Abarbanel on Amos
1:1א׳:א׳
1 א

הנבואה הראשונה תחלתה דברי עמוס וגומר עד שמעו הדבר הזה פרות הבשן. ויש בה י"א פרשיות: האחד, דברי עמוס. השנית, כה אמר יי' על שלשה פשעי דמשק. השלישית, כה אמר ה' על שלשה פשעי עזה. הרביעית, כה אמר ה' על שלשה פשעי צור. החמישית, כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום. השישית, כה אמר ה' על שלשה פשעי עמון. השביעית, כה אמר ה' על ג' פשעי מואב. השמינית, כה אמר ה' על ג' פשעי יהודה. התשיעית, כה אמר השם על שלשה פשעי ישראל. הי', שמעו את הדבר הזה. הי"א, לכן כה אמר השם. וראיתי לשאול בנבואה הזאת שש השאלות:

2 ב

השאלה הראשונה מה ענין אומרו אשר היה בנוקדים מתקוע, והנה לא מצאנו בשאר הנביאים שיספר הכתוב מה היה אומנותם ופועל ידיהם אבל יסתפק בזכירת שמו ופעם בייחוסו אל אבותיו או לארצו ולמה אם כן בעמוס מלבד שזכר ארצו שהיא מתקוע זכר עוד אומנותו שהיה מהנוקדים רוצה לומר שהיה רועה מקנה ומה ענין זה לענין נבואתו:

3 ג

השאלה השנית באומרו אשר חזה על ישראל כאלו לא חזה על יהודה ולא על שום אומה אחרת, ואין הדבר כן כי הוא ניבא גם כן על יהודה כמ"ש ה' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו ואמר על שלשה פשעי יהודה ואמר הוי השאננים בציון ואמר ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת ועל אומות אחרות ניבא ג"כ:

4 ד

השאלה השלישית בנבואות דמשק ועזה צר ואדום עמון ומואב אשר זכר, כי מה לו להקב"ה להודיע לנביא משפטי שאר האומות וחטאתיהם כ"ש שסיפר לו ענין ו' האומות האלה והשמיט אומות אחרות שהכעיסו יותר את ה' כאלו תאמר אשור שהגלה י' השבטים ובבל שהחריב את ירושלם וכן מצרים ורומי שהחריבו בית שני ויון ופרס ומדי ובכלל שאין לך אומה שלא עשתה עול וחמס לאומה אחרת בזמן מהזמנים ולמה א"כ ייחד ו' האומות האלו מבין השאר בספור משפטיהם:

5 ה

השאלה הרביעית במה שזכר ראשונה כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה ואחר כך אמר כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל, וידוע שחרבן יהודה וירושלם ע"י נבוכד נצר היה אחרי שגלו השבטים יותר מק"ל שנה ולמה אם כן נזכר האחרון יהודה הראשון וישראל באחרונה:

6 ו

השאלה החמישית מה זה שאמר בכל שמונת הנבואות האלה על שלשה פשעי כלומר ועל ארבעה לא אשיבנו האם כולם נשתוו במספר הפשעים של כל אחת מהן כי היו לה ג' פשעים והאריך להם הקב"ה עד הרביעי, ומה שאמרו במסכת יומא פרק יום הכפורים ונמשכו אח"ז המפרשים כמו שאבאר בפירוש הפסוקים הנה הוא באמת דבר קשה שיסבול הדעת שלא היו בדמשק ובעזה ובשאר האומות מלבד אלה שזכר כי אם ג' פשעים, ועוד שהעיקר חסר מן הספר שהיה לו לומר על שלשה פשעי פלוני אסלח או סלחתי וכיוצא בלשון זה ואיך בכל שמנה אלה נשמט מלזוכרו, אף כי אומרו לא אשיבנו לא יורה על העונש והיה לו לומר לא אעבירנו או לא אכפרנו או לא אקבלנו בתשובה, כ"ש שהדבר קשה שנאמר שינעול דרכי התשובה משום אדם, ונינוה יוכיח אם כן המאמר הזה הנאמר בנבואה הזאת ח' פעמים על שלשה פשעי פלוני ועל ארבעה לא אשיבנו בשוה תמיד הוא זר מאד, ובביאור הכתובים אזכור לך עוד דעות המפרשים וחולשתם:

7 ז

השאלה השישית שאתה תמצא שבכל האומות והמלכיות האלה אמר בענשם ושלחתי אש בפלו' ואכלה ארמנותיה או והצתי אש ואכלה ארמנותיה וכן ביהודה אמר ושלחתי אש ביהודה ואכלה ארמנות ירושלם אלא בישראל שלא אמר שליחות האש ואכילת הארמונות, וכבר כתבו המפרשים שהאש הנזכר בכל הנבואות האלה הוא חרב האויב שיחריב כולם כאש השורפת ולמה אם כן לא נזכר בישראל לענין האויב גם כן ושלחתי אש בישראל ואכלה ארמנו' שמרון: והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כולן:

8 ח

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להודיע שעמוס עם היותו בלתי מלומד בחכמה כי הוא היה בנוקדים אשר בתקוע נחה עליו רוח השם והשפעתו מציון אשר שם היה ארון האלקים מקור השפע והנבואה לנביאים כולם כדי שינבא על מלכות ישראל ועשרת השבטים מה שהיה עתיד לבוא עליהם אם מן הצרות והרעות בארצותם ואם מהחרבן והגלות והרעות והגלות, ולכן עשה טענתו מאשר האל יתברך על דמשק ועל עזה על צור ועל אדום על עמון ועל מואב בסבת מה שהרעו לישראל ויהודה הכביד הקדוש ברוך הוא ענשם יותר מעל כל שאר הפשעים שעשו בימיהם, וכן על בני יהודה וירושלם לפי שמאסו את תורת ה' וחוקו לא שמרו היה עתיד לשלוח אש ביהודה ולאכול ארמנות ירושלם עם היות ששם ביתו ומעון שכינתו וקדושת עבודתו ואם לכל אלה האומות ככה איך לא יעשה כזה בישראל שנמצאו בהם אותם השלשה פשעים שנמצאו בשאר האומות, ועוד נתוספו בהם לא לבד פשע רביעי אבל פשעים רבים ועצומים כמו שיזכר בפ' ולכן ביאר ענשו לא בכלל כמ"ש באחרים ושלחתי אש ואכלה ארמנות אבל יספר אותו בפרט בנבואה הזאת וביתר הנבואות הנמשכות אחריה, וכמו שיתבאר כל זה בפרט בפירוש הכתובים:

9 ט

דברי עמוס וגומר, כבר כתבתי בהקדמה שלדעת המפרשים עמוס זה היה מבני אשר כי הוא היה מעיר תקוע שהיתה לדעתם מנחלת בני אשר, ורחוק הוא אצלי שתהיה נבואתו בימי מנשה בן חזקיהו מלך יהודה כי הכתוב פירש שנביא בימי עוזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש, וכדי שתדע ענינו צריך אני להודיעך פה ענין הנבואה ובריש מלין אומר, הנה הרב המורה בפל"ב בח"ב מספרו כשהתחיל לדבר בנבואה עשה בה יסוד מוסד שהנבואה לא תמצא בשום צד ולא תחול כ"א באדם המוכן לקבלה אם בהכנה טבעית כפי מזג גופו בכלל ומזג מוחו בפרט וכח דמיונו ואם בלמוד החכמות והמדות בהשתלמותו בהם, וכאשר עם כל ההכנה תשוטט מחשבת הנביא ויתעסק דמיונו בדבר מה ירד עליו השפע מהנבדל וינבאהו, ומפני זה גזר הרב שא"א שילין האדם בלתי נביא וישכים נביא, והיה כל זה אצל הרב לפי שהוא יקבל מהפילוסוף שהנבואה היא דבר טבעי מגעת לאדם כשאר הצורות הטבעיות שלא יחולו בנושאיהם כי אם אחרי ההכנות הראויות אליהם, ואין הפרש בין דעת הרב בנבואה לדעת הפלוספים אלא בענין הרצון שהוא חדש וגם הרצון ההוא אין דעת הרב שיצטרך ויהיה תנאי הכרחי במציאות הנבואה אלא שכבר תמנע הנבואה מהמוכן ברצון השם, והדעת הזה מהרב בצורך ההכנות ובהיות הנבואה דבר טבעי אינו דעת תורתנו ולא יסוד דתנו כמו שהוא חשב כי כפי התורה אין הנבואה דבר טבעי ואין ההכנות הטבעיות והלמודיות צריכות אליה בהכרח וכבר יורה ע"ז טבע המציאות אחרי שלא מצאנו הנבואה כי אם באומת ישראל בלבד וגם באותה אומה לא תחול הנבואה כי אם בהיותה בארץ הנבחרת לא בגלות כמו שנאמר גם נביאיה לא מצאו חזון מיי (איכה ב, ט), ולא היה זה מפני עצבון כמו שכתב הרב כי אותם שכבר נולדו בגלות הם ואבותיהם ואבות אבותיהם בכמה מהשנים בהיותם שלוים ושקטים ומצליחים בעניניהם למה יתעצבו אל לבם עד שתמנע מפני זה הנבואה מהם.

