פרשת ויחי- ברכות יעקב

(א) וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃

Genesis 48:1

(1) Some time afterward, Joseph was told, “Your father is ill.” So he took with him his two sons, Manasseh and Ephraim.

רש"י על בראשית מ״ח:א׳:ב׳

(ב) ויקח את שני בניו עמו כְּדֵי שֶׁיְּבָרֲכֵם יַעֲקֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ:

Rashi on Genesis 48:1:2

(2) He took his two sons with him. So that Yaakov might bless them before his death.

משנה ברורה סימן רל

(ז) ברוך רופא חולים - וצריך לומר בשם ומלכות [ב"י וט"ז] אבל [ט] לא ראיתי נוהגין כן [פמ"ג]. מי שמתעטש וחבירו אומר לו אסותא יאמר לו ברוך תהיה ואח"כ יאמר לישועתך קויתי ה' [דארז"ל דמתחלה לא היה אדם חולה כלל אלא היה הולך בשוק ומתעטש ומת עד שבא יעקב אבינו וביקש רחמים על הדבר]:

בראשית מ״ט:א׳

(א) וַיִּקְרָ֥א יַעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃

Genesis 49:1

(1) And Jacob called unto his sons, and said: ‘Gather yourselves together, that I may tell you that which shall befall you in the end of days.

ספר מי השילוח - פרשת ויחי

ויקרא יעקב אל בניו, במדרש (תנחומא ח) 'אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי', הענין בזה כי כאשר רצה יעקב אבינו לברך את בניו היה מסופק אם צריך לברך אותם מחמת שצערוהו במכירת יוסף, וכל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כו'. ולכן נאמר 'ויקרא' - לשון צעקה וקווי בלב, שהיה תולה עיניו ולבו למרום ואת אשר ישים ה' בפיו אותו יאמר.

וזה כוונת המדרש שהזכיר זה הפסוק, שבקש מה' שיגמור בעדו. ולא נאמר תחילה לשון ברכה, כי עוד לא היה מבורר אצלו מה יאמר להם. אבל משה רבינו ע"ה התחיל תיכף 'וזאת הברכה', כי מלת 'וזאת' מורה על זה שהיו כל הדברים מבוררים אצלו מיד כשהתחיל לדבר, וביעקב לא נאמר 'וזאת' רק אחר כל הברכות, שרק אז, אחר כל, הדברים היו אצלו מבוררים שכל ברכותיו המה מהש"י, ולא מקודם.

שם השבט	תוכן	אם
ראובן
שמעון ולוי
יהודה
זבולון
יששכר
דן
גד
אשר
נפתלי
יוסף
בנימין

בראשית מ״ט:י״ח

(יח) לִֽישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְהוָֽה׃

Genesis 49:18

(18) I wait for Your deliverance, O LORD!

דברי הימים א ה׳:א׳

(א) וּבְנֵ֨י רְאוּבֵ֥ן בְּכֽוֹר־יִשְׂרָאֵל֮ כִּ֣י ה֣וּא הַבְּכוֹר֒ וּֽבְחַלְּלוֹ֙ יְצוּעֵ֣י אָבִ֔יו נִתְּנָה֙ בְּכֹ֣רָת֔וֹ לִבְנֵ֥י יוֹסֵ֖ף בֶּן־יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֥א לְהִתְיַחֵ֖שׂ לַבְּכֹרָֽה׃

I Chronicles 5:1

(1) The sons of Reuben the first-born of Israel. (He was the first-born; but when he defiled his father’s bed, his birthright was given to the sons of Joseph son of Israel, so he is not reckoned as first-born in the genealogy;

דברי הימים א ה׳:ב׳

(ב) כִּ֤י יְהוּדָה֙ גָּבַ֣ר בְּאֶחָ֔יו וּלְנָגִ֖יד מִמֶּ֑נּוּ וְהַבְּכֹרָ֖ה לְיוֹסֵֽף׃ (ס)

I Chronicles 5:2

(2) though Judah became more powerful than his brothers and a leader came from him, yet the birthright belonged to Joseph.)

בראשית מ״ט:כ״ח

(כח) כָּל־אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם׃

Genesis 49:28

(28) All these were the tribes of Israel, twelve in number, and this is what their father said to them as he bade them farewell, addressing to each a parting word appropriate to him.

רש"י על בראשית מ״ט:כ״ח:א׳

(א) וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם וַהֲלֹא יֵשׁ מֵהֶם שֶׁלֹּא בֵרֲכָם אֶלָּא קִנְטְרָן? אֶלָּא כַךְ פֵּרוּשׁוֹ: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם מַה שֶּׁנֶאֱמַר בָּעִנְיָן; יָכוֹל, שֶׁלֹּא בֵרַךְ לִרְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, תַּ"לֹ וַיְבָרֶךְ אוֹתָם – כֻּלָּם בְּמַשְׁמָע:

Rashi on Genesis 49:28:1

(1) וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אתם AND THIS IS IT THAT THEIR FATHER SPOKE UNTO THEM WHEN (literally, and) HE BLESSED THEM — But were there not some of his sons whom he did not bless but whom, on the contrary, he reproached? But this is the explanation of these words: and this is it that their father spake unto them, viz., all that has been said above in this chapter, whether it be blessing or reproach. You might therefore think that he did not bless Reuben, Simeon and Levi at all — Scripture therefore states, “and he blessed them” (i.e. the 12 tribes alluded to at the beginning of the verse) which implies all of them. (Pesikta Rabbati 7).

רש"י על בראשית מ״ט:כ״ח:ב׳

(ב) איש אשר כברכתו בְּרָכָה הָעֲתִידָה לָבֹא עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד:

Rashi on Genesis 49:28:2

(2) EVERY MAN ACCORDING TO HIS BLESSING — according to the blessing that was to come in future to each and every one. (Cf. Rashi on Genesis 40:5, איש כפתרון חלמו.)

רש"י על בראשית מ״ט:כ״ח:ג׳

(ג) ברך אותם לֹא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵרַךְ אוֹתוֹ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר בֵּרַךְ אוֹתָם? לְפִי שֶׁנָּתַן לִיהוּדָה גְּבוּרַת אֲרִי וּלְבִנְיָמִין חֲטִיפָתוֹ שֶׁל זְאֵב וּלְנַפְתָּלִי קַלּוּתוֹ שֶׁל אַיָּל, יָכוֹל שֶׁלֹּא כְלָלָן כֻּלָּם בְּכָל הַבְּרָכוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר בֵּרַךְ אוֹתָם:

Rashi on Genesis 49:28:3

(3) ברך אתם HE BLESSED THEM — It should have said, “every man according to his blessing he blessed him”; why, then does it say “he blessed them”? But since in the blessings he ascribed to Judah personally “the strength of a lion”, to Benjamin “the rapacity of a wolf” and to Naphtali “the swiftness of a hind”, one might think that he did not include all of them in all the blessings, Scripture therefore states “he blessed them” (i.e. each of them personally and all of them together — extending all the personal blessings to each of them) (Midrash Tanchuma, Vayechi 16; cf. Rashi on Exodus 1:19).

ספורנו על בראשית מ״ט:כ״ח:ב׳

(ב) ויברך אותם בזולת מה שאמר למעלה:

Sforno on Genesis 49:28:2

(2) ויברך אותם, in addition to blessings bestowed individually rather than collectively, earlier.

ספורנו על בראשית מ״ט:כ״ח:ג׳

(ג) איש אשר כברכתו ברך אותם לכל אחד מהם נתן ברכה צריכה לו ביחוד כגון ליהודה בענין המלכות וליששכר בענין התורה וללוי בענין העבודה:

Sforno on Genesis 49:28:3

(3) איש אשר כברכתו ברך אותם, he gave an individual blessing to each one in accordance with what he perceived to be the son’s need in view of his eventual destiny. Yehudah needed to have a blessing that his dynasty would endure, etc. Levi needed to be blessed that his function of serving G’d as representative of the people would endure, etc.

אור החיים על בראשית מ״ט:כ״ח:ג׳-ד׳

אשר דבר וגו' ויברך וגו'. הגם שראינו שלא ברך ראובן ולא שמעון ולא לוי, יגיד הכתוב כי דבורו הקשה להם היא ברכתם והוא אומרו אשר דיבר וגו' ויברך וגו' ומה שאמר לראובן דברי קנטור שם צוה את הברכה על דרך אומרם (ספרי בהעלותך) עתידה עבודה שתחזור לבכורות, וכפי זה כיון שקבע לו שם הבכורה עתיד הוא לעמוד לשרת לעתיד לבא ותמצא שהצדיקים צופים ומביטים על העתיד, . . .וגם שמעון ולוי ברכם במה שאמר ארור אפם זו היא ברכתם שקלל לתגבורת המקלקל ומריע גם מה שחלקם והפיצם הוא להשגת תכלית האושר גם כן:
אשר כברכתו. פי' הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה יש שמעלתה כהונה ויש מלכות ויש כתר תורה ויש גבורה ויש עושר ויש הצלחה, ונתכוין יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה המלך במלכות והכהן בכהונה וכן על זה הדרך ולא הפך המסילות:

Or HaChaim on Genesis 49:28:3-4

...

הרב ברוך מרדכי אזרחי - "ברכת מרדכי" פרשת ויחי "איש אשר כברכתו"

"וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם". אך מה ברכה יש "באז חיללת יצועי עלה"? ומה ברכה יש ב"בסודם אל תבא נפשי"? ומה ברכה יש ב"ארור אפם כי עז"?

ברכה, היא זאת אשר מכוחה מתברך האיש. מתברך, מלשון "הברכה". כלומר, בעוד שהרכבה באה מן החוץ - נוטלים ענף ומרכיבים אותו בעץ אחר - הרי ההברכה באה מתוך העץ עצמו. נוטלים הימנו ענף ונוטעים אותו עצמו נטיעה חדשה. אילן מתוך אילן.

כן, כשנוטלים מדה או כח באישיות, ונוטעים אותה מחדש באישיות עצמה - הברכה היא עצומה. כי האיש אמנם מתברך. השיפוץ, הנטיעה מעלה את האישיות לנעלויות גבוהות ביותר. אין לך ברכה גדולה מזאת. הנטיעה הזאת, כשהיא מתרחשת אצל אדם היא תוכחה. התוכחה, יש בה ברכה עצומה, שמשהיא נקלטת, צומח הימנה אילן רב פארות, שיש בו ברכה לאישיות כולה.

כי אם המדובר הוא ב"מי שיודע להוכיח" ובמי שיודע כיצד לקבל את התוכחה, זה עצמו מכוון, משפץ ומבריק, כך - שמכאן נבנה אדם חדש. ואין לך ברכה גדולה מזאת. כשיעקב אוסף את בניו לברך אותם, הכוונה היא לכך שכל אחד מהם יתהווה מחדש, ומסוגל יהיה למלא אחר יעודיו.

כשמעיינים היטב בברכות כולן, רואים, כי בעיקר מורכבות הן משני עיקרים: האחד, הוא הכוונת היעוד, עיצוב המשימה. לצורך זה, היה על יעקב לגלות את תוכנו הפנימי של כל אחד משבטי י-ה, את סגולותיו הפנימיות והיחודיות של כל אחד מהם, חלק זה כולל גם את פיתוח עוצם השאיפה, להשגת המכסימום. בהתעלות, לאור היכולות העצומות, בהתאם לסגולות המיוחדות החלק האחר הוא השיפוץ והליטוש, ביעור הקוצים, הסרת המחסומים, בדרך ההתקדמות. ליישר ההדורים, לסקל המכשולים בדרך לפסגות. חלק זה נעשה על ידי תוכחה חסרת פשרות ונגיעות, תוך חשיפת הנסתרות וגילוי האמת. כי כך צומחים וגדלים ומשתלמים שבטי י-ה. עליהם לדעת מה טמון בקרבם, ממה הם מורכבים, מהי סגולתם.

ויחד עם זה הם חייבים להבין, כי משימתם היא לבנות את עצמם כיסודות כלל ישראל. כי זהו יעודם - לחקוק מעצם עצמיותם, את בנין כלל ישראל. כששני אלו באים אל מילואם - זהו "איש אשר כברכתו"

הרב יעקב ליינער - בית יעקב פרשת ויחי אות עז

איש אשר כברכתו ברך אותם וגו׳. התחיל בלשון יחיד איש אשר כברכתו, לרמז בזה, שכפי החיים והמדה שהניח השי״ת בכל אחד ואחד במקור שרשו, במדה זו בעצמה בירך את כל אחד ואחד שיצליח מאד בנקודת החיים שלו ובמדתו, והרים ונשא את הנקודה הזאת מאד, אבל לא שהיה מכניס אחד בגבול חברו, אלא שכל אמר יפרה וירבה בגבול מדתו. כי באמת אין שום נייחא לשום נפש בחלקו של חברו, ועיקר הנייחא יש לכל נפש רק בחלקו הניתן לו בשרשו, ובזה הוא משתוקק תמיד שיפרה וירבה עד מאד.

וזהו שאמר יעקב ליוסף ידעתי בני ידעתי היינו שאמר לו אני יודע יותר ממך שאני מסתכל בנקודת השורש של כל אחד ושם אני רואה שאי אפשר להרים את מנשה כפי דעתך יותר גבוה ממה שאני מרימו שיצא ממנו גדעון ושיתגדל על ידו כל כך כבוד שמים אבל לא יותר, משא״כ בבחינת נקודת החיים שהניח השי״ת בשורש של אפרים אפשר להגביה אותה ולהרימה שיתפשטו ביותר, שיצא ממנו יהושע, ואם תרצה שארים את מנשה יותר אז יהיה מוכרח להתפשט ולכנוס בגבול של אפרים ומזה לא יהיה לו שום נייחא, כי שום נפש אינו מרוצה אלא מחלקו. כענין התפלה וישם בלבנו אהבתו ויראתו ומדוע לא נאמר וישם בלבנו אהבה ויראה ובאר בזה האר״י הק' זצללה״ה שהתפלה היא שישים השי״ת בלב כל פרט נפש אהבתו ויראתו השייך לו לחלקו מהשורש, כי אהבה ויראה כזו שאין לו בה שייכות מהשורש ואינו לחלקו רק שהוא חלק זולתו אף שיש בזה ג״כ יקרות, אכן נאמר על זה למען לא ניגע לריק וגו׳ כי זאת אהבה ויראה השייך מהשורש לחלק זולתו אינה פועלת כלל באדם שאינו שייך לו, וכל יגיעתו בה הוא לריק ... ולכך כתיב איש אשר כברכתו, כי בהקנין שיש לאדם יכול המברך להוסיף עד בלי די.