כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים. מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים. ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי פחות הוא מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו. ואין כופין אותו לזונם אחר שש.(רמב"ם הלכות אישות יב יד)
בד"א באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו.(ט"ן)
הַנּוֹתֵן מְזוֹנוֹת לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו הַגְּדוֹלִים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן כְּדֵי לְלַמֵּד הַזְּכָרִים תּוֹרָה וּלְהַנְהִיג הַבָּנוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְלֹא יִהְיוּ מְבֻזּוֹת. וְכֵן הַנּוֹתֵן מְזוֹנוֹת לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ הֲרֵי זֶה בִּכְלַל הַצְּדָקָה. וּצְדָקָה גְּדוֹלָה הִיא שֶׁהַקָּרוֹב קוֹדֵם. וְכָל הַמַּאֲכִיל וּמַשְׁקֶה עֲנִיִּים וִיתוֹמִים עַל שֻׁלְחָנוֹ הֲרֵי זֶה קוֹרֵא אֶל ה' וְיַעֲנֵהוּ וּמִתְעַנֵּג שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח ט) "אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה":
One should give sustenance to one's sons and daughters who have come of age and to whom one is no longer required to give such support so that they may study the testimonies of Torah and to guide one's daughters on an upright path and not become shameful.193See Babylonian Talmud Ketubot 50a. So also one should give sustenance to one's father and mother, for this is essential tzedakah. It is an important principle of tzedakah that a relative takes precedence [over another].194See Babylonian Talmud Bava Metzia 71a. All who give food and drink to the poor and the orphans from his own table can call to God and he will be answered with joy, as it is said, (Isaiah 58:9) Then, when you call, the LORD will answer.
ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר א"ל רבינא לרב אשי מ"ש מהא דתניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר
Apropos this ruling, the Gemara cites another statement that Rav Ḥisda said that Mar Ukva said: With regard to one who became insane, the court enters his property and feeds and provides a livelihood for his wife, his sons, and his daughters, and it also gives something else, as will be explained. Ravina said to Rav Ashi: In what way is this case different from that which is taught in a baraita: In the case of one who went overseas and his wife claims sustenance, the court descends to his property and feeds and provides a livelihood for his wife, but not for his sons and daughters and does not give something else. If a father is not obligated to sustain his children in his absence, what is different about a situation where he is mad?
חיייב אדם וכו' מימרא ס"פ אע"פ ומשמ' התם דמכלל מזונות האשה הן דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם ומש"ה כתב הר"ם דזכו במזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהם דומיא דמזונות האשה עיין במ"ש הרא"ש פרק נערה משמו וכן נראה מלשון הרמב"ם פי"ג שכתב וז"ל כשם שחייב אדם במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים עכ"ל משמע דכי היכי דחייב במזונות אשתו אעפ"י שאינו אמוד וגם האשה יש לה להתפרנס משלה כך הוא חייב במוונות בניו וכו' וכ"כ הר"ן ס"פ אעפ"י דמדין מזונות אמן נגעו בה דכיון שהם נגררים אחריה אי אפשר להעמיד עצמה שלא תזון אותם ולהכי נראה להר"ן דדוקא בשאמן קיימת אלא שלא ראה לראשונים שאמרו כן ע"ש וכל זה סעד והסכמה לדינו של הר"ם מרוטנבורג ז"ל:
ומ"ש ומשש ואילך מצוה וכו' כלומר עד שש ושש בכלל חייב לזונם אפילו אינו אמוד וכייפינן ליה אם אינו רוצה ואפי' אם יש להם להתפרנס משלהם אבל אחר ו' אינו חייב ולא כייפינן ליה אם אינו רוצה כיון שאינו אמוד אלא מצוה איכא וכו' ונראה דהיינו דוקא כשאין להם להתפרנס משלהם אבל יש להם להתפרנס אין מפצירין בו ואצ"ל דאין מכלימין אותו והכי משמע מדמכלימין אותו ומכריזין עליו עורב בעי בני והאי גברא לא בעי בני א"נ יארוד ילדה ואבני מתא שדיא משמע דומיא דבני עורב ויארודין דאין להם להתפרנס משלהן וכן מ"ש דאם הוא אמוד לוקחין ממנו בע"כ משום צדקה היינו נמי כשאין להם להתפרנס משלהן ופשוט הוא:
תשובה: ב"ד שפסקו מזונות לבת, שלא כדין עשו, דכל שהלך מדעתו למקום אחר, ולא צוה על ביתו, ב"ד יורדין לנכסיו, וזנין את אשתו, אבל לא לבניו ובנותיו. כדתניא בפ' נערה שנתפתתה (דף מח ע"א): מי שהלך למדינת הים, ואשתו תובעת מזונות, ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין לאשתו, אבל לא בניו ובנותיו ודבר אחר. ומ"מ, האשה והבת לא לוו כלום משמעון, כדי שתהא לאה צריכה לחזור אחר הבעל ונכסיו להפרע ממנו, שיחזור ויפרע שמעון ממנה. כדרך האשה שלוות ואכלה, שהיא תובעת לבעל, וב"ח תובע ממנה. אלא שמעון כאן קבל עליו לזון, והוא ידרוך על נכסי הבעל בכל מקום שימצאם. אבל רואה אני שלאחר מכן, כתבו לו הב"ד: וכל זמן שלא תמצא נכסים לבעל להתפרנס מהם, שיוציא לה בתורת הלואה כל צורכיה. נמצא: דלאחר דבקש שמעון ולא מצא נכסים לראובן, כל מה שהוציא, הוציא בתורת הלואה, בין לה בין לבת, ולא על נכסי הבעל, ולא בתורת מתנה. ולפיכך הדין עמו, במה שתובע יפרע מהבת. ואם נתחסד עמה להשיאה לבעל משלו, אין זה מחייבתו ליתן המזונות עוד משלו.
ואחר שתרצתי הקושי' המפורסמת שהקשת לך על זה אשוב להקשות על סברתו של הרמ"בם ז"ל שהוא מאמין עד א' במילת' דעבידא לאגלויי אפי' בממון אמרינן בפרק שני דייני גזירות (ק"ז ע"א) מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בית דין יורדין לנכסיו ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ומפרש ר"פ טעמא התם (שם) דמיירי ששמעו בו שמת בעד א' איהי דאי בעיא לאינסובי מנסב מזוני נמי יהבינן לה בניו ובנותיו דאי בעו למנחת לנכסיה בעד א' לא מצו נחתי מזוני נמי לא יהבינן להו ע"כ בגמ' והרי זה מפורש שע"א אינו נאמן בממון. וזה לי זמן מרובה בעברי על שמועה זו תמהתי על הרמ"בם ז"ל במ"ש בפ"ז מהלכות נחלות ז"ל אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראי' ברורה שמתו מורישן אבל אם שמעו שמת או שבאו עכו"ם מס"לת וכו' עכ"ל שם למה לא כתב אבל אם בא עד א' דהוי' רבותא טפי משמיע' מעכו"ם מס"לת דלכאורה משמע שזה הלשון מתפרש בכלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט ועד א' המעיד שמת ראיה ברורה היא כיון שאינו מעיד בשמיעה ולא בדדמי. והעליתי באותו זמן זה הלשון בדוחק שבכלל שמעו בו שמת הויא עדותו של עד א' אע"פ שאין כן נראה דעתו ז"ל שכיון שהוזכר בפי' בגמ' וכמ"ש לא הוה שביק רבינו ז"ל מאי דמפורש בגמ' ולחזור אחר עכו"ם מס"לת שלא בא מפורש בגמ'. ואין דרכו של רבנו ז"ל לסתום אלא לפרש ומבין ריסי עיניך נכר שאתה מישב כל זה על דרך זו שהרמ"בם ז"ל אע"פ שבשאר עדות ממון ס"ל דעד א' מהימן במילת' דעבידא לאגלויי אפ"ה בעדות נחלה לא מהימן ויהי' בכלל שמעו בו שמת כעד אחד. ותסתייע סברא זו מאותה שבפרק שני דייני גזרות שכתבתי אע"פ שלא הזכרת אותה. אבל אתה הבאת ראי' לזה ממ"ש רש"י ז"ל בפ' האשה שלום (קי"ז רע"א) גבי מתני' דמנן אמ"ל ב"ה מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה ע"פ וכתב עלה רש"י ז"ל דרחמנ' אמר ע"פ שני' עדי' יקום דבר ולענין נשואין דיד' הוא דאקילו רבנן משום עגונא ואין זה אלא תוספת בלבול דקרא דע"פ שנים עדים לאו בנחלה כתיב אלא בכל ממון כתיב ונחלה בכלל וא"כ מניין לו לרמ"בם ז"ל לחלק בין נחלה לשאר דיני ממונות ועוד שהסברא בעצמה אינה מתקבלת וכי מה חומר יש בנחלה יותר משאר דיני ממונות אדרבה מצינו בה צד הקל שבשמיעה קלה משוי ליה ודאי יורש למיכל פירי כדאית' בפ' המפקיד (ל"ח ע"ב) דוק ותשכח ולא אשכחן כה"ג בשום דוכתא בממון והדין נותן כן כיון שאין כאן בעל דין שיחלוק כשאר תביעת ממון ואנן לא טענינן למי שאינו כאן ששמענו בו שמת להפקיע זכות זה שזכה בירושתו וכן נמי מצינו צד הקל בנחלה יותר מהיתר אשה בענין אי בעי למימר מת וקברתיו או לא וכמ"ש הרמ"בם ז"ל בפ' הנז' וכיון דנחלה קילא משאר ממון ומהיתר אשה וכדאמרן היאך אפשר להחמיר בה שלא להאמין בה עד א' כי היכי דמהימן בהנהו דטעמ' דלא משקר כי היכי דאיתיה בהיתר אשה ובשאר ממון ה"נ איתיה בנחלה ואין לעשות בה חומרא לפנים משורת הדין אדרבה מצינו בה קולא וכמ"ש. הלכך אין הרמ"בם ז"ל בסברתו זאת להאמין עד א' בממון יוצא מידי קושיא. ועוד מנין לו לרבינו ז"ל להשוות דין גלוי מלתא למלת' דעביד' לאגלויי ואם הרי"ף ז"ל כ' דגלוי מלתא מהימן ע"א ואפי' קרוב ואפי' אשה מנין לנו להוסיף על דבריו ולומר דה"ה במילת' דעביד' לאגלויי וכמו שסיים דבריו הרמ"בם ז"ל בפ"ד מהל' יבום והוסיף על דברי הרי"ף ז"ל שזהו דבר העשוי להגלות דשמא גלוי מלת' עדיף ממילת' דעביד' לאגלויי וכמו שהקדמתי למעלה והבו דלא לוסיף עלה וכ"ש לפירוש הרי"ף ז"ל בפירוש גלוי מלתא כאשר הזכרתי: