(א) אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃ (ב) וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־מוֹצָאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָאֵיהֶֽם׃
-
(1) These were the marches of the Israelites who started out from the land of Egypt, troop by troop, in the charge of Moses and Aaron. (2) Moses recorded the starting points of their various marches as directed by the LORD. Their marches, by starting points, were as follows:
-
(א) אלה מסעי. לָמָּה נִכְתְּבוּ הַמַּסָּעוֹת הֲלָלוּ? לְהוֹדִיעַ חֲסָדָיו שֶׁל מָקוֹם, שֶׁאַעַ"פִּ שֶׁגָּזַר עֲלֵיהֶם לְטַלְטְלַם וְלַהֲנִיעַם בַּמִּדְבָּר, לֹא תֹאמַר שֶׁהָיוּ נָעִים וּמְטֻלְטָלִים מִמַּסַּע לְמַסַּע כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְלֹא הָיְתָה לָהֶם מְנוּחָה, שֶׁהֲרֵי אֵין כַּאן אֶלָּא אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם מַסָּעוֹת, צֵא מֵהֶם י"ד שֶׁכֻּלָּם הָיוּ בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה קוֹדֶם גְּזֵרָה, מִשֶּׁנָּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס עַד שֶׁבָּאוּ לְרִתְמָה שֶׁמִּשָּׁם נִשְׁתַּלְּחוּ מְרַגְּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וְגוֹ'" (במדבר י"ב), "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְגוֹ'" (שם י"ג) וְכַאן (פסוק י"ח) הוּא אוֹמֵר "וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה", לָמַדְתָּ שֶׁהִיא בְמִדְבַּר פָּארָן; וְעוֹד הוֹצֵא מִשָּׁם ח' מַסָּעוֹת שֶׁהָיוּ לְאַחַר מִיתַת אַהֲרֹן — מֵהֹר הָהָר עַד עַרְבוֹת מוֹאָב — בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, נִמְצָא שֶׁכָּל שְׁמוֹנֶה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה לֹא נָסְעוּ אֶלָּא עֶשְׂרִים מַסָּעוֹת, זֶה מִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה. וְרַבִּי תַנְחוּמָא דָרַשׁ בּוֹ דְּרָשָׁה אַחֶרֶת: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְנוֹ חוֹלֶה וְהוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם רָחוֹק לְרַפֹּאתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ חוֹזְרִין הִתְחִיל אָבִיו מוֹנֶה כָל הַמַּסָּעוֹת, אָמַר לוֹ, כַּאן יָשַׁנְנוּ, כַּאן הוֹקַרְנוּ, כַּאן חָשַׁשְׁתָּ אֶת רֹאשְׁךָ וְכוּ':
(1) אלה מסעי THESE ARE THE JOURNEYS (STAGES) [OF THE CHILDREN OF ISRAEL] — Why are these stations recorded here? In order to make known the loving acts of the Omnipresent: that although He had decreed against them to make them move about and wander in the wilderness, you should not think that they wandered and moved about without cessation from one station to another station all the forty years, and that they had no rest, for you see that there are here only forty-two stages. Deduct from them fourteen, all of which were their stopping places in the first year after they left Egypt, before the decree was made, viz., from the time when they journeyed from Rameses until when they came to Rithmah whence the spies were sent out — as it is said. (Numbers 12:16): “And afterwards the people journeyed from Hazeroth, [and encamped in the wilderness of Paran], whereupon the Lord said unto Moses, (Numbers 13:2) "Send thee men [who may search out the land]”; and here (v. 18) it states, “and they journeyed from Hazeroth and they encamped in Rithmah”, so you learn that it (Rithmah) is in the wilderness of Paran. — Further deduct from them the eight stages which were after Aaron’s death viz., those from Mount Hor to the plains of Moab in the fourtieth year (v. 38). It follows that during the whole of the thirty eight years they made only twenty journeys. This is excerpted from the work of R. Moses the Preacher. — R. Tanchuma gave another explanation of it (of the question why these stages are here recorded). A parable! It may be compared to the case of a king whose son was ill and whom he took to a distant place to cure him. When they returned home the father began to enumerate all the stages, saying to him, “Here we slept, here we caught cold, here you had the head-ache, etc.” (Midrash Tanchuma 4:10:3. -
(א) אלה מסעי אחרי נקמת מדין שאמר לו הקב"ה למשה אחר תאסף אל עמיך (לעיל לא ב) ואחרי שחלק ארץ סיחון ועוג ובנו הערים הנזכרות נתן דעתו לכתוב המסעות ונתכוין בזה להודיע חסדיו של הקב"ה עמהם שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תחשוב שהיו נעים ומטולטלין ממקום למקום תמיד ולא היתה להם מנוחה אבל בכל הזמן הגדול לא הלכו אלא ארבעים ושנים מסעות כמו שכתב הרב רש"י מדברי רבי משה הדרשן והוסיף הרב במורה הנבוכים (ג נ) תועלת בידיעתם לומר הצורך להזכיר המסעים גדול מאד כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ואמרה התורה (דברים כט ה) לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים לא יאמינו השומעים בהם ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם ושיהיה במקומות ההם בורות מים על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה וחזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה כל אלו דבריו והנה מכתב המסעות מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים או מזולתן ענין לא נתגלה לנו סודו כי "על פי ה'" דבק עם "ויכתוב משה" לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם "למסעיהם" שכבר הודיענו זה (לעיל ט כ) על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו
-
(א) ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם (במדבר לג, ב). צריך לדקדק שינוי הלשון מתחילה כתיב מוצאיהם ואחר כך למסעיהם, ואחר כך הקדים מסעיהם למוצאיהם. ונראה, כי מודעת זאת שכל המסעות שנסעו בני ישראל במדבר הגדול והנורא מאת ה' היתה זאת לברר נצוצות הקדושים שנפלו שם בקליפות ולהוציא בלעו מפיו. והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד זמן רב ובמקום אחר זמן מועט שהוא כפי מה שהיה צריך לברר הנצוצות שבמקום ההוא. והנה ביהושע כתיב במרגלים ששלח יהושע לחפור את כל הארץ באו, מה הלשון לחפור. אך הענין, עיקר כבישת הארץ היתה על ידי מצות ומעשים טובים שעשו במקום ההוא שהיו צריכין לכובשה והיו עובדים להבורא יתברך ביראת הרוממות ובאהבה האמיתית ובזה היו מעלים היראות והאהבות הרעים שהיה שם בארץ כנען כידוע זאת, כי ממנו ניקח לעבוד את ה' לקשר את עצמו ביראה ואהבה האמיתית וזו העלאת ניצוצות שבמקום ההוא להקדושה.
(1) Numbers 33,2. “Moses made a written record of their departures and their journeys, and these are their journeys according to their departures.”
We need to understand why our verse first describes the journey of the Israelites chronologically, i.e. mentioning their departures before their journeys, whereas as soon as the report switches to the past tense, it lists the journeys before mentioning their departures, מוצאיהם?
The reader is presumed to know that every journey, i.e. every separate departure and encampment, occurred at the command of G’d, [as the Israelites did not have a map to travel by. Ed.] We have also pointed out previously that the purpose of this journey through inhospitable territory had been, amongst others, to identify “sparks” of “fallen” holiness along the way and by associating with it to assist these “sparks” to be elevated spiritually and be reunited with their sacred origins. This was also the reason why the Israelites remained stationary in one location sometimes for only a day and night, and on occasion as long as for 19 years (Kadesh) at a time. It all had to do with locating and disgorging from its collective mouth (compare Jeremiah 51,44) the spiritually foul material absorbed through having made contact with idolatrous concepts absorbed by these “fallen” sparks of original holy origin. These “fallen” sparks that had originally been part of the garment of the Shechinah, had absorbed varying degrees of pollution before found by the Israelites.