10 י

אבל היתה אמתת הדבר כמו שזכר בעל ספר הכוזר בספרו מעלת ארץ ישראל שכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא בה או בעבורה, והוא ממה שיוכיח שאין הנבואה דבר טבעי אחר שלא נמצאה בשום אדם משאר האומות והארצות ולא בזמן מהזמנים בהיות ביניהם כמה מהחכמים והפלוסופים וא"א שלא יולדו בהם אנשים מתחלפי המזגים ומאותו מזג שהיה צריך כפי דעת הרב להכנת הנבואה ולהיות הנבואה, דבר נסיי נאמר למשה במראת הסנה (שמות ג, יב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך לפני ששליחותו ונבואתו היה נס נפלא היותר גדול שאפשר וכמו שנאמר במתן תורה (דברים ה, כז) היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי, כי כל כח משיג יש לו יחס שמור ומוגבל עם הדבר המושג אליו ונפש האדם אין לה ייחס ולא ערך עם הסדור האלקי לשתקבלהו בדרך טבעי אם לא יהיה בדרך נס, ובהיות הנבואה מכלל הנפלאות לא יתחייב צורך הכנות במציאותה כדעת הפילוסופים והרב המורה שנמשך אחריהם כי מעשה הנסים הם תלויים ברצון האלקי ולא בהכנת הדברים המשתנים בדרך נס והראיות שהביא הרב לאמת דעתו שמאמרם זכרונם לברכה (שבת צב, א) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר כבר כתבתי אני בפירוש הפרשה ההוא שאין המאמר ההוא בסגנון שהביאו הרב ולא כוונו זכרונם לברכה לדבר מזה שעלה בדעתו, והוכחתי דעתי בראיות ברורות מהכתובים ומדבריהם ואין זה הדרוש מזה המקום ודי עתה בשנדע שההכנות הטבעיות מהמזג והאברים אינם תנאי הכרחי בנבואה וכ"ש שאין תנאי הכרחי בהם למוד החכמות המחקריות והתפלספותם כי השם ישלח מי שירצה ואין מעצור לפניו מפאת המזג ולא מפני חסרון הידיעות המחקריות טבעיות ואלקיות בנביא לבד בזה יצטרך הנביא שיהיה איש ירא את השם במצותיו חפץ מאד מרוחק מהפחיתיות והתאוות המותריות ואמיץ לבו בגבורים להוכיח את העם ולספר שם ה', ולכן היה שעמוס בהיותו בנוקדים אשר בעיר תקוע עם היותו בלתי מלומד בחכמה חלה בו הנבואה וכמ"ש על עצמו (להלן ז, יד) לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי רוצה לומר שלא היה מוכן לנבואה מפאת התלמדותו וגם לא היה מוכן אליה מצד טבעו ומפאת אביו כי בוקר אנכי כלומר רועה בקר ובזה היה התעסקותו ולא בלמוד החכמה, וגם שלא היה מהרועים הגדולים העשירים כ"א בולס שקמים רוצה לומר לוקט שקמים למאכל בקריו, וזה ממה שיורה שלא היה עמוס חכם כי רועה הוא, ואולי שלא היה רועה מקנה שלו כי לכן לא אמר נוקד בנוקדים כי נוקד הוא בעל הצאן או הבקר כמו ומישע מלך בני עמון היה נוקד (מלכים ב ג, ד), אבל אמר אשר היה בנוקדים להגיד שהיה רועה מקום אדם אחר או היה משרת לרועים כי זהו מה שכיוון באמרו אשר היה בנוקדים לא כמו שכתב הרד"ק שהיה גדול הרועים כפי תרגום יונתן, ובזה עצמו נאמר במשה אדוננו ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו (שמות ג, א), להגיד שבהיותו עמוס השפל והרש שברועים שלא למד חכמה ודעת קדושים חלה עליו הנבואה וחזה על ישראל שאליו היתה עיקר נבואתו הנבואות שיספר בספר הזה, כי הנה נבואות דמשק ועזה ושאר האומות וגם נבואות יהודה אשר זכר לא באו מכוונות מפאת עצמן כ"א לעשות מהם טענה לענין ישראל.

11 יא

וזכר שהיתה נבואתו בימי עוזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש שמלכו בזמן א' וכבר בא בדבריהם (ויקרא רבה י, ב) אמר ר' פנחס למה נקרא שמו עמוס שהיה עמוס בלשונו וכן אמרו שהיו קורין אותו פסילותא רוצה לומר קטיע לישנא, ואמנם אמרו שנתים לפני הרעש אפשר לפרש שהוא להגביל התחלת נבואתו שהיה אז לפי שהרעש היה בימי עוזיהו ודבר גדול היה כמו שנאמר לעתיד ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה וגומר, ולזה החשבון עצמו אמר ישעיהו (ז, ח) ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם שהיה מספר השנים ההוא לנבואת עמוס כדברי חז"ל, ור' אברהם בן עזרא כתב שזכר הרעש להודיע שעמוס ניבא עליו קודם בואו כמו שנאמר והכתי בית החורף על בית הקיץ, ואינו נכון כי הפסוק ההוא יותר נכון לפרשו כפי פשט הפרשה על חרבן שמרון מעל הרעש שהיה בימי עוזיה מלך יהודה על כן אמרתי שאין פי' שנתים לפני הרעש כי אם הגבלת כל זמן נבואתו והתמדתה שאותם שתי שנים קודם הרעש ניבא עמוס ולא עוד בכל ימיו ולכן אמר אשר חזה וגומר שנתים לפני הרעש כי אותם שנתים חזה לא עוד.