To be added to the email list for the weekly parsha write-up please contact [email protected]

יתרו תשע”ו 

מה הראיה מיתרו שעד עשרה דורות לא תבזה גר בפניו?

• היאך לא היה יתרו נימול כבר, שהרי ממדין היה ומדין מבני קטורה הוו שחייבין במילה?

• מה למד יתרו בדווקא מעמלק?

• כשיתרו שמע על קדיעת ים סוף על מה חשב?

• מאחר שיתרו כבר שמע את כל מה שעשה אלקים, למה הוסיף משה לספר לחותנו שוב?

• מדוע חשש משה לקרב ליתרו?

וישמח יתרו זהו פשוטו, ומדרש אגדה נעשה בשרו חדודין חדודין מיצר על אבוד מצרים, היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה – רש”י

 

והוא מבסנהדרין דף צד. וכתב שם רש”י “הכי הוא משל בני אדם ומיהו יתרו לאו עשירי הוה”, אמנם ברבינו בחיי כאן כתב שיתרו היה דור עשירי ממצרים בנו של חם בן נח ואף בני מצרים ובני מדין קרובים היו שהרי מדין בנו של אברהם היה מקטורה, ואברהם יצא משם בן נח ומצרים יצא מחם בן נח, ולכן דרשו שעד עשרה דורות לא תבזה, שהרי יתרו אע”פ שנתגייר ונבדל לגמרי מהם מ”מ בשרו כאב עליו בפורענותם אף בדור עשירי.¹

ונראה עוד דהנה אמרינן בסיפרי פר’ בהעלותך פ”א שמיציאת מצרים עד בנין בית המקדש היו ת”פ שנה, והובא ברמב”ן כאן ריש הפרשה, ועוד בסוטה דף יא. ששלשה היו באותה עצה שכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, בלעם איוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נדון ביסורים, ויתרו שברח זכה שישבו בניו לשכת הגזית, ואפשר לומר שמכאן הראיה שעד עשרה דורות לא תבזה גר בפניו.

דאם נחשוב שהיו ת”פ שנה מיציאת מצרים עד בנין בית המקדש, וכל דור נחשב לשלשים וחמש שנה בקירוב, א”כ יש ארבע עשרה דורות מיציאת מצרים עד שישבו בלשכת הגזית בבית המקדש, ובדעת זקנים הנ”ל ראינו שגר מצרי עד שלשה דורות לא נחשב גר, א”כ מזמן שנחשב גר עברו אחד עשר דורות עד שזכה שישבו בניו בלשכת הגזית, וביאור הענין שיתרו זכה לשכר זה רק בדור האחד עשר ולא קודם לכן, הוא, שבלשכת הגזית ישבו הבי”ד של שבעים ואחד שמשם יוצאת ההוראה לישראל, ואחת ההוראות שהבי”ד מוציאים הוא שאסור לבזות את הגר, ואם היה יושב דיין גר שהוא עצמו יוציא הוראה זאת א”כ אין לך בזיון גדול מזה שהוא עצמו פוסק הלכה שאסור לבזות אותו כיון שלא שכח את עברו המצרי, ולכן רק בדור האחד עשר זכה שבניו ישבו בלשכת הגזית, כיון שעד דור עשירי נשאר בו שייכות למצרים, ומכאן למדו חז”ל שעד דור עשירי לא תבזה גר בפניו.

משה רובינשטיין, פרפרת התורה

1והביאו גם הרע”א בגליון ש”ס על רש”י הנ”ל. ודעת זקנים הביא בשם ר”ת ראיה סמך לדבר מירחע עבדו של ששן שחשיב י”ג דורות עד אלישמע שהיה רוצחו של גדליהו בן אחיקם ושלשה דורות לא חשיב לפי שגר מצרי אינו גר עד שלשה דורות ומשם ואילך תמצא עשרה דורות שנשאר באומנות אבותיו שהיה שופך דמים.

״ויחד יתרו״. רב אמר; שהעביר חרב חדה על בשרו [שמל את עצמו ונתגייר, רש״י] (סנהדרין צד, א)

 

ואיבא למידק דהיאך לא היה יתרו נימול כבר, שהרי ממדין היה ומדין מבני קטורה הוו שחייבין במילה בדמוכח בפרק ד' מיתות (לעיל נט, ב) כמו שנכתב בחידושי הלכות לפירוש הרמב״ם בפירוש ההלכות (מלכים פ״י, פ״ח) ע״ש. וי״ל דלענין פריעת המילה קאמר הבא שהעביר חרב חדה על בשרו להעכיר ציצין המעככין הפריעה, דאברהם לא היה נצטווה על הפריעה, בדאיתא פרק הערל (יבמות עא, ב).

מאוצר המהרש״א

 

 

 

יתרו היה מיועצי פרעה (סוטה ח:) ולא שמע לעצת פרעה להרע לישראל. ובשכר זה שלא רצה לשמוע דברים אלו זכה שישמע ויבא להתגייר, והחת״ס מבאר דברי חז״ל, שאמרו מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, דמה קשר יש ביניהם, אלא שאצל יתרו כתיב שאמר ״עתה ידעתי וגו׳ כי בדבר אשר זדו עליהם״ ופי׳ חז״ל ובתרגום שהכונה הוא שהיתה מדה כנגד מדה,היינו באותו דבר שהם זדו בא עליהם.

מספרים בשם הגר׳׳י מוולאזין שאמר בפעטערבורג לפרש מה דכי הללו את ה׳ כל גרם וגר כי גבר עלינו חסדו, ושאלו לו חכמי האומות למה כתיב שיהללו אותו הגרם כי גבר חסדו על בני ישראל, ואמר כי רק הגרים יודעים על מה להלל את ה׳, כי הם יודעים כל מה שחשבו להרע לבני ישראל, והם יודעים איך הקב״ה הציל את בני ישראל מידם, ובדרך זה פירש הגרי״ז מה שאמר יתרו כאן, כי אצל העכו״ם הקב״ה מצרף מחשבה רעה למעשה, ופרעה ועמו נענשו גם על מחשבתם הרע אף על אותן הדברים שלא עשו למעשה,ויתרו שהי׳ מיועצי פרעה ידע היטב כל מה שחשבו פרעה ויועציו להרע לבני ישראל, והוא הבין איך שכל דבר שאירע לפרעה היה מדה כנגד מדה על מחשבותיהם המצורפים למעשה, ומפרש החת״ס כי יתרו בראותו שהקב״ה דן להמצריים מדה כנגד מדה, הבין כי גם תשובתו צריך להיות באופן מדה כנגד מדה, וכיון שהוא היה מיועצי פרעה וברח למדין ולא השתתף בהרעת ישראל הרי לא חטא כלל בקום ועשה, אלא שהוא חטא בשב ועל תעשה שלא יעץ טוב על בני ישראל. ולכן לא ראה צורך לילך ולהשתתף עם בני ישראל בקום ועשה, רק חשב שבעת שיבא בן ישראל אצלו יראה לסייע בידו וליתן לו עצה הוגנת כתיקון על חטאו שלא יעץ טוב על בנ״י, אבל כשראה מלחמת עמלק, ושהם באו ממרחק ארבע מאות פרסי להלחם בישראל, למד מזה קל וחומר לעשות מצות תשובה באופן המועיל ביותר ולבוא מביתו להשתתף עם ישראל, וזה היה שמיעת יתרו, ששמע והתבונן שיש צורך בקום ועשה לבוא ולהתגייר.

אור גדליהו, ר גדליה שארר

 

 

 

וישמע יתרו. פירש רש״י ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. יש לשאול וכי קריעת ים סוף לבד זה לא מספיק והרי כל המים שבעולם נבקעו וכל שבט ושבט היה לו שביל מיוחד כמו שנאמר הגוזר ים סוף לגזרים. ואם כן מה הוסיפה מלחמת עמלק שלולא היא יתדו לא היה מתגייר? אלא יתרו תמיד רצה לקום ולעשות מעשה עם עצמו ולהתגייר רק שהיצד הרע היה אומד לו עוד מעט יש זמן הרי אתה במעמד גבוה מאוד אתה כהן מדין תחכה לפנסיה וכדומה.

אבל כשיתרו שמע על קדיעת ים סוף חשב שזהו! הגאולה השלימה הגיעה לעם ישראל ואין מקבלים גרים לימות המשיח. ולכן הצטער צעד גדול איך הוא שמע ליצר הרע ולא התגייר, והנה הוא שומע בינתיים על מלחמת עמלק וכאשר ירים ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. אמר יתרו אם עמלק גובר קצת על ישראל זה סימן שזה לא הגאולה הסופית ומיד רץ להתגייד ולעשות תשובה. ומה שאנו לומדים מזה כמובן זה לא לדחות את השעה ואם אתה יכול עכשיו לעשות תשובה תעשה אל תגיד אחר כך כי אנחנו היום ממש בפתח הגאולה השלימה ושלא נמצא את עצמינו בלי גאולה ח״ו. ויהי רצון שלא ידח ממנו נדת וכל ישראל יזכו לגאולה השלימה אמן כן יהי רצון.

ובחרת בחיים, יפתח סופר

 

 

 

וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל

ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה

 

וכמה תמיהות בפסוקים האלה:

א. מאחר שיתרו כבר שמע כל מה שעשה אלקים, למה הוסיף משה לספר לחותנו

ב. בפסוק א, נאמר: את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל ובפסוק ח׳

כתוב: ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים על אודות ישראל.

מפני מה בא השנוי הזה?

ונראה לי שיתרו סבור היה, שכל הנסים והנפלאות שנעשו לישראל היו כולם בזכות משה. מאחר שמשה שקול כנגד כל ישראל. אך האמת היא לא כך וכבר אמדו חז״ל: אמר הקדוש ברוך הוא למשה לא בשביל כבוד אתה עולה לכאן, אלא בשביל כבוד בני. נמצא, שכל גדולת משה היתה רק בעבור ישראל. וזה שאומר הכתוב: וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו רצה לומר, הגיעה השמועה, שכל הדברים נעשו בזכות משה משום שהוא שקול כגגד כל ישראל. בא משה להוציא מלבו את הטעות הזאת. ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים על אודות ישראל. את משה לא הזכיר כלל, כלומר, הוא אמר ליתרו, שישראל נגאלו בזכותם ולא בזכותו. ¹

 

הנמשל: מקובל ומאומת אצלנו שמי שממשיכים עליו שפע טוב בזכותו מנכים לו מזכויותיו וסופו שימשכנו את טובותיו בחטאיו. ולא כן מי שמיטיבים לו לא בזכות עצמו כי אם בזכות אחרים שאי אפשר לקחת ממנו את הטובות. וכך דרשו חז״ל בברכות ז.: רשע וטוב לו - רשע בן צדיק, שהטובה שנתגלגלה לו בזכות אבותיו. וזוהי כוונת הכתוב: ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים על אודות ישראל. כלומר, רק בזכותם. וראיה לדבר: כל התלאה אשר מצאתם בדרך! רצונו לומד, תיכף ומיד כשישראל קלקלו את מעשיהם נענשו בררך וירדו מגדולתם ונתמשכנה מעלתם. ומכאן הראיה הניצחת, שכל הגדולות והנפלאות שעשה להם ה, הם בזכותם.

ונביא עוד מאמר חזל בברכות נ׳׳ד: חייב אם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. והוראת לשונם היא: שתיהן הרעה והטובה מונחות לפניו והוא מברך על הטובה בחפץ לבבו, וראוי לו לברך גם על הרעה. כי יש שתי בחינות במברכים על ההצלה מן המקרים הרעים: יש מודה על ההצלה ובלבו יחשוב שכל המקרה הרע הזה ולואי ולא היה ולא נברא. ויש רואה חובה לעצמו להודות גם בלבו על המקרה הרע מאחר שהוא מאמין, שהכל בא מידי ה׳ יתברך מה שעושה ה, יש לו תכלית טובה. והוא באמת שיר מזמור תודה הן על החסד והן על המשפט. ויתכן כי יתרו לא השיג בשכלו אלא טובת ההצלה, אבל לא את הצרות והרעות שקדמו לה. וזה שאומר הכתוב: וישמע יתרו את כל אשר עשה ה׳ כי הוציא את ישראל ממצרים. ובכן, הוא רק את הטוב קבל ואת הרע לא קבל. לכן בא משה והחכים אותו, שגם הגלות ושעבוד מצרים וכל התלאות אשר היו לישראל יצאו מעם ה, לטובת ישראל. ועל כך אומר הכתוב: ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים על אודות ישראל! כלומר, גם את הטוב וגם את הרע, שכל הכוונה היתה להשריש בלב בני ישראל אמונה ולקרבם אל קבלת התורה.

המגיד מדובנה

 

 

 

ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך [יח, ו]

איתא במדרש רבה פרשת יתרו: ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך [יח, ו]. אמר ליה הקב״ה למשה אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא שאני מקרב אני הוא שהוא מרחק. אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו, אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לשם שמים ולא בא אלא להתגייר, אף אתה קרבהו ולא תרחקהו, מיד ויצא משה לקראת חותנו.

 

והוא פלא משולל הבנה, שנראה דמשה לא רצה לקרב את חותנו להכניסו תחת כנפי השכינה, והוא מוזר מאד. דמצינו שלא רצה לילך בשליחות המקום בלתי רשותו והיה דבוק אצלו, וכאן היה כפוי טובה ח״ו עד שהוצרך להתעוררות לקבלו. ונראה ביאור נחמד בזה, ונקדים תחלה דברי האור החיים הקדוש בפרשת בשלח בפירוש הקרא ״ויהי בשלח את העם״, דקשה לכאורה למה נקט קרא הך תיבת ויהי שמורה על צער, ואיזה צער היה כאן בעת יציאתם? עוד קשה למה ייחס הכתוב יציאת מצרים לפרעה כדכתיב ויהי בשלח פרעה, הלא אל מוציאם ממצרים?

וכתב האוה״ח הקדוש ז״ל דגם ערב רב עלה ממצרים עם ישראל, והם באמת לא עלו ברשות האל רק פרעה שלחם מעצמו אבל לא הי׳ בהסכמת הקב״ה, כי הוא היה יודע לבבם הערל כי לא היו באמנה אתו, רק בשביל הצלחת ישראל דבקו בהם, ומשה מפאת גודל ענותנותו קבל אותם, והם באמת קלקלו ישראל על ידם. ועפי״ז מבואר היטב, דשפיר ייחס הכתוב שליחת העם אל פרעה, דמדבר בערב רב ואותם באמת רק פרעה שלח, אבל הקב״ה לא הוציא אלא את ישראל ויציאתם באמת אינו מיוחס לפרעה, כדכתיב ״ובני ישראל יוצאים ביד רמה״. ומיושב ג״ב למה אמר העם אף דאח״ב מכנה אותם בשם ישראל.

ובזה יש לפרש גם כן מה דאיתא במדרש "מי צוח וי, משה צוח וי”. הכוונה אחרי שראה משה שלא טוב עשה במה שקיבל את הערב רב כי הם היו מוכן לקלקלה בכל עת כמו שראה תיכף בתהלה, התחיל להתחרט וצוח וי על מה שקרבם. וכבר ידוע מאמרם ז״ל [גיטין מג, א] דאין אדם עומד על הדבר אלא א״ב נבשל בה, וממעשה דערב רב למד משה שלא טוב לקבל לכל הבא ליטול את השם, כי אולי אין תוכו כברו, ורק בשביל הצלחת ישראל רוצה לדבק בהם.

ועפי״ז נבין שפיר את דברי המדרש דמשה היה מסופק אם לקרב את יתרו עד שבא לו התעוררות מהקב״ה לקרבו. כי משה לא ידע מה לעשות עם חותנו אם לקרב או לרחק, יען שאין האדם רואה ללבב לראות את פנימיותו, כי שמא גם חותנו רק הצלחת ישראל הוא חושב. וע״ז בא לו התשובה מהקב״ה ואמר לו אני הוא שמרחק ואני הוא המקרב, דייקא אני, מפני שאני בוחן לבבות ויודע אמיתת דבר, אבל לא אתה, ובאמת אדם זה שבא אצלך לשם שמים הוא בא, ולא בא אלא להתגייר ולא לאיזה כוונה אחרת, על כן גם אתה מקרבהו, מיד ויצא משה לקראת חותנו וקבלו. משנה שכיר