When Joshua sent out two spies to Jericho, (Joshua 2,2) the word describing their task was: לחפור את כל הארץ, “to spy out the whole country,” [in the words of the King of Jericho, as opposed of the word describing their task used by Joshua, Ed.].
We need to examine the word לחפור for a moment, [a word also used by the Jewish people when they demanded to send spies to the land of Canaan, (Deuteronomy 1,22).Ed.]
However, we must remember that by far the greatest part of the land of Israel was conquered successfully due to the observance of G’d’s commandments in the Torah by the Israelites and their performing deeds of loving kindness for their fellow Jews. These deeds were performed in the locations that required conquest. In other words, the vast majority of the Israelites were engaged in serving their Creator from the loftiest motives. They were equally concerned with being models in their relations to other Jews. By doing so, and being observed to do so by the gentiles surrounding them, they succeeded in enabling the “sparks,” (creatures who had “fallen” from their moral/ethical lofty heights) to become rehabilitated. As soon as the Israelites had performed these deeds, the soil of the Holy Land was bound to respond to such a people and allowed itself to be conquered by them. The land would cooperate willingly with the demand made upon it by the new conquerors. Anyone receiving “handouts” is in a state of “shame” vis a vis the donor. This is what is meant by the expression לחפור, i.e. to qualify as someone ashamed, just as the moon and sun (symbols worshipped by the pagans) are viewed by Isaiah 24,23 as ashamed at having been defeated by the Creator.
When viewing the 42 journeys required by the Israelites in their trek from Egypt to the Holy Land, we find among other way stations the expression: ויחנו בחרדה,ויחנו במתקה, ויחנו בהר ששפר, the names of these places reflecting that the Israelites had had reason to be afraid of unpleasant occurrences when they encamped there, or the reverse. [Reference to חרדה is the former, trembling, fear, and הר שפר, a mountain known for its beauty, reminiscent of the emanation תפארת and מתקה “sweetness,” i.e. the opposite of fear. Ed.] When the Israelites arrived at places that inspired fear they worshipped G’d as He wished to be worshipped, exalting His highest attributes, whereas when they encamped in locations promising material benefits, they worshipped Him by invoking other attributes. The names of the various locations reflect how in each location, according to the level of the “sparks” of fallen former angels, the Israelites reacted with the appropriate attribute in order to help these “fallen” creatures to rehabilitate themselves and regain their original holy status. When Moses once speaks of מוצאיהם למסעיהם and another time of מסעיהם למוצאיהם, he merely alludes to the fact that seeing that each move was at the command of Hashem, על פי ה' , that the task of assisting in the rehabilitation of the “fallen,” different approaches had to be used in accordance with the spiritual state they found these “fallen” one time angels in.
[This editor finds it remarkable that our author views the journeys of the Israelites, especially those after the debacle with the spies, when the Israelites themselves had to rehabilitate themselves spiritually through the younger generation, as inspiring other “fallen” creatures to do the same. The Torah alluding to this at the conclusion of its narrative is most appropriate. Ed.]. -
It takes but a single thought of the Besht.
So much falls into place when we realize that the forty-two legs of Bnei Yisrael’s wilderness expedition point to the way every Jew must approach the great journey of his own life.
For Bnei Yisrael, the path led from their birth as a nation at the time of the Exodus, and took them to a permanent home and resting place in Eretz Yisrael. They left from a source of tumah, and arrived after forty-two mini-journeys in the land of kedushah. For each Jew, the journey likewise begins at birth, and ends with entering the land of eternal life above.
The seforim hakedoshim observe that the forty-two journeys correspond to the 42 words of Ana Bekoach, which has seven lines of six words each. These lines in turn correspond to the seven lower sefiros, each one considered in its combination with the other six. Toras Avos explained that the upshot of this observation is to expand our conception of our task and job in this world. We understand that we are obligated to meticulously heed all the expectations of halachah in performing all the mitzvos. Beyond that, however, waits another job description. Each of us comes into the world for the purpose of making some contribution to, some tikkun in, each of the midos2 through which Hashem relates to the world. The scope of this task is alluded to in the 42 journeys.