתב יוסף בן גוריון שכאשר הושלך דניאל לגובא די אריותא אמר השם אל חבקוק שהיה מוליך ארוחתו לפועלים שהיו בכרמו להאכיל את דניאל, ושהוליכו מא"י לבבל שם על דרך נס והשיבו לא"י לכרמו בשעה חדא, הנה א"כ חבקוק בזמן דניאל אחר החרבן ולכן התרעם על ענין נבוכדנצר, ומפני היות נבואתו אחר החרבן נוכל לומר גם כן שהוצרך הכתוב להעיד שהיה נביא להיות קשה להאמין שתבואהו הנבואה מחדש אחר חרבן בית המקדש, אבל הדבר הזה שכתב יוסף בן גוריון הוא רחוק אצלי כמו שיתבאר במקומו.

33 לג

ואמנם זכריה ומלאכי כבר נוכל לומר שמאותה סבה שזכרתי בחגי רוצה לומר מפני שהיתה נבואתם אחרי חרבן בית המקדש וגניזת הארון והסתלקות השכינה דבר ירחיקהו השכל האנושי הוצרך הכתוב להעיד בזכריה גם כן שהיה נביא כי אחרי שאמר בן ברכיה בן עידו אמר על זכריה הנזכר מלת הנביא להעיד שגם זכריה ניבא אז, אבל במלאכי כי לא נאמר הנביא לפי שהמלאך הוא שם נרדף לנביא כל נביא הוא מלאך כמו שכתב הרב המורה וכמו שאמר ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' ולכן נקרא מלאכי כאילו אמר שלוחי או ניבאי, והנה יתבאר באותה נבואה שעל זה נאמר הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני רוצה לומר על הנביא עצמו שנקרא מלאכי, ולפי שאותו שם מלאכי מורה על הנבואה שנקראה מלאך השם בייחוד להיותו אחרון שבנביאים לכן לא הוצרך לומר בו הנביא, וכבר יתבאר באותה נבואה שהיה דעת חכמים זכרונה לברכה (מגילה טו, א) שמלאכי זה עזרא ואחרים אמרו שהוא היה מרדכי ולדעתם לא נקרא מלאכי כי אם מפאת נבואתו ולדעת מי שאמר שהיה מלאכי שמו ויאמר גם כן שמה שנאמר בזכריה הנביא חוזר לעזרא לא לזכריה עצמו, אפשר להשיב בדבר הזה שבעבור שהיה חגי הראשון מהנביאים שניבאו בבית שני הוצרך הכתוב להעיד בענינו שהיה נביא מפני שהיתה נבואתו כנגד השרשים הנבואיים כמו שזכרתי, ולא הוצרך להודיעו עוד בזכריה ומלאכי לפי שאמר שנעשה הנס פעם אחת נעשה פעמים אחרים ברצון השם, וכבר נאמר כזה בענין שמואל ויוסף ה' להראה בשילה כי נגלה ה' אל שמואל בשילה בדבר ה' שכמו שפירשתי שם ענין הכתוב היה שעם היות שקודם לכן בזמן עלי דבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ הנה אחר שגדל שמואל וה' היה עמו הוסיף ה' להראה בשילה לשאר הנביאים בדבר ה' ונבואתו לפי שכבר נגלה אל שמואל, וכן היה הענין בחגי שאחרי שהיה דבר השם אתו בהיות ביתו חרב שהיה בו הקושי העצום לחול נבואה בשום אדם שמפני זה הוצרך הכתוב להעיד בו שהיה נביא באה גם כן הנבואה אל זכריה ואל מלאכי ולא הוצרך לומר בהם כן כמו שנאמר בראשון אשר פרץ הגדר: הנה התבאר מזה למה בנביאים האלה בייחוד אמר הכתוב שהיו נביאים והיא החקירה השישית:

34 לד

החקירה השביעית בידיעת הסבה למה בכל שנים עשר נביאים האלה לא קרא הכתוב אחד מהם ספר כי אם נבואת נחום שאמר משא נינוה ספר חזון נחום האלקושי, וידוע שנבואות שאר הנביאים כולן היו ספרים בפני עצמן עם היות שחוברו לקטנותם ונעשו כולם ספר אחד ונבואת נחום היא מהיותר קטנות ומה ראה הכתוב אם כן לכנות אותה בשם ספר ולא עשה כן בנבואת הושע ועמוס ומיכה וזכריה שהן הגדולות מהן. והנ"ל בתשובת זה הוא ששאר הנביאים ספרו נבואותיהם כמו שראו אותן ונכתבו אותן הנבואות כפי מה שישמעו מפיהם וגם יונה שניבא על נינוה הלך שמה וקרא את הקריאה בפיו ובלשונו, אמנם נחום לא הלך אל נינוה ולא קראה שם נבואתו אבל כתבה על ספר ושלחה שם ומאותו הספר שנמצא נודע נבואתו ובעבור שנמצאה בספר אמר הכתוב משא נינוה ספר חזון נחום כי בספר נמצאה נבואתו זאת. וזו היה החקירה השביעית:

35 לה

והנה חז"ל מנו ספרי הקדש במספר כ"ד כמו שאמרו (שמו"ר מא, ו) מה כלה מתקשטת בכ"ד קשוטים אף תלמיד חכם צריך שיהיה בקי בכ"ד ספרים, והדבר הקשה לפי שהם מנו לעשות המספר הזה את ספר התורה בחמשה ספרים בהיותם לחלוק התורה ומונעים לכתוב ממנה מגלה והוצרכו למנות תרי עשר נביאים האלה ספר אחד, ואם היה הטעם בזה משום דאיידי דזוטרי מרכסי כמו שאמר בפרק קמא דבבא בתרא (יד, ב) ר"ל שלהיותם ספרים קטנים היה אפשר שיאבד אחד מהם ולפיכך חברום יחד, הנה לפי זה הטעם היה ראוי שימנו גם כן חמש מגלות בספר אחד משום דזוטרן ומרכסן כי הנה הושע ועמוס מיכה וזכריה יותר ארוכים הם מרות ושיר השירים וקינות ולמה אם כן מנו המגלות בחמשה ספרים וי"ב הנביאים האלה מנו בספר אחד, אבל תשובת זה אצלי כך היא שהם זכרונם לברכה בחכמתם עשו חילוק בספרים אם כפי המחברים אותם ואם כפי עניני הספרים ההם בעצמם, כי הנה ספר ישעיהו נבדל מספר ירמיהו ומשאר ספרי הנבואות כפי המחברים והכותבים אותם וכן הוא בספרים אחרים, אמנם ספר התורה עם היות הכותב אחד הנה זכרונם לברכה בחמשה חומשיו כפי דרושיהם הבדל עצום כי היה הספר הראשון מספור הבריאה והסתעפות הדורות, והספר השני מיוחס לישראל ביציאתם ממצרים וקבלתם התורה ומעשה המשכן, והספר השלישי בתורת הכהנים ועבודת הקרבנות כוללת ונצחיית לאומה, והספר הרביעי הוא בספור מה שקרה להם בהיותם במדבר, והספר החמישי ממה שדבר משה ועשה בעת מותו, ולהיות חמשת הספרים האלה נבדלים בעניניהם מנאם חמשה אבל אסרו לקרוא בצבור בספר אחד מהם בלתי האחרים מפני הקדושה הנמצאת בכללותו ומפני כבוד הצבור.

36 לו

ואמנם חמש המגלות שערו בהם שני החלופים יחד אם חבור המחבר כאילו תאמר ששלמה חיבר שיר השירים וירמיהו חיבר מגלת קינות, ואם חילוף הדרוש כי ענין שיר השירים אינו כענין מגילת קינות, גם קוהלת אינו בדרושו ועניינו כענין שיר השירים אף על פי שהיה המחבר בשניהם אחד, וכן רות לא היה מטבע אחד מהאחרים כ"א מענין הספור שבימי השופטים, וכן אחשורוש, אמנם שנים עשר הנביאים האלה עם היותם מחברים מתחלפים ראו למנותם ספר אחד להיות כולם מטעם אחד כי כולם היו נבואות עתידות לגאולת ישראל ונקמתם מאויביהם מצורף אל התוכחה והישרת העם ואין בהם הפיכות הדרושים כמו שיש בחמש המגלות כי איכה בהפך שיר השירים, וראוי היה להיות כל ספרי הנבואות כולן אחד רוצה לומר ישעיהו וירמיהו ויחזקאל ושנים עשר הנביאים מהטעם הזה אלא שלהיות נבואות ישעיהו רבות וכן נבואות ירמיהו ויחזקאל הושם לכל אחד מהם ספר בפני עצמו כמו שהיו הנביאים המחברים נבדלים זה מזה, אבל שנים עשר הנביאים בהיות נבואותם קטנות והיה אפשר שיאבדו בנקל ובהיות כולן משתתפות בענינם והגדתם מהעתידות לכן מנו אותם ספר אחד.

37 לז

ואחרי כל הדברים והאמת האלה אשר הצגתי לפניך המעיין הנני בא אליך לפרש נבואות שנים עשר הנביאים האלה, ואתה ידעת שכבר פירשתי פרשיות מהן בספר משמיע ישועה אשר חברתי, אבל אפרש אותן כאן יותר בשלמות לפי שבאו שם הדברים כדי להשיב את האפיקורוס וראוי הוא שיתבררו ויתלבנו הדברים יותר במקומותיהם, ושערתי הנבואות בכל אחד מהספרים מהנביאים האלה כפי ענינם עם היות שבקצתם עשיתי פה שנוי מה ממה ששערתי אותם בספר משמיע ישועה לפי שהיה זה שם כפי ענין המאמר ההוא. והנה הקרה ה' אלקינו לפני בעיר הזאת פירוש הראב"ע לספר הזה אשר עם כל קיצורו שמחתי בו כי לא היה נמצא בארץ מולדתי לפי שהוא עשאן בעיר דרום ולא נתפשט עד ארצי אשר הוא בקצה המערב, וראיתי ממנו שהמובחרים והטובים מהפירושים שזכר רבי דוד קמחי מדבר הראב"ע לקחה עם היות שלא זכרם בשמו ואני איחס כל דבר לאומרו פן אהיה ממגנבי דברים, והנה לא אוכל להמלט מהרחבות הביאור בנבואות האלה לפי שהן חמורות בעניניהם וקשות המליצה מאד. וכלל א' אתן בידך יהיה לך מפתח גדול בהבנת הנבואות האלה והוא שרוב הנביאים האלה ניבאו על הגאולה העתידה לפי שמפני רחוקה ואורך הגלות יהיו בני אדם מתיאשים ממנה ולכך הוצרך יתברך להעמיד נביאים רבים מיעדים ומבטיחים עליה, וכן תמצא שרבים מהנביאים האלה ראו בנבואותיהם ממשלת ארבע המלכיות, וגם הנביאים אשר יעדו בפקידת בית שני תמצא שמיד היו מיעדים הגלות הבא אחריו והגאולה העתידה פעם היות שלא היה זה מענין אותן הנבואות היו מייעדין על העתיד ההוא אגב גררא וכל זה כדי לחזק ההבטחה ההיא ולסלק ממנה כל ספק. ואחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אבא להשערת הנבואות ופירושם בעזרת נותן חכמה מפיו דעת ותבונה:

38 לח

ספר הושע יש בהן חמש נבואות:

39 לט

הנבואה הראשונה תחלתה דבר ה' אשר היה אל הושע וגומר עד והוא יאמר אלקי: ויש בה ארבעה פרשיות. הראשונה דבר ה' אשר היה. השנית והיה מספר בני ישראל. השלישית והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי. הרביעית והיה ביום ההוא אענה נאם ה'. וכוונת הנבואה הזאת ליעד על גלות בני יהודה וירושלם ועל פקודת בית שני ועל הגאולה העתידה:

40 מ

הנבואה השנית תחלתה ויאמר ה' אלי עוד לך אהב אשה וגו' עד ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים והיא פרשה אחת. והכוונה בה ליעד מה שיקרה לישראל בגלות שאף בהיותם בארץ אויביהם לא יסלק מהם השגחתו וגם הם בהיותם שמה לא יעבדו אלהים אחרים ובאחרית גלותם ישובו ויבקשו את ה' ואת דוד מלכם:

41 מא

הנבואה השלישית תחלתה שמעו דבר ה' בני ישראל וגומר עד יאכלם חדש את חלקיהם ויש בה שתי פרשיות. הראשונה שמעו דבר ה' בני ישראל. השנית שמעו זאת הכהנים. והכוונה בנבואה הזאת היא להוכיח את בני ישראל ומלכות אפרים על עונותיהם בינם לחבריהם ובינם למקום בע"ז ולהוכיח גם כן כהניהם ונביאי השקר אשר להם ויעדם בעונש אשר ישיגם על זה:

42 מב

הנבואה הרביעית תחלתה תקעו שופר בגבעה וגומר עד כענבים במדבר. ויש בה ארבעה פרשיות. הראשונה תקעו שופר בגבעה השנית כרפאי לישראל השלישית אוי להם כי נדדו ממני. הרביעית אל תשמח ישראל. והכוונה בנבואה הזאת היא להוכיח את ישראל ואת יהודה על העבירות שהיו ביניהם מגלוי עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה וליעד צרותיהם קודם גלותם ובגלותם ואחר גלותם:

43 מג

הנבואה החמישית תחלתה כענבים במדבר מצאתי ישראל וגומר עד סוף הספר. יש בה חמשה פרשיות. הראשונה כענבים במדבר. השנית גפן בוקק ישראל. השלישית סבבוני בכחש. הרביעית צרור עון אפרים. החמישית, שובה ישראל. והכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להוכיח את מלכות אפרים על הניאוף שהיה בתוכם ועל העגלים שהיו עובדים וייעדם בעונשים שיבואו עליהם משכולם מבניהם ושיפלו ביד אויביהם אשר קראו לעזרה:

44 מד

ספר יואל ויש בו שתי נבואות:

45 מה

הנבואה הראשונה תחלתה דבר ה' אשר היה אל יואל וגומר עד והיה ביום ההוא אשפוך את רוחי. ויש בה ארבע פרשיות. הראשונה דבר ה' אשר היה אל יואל. השנית חגרו וספדו הכהנים. השלישת תקעו שופר בציון והריעו. הרביעית תקעו שופר בציון קראו צום. והכוונה בנבואה הזאת אצלי היא ליעד על ממשלת ארבע המלכיות שהרעו לישראל שמשלו בירושלם ולקונן עליו:

46 מו

הנבואה השנית תחילתה והיה אחרי כן אשפוך את רוחי וגומר עד סוף הספר. ויש בה שלשה פרשיות. הראשונה והיה אחרי כן אשפוך את רוחי. השנית קראו זאת בגוים. השלישית והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס. והכוונה בנבואה הזאת היא באמת ליעד על הגאולה העתידה וקבוץ הגליות וייעד על זה שנים עשר ייעודים טובים:

47 מז

ספר עמוס ויש בו ארבע נבואות:

48 מח

הנבואה הראשונה תחלתה דברי עמוס וגומר עד שמעו את הדבר הזה פרות הבשן ויש בה אחד עשר פרשיות. הראשונה דברי עמוס. השנית כה אמר ה' על שלשה פשעי דמשק. השלישית כה אמר ה' על שלשה פשעי עזה. הרביעית כה אמר ה' על שלשה פשעי צור. החמישית כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום. הששית כה אמר ה' על שלשה פשעי עמון. השביעית כה אמר ה' על שלשה פשעי מואב. השמינית כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה. התשיעית כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל. העשירית שמעו את הדבר הזה אשר דבר ה' עליכם. האחד עשר לכן כה אמר ה'. והכונה בנבואה הזאת היא ליעד על חרבן עשרת השבטים וגלותם ועשה טענתו משאר האומות כמו שיתבאר:

49 מט

הנבואה השנית תחלתה שמעו את הדבר הזה פרות הבשן וגומר עד כה הראני ה' והנה יוצר גובי. ויש בה שמנה פרשיות. הראשונה שמעו את הדבר הזה פרות הבשן. השנית לכן כה אעשה לך. השלישית שמעו את הדבר הזה אשר אנכי נושא עליכם קינה. הרביעית כה אמר ה' לבית ישראל. החמישית לכן כה אמר ה' אלקי הצבאות. הששית הוי המתאוים את יום ה'. השביעית הוי השאננים בציון. השמינית כי הנה ה' מצוה. והכוונה בנבואה הזאת היא גם כן להוכיח וליעד בעונשי בני אפרים בפני עצמם ובני יהודה בפני עצמם וזכר התראות שעשה בהם הקדוש ברוך הוא ולא שמעו:

50 נ

הנבואה השלישית תחלתה כה הראני ה' אלקים והנה יוצר גובי וגומר עד הלא כבני כושיים ויש בה אחד עשר פרשיות. הראשונה כה הראני ה' אלקים והנה יוצר גובי. השנית כה הראני ה' אלקים והנה קורא לריב. השלישית וישלח אמציה. הרביעית ויאמר אמציה אל עמוס. החמישית ויען עמוס. הששית לכן כה אמר ה' אשתך. השביעית כה הראני ה' אלקים והנה כלוב קיץ. השמינית שמעו זאת השואפים. התשיעית והיה ביום ההוא. העשירית הנה ימים באים. האחד עשר ראיתי את ה' נצב על המזבח והכוונה בנבואה הזאת היא לבאר שהקדוש ברוך הוא התרה בישראל בשלחו עליהם שפטיו הרעים ולא שמעו ולא שבו אליו אבל היו מואסים נביאיו ולכן ייעד על חרבנם:

51 נא

הנבואה הרביעית תחלתה הלא כבני כושיים וגומר עד סוף הספר. ויש בה שתי פרשיות. הראשונה הלא כבני כושיים. השנית הנה ימים באים והכוונה היא להודיע שיש לבני ישראל יתר שאת ויתר עז גם בענין ענשם כשהם חטאים מכל שאר האומות לפי שהם לא יבאו לידי השמד כללי כשאר האומות:

52 נב

ספר עובדיה ויש בו נבואה אחד ופרשה אחת מראש הספר עד סופו. והכוונה בו היא ליעד על חרבן אדום שיהיה לעתיד לבוא:

53 נג

ספר יונה ויש בו שתי נבואות:

54 נד

הנבואה הראשונה תחלתה ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי וגומר עד ויהי דבר ה' אל יונה שנית. ויש בה שתי פרשיות. הראשונה ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי. השנית ויאמר ה' לדג. והכוונה בנבואה הזאת היא לספר ענין יונה ואיך השליכוהו לים ובלעו הדג והנס שנעשה לו במעיו והתפלה שהתפלל:

55 נה

הנבואה השנית תחלתה ויהי דבר ה' אל יונה שנית עד סוף הספר. ויש בה שתי פרשיות. הראשונה ויהי דבר ה' אל יונה שנית. השנית ויאמר ה' ההיטב חרה לך. והכוונה בנבואה הזאת ספור התשובה שעשו אנשי נינוה ומה שקרה ליונה מן הקיקיון ומה שנאמר לו עליו:

56 נו

ספר מיכה ויש בו שלשה נבואות:

57 נז

הנבואה הראשונה תחלתה דבר ה' אשר היה וגומר עד והיה באחרית הימים ויש בה שש פרשיות. הראשונה דבר ה' אשר היה אל מיכה. השנית הוי חושבי און. השלישית לכן כה אמר ה'. הרביעית ואומר שמעו נא ראשי יעקב. החמישית כה אמר ה' על הנביאים. הששית שמעו נא זאת ראשי בית יעקב. והכוונה בנבואה הזאת להתרות בבני ישראל ובבני יהודה יחד לשוב מדרכיהם הרעים כדי שהקב"ה לא יסלק שכינתו מביניהם ולא ישחית הקטנים עם הגדולים מיעד על חרבן שומרון בכלל על חרבן ערי יהודה אחת לאחת:

58 נח

הנבואה השנית והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' וגומר עד שמעו נא את אשר ה' אומר קום ריב את ההרים. ויש בה ארבעה פרשיות. הראשונה והיה באחרית הימים. הב' ואתה מגדל עדר. השלישית ואתה בית לחם אפרתה. הרביעית והיה שארית יעקב. והכוונה בנבואה הזאת ליעד על הגאולה העתידה ומעלת בית המקדש בה והתאחדות האומה וחדוש מלכות בית דוד עליה:

59 נט

הנבואה השלישית תחלתה שמעו נא את אשר ה' אומר עד סוף הספר. ויש בה חמשה פרשיות. הראשונה שמעו נא את אשר ה' אומר. השנית קול ה' לעיר יקרא. השלישית אללי לי כי הייתי כאוספי קיץ. הרביעית זעף ה' אשא. החמישית רעה עמך בשבטך. והכוונה בנבואה הזאת היא לבאר שתמיד היו מחשבות השם להטיב לישראל ולכן בעת חטאתם הרבה בה פעמים רבות ושמפני זה אף על פי שנתחייבו גלות לא יעשה עמהם כלה בגלותם כי ישוב ירחמם כאב את בן ירצה:

60 ס

ספר נחום והוא כולו נבואה אחת. ויש בה ד' פרשיות. הראשונה משא נינוה. השנית כה אמר ה' אם שלמים. השלישית הנה על ההרים רגלי מבשר. הרביעית הוי עיר הדמים. והכוונה בנבואה הזאת ליעד על חרבן נינוה ראש מלכות אשור ועל סנחריב גבוריו ופרשיו תחת אשר החריבו את השבטים ואת ארצם:

61 סא

ספר חבקוק והוא כולו נבואה אחת מדובקת. ויש בה תשעה פרשיות. הראשונה המשא אשר חזה. השנית על משמרתי אעמודה. השלישית הוי בוצע בצע. הרביעית הוי בונה עיר בדמים. החמשית הוי משקה רעהו. הששית מה הועיל פסל. השביעית הוי אומר לעץ. השמינית תפלה לחבקוק. התשיעית הבנהרים חרה ה'. והכוונה בנבואה הזאת ליעד על השמד וחרבן זרע נבוכדנצר תחת אשר החריב בית ה' בירושלם ולהעיד על פקידת בית שני אבל שלא יהיה אז קץ הימין ואחרית הזעם כי זה יהיה אחרי כן שנים רבות ועליו התפלל:

62 סב

ספר צפניה והוא כולו נבואה אחת מדובקת. ויש בה שמנה פרשיות הראשונה דבר ה' אשר היה אל צפניה. השנית והיה ביום זבח ה'. השלישית והיה ביום ההוא נאם ה' קול צעקה. הרביעית והיה בעת ההיא אחפש. החמישית הוי יושבי חבל הים. הששית הוי מראה ונגאלה. השביעית רני בת ציון. השמינית ביום ההוא יאמר לירושלם. והכוונה בנבואה הזאת להודיע חרבן בית ראשון וגלות בני יהודה ושגם כן יהיה חרבן אחריהם בכל הגוים אשר נתנו חתיתם עליהם ויעד על פקידת בית שני ועל הגלות הארוך הבא אחריה ועל הגאולה העתידה באחרונה ושאז יקבלו כל העמים אמונת השי"ת:

63 סג

ספר חגי ויש בו חמש נבואות. ויש בכללן שמנה פרשיות. הראשונה בשנת שתים לדריוש. השנית ויהי כדבר ה' ביד חגי. השלישית כה אמר ה' צבאות שימו לבבכם. הרביעית וישמע זרובבל. החמשית ביום עשרים וארבעה לחדש בששי. הששית כי כה אמר ה' צבאות עוד אחת מעט היא. השביעית ויען חגי. השמינית ויהי דבר ה' שנית אל חגי. והכוונה בנבואות האלה להוכיח את העם על התעצלותם בבנין הבית ולזרזם עליו והודיעם עם זה שעוד יבא בית שלישי שיהיה יותר נכבד מכולם ויעד גם כן אל זרובבל במעלת זרעו:

64 סד

ספר זכריה ויש בו ארבעה נבואות:

65 סה

הנבואה האחד תחלתה בחדש השמיני וגומר עד ביום עשרים וארבעה והיא פרשה אחת. והכוונה בנבואה הזאת היא לדבר על לב ישראל שהיה השם חפץ ביקרם ושמה שעשה לאבותם מהגלות והחרבן היה לרוע מעלליהם ושהאל הוציאם מגלות בבל כדי לתת להם הכנה טובה בהיותם על אדמתם לעבדו ולדבקה בו באופן שתשוב השכינה לחול בתוכם:

66 סו

הנבואה השנית תחלתה ביום עשרים וארבע לעשתי עשר חדש עד ויהי בשנת ארבע לדריוש המלך ויש בה עשר פרשיות. הראשונה ביום עשרים וארבע לעשתי עשר חדש. הב' לכן כה אמר ה' שבתי לירושלם. הג' ואשא עיני וארא ד' קרנות. הד' ואשא עיני ואראה והנה איש ובידו חבל מדה. הה' כי אמר ה' צבאות אחר כבוד. הששית רני ושמחי בת ציון. השביעית ויהי דבר ה' אלי לאמר ידי זרובבל. השמינית ואשא עיני וארא והנה שתים נשים. התשיעית ואשוב ואשא עיני וארא והנה ארבע מרכבות. העשירי' ויהי דבר ה' אלי לאמר לקוח מאת הגולה. והכוונה בנבואה הזאת להודיע מה שיהיה על יהודה וירושלם בזמן בית שני מן הממשלות הנכריות ומה יהיה גם כן על אותן המלכיות והודיעו גם כן שכר יהושע הכהן הגדול וענין אנטיוכוס ובני החשמונאים והגאולה שתהיה באחרית הימים:

67 סז

הנבואה השלישית תחלתה ויהי בשנת ארבע לדריוש וגומר עד משא דבר ה' על ישראל ויש בה אחד ועשרים פרשיות. הראשונה ויהי בשנת ארבע לדריוש. השנית ויהי דבר ה' צבאות אלי. השלישית ויהי דבר ה' אל זכריה. הרביעית ויהי דבר ה' צבאות לאמר. החמישית כה אמר ה' שבתי לציון. הששית כה אמר ה' צבאות עוד ישבו זקנים. השביעית כה אמר ה' צבאות כי יפלא. השמינית כה אמר ה' צבאות הנני מושיע. התשיעית כה אמר ה' צבאות תחזקנה ידיכם. העשירית כי כה אמר ה' צבאות כאשר זממתי. הי"א אלה הדברים אשר תעשו. הי"ב ויהי דבר ה' וגומר צום הרביעי. הי"ג כה אמר ה' צבאות עד אשר יבאו עמים. הי"ד כה אמר ה' צבאות בימים ההמה. הט"ו משא דבר ה' בארץ חדרך. הט"ז גילי מאד בת ציון. הי"ז אל הרועים חרה אפי. הי"ח פתח לבנון דלתיך.

68 סח

הי"ט כה אמר ה' אלקי רעה את צאן ההרגה. העשרים ואומר אליכם אם טוב בעיניכם. הכ"א ויאמר ה' אלי עוד קח לך כלי רועה. והכוונה בנבואה הזאת היא לספר מה ששלחו לשאול שרי יהודה אשר בבבל מאת הכהנים והלוים שהיו בירושלם אם יבכו בחדש החמישי ומה שצוה השם לנביא שישיב על זה והייעודים והנבואות שראה מתיחסים לזאת התשובה והודיעו עם זה מה שיהיה בבית שני בקרב בני ישראל מהממשלות והשררות:

69 סט

הנבואה הרביעית תחלתה משא דבר ה' על ישראל וגומר עד סוף הספר. ויש בה שש פרשיות. הראשונה משא דבר ה' על ישראל. השנית ביום ההוא יגן ה'. השלישית חרב עורי על רועי. הרביעית הנה יום בא לה'. החמישית וזאת תהיה המגפה. הששית והיה כל הנותר מכל הגוים. והכוונה בנבואה הזאת היא ליעד מה שיהיה בסוף הגלות ואחרית הזעם מנקמת האומות שינבאו על ירושלם ושבאותה מלחמה יפול שר צבא ישראל ויספדו עליו ושיצרוף השם יתברך את ישראל כצרוף הכסף ובעת חושך צרתם עלימו יזרח ה' אור תשועתו ומשם עוד כל ימי הארץ תהיה ירושלם בטח:

70 ע

ספר מלאכי והוא כולו נבואה אחת מדובקת. ויש בה שמנה פרשיות. הראשונה משא דבר ה', השנית ואתם מחללים אותו. השלישית וזאת שנית תעשו. הרביעית הוגעתם ה' בדבריכם. החמישית חזקו עלי דבריכם. הששית אז נדברו יראי ה', השביעית כי הנה היום בא בוער כתנור. השמינית זכרו תורת משה עבדי. והכוונה בנבואה הזאת להוכיח את אנשי בית שני על מעשיהם הרעים אם בהקריבם בבית המקדש בעלי מומין ולחם מגואל ואם בלקחם נשים נכריות על נשותיהם והודיעם שהיו עתידים לתת את הדין אם בעולם הזה ואם בעולם הבא לימות המשיח ותחיית המתים: