6ו׳
1 א
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְדַי הוּא לוֹ. נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת. וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָסִיד וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה. וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פוֹסֵק, וֶהֱוֵי צָנוּעַ וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים: The Rabbis taught in the language (style) of the Mishnah: Rabbi Meir says: Anyone who involves himself in Torah for its own sake merits many things, and moreover the entire world is worthwhile for his sake; He is called "friend," "beloved," "lover of the Omnipresent," "lover of [all] creatures," "delighter of the Omnipresent," "delighter of [all] creatures." He is clothed in humility and reverence, and it prepares him to be righteous, devout, upright and trustworthy, and it distances him from sin, and draws him near to merit. We enjoy from him counsel and comprehension, understanding and strength, as it is said (Proverbs 8:14): "Mine is counsel and comprehension, I am understanding, mine is strength." It gives him kingship and dominion, and [the ability to] investigate in judgement, and the secrets of the Torah are revealed to him, and he becomes like an ever-strengthening spring, and like a river that does not stop. He is modest and long-tempered, and forgives insult to him; And it enlarges him and raises him above all [that God] made.
2 ב
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת, אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה. שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא) נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם. וְאוֹמֵר (שמות לב) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת: Rabbi Yehoshua ben Levi said: Each and every day a heavenly echo goes out from Mount Horeb, and announces and says: "Woe to the creatures for disparaging the Torah;" for anyone who does not involve himself in the Torah is called "rebuked," as it is said (Proverbs 11:22): "A ring of gold in a swine's snout is a beautiful woman who turns from discretion," and it says (Exodus 32:16): "And the tablets were the work of God, and the writing was the writing of God, graven upon the tablets," do not read "graven" (harut) but rather "freedom" (herut), for there is no free man except one that involves himself in Torah learning; And anyone who involves himself in Torah learning is elevated, as it is said (Numbers 21:19): "and from Mattanah (a place name that means 'gift,' and so can refer to the gifting of the Torah), Nachaliel; and from Nachaliel, Bamot (a place name that means 'high places')."
3 ג
הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אַחַת אוֹ פָסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, צָרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה) וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבַד קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אַחַת אוֹ פָסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָבוֹד. וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, (משלי כח) וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ: One who learns from his fellow one chapter or one law or one verse or one utterance or even one letter must treat him with honor, and we found it to be thus with David, King of Israel, who learned only two things from Achithophel, [yet] called him his teacher, his guide, and his intimate, as it is said (Psalms 55:14) "But it was you, a man my equal, my guide, and my intimate." And is it not a fortiori argument? If David, King of Israel, who only learned two things from Achithophel called him his teacher, his guide, and his intimate, how much more must one who learns one chapter or one law or one verse or one utterance or one letter from his fellow treat him with honor. And there is no honor except Torah, as it is said (Proverbs 3:35) "The wise shall inherit honor," and "the whole-hearted shall inherit good" (Proverbs 28:10), and there is no good except Torah as it is said (Proverbs 4:2) "I give you a good doctrine, do not forsake my Torah".
4 ד
כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל, וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵן, (תהלים קכח) אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא: This is the way [to toil in] Torah: eat bread with salt and drink a small amount of water and sleep on the ground and live a life [whose conditions will cause you] pain and in Torah you toil; if you do so (Psalms 128:2) "happy shall you be, and it shall be well with you" - happy shall you be in this world, and it shall be well with you in the world to come.
5 ה
אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ עֲשֵׂה, וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם, וְכִתְרְךָ גָדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ: Do not seek greatness for yourself, and do not covet honor. More than your study, do. And do not desire the tables of kings since your table is greater than their tables and your crown is greater than their crowns. And your Employer is trustworthy to pay you the wages of your labor.
6 ו
גְּדוֹלָה תוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְבָרִים. וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בַּמִּקְרָא, בַּמִּשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁינָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, וּבְקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין, הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, מַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, מַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, מִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי: Greater is Torah than priesthood and kingship, for kingship is obtained with thirty levels, and priesthood with twenty-four, and Torah is obtained with forty-eight things. And these are them: learning, listening of the ear, preparation of speech, understanding of the heart, intellect of the heart, reverence, awe, humility, happiness, purity, service of sages, care of friends, debate of the students, clarification, scripture, mishnah, minimization of merchandise, minimization of worldly occupation, minimization of pleasure, minimization of sleep, minimization of conversation, minimization of laughter, patience, generosity, trust of the sages, acceptance of afflictions, knowing one's place, gladness in one's portion, erection of a fence to one's words, lack of self-aggrandizement, lovableness, love of God, love of the creatures, love of the righteous, love of the upright, love of rebuke, distancing from honor, lack of arrogance in learning, lack of joy in issuing legal decisions, lifting of a burden with one's friend, judging him with the benefit of the doubt, placing him with the truth, placing him with peace, deliberation in study, questioning and responding, hearing and adding, learning in order to teach and learning in order to act, making one's master wiser, focusing one's teaching, saying [a thing] in the name of the one who said it; for you learned that one who says something in the name of the one who said it brings redemption to the world, as it says (Esther 2:22): "Esther told the king in Mordekhai’s name."
7 ז
גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא. וְאוֹמֵר (שם ג) רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. וְאוֹמֵר (שם ג) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר. וְאוֹמֵר (שם א) כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ. וְאוֹמֵר (שם ד) תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ. וְאוֹמֵר (שם ט) כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. וְאוֹמֵר (שם ג) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. וְאוֹמֵר (שם) כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ. וְאוֹמֵר (שם) דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם: Great is Torah, for it gives life to those who do it in this world and in the next world, as it says: "For they are life to those that find them, and healing to all his flesh" (Proverbs 4:22); and it says, "It will be healing for your navel, and tonic to your bones" (Proverbs 3:8). And it says, "It is a tree of life to those who hold it, and those who grasp it are happy" (Proverbs 3:18). And it says, "For they are an accompaniment of grace for your head, and a necklace for your throat" (Proverbs 1:9). And it says, "She will give your head an accompaniment of grace; with a crown of glory she will protect you" (Proverbs 4:9). And it says, "For by me your days will be multiplied, and you will be given additional years of life" (Proverbs 9:11). And it says, "Length of days is in her right hand, and in her left is wealth and honor" (Proverbs 3:16); and it says, "For length of days and years of life and peace will be added to you" (Proverbs 3:2); and it says, "her ways are ways of pleasantness, and all her paths are peace" (Proverbs 3:17).
8 ח
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, הַנּוֹי וְהַכֹּחַ וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד וְהַחָכְמָה וְהַזִּקְנָה וְהַשֵּׂיבָה וְהַבָּנִים, נָאֶה לַצַּדִּיקִים וְנָאֶה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם טז) עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא. וְאוֹמֵר (שם כ) תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה. וְאוֹמֵר (שם יד) עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם. וְאוֹמֵר (שם יז) עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם. וְאוֹמֵר (ישעיה כד) וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה, כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, אֵלּוּ שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים לַצַּדִּיקִים, כֻּלָּם נִתְקַיְּמוּ בְרַבִּי וּבְבָנָיו: Rabbi Shimon ben Yehuda, in the name of Rabbi Shimon ben Yochai, says: beauty, strength, riches, honor, wisdom, maturity, hoary head, and children are fitting for the righteous and fitting for the world, as it is written: "The hoary head is a crown of glory, it will be found in the way of righteousness" (Proverbs 16:31). And it says (Proverbs 20:29), "The glory of young men is their strength; and the beauty of old men is the hoary head." And it says (Proverbs 14:24), "The crown of the wise is their wealth." And it says (Proverbs 17:6), "Children's children are the crown of old men; and the glory of children are their fathers." And it says (Isaiah 24:23), "Then the moon shall be confounded, and the sun ashamed; for the Lord of hosts will reign in Mount Zion, and in Jerusalem, and before His elders shall be honor." Rabbi Shimon ben Menasya says: These seven qualities enumerated by the sages about the righteous were all fulfilled in Rebbi (Yehuda haNasi) and his sons.
9 ט
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶן קִסְמָא, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם. אָמַר לִי, רַבִּי, מֵאֵיזֶה מָקוֹם אַתָּה. אָמַרְתִּי לוֹ, מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָנִי. אָמַר לִי, רַבִּי, רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִמְקוֹמֵנוּ, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. אָמַרְתִּי לוֹ, בְּנִי, אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִמְקוֹם תּוֹרָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, בַּקֶּבֶר, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, לָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (תהלים קיט), טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף. וְאוֹמֵר (חגי ב) לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב אָמַר ה' צְבָאוֹת: Said Rabbi Yosi ben Kisma: One time I was walking on the road, and a man met me, and greeted me, and I returned the greeting. He said to me, "My master, from which place are you?" I said to him, "I am from a great city of sages and scribes." He said to me, "My master, do you wish to live among us in our place, and I will give you a thousand of thousands of golden Dinarim, and precious stones and pearls?" I said to him, "If you were to give me all the silver, gold, precious stones and pearls in the world, I would not live but in a place of Torah." And so it is written in the book of Psalms by David, King of Israel (Psalms 119:72), "The law of Your mouth is better unto me than thousands of gold and silver." Moreover, at the time of a person's passing, neither silver, gold, nor precious stones nor pearls accompany him, but Torah and good deeds alone, as it says (Proverbs 6:22), "When you walk, it shall lead you, when you lie down, it shall watch over you; and when you awake, it shall be your conversation"; "When you walk, it shall lead you" - in this world; "when you lie down, it shall watch over you" - in the grave; "and when you awake, it shall be your conversation" - for the world to come. And it says (Haggai 2:8), "Mine is the silver, and Mine the gold, speaks the Lord of hosts."
10 י
חֲמִשָּׁה קִנְיָנִים קָנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְעוֹלָמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד. תּוֹרָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב (משלי ח), ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (ישעיה סו), כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי, וְאוֹמֵר (תהלים קד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (בראשית יד), וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (שמות טו), עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ, וְאוֹמֵר (תהלים טז) לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (שמות טו), מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. וְאוֹמֵר (תהלים עח) וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ: Five possessions has the Holy One, Blessed be He, declared His own in His world, And these are them: The Torah [is] one possession, Heaven and earth [are] one possession, Abraham [is] one possession, Israel [is] one possession, [and] the Sanctuary [is] one possession. From where [do we infer that] the Torah [is] one possession? For it is written: “The Lord possessed me at the beginning of His way, the first of His of old” (Proverbs 8:22). From where [do we infer that] heaven and earth [are] one possession? For it is written: “Thus says the Lord: ‘The heaven is My throne, and the earth is My footstool. Which house might you build for Me? And which place might be My resting-place?’” (Isaiah 66:1). And it [also] says: “How manifold are Your works, O Lord! In wisdom have You made them all; full is the earth with Your possessions” (Psalms 104:24). From where [do we infer that] Abraham [is] one possession? For it is written: “And [Melchizedek] blessed him, and said: ‘Blessed be Abram of God Most High, Maker of heaven and earth’” (Genesis 14:19). From where [do we infer that] Israel [is] one possession? For it is written: “Till Your people pass over, O Lord, till the people pass over whom You have made Your own” (Exodus 15:16). And it [also] says: “As for the holy that are in the earth, they are the excellent in whom is all My delight” (Psalms 16:3). From where [do we infer that] the Sanctuary [is] one possession? For it is written: “The Sanctuary, O Lord, that Your hands have established” (Exodus 15:17). And it is [also] said: “And He brought them to His holy border, to the mountain, which His right hand had possessed” (Psalms 78:54).
11 יא
כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג), כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וְאוֹמֵר (שמות טו), יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב) ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:
Everything that the Holy One, Blessed be He, created in this world, He created only for His honor, as it says (Isaiah 43:7): "Every one that is called by My name, and whom I have created for My honor, I have formed him, yes, I have made him." And it also says (Exodus 15:18 ), "The Lord shall reign for ever and ever."

(Makkot 3:16) Rabbi Chananya ben Akashia says, The Holy One, Blessed be He, wanted to give Israel merit; therefore He multiplied for them Torah and commandments, as it said, "The Lord desired, for the sake of His righteousness, to make the Torah great and glorious," (Isaiah 42:21).
6:6ו׳:ו׳
1 א
שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. כולן מפורשים בפרק כ"ג דן. ואמר נקנית אע"פ שירושה היא בדין תורה. כמ"ש למען יאריך ימים ע"מ הוא ובניו בקרב ישראל. לפי שאם היו בנים רבים למלך. אין יורש גדולתו אלא אחד מהם. והיינו אותו שממלא מקום אבותיו. ביראת חטא ובחכמה. כדאיתא בהנושא:
2 ב
והכהונה בכ"ד. עשר במקדש. חטאת. וחטאת העוף. אשם. ואשם תלוי. זבחי שלמי צבור. לוג שמן של מצורע. שתי הלחם. לחם הפנים. שירי מנחות. מנחת העומר. וארבע בירושלים. הבכורה (בכור תם) והבכורים. ומורם מן התודה. ומאיל נזיר. ועורות קדשים. ועשר בגבולים. תרומה. ותרומת מעשר. חלה. ראשית הגז. מתנות. פדיון הבן. ופדיון פטר חמור. שדה אחוזה. ושדה חרמים. גזל הגר: בכהונה לא אמר נקנית. כי כל בני אהרן שוין בה. ואף ע"פ שאין נותנין תרומות ומעשרות אלא לכהן חבר:
3 ג
והתורה נקנית במ"ח דברים. גם בתורה אמר נקנית אע"פ שגם היא אינה פוסקת אחר שלשה דורות. אז היא קנין עולם לדורות. מחזרת על אכסניא שלה. אכן קודם לכן. אינו בטוח שיהיו בניו ת"ח. שאינה ירושה. וכן אחז"ל. מפני מה אין מצוין בני ת"ח ת"ח. עמ"ש בס"ד בגמרא דפ' הפועלים. ואף אחר שלשה דורות. אינה באה בתורת ירושה. אלא מתורת קנין כמ"ש שם:
4 ד
א) בלמוד. אין למוד אלא הרגל. כמ"ש למוד מדבר למודי הרע. ור"ל שהיה רגיל לשנות ולחזור על תלמודו. ולשקוד על הספר. עד שיהא שגור בפיו. כדאמרינן תני מניה ארבעין זמנין. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה ואחד. צא ולמד משוק של חמרין. ודבר זה יש לו קדימה. כי אע"פ שעדיין לא נתן לו ה' אזנים לשמוע ולב לקבל. ולירד לסוף דעת רבו. מ"מ ילמיד. כמ"ש לגריס אינש. והדר לסבר. ואע"ג דלא ידע מאי קאמר:
5 ה
ב) בשמיעת האוזן. אחר שרגל על לשונו לשון תורה. יחזור אחר רב שישמע ויקבל ממנו ויורהו וישכליהו. ולא אמר בשמיעה סתם. בידוע שהאוזן הוא כלי לחוש השמע. כי הזהירו ללמוד מפי רב לאזנו. אע"פ שעדיין לא זכה להיות לו לב שומע (שמיעה שכלית) מבין. לא ימנע מבית המדרש. רק שיטה אזנו לשמוע. סופו שיבין:
6 ו
ג) בעריכת שפתים. יאמר שאין די שישמע באזנו ויקבל הדברים בלבו. אלא צריך שיוציאם בשפתיו. כענין חיים הם למוצאיהם בפה. ואימתי הם שמורים בלב. בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. ואע"ג דאמר לעיל בלמוד. סד"א אפי' בלחישה סגי. קמ"ל. והכי אמרינן נמי. עה"פ ושננתם. שיהו ד"ת שנונים ומחודדים בפיך. עוד ירצה שצריך שיהיו השפתים ערוכות. מתחלה מכוונות ומדובקות בהשואה. לא אחת נכנסת ואחת יוצאת (כל שכן שלא יהיו פתוחות. כדרך הגולם) אלא מחוברים יחד אדוקים כנושקים קודם שיפתח פיו לדבר דבר. כי הוא סימן לאנשי הדעת השוקלים מלותיהם בטרם יוציאום מן הפה. דוחקים שפתותיהם זה על זה תחלה. לעורר המחשבה. ושותקים מעט לחשוב על הדבור שיהא שקול במאזני צדק. ועל דרך זה פירשו הקודמין שפתים ישק משיב דברים נכוחים. ר"ל המשיק שפתותיו זו לזו קודם שישיב. נראה כנושק שפתיו. ומעיין תחלה איך ומה ישיב. הוא משיב דברים נכוחים ודאי. שע"י השקת השפתים תחלה. מקבץ כחות המחשבה ומקיצם. לעיין יפה ולשקול דבריו בפלס השכל. באופן שיבואו נכוחים וצחים. וכן הוא אומר ודעת שפתי ברור מללו. ואומר בשפתי נבון תמצא חכמה והלא אפי' אינו נבון יכול שיאמר דבר חכמה ומרגלית בכל מקום שהיא מרגלית שמה. ועוד כך היל"ל בפי נבון תמצא גם לפחות היל"ל להקדים החכמה ולומר. חכמה בשפתי נבון תמצא. אלא אמר לך ע"י שפתי נבון. תמצא החכמה. מחמת נשיקת שפתיו. ואומר לב חכם ישכיל פיהו. ועל שפתיו יוסיף לקח. ר"ל ע"י שפתיו מוסיף לקח טוב. והוא שאמר עוד דברי פי חכם חן. מכלל שדברי חכמה היוצאים מפי כסיל. אין בהם חן. אע"פ שהם ד"ח. אין חן בהם. לפי שאינו יודע לערוך שפתיו. כי לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. שאינו נמצא אלא עם החכם:
7 ז
ד) בכוונת הלב. שהכל הולך אחר כוונת הלב. כמו שאמרו בכמה מקומות. וכוונה היא מחשבה. ר"ל שלא ילמוד כמתעסק: י"ג בבינת הלב והוא להבין דבר מתוך דבר. בשכלות הלב נחשב לדבר אחד עם כוונת הלב. עם שיש קצת הפרש דק ביניהם. מ"מ השכלות הוא תולדת המחשבה והבינה (עיין חלון צורי) ואמנם השכלות. הוא קרוב לענין הסתכלות. המצוי בלשון חכמים. כמו הסתכל בשלשה דברים. שפירושו ראיית הלב בעתיד ובנולד. כענין שאמרו איזהו חכם הרואה את הנולד. והוא הרואה בעין הלב. ובלמוד צריך להיות משכיל רואה בלבו עומק הדבר להיכן מגיע כל הנמשך והנולד ממנו רואה. ויורד לסוף הדברים שלומד. ומשיג הכללים היוצאים. גם מביט ומסתכל תכלית הדבר והתחלתו שרשו ומצאו על מה אדניו הטבעו. לדעת ראשיתו ואחריתו. ר"ל טעם הדבר וסבתו. על איזה יסוד הוא בנוי. וסוף הענין המבוקש והמסובב בידיעת תלמודו. וענינים המסתעפים ממנו:
8 ח
ה) באימה. אימת שכינה. שלא תפסיק בדברים בטלים. ותפסיד למודך:
9 ט
ו) ביראה. מורא רבך כמורא שמים. שלא תקל ראש עמו אפי' בד"ת כמ"ש זרוק מרה בתלמידים. וכל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור תכוינה. שמתוך שמגיס לבו ברבו. ואינו מחשיבו הרבה. אינו משגיח כל כך על דבריו. לירד לעומקן (וכ"ש שאין משים לבו לדברי אזהרותיו והוראותיו) לכן אינו רואה סימן יפה בתלמודו. מלבד העונש הראוי למי שמסלק ממנו מורא רבו שהקשה למורא המקום.
10 י
ז) בענוה. זו גדולה מכל המדות כידוע. והיא צריכה ביחוד לקניית התורה. שעל ידי כן לא יבוש מללמוד מכל אדם אפי' מקטן ממנו. וכמש"ה מכל מלמדי השכלתי. ולכן לא יתבייש לילך אפי' רב אצל תלמיד. להזכירו תלמודו. וכדאי' פ"ק דמנחות באבימי. וכן יודה ולא יבוש לומר דברים שאמרתי טעות הם בידי. שאין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם:
11 יא
ח) בשמחה. לפי שאין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה. וכן לדבר הלכה. שמתוך שמחת הלב מתרחב לבו ומתפקח ומתחדד השכל והזכרון. והיינו ע"י ששמח בלמודו. כמ"ש פקודי ה' ישרים משמחי לב. אבל שמחה של הבלי עולם. מפסדת את הלימוד. עליה נאמר ולשמחה מה זו עושה. אם לא מידי דבדיחותא מקמי דפתח בשמעתא. כדי להרויח ללב ולהכינו אל הלימוד שיבין דברים עמוקים וע"ל סי"ח בס"ד:
12 יב
ט) בטהרה. שישא אשה. ואח"כ יעסוק בתורה. בטהרת המחשבה. שלא יטרד בהרהורים רעים וכדאמר ר"ח. האי דמחדידנא מחבראי. דנסיבנא בשיתסר כו':
13 יג
י) בשמוש חכמים. כי גדולה שמושה יותר מלמודה. כמ"ש אשר יוצק מים ע"י אליהו. שע"י השמוש אינו זז מרבו. כמ"ש ביהושע משרת משה. לא ימיש מתוך האוהל. ע"י כן רואה ויודע כל הנהגות רבו גם בדרך ארץ אין דבר נעלם מאתו. וכן אפי' שיחתן של ת"ח צריכין לימוד. לכן תמצא להקודמים אשר היו יראים וחרדים לדבר ה'. שהיו מחבבין אפי' ענינים קלים ודבור של חול ששמעו מרבותיהם. כמ"ש בתשב"ץ ובס' מהרי"ל ביחוד שהקפיד אפי' בענין קריאתו לאשתו על דרך חז"ל שנהג לקראה הוי"ז פרוי"א. כדרך שאר"י מימי לא קראתי לאשתי אשתי. אלא ביתי. והמדקדק בכך. בודאי יזהר עוד בלשון חכמה לאמרו בדרך ששמע מרבו. וכמו ששנינו שחייב אדם לומר בלשון רבו על ידי זה תלמודו מתקיים בידו. כמו שאמרו בני יהודה דדייקי בלישנא. נתקיימה תורתם בידם. וכל שכן שידקדק במעשיו. לנהוג כפי מה שראה רבו נוהג. גם יכלול מה שאמר ר"ח אין התורה נקנית אלא בסימנין:
14 יד
יא) בדקדוק חברים. כמ"ש ומחבירי יותר מרבותי. וזה לפי שחבירו לבו גס בו. לכן מדקדקים זה עם זה יותר בהבנת תלמודם. ממה שידקדקו עם הרב. מפני האימה המוטלת על התלמיד. ולהכי אשכחן דהוי מרהטי גמרייהי והדר עיילי לכלה והחברים נוחים ואין כוונתם רק להשיג האמת בלבד. ועדיין צורך אל המעלה הסמוכה. כמ"ש ר"י לר"א לית את כבר לקישא. אטו לא ידענא דשפיר קאמינא:
15 טו
יב) בפלפול התלמודים. כמ"ש ומתלמידי יותר מכולם. כי התלמידים מתוך שאינן שלמים בחכמה עדיין. וגם כדי להראות כחם שגם להם לבב ואוזן מלין תבחן. הם מפלפלין בין באמת בין בשקר ושבוש. בחימום ובחריפות יתר מאד מן החברים. השלימים בחכמה. וידועים בשם. וע"י כך גם הרב מתחדד. שעומד על מקום טעות התלמידים. שאין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם. שעל ידי ידיעת השגיאה. מתברר האמת שכל דבר נודע בהפכו. הרע מבחין את הטוב. וכן האמת נבחן ע"י השקר. ומפני שהתלמידים הטעות והשבוש מצוי בהם. גם הספקות והדעות מתרבות בריבוי התלמידים. על ידי זה הרב מוציא תעלומות לאור אמת. ולכן אמרו ברבי משום דשכיחי רבנן גביה מחדדן שמעתיה (נדה דיד"ב) ור"ש הוה מסתפי מפלפוליה דר"ח. ואפי' ר"ע ששמו הלך מסוף עולם ע"ס. קפחו בכור שטן ואוקמיה בפלפולו. ור"י אמר על ר"ל דכי הוה אמר מילתא מקשי ליה כו' וממילא רווחא שמעתא ור"ח משתבח בנפשיה דכי משתכחא תורה. מהדר לה מפלפוליה. הרי שהוא צורך גדול לקנין התורה. גם קנאתם תרבה חכמה אך לא יקנא לבך בחטאים האלה תלמידי תרביצאי שקרי ושקרוראי. המרימים קולם בחלוק ובלוק בערמה. באסקונדרי איטללו בנרדשיר וגורייתא. הללו מכלי עולם. עושין מעשי זמרי ומבקשין שכר כפנחס. חוטאים ומחטיאים וממלאים הארץ זמה. ליצנות שחוק ומרמה. בהם מפלפלים בעומק גדול ותהי להם לחכמה. והסכלים מחזיקים בידיהם ביד רמה. להוסיף עליהם אשמה. ה' יצילנו מהם ומהמהם:
16 טז
יג) בישוב. כששואלין אותו דבר. לא ימהר להשיב אלא במתון ובישוב הדעת. ואית דגרסי בישיבה. ונ"ל דהיינו הך. ר"ל ללמוד מיושב (אי בעית אימא קודם שמת ר"ג הזקן. וכדרבא. ובקשות איירי. אי נמי כדבעינן למימר. ואב"א בתר ר"ג. שירד חולי לעולם) לפי שבישיבה מתיישב הדעת. וכדקיי"ל אין שואלין מעומד (עמ"ש בס"ד בדרוש תפלת ישרים. ואם תרצה אמור אין ישיבה אלא לשון עכבה. ור"ל בין מעומד בין מיושב. ולאפוקי מהלך. שאין דעתו מיושבת עליו (ודלא כמשאיים) וע"י ישוב הדעת יודע לסדר דבריו כהוגן. כי הסדור הוא נשמת הענינים וחיותם:
17 יז
יד) במקרא במשנה. מעלה אחת. כי העוסקים במקרא בלבד. אינה מדה. והמתרגם פסוק כצורתו. הרי זה בדאי. ואי אפשר בעולם להבין המקרא אלא עם המשנה. אבל צריך הת"ח להיות בלול במקרא ובמשנה. ואמרו לעולם ישלש אדם שנותיו כו'. ואמרו שצריך להיות מקושט בכ"ד ספרים ככלה שמקושטת בכ"ד תכשיטין. שכן התורה נקראת כלתו:
18 יח
טו) במיעוט שינה. אמר החכם אל תאהב שינה פן תורש וגו' שבע לחמה של תורה. ואמר מעט שנות מעט תנומות וגו'. ובא כמהלך רישך וגו'. למ"ד לא איברי ליליא אלא לגירסא. שכל העוסק בתורה בלילה. הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. נ"ל דהיינו חוט של תורת חסד. אינו נפסק ממנו ביום. כשהולך לעסקיו להשיג פרנסתו. אין תלמודו משתכח בשביל כך. ולמ"ד לא איברי ליליא אלא לשינתא. אתא לאפוקי שינת היום. שאסור לישן יותר משינת הסוס. ואיכא למימר מר אמר חדא. ומא"ח. ולא פליגי (אע"ג דלא משמע הכי) מר איירי בלילי תקופת טבת. ומר בלילי תקופת תמוז. ובודאי אי אפשר לאדם בלא שינה. ואם לא יישן גם בלילה. ישתגע ויצא מדעתו. ולכן אמר התנא במעוט שינה וכתוב מתוקה שנת העובד. ושכבת וערבה שנתך:
19 יט
טז) במעוט שיחה. אף בדברים ההכרחיים שאי אפשר מבלעדם. ואינה שיחה בטלה. יתפוש במועט ויקצר כל האפשר. לפי שהזמן יקר המציאות. ולפיכך אפי' בד"ת הזהירו. לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ק"ו לדבר הרשות. שלא יאבד הזמן בדברים יתרים. ויפסיד תורה הרבה. שהיה יכול ללמוד בתוך כך. ואצ"ל שלא להרבות שיחה עם האשה (כמ"ש בפ"ק) ואמרה ברוריא לריה"ג שוטה גלילי. הי"ל לומר באיזה ללוד. ואפי' בתפלה. האריכות אינה משובח בהחלט. שכן אמרו המאריך בה. בא לידי כאב לב. וחנה ע"י שהרבתה להתפלל. קצרה שנותיו של שמואל. כמ"ש חז"ל. וכן כתיב אל תבהל על פיך וגו' על כן יהיו דבריך מעטים:
20 כ
יז) במעוט סחורה. כמ"ש עה"פ כי לא מעבר לים היא. לא תמצא בסחרנים ולא בתגרים. ולא מנע אותה מכל וכל. כי אמנם מעוטה יפה. וצריכה לקנין התורה. שאם אין קמח אין תורה. וכל תורה שאין עמה מלאכה. סופה בטלה. ולא אמר במעוט מלאכה. דהפוכי בעיסקא טב מנה. ובחר לו הטוב:
21 כא
יח) במעוט שחוק כו'. מילי דבדיחותא כנ"ל. וצריך שתדע כי מילי דבדיחותא שאמרו רז"ל. אינן דברי חשק ותפלות ח"ו. אלא דברי חכמים וחידותם. שנראים לכאורה כדברי הבאי וגוזמא. כגון ילדה אשה במצרים ששים רבוא בכרס אחד. או שנפלה ביצת בר יוכני וטבעה ששים כרכים כו'. וכענין אגדות דרבב"ח וזולתן. שמביאין את השומעין לידי שחוק. בהשקפה ראשונה על פשטי המלות הערומות. והם דברים נפלאים עומדים ברומו של עולם (ער"מ פנחס ריו"א) ויש בהם חכמה עמוקה. וכן אתה מוצא בדינין והלכות. ששואלים לפעמים דברים זרים במציאות. כענין שאמרו ע"כ הביאו ר"א לר"ז לידי גיחוך כו' (נדה דכג"א) ובפרק המקשה (ד"ע) הדביק שני רחמים וכיוצא הרבה בתלמוד להגדיל תורה. וע"י המצאות החידות והתרתם ישמח התלמיד וילמד שכלו להבין דברים עמוקים. ולהעמיק בתלמודו. ואשכחן בפירקא דחסידי דהוו מבדחי לאינשי עציבי ואמר אליהו עלייהו. בני עלמא דאתי נינהו. ובס"ה דוד המע"ה בדחנא דמלכא הוה:
22 כב
יט) במעוט תענוג. עמש"ל מ"ד על אותה ששנו כך דרכה של תורה. ואמר החכם לא נאוה לכסיל תענוג מכלל דלחכם נאה. לפחות מעוטו יפה. ואשכחן מפנקי דמערבא. ואמרו חכמים עתיד אדם ליתן דין וחשבון על מה שראו עיניו ולא נהנה ממנו. וכן השכל נותן שלא ברא הקב"ה עולמו לפני חזירים. וערך שולחן מלא דשן לפני בהמות וחיות רעות. או לבני אדם הדומין להם. או להגרועים מהם. ומתחלה לא נברא העולם. אלא לצדיקים. רק אחר שנתקלקל העולם. והצדיקים אינן מוחין ברשעים כראוי להם. למסור נפשם על קדושת ה'. כי אז היה טוב להם גם בעוה"ז. ראית אאע"ה שהיה יחיד בעולם. שכולם היו עובדי אלילים. וקדש שמו של הקב"ה בפרהסיא. והכריז והודיע שמו בעולם. כלום חסר לו מן העוה"ז. לא לבד שעמד לו הקב"ה בכל הנסיונות. אלא גם עושר גם כבוד היו לו לנחלה וכן האבות הנביאים והמלכים הטובים. אשר היו לבבם ישר עם ה'. אבל הצדיקים החוששים לחיי עולם עובר ואינן מוסרין עצמן בסכנה על דבר כבוד ה'. הם הסובלים יסורין עוני ודוחק בעוה"ז. וניטל חלקם בו. וניתן לרשעים. מפני שאינן מחזירין אותן למוטב (ואע"פ שידוע להם שנא יקבלו מוסר. מ"מ מי גילה להם מצפוני לבו של כל אחד מבני אדם. על כן אין בזה די התנצלות ואמתלא מספקת) וברוך אל אמונה ואין עול. שמשלם שכרן לרשעים בעוה"ז על פניהם להאבידם. ובעוה"ב יירשו צדיקים משנה חלקם. מחמת שסבלו בעוה"ז בשביל הרשעים. אמנם אם היו מוסרים נפשם באהבת ה' לתקן העולם. ודאי גם העוה"ז לא ניטל מידם. כמ"ש קמאי דמתרחיש להו ניסא. משום דמסרי נפשייהו על ק"ה. וראה מה סבלו הנביאים צער על התוכחה. אמר ישעיה גוי נתתי למכים. מה כתוב אחריו וה"א יעזר לי וגו'. והסתכל תחלת ס' ירמיהו אמצעו וסופו. איך התאונן והתלונן אוי לי אמי כי ילידתני איש ריב ואיש מדון לכ"ה. כענין הזה כתוב ביחזקאל ואתה ב"א אל תירא מהם וגו' כי סרבים וסלונים אותך ואל עקרבים אתה יושב וגו'. ואצ"ל מאליהו המקנא על עובדי הבעל ופנחס על ב"א נכר שעמדו נגד כמה אלפים והשליכו נפשם מנגד. ולא יכלו להם המון כל בוגדי בגד. ואי בעו צדיקי ברו עלמא שנא' רק עונותיכם היו מבדילים וגו'. ולולי זאת היו מושלים בכל הנבראים. ובוראים עולמות חדשים לחפצם. ואצ"ל שלא היה קילורין שלהם חסר כלום. וכל חמדת תבל היתה נמצאת בידיהם (וכן כתוב עושר וכבוד אתי הון עתק וגו' ונסף תועפות לך ורשבי"א בקעה התמלאי דינרי זהב ונתמלאה עאכ"ו כי לא ירעיב ה' נפש צדיקי לשוד ולכפן ישחק. וצדיקים ככפיר יבטח. לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו. והרבה כזה במקראות. שלא יפול מדבריהם ארצה) זהו העיקר בטעם יסורי הצדיקים בעוה"ז שנבחנים בכור הדוחק ונאחזים בחבלי עוני. אם לא שבוחרים בכך מרצונם כמש"ל מ"ח. גם יסורי ראבר"ש ויסורי רבי ע"י מעשה היו. ואמרו עוד אטו אי אכלי צדיקי תרי עלמי מי סני להו. והאבות וחבריהם ראו עולמן בחייהם. ואמרו עה"פ מאשר חטא על הנפש. מה אם זה שלא הזיר עצמו אלא מן היין נקרא חוטא (אע"פ שהכתוב קראו קדוש. וכן הוא בודאי. אעפ"כ השורש הוא החטא. והיצה"ר סבב והביאו לידי מדה זו. כמ"ש בנזיר שבא מן הדרום. ואמרו נדרים סייג לפרישות. והרי זה דרך רפואת הנפש. אך בריא הנפש ודאי אינו צריך לכך. לאסור על עצמו מה שברא הקב"ה ליהנות בהם בני אדם ואמרו לא דייך מה שאסרה תורה) וצריך כפרה. הפורש עצמו מכל דבר עאכ"ו. וא"ר לר"ה בני אם יש לך היטיב לך שאין בשאול תענוג כמש"ל במשנה ד'. לכן ודאי מי שיש לו (עושר נכסים. ועושר דעת) ייטיב לעצמו. הרוצה ליהנות יבוא ויהנה מן המותר והרצוי. אם מוצא טבעו צריך לתענוג מועט. כדי שיעסוק בתורה מתוך שמחה והרווחה. כמש"ה ושמחת בכל הטוב מ"מ רובו קשה. כמש"ה פן תאכל ושבעת. וכתוב וישמן ישורון ויבעט. וכתוב בנביאים כמרעיתם וישבעו. ומשולש בכתובים ויאכלו וישמינו ויתעדנו וגו' (עיין בית אל בפי' פ"ב דק"ש):
23 כג
כ) במעוט ד"א. תשמיש. שכן אמרו חכמים מיעוטו יפה כו' (גטין ד"ע) שנמצא מבטל תורתו. ולסבת זה אסרו ריבוי שיחה אפי' עם אשתו. שסופו בוטל מד"ת. ותקן עזרא טבילה לבעלי קריין מטעם זה. ושמא יכלול גם לימוד חכמות העולם הנצרכות. כגון חשבון ותשבורת וטבעיות. שמיעוטן יפה. כדי לידע דרכי ישוב הארץ אשר נתן האלהים לבני האדם. איך להתנהג בה בצרכי הגוף ההכרחיים. ועניני הבית. ועסקי בני אדם זה עם זה. וניהוג המדינות שתהא דעתו מעורבת עם הבריות. גם את העולם נתן בלבם. לפי שיגיעת שניהם משכחת עון:
24 כד
כא) בארך אפים. הוא תנאי מוכרח ברב. כי לא הקפדן מלמד. וכן בתלמיד. כמ"ש עה"פ ומיץ אף יוציא דם. כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם אחת ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. ומיץ אפים יוציא ריב. כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק. זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות. וכן צריך הת"ח להתנהג במדה זו עם כל אדם. שלא יבאנו כעסו לידי טעות. ואמרו כל הכועס. אם חכם חכמתו מסתלקת ממנו. גם מתנאי הת"ח ללמוד ממדת קונו. שמאריך אף וגבי דיליה. כך כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח. דנקיט בלביה עד דמפייסו ליה. ומיפייס:
25 כה
כב) בלב טוב שלבו. פנוי מקנאה ושנאה ודאגה ועצבון. כי בכל מדה הוא שמח וטוב לב. לפיכך לבו רחב לקבל דברי תורה. ונכן שיבח ריב"ז מדה זו כנגד כל המדות:
26 כו
כג) באמונת חכמים. כמ"ש בספרי עה"פ ואם לא תשמעו לי למדרש חכמים. סופכם למאוס בחוקותי ולגעול במשפטי. שהרי נעו מעגלותיה של תורה לא תוכל לפרשה בכל מקום. ומסרה ביד החכמים לעשות ע"פ הדבר אשר יורוך. ועוד וכי ממי קבלת תורה לא מהם. לאו עלייהו קסמכת באבג"ד. א"כ מה. אכפת לך סמוך נמי ענייהו בתשר"ק. ואל בינתך אל תשען. ד"ח כדרבונות וגו' כולם ניתנו מרועה אחד:
27 כז
כד) בקבלת היסורין. ביסורי הגוף קמיירי (כי על זה בחרת מעוני. ולענין חבלי עניות עמש"ל בסי' י"ט) שכן לא נתנה תורה אלא ע"י יסורין. שנא' כי נר מצוה ותורה אור וד"ח תוכחות מוסר. לפי שרוב הטובה והשלוה. מביאין האדם לבעוט כאמור. ולכן אמרו חז"ל שאין ישראל יכולין לעמוד ברוב טובה (עיין בהקדמת בית אל ובפי' פ"ב דק"ש. ובעלית היסורין) וביחוד למוד תורה עלול ליסורין. שכן נקראת תושיה. שמתשת כח. ומאן קצירי ומריעי רבנן. והא דאר"א זילו מפני בטול תורה. ואלו לעיל תנן שהתורה נקנית בקבלת היסורין. לא סתרן אהדדי. דהא אמרו איזו הן יסורין של אהבה. כל שאין בהן בטול תורה. ובהו מיירי ההיא דלעיל. משא"כ יסורי ר"א שהיה בהן ביטול תורה. לפיכך ביום בעת הלמוד שלחם מעליו. גם במש"ל מ"ג בשם ז"ח נתיישבה סתירה זו בד"א. ועמש"ל במשנה ד' ובמשנה ז': בכאן נשלמו חצי מספר מ"ח מעלות והם אבות. ומכאן ואילך שינה הלשון מתנאי המעשים. אל תוארים קנינים נחכם. במה שאלה האחרונים תולדות המחצה הראשון הם. ונמשכים מן הראשונים ממילא שעל ידי שמוש פעולות מעלות הנ"ל הקודמות. ישתלם הת"ח בשאריתם בנקל. כי על ידי הענוה ישיג ערך עצמו. ויכיר מקומו וע"י קניית לב טוב. ירויח שיהא שמח בחלקו כו'. ואם התעצמה בו היראה תביאנו לעשות סייג לדבריו. מיראתו שלא יבוא לידי מכשול. ובזה ודאי יהיה אהוב כו'. וכן כל שאר המעלות נמשכות אחריהן בלי ספק. דוק ותשכח. וזה דבר ברור ונכון לא שיערוהו המפרשים:
28 כח
כה) המכיר את מקומו. ע"י שהוא רגיל בבה"מ מכיר מקומו. ואינו מבקש מקום גבוה ממקומו הראוי לו. וכן היה הלל אומר. השפלתי היא הגבהתי. כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך וגו'. שלא יאמרו לך רד. וכן שנינו ושלשה שורות של ת"ח יושבים לפניהם. כל אחד מכיר את מקומו. שאם באין לסמוך סומכין מן הראשונה. ולכן מקומו קבוע לפי חכמתו ולא יהרוס לעלות בטרם אל על יקראוהו. כשצריכין לסמוך. גם י"ל שכולל בזה. שיכנס לבה"מ בראשונה עד שלא ימלאו אחרים את מקומו. ולא יכירנו עוד מקומו. וגם לא יצטרך לפסוע על ראשי עם קודש:
29 כט
כו) השמח בחלקו. בודאי אשרי חלקו בתורה מאחר שפנה לבו מדאגת עוה"ז. והיא מדה נמשכת מהשמחה בפקודי ה'. ומצב טוב כאמור:
30 ל
כז) והעושה סייג לדבריו. סייג לחכמה שתיקה. על כן ודאי הוא הכרחי לקנין תורה. והוא נמשך ממעוט שיחה. מאחר שהרגיל במעוט שיחה. גודר עצמו בשתיקה ובכלל זה שמסייג עצמו שלא יפגע באיסורין. ואצ"ל בגזרות חכמים. כגון שניות לעריות. שאלו הן גופי תורה שבע"פ. וחמורים מיינם של תורה. אלא לקדש עצמו במותר מדבריהם. משום סחור סחור לכרמא כו'. כגון בי"ח דבר שאסרו יינן ש"ג. ובאו חכמים בדור אחרון. ואסרו גם השכר. משום שימצא דשימצא. ואין בזה משום תוספת על דברי חכמים. כל שיש סרך איסור לפי ענין השעה והמקום. וכי הא דאמרינן רב בקעה מצא וגדר בה. ור"י אמר לר"ל צא והכריז על בניהם (של בני גבלא) משום ממזרים כו'. ורב מנשיא סדר לבני' בשכר חזרנו על כל צדדי כילה. ולא מצאנו לה היתר כו'. וטובא דכוותה. ביחוד אם הוא ת"ח. שצריך לגדור עצמו יותר משאר העם כדקפיד רבי אמי על ר"נ דשתי מיא דאחים קפילא ארמאה. וכמה זימנין אמרינן אדם חשוב שאני. ועמש"ל פ"א על משנת ואת"ע כעורכי הדיינין. וא"צ לומר במה שנוגע לכלל ולתקנת הצבור וצורך שעה. שמכין ועונשין שלא מן הדין אלא לעשות סייג. ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו:
31 לא
כח) ואינו מחזיק טובה לעצמו. כמו שאמר ריב"ז (פ"ב) אם למדת תורה הרבה. אל תחזיק טובה לעצמך. כי לכך נוצרת. שלא יתלה הטובה מה שלמד הרבה בעצמו. לומר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי. כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל בתורה. שהרי לכך נוצרת מתחלה על מנת ללמוד הרבה. והראיה שמתחלת יצירתו בבטן אמו. מלאך מלמדו כל התורה כולה. ואלמלא לא סייעוך מן השמים לחזור ולזכור מה ששכחת (אחר שבא מלאך וסטרו) לא הגעת למדה זו. דמגמר בעתיקא קשה מדחדתא. ואוקומי אגרסא סייעתא דשמיא היא. ואפי' העסק בלמוד צריך סיוע גדול מן השמים. אע"פ שהאדם בעל בחירה. אם אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לעמוד בו. לכן לא יתגאה בלמדו תורה הרבה. שלא יענש בשכחה (וכדרך שהראוהו בתחלה בבטן אמו והודיעוהו שהוא עלול לשכחה) ונענש שמואל שאמר אנכי הרואה. או לבטלו מלמודו. והרי אמרו מחשבה מועלת אפי' לדברי תורה. שנא' מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה. לפיכך לא יתלה הגדולה בעצמו אלא בבעליה. ויתן הודאה למי שעזרו עליה. כדי שיתקיים תלמודו בידו וזה נמשך מהענוה. וכמ"ש שלחו מתם איזהו בן העוה"ב. ענותן ושפל ברך ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. והא דאשכחן לר"ש דאמר חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי. לא תלה הגדולה בעצמו אלא שמח בישועת ה' לנפשו. עד"ש אנכי אשמח בה' שמחו צדיקי' בה'. ולישרי לב שמחה:
32 לב
כט) אהוב. זה ודאי אינו דבר מעשיי. אלא תואר מחיוב. מחמת מדותיו הטובות וקניית המעלות הקודמות. הם שגורמות לו אהבה מכל אדם. וכמ"ש עה"פ ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא אדם קורא ושונה ומשמש ת"ח ודבורו בנחת עם הבריות. ומשאו ומתנו בשוק נאה. ונושא ונותן באמונה. מה הבריות אומרות. אשרי פלוני שלמד תורה. אשרי אביו אשרי רבו כו'. ראיתם פלוני שלמד תורה. כמה יפים מעשיו. כמה מתוקנים דרכיו. עליו הכתוב אומר. ישראל אשר בך אתפאר:
33 לג
ל) אוהב את המקום. באור ותנאי לתואר הקודם. לומר שאין די שיהא אהוב לבני אדם. שמא בשביל שאינו מוכיחם ונושא פנים בתורה. כמ"ש האי צ"מ דמרחמו ליה בני מתיה. לאו משום דמעלי כו'. ולכך צריך עוד שיהא אוהב למקום. ודבוק לקודם. כלומר שזה שהוא אהוב הוא מחמת שהוא אוהב כו'. לא זו שנאהב למטה. אלא שאהוב גם למעלה. ע"י שהוא אוהב את המקום. ובל שרוח הבריות נוחה הימנו (עמ"ש בס"ד שם באותה משנה) רוח המקום נוחה הימנו. לפיכך הכל מאמצין את כחו. ואין מקטרג על תלמודו. נמצא תלמודו מצליח בידו:
34 לד
לא) אוהב את הבריות. גם זה מוסיף באור. לומר שאין מספיק שיהא טוב ואהוב ואוהב למקום בלבד. כי אם גם לבריותיו של מקום. שיש לך אדם אוהב את המקום. ולכן שונא את הבריות לפי שאינן עושין רצונו של מקום. כענין ריב"ל מתחלתו (ואין זה ראוי דלא כתיב יתמו חוטאים. אלא ישנא מעשיהם בלבד. דהכתיב ורחמיו על כל מעשיו) ליבעי רחמי עלייהו דלהדרו בתיובתא. ואם הוא שונא הבריות. גם הבריות שונאות אותו (כמים הפנים לפנים) נמצאו מבטלין אותו מלמוד תורתו. ומפסיד יגיעתו. ועוד מרויח באהבתו לבריות. להתקיים תורתו בידו. כמ"ש אוהב הבריות מקרבן לתורה. ועל ידי שלומד עמהם. תורתו מתקיימת יותר. כמ"ש ומתלמידי יותר מכולם. מלבד המצוה הגדולה שמזכה את הרבים. שמסייעתו:
35 לה
לב) אוהב את התוכחות כמש"ה הוכח לחכם ויאהבך. ואריב"ן כמה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי. וכ"ש שהיה מוסיף בי אהבה. נמצא לומד חכמה ומוסר הרבה. כמ"ש מכל מלמדי השכלתי. בספרינו גרסינן אוהב את הצדקות לכאורה אינו ענין לקנין תורה. איברא קרא כתיב באורח צדקה אהלך (משלי ח') ויש לפרשו על היושב בדין ועושה כדרך שהיה עושה דוד המע"ה. שעשה צדקה לזה ומשפט לזה. ודין היינו תורה. וקרא דאייתינן הכא נמי דייק. היינו דמסיים בתוך נתיבות משפט. וניחא נמי דהיינו צדקות. היינו תוכחות. חדא מילתא היא ואיכא למידק למאי אצטריך למתני אהוב אי אית ביה כל הני. שאוהב המקום. והבריות. ותוכחות כו' פשיטא שהוא אהוב למעלה ולמטה. ונ"ל אצטריך דאי תני אוהב המקום אכתי איכא למימר דסני לבריות. משים דלא מעלו כדאמרן. ואינו חושש לטובת ולהנאת זולתו להחזיר הבריות למוטב. ואי תני אוהב הבריות. סד"א דאוהבן לצורך עצמו. כדי שיהא לו הנאה מהן. לא מאהבת המקום ולא מאהבת הבריות בעצם. ואי תני הא והא. הוה אמינא שאינו אהוב בעצם. אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. משו"ה מרחמו ליה לפנים. אך לא באמת. אחר שמחפה עליהם ומייפה מעשיהם בשקר. סהדי שיקרי אאוגרייהו זילי. ע"כ מבזים אותו בלבם. אע"פ שנראין כאוהבים להנאתן להכי איכא למימר. אע"ג דאוהב המקום באמת. ואוהב הבריות לפנים. מחמת מורא בשר ודם. לעולם אינו אהוב לא למקום ולא לבריות. מאחר שאין אהבתו לבריות זכה. נמצאת גם אהבת הבריות אינה נאמנת לו. מטעם הנ"ל כמים הפנים לפנים. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו. אין רוח המקום נוחה הימנו. להכי אצטריך אהוב. ואי תני כל הני ולא תני אוהב את התוכחות אכתי איכא למטעי כדאמרן. שהוא אהוב לבריות. לא באמת ולא בצדקה. אלא מפני שנושא להם פנים ובחלק שפתיו ידיחם. כענין שעשה אבשלום לגנוב לב אנשי ישראל כשור אל טבח יקחם. ובמה יוודע איפה כי הוא האהוב והאוהב הנאמן שמא זה וזה אינו אלא לפנים. לכך הוצרך לתנאי אוהב את התוכחות. כלומר שאוהב להוכיח את בני אדם. כדרך שאוהב התוכחה לעצמו (והיינו דדייק לישנא דתוכחות לשון רבים. תסגי ליה למימר אוהב התוכחה. אלא תרתי שמעית מנה) שהיא האהבה הגמורה האמתית. כמ"ש ואהבת לרעך כמוך. ואם אעפ"כ הבריות אוהבות אותו. אז יוודע באמת כי הוא אוהב ואהוב מאהבה נאמנת אמיתית. ואי תני ואוהב את התוכחות. ולא תני כל הני קס"ד דעבד לגגוב דעת הבריות. להראות כצדיק ומוכיח. מקשט אחרים ואינו מקשט עצמו (כענין מוכיחים שבימינו הרוכלים המחזירים בעיירות להונית העם וליהנות ולרעות עצמם. שרובם צבועים רעים לשמים ולבריות. חשודים על הגזל והעריות). אך אם הוא אהוב גמור לכל העם מקצה בלי זיוף. זו היא ראיה גמורה על אמתת צדקתו בתוכחתו עמש"ל פ"ג מ"ט. ואצ"ל אם הוא אהוב גם למעלה שעושין לו רצונו גוזר ומקיימין גזירתו ונושאים פנים לדורו בעבורו. שהיא הוכחה בטוחה ודאי שהוא אהוב. אבל אין זה מוכרח בתנאי הת"ח. כי יש לפעמים גדול שבגדולים שאינו זוכה לכך. כמ"ש ריב"ז על עצמו אפי' הטיח בן זכאי ראשו כל היום לא השגיחו בו. וכן בפרקא דחסידי חבוטו לנחמן כו'. משו"ה כולהי מיצרך צריכי. ועמ"ש בס"ד בריש פרקין:
36 לו
לג) אוהב את המישרים. בזו פתח החכם ספר משלי. לקחת מוסר השכל וגו' ומישרים. אז תבין צדק ומשפט ומישרים. מישרים כל מעגל טוב. זהו עיקר כל התורה וכל המדות אם אין יושר תפוג תורה ויצא משפט מעוקל. לכן צריך להזהר עוד בין בלימוד בין במעשה שלא לנטות מקו היושר ואגרא דשמעתא סברא ישרה:
37 לז
לד) מתרחק מן הכבוד. שהכבוד אחד משלשה דברים שמוציאין את האדם מן העולם גם אמרו הטיל עליהם צרכי צבור. והם כלים מאליהם. ויס"ג עוד. ואינו רודף אחר הכבוד ואינו שפת יתר. כי רוצה לומר שאינו רודף אפי' אחר הכבוד הראוי לו. כמ"ש להלן הכבוד הוא מהדברים הנאים לצדיקים ולעולם (עמ"ש שם בס"ד) אעפ"כ לא ירדוף אחריו. אלא יבטח שסוף הכבוד לבוא מעצמו. וכמו שפירשנו למעלה במשנת אל תבקש גדולה לעצמך. לכן לא יפה עשו המפרשים. שדחו גירסא זו בשתי ידים. ולא שיערו מציאות שני מיני כבוד. מגונה. ומשובח. כמ"ש באורך בעלית הכבוד ובריש פרקין. ובסוף פרקין. ואמנם הכבוד הראוי. הוא חיזוק לתורה. שאין כבוד אלא תורה כמש"ל. מ"מ לא יתכן לרדוף אחריו. כי ע"י כך בודאי מתבטל מתורה. כ"ש שלא יהא כוונת למודו. כדי להשיג כבוד על ידו. כמ"ש לא יאמר אקרא ואשנה. בשביל שאקרא רב כו'. ואצ"ל שלא יבקש ליטול עטרה בחזקה ובאלמות אף כי ע"י שוחד ממון לתקיפי העם. אי למושלים נכרים. כמו שהיו עושין הרבה כ"ג בבית שני שקונין הכהונה גדולה בממון וכמו שנוהגין עכשיו פריצי הדור. שמעלים הרבנות בדמים כקונה אחוזת נחלה לפרנסתם. אוי להם ולנשמתם. אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. בשביל חיי שעה. הם קלי עולם מכלי עולם הם שועלים קטנים מחבלים כרם ה' צבאות פרצו גדרו של עולם אוי לדור שכך עלתה בימיו. מן אז עממו גחלי אש דת ובערו זיקות אש זרה זפת בוערה על ראש רשעים. יחול קדקוד שעיר מתהלך באשמיו. אפס התום והיושר וצדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. ה' יפן ברחמיו. על עמו ממרומיו. ואין כאן המקום להאריך בזה. רק הערה קצרה. אגב גררא. אגב אורחא לבעלי דבבא אשתמע. הלא משנאיך ה' אשנא: אמנם אחר שנתקלקלו הדורות וכבר גרמו העונות שבארץ פולין מקום המשפט. שמה ישבו כסאות להרבצת תורה. ומהם יצאו מידי הוראות בישראל למופת ולאות. היתה למס אב"ד. העת לקחת את הכתב רבנות בכסף מלא. וד"ת מעות קונות. ולא סגי בלא"ה. מעתה ודאי אין איסור לתת הכסף בעד הרשיון מהשררה. אם הוא ע"פ רצון הקהל. ובחירה כראוי לפי מנהג הקהלות. ובלבד שיהא הגון להוראה אז פשיטא מצוה קעבד. ומי שספוק בידו למיזל ולפלוחי ביושר. ואינו עושה. יחוש מעון ועצומים כל הרוגיה. שלא יבואו בה פריצים וחללוה כי היום רבו עבדים המתפרצים פריצי זתים כבושים בערפיהם. ואין עלה זית טר"ף בפניהם. כי רודפים אחר פרנסה מתוקה בדבש לפיהם ומה יעשו גדולי הדור. אם אין דורן דומה יפה יאזרו חיל לשבר מתלעות עול והדוך רשעים תחתם. ובלבד שלא יצער אדם את הציבור העוסקים לשם שמים לברור להם הטוב והישר בעיני אלהים ואדם. אבל אין הדבר מסור ביד ע"ה.. לקבל ולהתמנות עליהם רב כל הישר בעיניהם לקרב תועלתם המדומה. ולגדל אחד ממשפחתם במרמה. וכמ"ש מהרש"א בח"א בפא"נ. כי זה עלבון הדור וחטאת הקהל הוא. אלא הכל ע"פ דעת תורה. לפי מה שיראו הת"ח הנמצאים בעיר. המבינים את מי ימנו עליהם לראש ומודה צדק. ואשר לו תאות הגדולה באמת ובצדק ואף גם זאת לא הותר לעשות תחבולות בהבטחות הטבות וגמולות ושוחד דברים וחנופה. ואצ"ל שלא להכשיל הרבים בהפריז ממון לקנות דעות לא זו הדרך בחר ה'. ויש חרם קדמונים על זאת. אפי' הוא ראוי והגון מאד. במקום שיש אנשים מסוימים זולתו. ואם יסכימו עליו מן השמים במקומו יושיבוהו ובשמו יקראוהו. אם נוהגים כשורה וכוונתם לשם שמים. אך האדם בעל בחירה. בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ה' יראה ללבב. ואם עושים וכוונתם להנאת עצמן אזי הדבר מנוסה ובחון שנכשלים בבני אדם שאינם מהוגנים. וכענין שאירע לבעלי שכם עם אבימלך כי אמרו אחינו הוא. וכתוב הם המליכו ולא ממנו. ואומר אתן לך מלך באפי וגו'. וכמ"ש בס"ד במ"א באורך (ועס"ח סי' תרצ"ד):
38 לח
ודאתאן עלה הגירסא ואינו רודף אחר הכבוד. ישרה הוא בעיני וצריך לקבוע בה מסמרות. לומר שאפי' בדבר כבוד ההגון והראוי. אל יבקש לעלות. פן יפול וישבר ואל ידחוק את השעה. שאינה נוגעת בחברתה כמלא נימא. וכל הרודף אחר הכבוד. הכבוד בורח ממנו. והנדחה מפני השעה. השעה עומדת לו:
39 לט
לה) ואינו מגיס לבו בתלמודו. להתייהר ולומר הרבה למדתי. לכן אינו מחשיב שום אדם. ומתלוצץ בבני אדם ומקיל בכבודם. כענין רשב"א כשחזר מבית רבו ממגדל גדור. ולמד תורה הרבה. זחה דעתו עליו. ובא לכלל טעות. לבייש אדם שלא חטא לו. שכל המתייהר. אם חכם הוא. נוטלין חכמתו ממנו. לפיכך אם רוצה לזכות בכתרה של תורה. לא יגיס דעתו בה אפי' למד הרבה מאד יחשוב כי המלאכה מרובה מארץ ארוכה. לא ידע אנוש ערכה. ומי יבוא עד תכונתה. כל מה שלמד אינו אלא כטפה מן הים. בערך אוצרותיה הגנוזים. גם ירמוז למ"ש כל היגע בתלמודו בצינעא. מחכים. ומ"ש אל תשב בגבהה של עיר ותשנה:
40 מ
לו) ואינו שמח בהוראה. שהגס לבו בהוראה. ה"ז שוטה רשע וגס רוח (ולרשע א"א מה לך לספר חוקי ע"כ אי אפשר שיקנה קנינה של תורה. ואפי' דואג ואחיתופל לא גמרי שמעתא) והיינו בדאית ליה רבה במתא (עמש"ל מ"ו פ"ד) ולא זו בלבד שנענש כמורה הלכה בפני רבו משום אפקירותא. אלא דלא מסתייעא מילתא. אע"ג דגמיר טובא כמו שאירע לאביי פ' אע"פ לארס אחר טו"ח הרי שהמגיס לבו בהוראה מהר הוא שוכח תלמודו. ובא לידי מכשול אף במה שידע ולמד:
41 מא
לז) נושא בעול עם חבירו. כדאמרי אינשי אי דרית טונא. דרינא. וכן אמרה דבורה. אם תלכי עמי והלכתי. וזו מדה אחרת בענין ההוראה. כי לא זו בלבד שלא יקפוץ להורות במקום שיש גדול ממנו בלי המלכה עמו אלא אפילו במקום שאין גדול ממנו. צריך להמלך עם חבירו ועם מי שקטן ממנו. וכדרב אשי כי אתי טריפתא לקמיה. מכניף לכולהו טבחי דמתא מחסיא. כי היכי דלמטייה שיבא מכשורא. לפיכך איש את אחיו יעזורו. וחביריך יקיימוה בידך:
42 מב
לח) מכריעו לכף זכות. כשרואה חבירו נתקל בדבר הלכה. אינו מתכבד בקלונו. אלא מהפך בזכותו ליישב דעתו ולתרץ דבריו ולהראות פנים לסברתו. כענין שלמד שמואל זכות על רב שילא באגמא דסמקי. ואביי לר"י דילמא הכי קאמר מר (פק"ק) ור"ס דלא אודי בחוכא דאחיכו עליה דר"א בתבלין ומלח דלא בטילי לגבי עיסה. ור' אבא דמתרץ חוכא דעל ר"י פרק הגוזל קמא. וכמה זימנין אשכחן גברא רבה אמר מילתא. לא תחוכו עלה. וכה"ג טובא:
43 מג
לט) מעמידו על האמת. שאל יעלים האמת מחבירו אם טעה בבירור. או לא ירד לסוף דעתו. וא"ל אבוה דשמואל לבנו אשתבשת. וכמו שמצינו הרבה בתלמוד. כי אין ראוי להניח הטעות והשבוש בתורת אמת חלילה. ולכן לפעמים מביישין את התלמידים בדברים קשים ומרים. כגון תרדא. קבסתן. פתיא אוכמא. קאקי חיוורי. כל אבא תיכסא כו' וכהנה רבות. כדי שיעשו בהן רושם. שיתנו דעתם לעיין יפה ולחדד שכלם. והרי אפי' רבי הידוע בהפלגת הענוה. כמ"ש משמת רבי בטלה ענוה. אמר על לוי כמדומה שאין מוח בקדקדו. וכן צוה לבנו זרוק מרה בתלמידים (עמ"ש במ"א על בחו"י) ולפעמים מצערים אותם קודם שישיבו להם על שאלותיהם. כדי לזרזם. כמ"ש ר"נ לרבא. לכי תיכול כורא דמילחא. ורמי ב"ח לר"ח. לכי תכרוך לי סודרי. ודכוותה טובא. לחדודי להו עבדי הכי. להעמידם על האמת והיושר. שישימו לבם לדקדק הרבה ולטרוח בשכלם:
44 מד
מ) מעמידו על השלום. אע"פ שהאב ובנו הרב ותלמידו נעשים אויבים זה לזה בשער. שאין משא פנים בתורה. אינן זזים משם עד שנעשים אוהבים. שנא' את והב בסופה. שכל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. אלו ואלו דברי אלהים חיים. ות"ח מרבים שלום בעולם. ואינן עוברים על לא תתגודדו. ומסקינן לא עשו ב"ש כדבריהם. אלא הולכין אחר הרוב. והמיעוט נמשכין אחריהם מכל מקום (אם לא במנהגים שאינם מעלים ולא מורידים. אינם מקפידים) שלא תהא תורה נעשית כשתי תורות. ובזה קיום והעמדה לתורה:
45 מה
מא) מתיישב לבו בתלמודו. לתת לב לטעמו של דבר. שזה גורם להצילו מן השכחה. ולשמור קנינו. כמ"ש בהמפלת. האי צ"מ דאמר מילתא. לימא בה טעמא. דכי מדכרו ליה מדכר. הרי שזו תועלת גדולה בקניות התורה שלא תאבד:
46 מו
מב) שואל. כענין שעסוקים בו. ולא בדברים אחרים. שלא תתבלבל דעת הנשאל וכדאמר ר"ח לרב בר פחתי לא אמינא לך כי קאי רבי בהך מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתא (אם ברבי כך. אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריה) והיא ראשונה להשבעה דברים שבחכם. ואצ"ל המטריח בשאלות זרות. כענין פלימו עם רבי וכר"י דאפקוה מבי מדרשא מה"ט. ואר"י אל יכנסו תלמידי ר"מ שקנטרנין הם. ודכוותה טובא. ועאכ"ו השואל דברי בורות כזקני הנגב לר"י. או השואל מה למעלה מ"ל כו'. שענשו ידוע (להוציא מלבן של מינין חיון שר"י וחבריו המכחישים את הידוע בבאור. להתיר האסור):
47 מז
מב) ומשיב. חדא מילתא היא. דלא סגי בשואל. רבותא למבעי בעיי. אלא שיהא משיב כהלכה. שלא יאמר על טמא טהור כו'. ומראה פנים לדבריו. כאותו תלמיד שביבנה שהיה יודע לטהר השרץ מן התורה:
48 מח
מג) שומע ומוסיף. כענין שנא' תן לחכם ויחכם עוד. וד"ת עניים במקום אחר. ועשירים במקום אחר. וכל זמן שאדם ממשמש בהם. מוצא בהם טעם חדש. לפיכך כלת משה אילת אהבים היא. חביבה על בעליה כל שעה. כבתולה ואיש לא ידעה. דדיה ירוום בכל עת ועונה. ואל תבוז כי זקנה. לעולם חביבה היא כשעה ראשונה:
49 מט
מד) לומד ע"מ ללמד. שצריך בע"כ להרים קול בלמודו. ע"י כך תלמודו מתקיים. שכן ברית כרותה לשפתים. כמ"ש כי חיים הם למוצאיהם בפה. ובטשה ברוריא בההוא תלמידא דגרס בלחישה. ואמרה לו פתח פיך ויאירו דבריך. ואימתי תשמרם בבטנך. בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. ועוד שחבריך יקיימוה בידיך. ומתלמידי יותר מכולם וגם כי לעת הזקנה והחולשה כששוכח תלמודו. התלמיד יזכירנו. כענין שאירע לאבימי עם ר"ח. ור"י דאתעקר ליה תלמודיה. וא"ל אביי את אמרת ניהלן כו'. וכובס דאהדר לר"ח ולרבי גרסייהו. מלבד זכות הלמוד עם זולתו. שעומד לו להקנותו התורה קנין עולם:
50 נ
מה) הלמד ע"מ לעשות. זכירה מביאה לידי עשייה. שנא' וזכרתם ועשיתם. ועשייה מביאה לידי זכירה. כמ"ש ראה מעשה. ונזכר הלכה. שע"י פעולת המעשה. נשאר דמיונו חקוק בזכרונו. וכן על ידי השתוקקותו למעשה. מתחזק לשמור מה שלומד באוצר הזכרון שיהא נכון בידו לקיימו ולעשותו בעת שיזדמן. ולא יפקד מקומו. ויחרץ על כח הזוכר. וכמ"ש בס"ד בחלון צורי:
51 נא
מו) מחכים את רבו. כענין שאמר ר"י על ר"ל. בר לקישא כי אתינא מילתא. מקשי לי כ"ד קושייתא. ומפריקנא ליה כ"ד פירוקי. וממילא רווחא שמעתא. עוד אמרו כל כי האי לימא אינש קמי רביה. ולא לשתוק. משום דכתיב אם נבלת בהתנשא כי לא הביישן למד. וע"י שאלתו הסכלית. מתעורר הרב להשיב לו דברי טעם חדש ותשובה ושכלית. והרי זה מחכים את רבו. וממילא גם הוא מתחכם. ולכן אמר הלל כל שאלות שיש לך. שאל. ע"ז נאמר יקר מחכמה ומכבוד (שמוותר הרב על כבודו לשמוע שאלות סכלות. וכן כתלמיד שאינו בוש לשאול) סכלות מעט. ר"ל הסכלות הנמצאת בשאלה. מעט הוא. בערך היקר הנמשך ממנו. שהוא גדול ויתר שאת מן החכמה המצויה בשתיקה ומהכבוד הנמצא עמה. לכן טוב ממנה הסכלות הקטן הלז עם הכלימה. שאינו נחשב מאומה. ליקר המושג בהמה. וכן עד"ז יפורש. וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות. כלומר שיתרון לחכמה. נולד מן הסכלות. ועיין חלון צורי:
52 נב
מז) מכוין את שמועתו. כענין ר"ח בן שמוע עם יוסף הבבלי. בהקומץ רבה:
53 נג
מח) האומר דבר בשם אומרו. אין צורך לומר שלא יתעטף בטלית שאינה שלו. אטו בגנבי עסקינן. אלא קמ"ל שצריך לומר הדבר בשם מי שאמרו. ולא יעלימנו. כההיא דככ"ה. דמעיקרא תני תנא סתמא. והדר אדכר ואמר זו מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. וכן בכמה דוכתי איכא מתני' דמיתניא סתמא. ולבסוף מייתי יחידאה כמאן דפליג. ואמר תלמודא עלה. דלא פליג ארישא אלא כולה מתני' אתיא כוותיה. והא קמ"ל מאן תנא דמתני פ' (וי"ל עליה. ואין מקום להאריך) וטעמא ומשום דכשאומרים דבר שמועה מפיו. שפתותיו דובבות בקבר. וכדקפיד ר"י אר"א דלא אמר שמעתא משמיה. ובע"פ קפיד ר"י אר"ב יצחק בריה. דרב רבנותיה גרמא ליה דלא מתאמרא שמעתא מפומיה. והיינו דמפרש תנא דידן שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם הוא עולם הקטן. גאולה תהיה לו בבור השבי. לעשותו בן חורין. שעוסק בתורה גם שם. ותו נמי נפקא מינה בגירסא. למרמי דידיה אדידיה: שנא' ותאמר אסתר למלך בש"מ. ואם מועיל לגאולת וחפשיות הגוף. ק"ו לגאולת הנפש וחירותה בעולם הנצחי: