ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אותבינהו בצריפא דאורבני. איגנוב.
אמר רב יוסף אע"ג דלענין גנבי נטירותא היא, לענין נורא פשיעותא היא.
הוה תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב.
ואיכא דאמרי
אע"ג דלענין נורא פשיעותא היא לענין גנבי נטירותא היא ותחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור.
והילכתא תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב.
The Gemara relates: There was a certain man who deposited money with another, and the guardian placed it in a willow hut from which the money was stolen.
Rav Yosef said: Although with regard to thieves, placing the money in the hut is effective safeguarding, with regard to fire it is negligence, as it is likely to burn. Therefore, it is a case where the incident was initially through negligence and ultimately by accident, and the guardian is liable to pay.
And some say: Although with regard to fire it is negligence, with regard to thieves it is effective safeguarding. Therefore, it is a case where the beginning of the incident was negligence and ultimately the damage was caused by accident, and the guardian is exempt.
The Gemara concludes:
And the halakha is: In a case where the incident was initially through negligence and ultimately by accident, the bailee is liable to pay.
אתמר
פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה:
אביי משמיה דרבה אמר חייב.
רבא משמיה דרבה אמר פטור.
It was stated that there is an amoraic dispute: In the case of one who was negligent in safeguarding an animal, and it went into a marsh, where it was susceptible to thieves and predatory animals, but it died in its typical manner despite this negligence, i.e., it was neither stolen nor devoured, Abaye says in the name of Rabba: The bailee is liable to pay. Rava says in the name of Rabba: The bailee is exempt from doing so.
אביי משמיה דרבה אמר חייב כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא.
לא מבעיא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דחייב.
אלא אפילו למאן דאמר פטור, הכא חייב.
מאי טעמא?
דאמרינן הבלא דאגמא קטלה.
רבא משמיה דרבה אמר פטור כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא.
לא מיבעיא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור דפטור.
אלא אפילו למאן דאמר חייב, הכא פטור.
מאי טעמא?
דאמרינן: מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם.
ומודי אביי דאי הדרא לבי מרה ומתה דפטור.
מאי טעמא?
דהא הדרא לה וליכא למימר הבלא דאגמא קטלה.
ומודי רבא כל היכא דאיגנבה גנב באגם ומתה כדרכה בי גנב דחייב.
מאי טעמא?
דאי שבקה מלאך המות בביתיה דגנבא הוה קיימא.
אמר ליה אביי לרבא:
לדידך דאמרת "מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם" האי דאותביה ר' אבא
בר ממל לרבי אמי ושני ליה: "בשנתנו לו בעלים רשות להשאיל",
ולימא ליה: מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם!
אמר ליה (רבא לאביי): לדידכו דמתניתו "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר"
איכא לאותבה לההיא.
לדידי דאמינא "אנת מהימנת לי בשבועה והאיך לא מהימן לי בשבועה",
ליכא לאותבה כלל.
מתיב רמי בר חמא:
העלה לראשי צוקין ונפלה אין זה אונס וחייב.
הא מתה כדרכה הרי זה אונס ופטור.
ואמאי? לימא ליה אוירא דהר קטלה! אי נמי אובצנא דהר קטלה!
הכא במאי עסקינן:
שהעלה למרעה שמן וטוב.
אי הכי נפלה נמי!
שהיה לו לתוקפה ולא תקפה.
אי הכי אימא רישא: "עלתה לראשי צוקין ונפלה הרי זה אונס" -- איבעי ליה למיתקפה!
לא צריכא שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה: