השאלה הג' באומרו וירא ה' כי סר לראות וגומר, אל תקרב הלום. והיא, שבמאמר הזה סופו בלתי מסכים עם תחילתו. כי הנה באומרו וירא ה' כי סר לראות, מורה שאם לא היה סר לראות לא היה מזהירו אל תקרב הלום. ובאומרו כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, מורה שאע"פ שלא היה משה סר לראות, היה הקדוש ברוך הוא מזהירו על זה, לפי שחובת המקום חייבתו. וכמו שהזהיר במעמד הר סיני (שמות יא יב) השמרו לכם עלות בהר, והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' וגומר. ואמרו בואלה שמות רבה כל מקום שהשכינה נגלית, אסור בנעילת הסנדל. וכן ביהושע (ה י"ב) אומר של נעלך. ובמקדש לא היו הכוהנים משמשים אלא יחפים
התשובה:
מהם אמרו שראה השכינה בלבת אש מתוך הסנה, משום עמו אנכי בצרה. ומהם אמרו שבא להבטיח למרע"ה שלא יינזק בשליחות ההוא. כמו שהסנה איננו אוכל בלבת אש הנאחז בו.
. ומהם אמרו, והוא היותר נכון, שהראה הקדוש ברוך הוא למרע"ה עניין הסנה רמז ומשל על שפלות ישראל במצרים, שהיה כסנה שהוא מין קוץ. כי לשפלותו והיותו עץ יבש בעצי היער, לא תואר לו ולא הדר, היה דומה לעניין ישראל במצרים. ושהיה בוער באש, להעיר על הגלות והצרות שהיה סובל. ושראה הסנה איננו אוכל, להודיעו שלא יהיה כלה בין האויבים עם כל תוקף צרותיהם.
אמנם אמרו ויעש יהושע כן, לא נאמר על הסרת המנעלים, כי אם שלא השתדל עוד בדבר המלחמה בכבישת העיר, כמו שצווהו המלאך. וזה שאמר מיד: ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל, רצונו לומר שלא שם דרך ללוכדה בכוח אנושי, עד שבאהו הדיבור האלהי, ויאמר ה' אל יהושע וגו' וסבותם את העיר וגו'. הנה התבאר ששל נעליך נאמר על הסרת המחשבות הגשמיות. ולזה מה שנאמר לו אחריו אנכי אלהי אביך אלהי אברהם וגו'. רצונו לומר: אני בהשגחתי סיבת גלותם וסיבת קיומם וגאולתם, ואינו מפאת הקרי וההזדמן, ולא גם כן מסיבה טבעית. וידענו עם זה שבאומרו וירא ה' כי סר לראות וגומר, אל תקרב הלום, סופו מסכים עם תחילתו, כפי הכוונה במחשבות ובאזהרות ההנה.
שיח, אשר מזוהה בתור הסנה, בחצר נזר סנטה קטרינה בסיני - צולם בביקור מטיילים במקום - ויקישיתוף - Magnus Manske - כנראה: המין הגדל בסנטה קתרינה הוא כנראה קרקש קיליקי הגדל בארץ גם בחרמון ולא המין המדברי הדומה לו - קרקש צהוב.
השאלה הי' למה היה נשמט משה מהשליחות ההיא, באומרו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא. והלא הוא משבט לוי, היה ראש שבטי ישראל, וכבר נתגדל בבית המלך ויחכם מכל האדם, ולבו כלב האריה. ולמה אם כן היה נשמט מהשליחות הראוי לו. ומי יודע אם לעת כזאת הגיע למלכות להיות דורש טוב לעמו.
והתשובה: ועל זה השיבו יתברך כי אהיה עמך אין ראוי שתעשה תכלית הצלחתך ושכרך בכניסת הארץ, אלא שאהיה עמך במעלת הנבואה ותגיע למדרגה ששום בריה לא יגיע אליה עוד כל ימי הארץ. וזהו כי אהיה עמך, רוצה לומר שאהיה השם המיוחד יהיה עמך, ותדבק בו מבלי אמצעי. ואמנם מה שאמרת מהיותך נבזה וחדל אישים, כן ראוי לשלמות שליחותך, כי בראות פרעה וכל מצרים זקן אחד ומקלו בידו מתגבר עליו ומייעד עליו מאותות, ומביא אותם על פי דברו, יכירו וידעו שאנכי שלחתיך, ושאין הדבר ממך אלא ממני שאהיה עמך. וגם לעיני ישראל יהיה זה אות גדול, עד שמפני זה בהוציאך את העם ממצרים לא תהיה אתה להם לאלהים ולא יעבדוך לשם אלהות, אבל אתה והם תעבדון את האלהים על ההר הזה, כי יהיה גלוי ומפורסם אליהם שכל מה שעשית עתה היה בכוחי וברוחי ולא בכוחך וחכמתך. הנה אם כן היות משה בזוי ושסוי בלתי ראוי לשליחות גדול כזה, זה יהיה אות עצמי כי מאת ה' הייתה זאת, ושרוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו. הנה התבאר מזה, שלא היה האות שזכר לו השם ראיית הסנה, ולא גם כן מעמד הר סיני, ולא גם כן הנבואה והדיבור שבאתהו שם, אבל היה האות האמיתי מה שנאמר מי אנכי. ובזה אם כן השיבו יתברך על פי דרכו ודבריו, ולא רצה לגלות לו עניין הכנסת הארץ עוד.
השאלה הט"ז באומרו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים, איך צווה יתברך למרע"ה שיאמר בשמו דבר כזב ושקר, ויותר טוב היה שיאמר בביאור שלח את העם מתחת סבלות מצרים. ומה תועלת היה בסיפור הזה אחרי שפרעה בעל כורחו ישלחם מארצו ולא מפאת דבריהם. וכבר העיר הר"ן על זה הספק בדרשותיו, והשיב שעשה הקב"ה זה כדי שירדוף פרעה אחרי בני ישראל, כאומרו כי ברח העם. ודבריו בלתי מספיקים, כי הנה לא קצרה יד ה' מהקשות לב פרעה שירדוף אחריהם מבלי שיצטרך להונאת דברים, שהוא דבר בלתי ראוי בחוק היושר האלהי. והספק הזה ייפול גם כן במאמר ושאלה אשה משכנתה וגו'. ועליו השיב הר"ן גם כן התשובה הנזכרת, והוא מבואר שיתחייב לו הביטול אשר זכרתי. ועוד, שאין עתה עת המעשה עד סוף המכות, במקום אשר נאמר דבר נא באזני העם וישאלו. אם כן, בתחילת השליחות, מבלי צורך, לימדו דבר שקר העוה.
ואמנם למה צווה הקדוש ברוך הוא שיאמרו לפרעה דרך שלושת ימים, כבר כתבתי דעת הר"ן בו בדרשותיו, שהוא כדי שיתפעל אחר כך לב פרעה כאשר לא ישובו אחרי שלושה ימים מהמדבר, באומרו כי בורח הוא. כי אם היה מתחילה שולח אותם בהחלט מבלי תנאי שיחזרו אחר אותו זמן מוגבל, לא היה רודף אחריהם, ולא היה נטבע בים סוף הוא וכל חילו.
"קריעת ים סוף" מאת קוזימו רוסלי, תמשיח בקפלה הסיסטינית, 1482.