א"ר יוחנן בר חנינא שתים עשרה שעות הוי היום שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם שלישית נמתחו אבריו רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו ששית קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח אחת עשרה נידון שתים עשרה נטרד והלך לו שנאמר (תהלים מט, יג) אדם ביקר בל ילין
(א) ויגרש את האדם, גורש ויצא מגן עדן וישב לו בהר המוריה ששער גן עדן סמוך להר המוריה, משם לקחו ולשם החזירו במקום שנלקח שנאמ' ויקח אלהים את האדם מאי זה מקום לקחו ממקום בית המקדש שנאמר לעבוד את האדמה אשר לוּקח משם.
(1) ADAM'S PENITENCE
"So he drove out the man" (Gen. iii. 24). Driving out (i.e.) and he went forth outside the garden of Eden (and he abode) on Mount Moriah, for the gate of the garden of Eden is nigh unto Mount Moriah. Thence He took him and thither He made him return to the place whence he was taken, as it is said, "To till the ground from whence he was taken" (ibid. 23).
(ב) רבי יהודה אומ' הקב"ה שמר שבת ראשון ואדם שמר אותו תחילה בתחתונים והיה יום השבת משמרו מכל רע ומנחמו מכל סרעפי לבו שנאמר ברב סרעפי בקרבי תנחומיך וגו'.
(2) Rabbi Jehudah said: The Holy One, blessed be He, kept the Sabbath first in the heavenly regions, and Adam kept the || Sabbath first in the lower regions. The Sabbath day protected him from all evil, and comforted him on account of all the doubts of his heart, as it is said, "In the multitude of my doubts within me, thy comforts delight my soul" (Ps. xciv. 19).
(ב) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו'. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַלְּלוּ הַמְּאוֹרוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֲבָל לֹא לָקוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַתְיָא כְּרַבָּנָן וְלָא אַתְיָא כִּדְרַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ, מַה טַּעַם (תהלים מט, יג): וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְּמוּ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת נִטַּל מִמֶּנּוּ זִיווֹ וּטְרָדוֹ מִגַּן עֵדֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב יד, כ): מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה חַמָּה בְּלֵילֵי שַׁבָּת, בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְנֹז אֶת הָאוֹרָה, וְחָלַק כָּבוֹד לַשַּׁבָּת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ...
(2) "And Elokim blessed the seventh day and sanctified it"- Rabbi Yishmael says: "He blessed it" with manna "and sanctified it" with manna, He blessed it with manna-for all the days of the week one omer [portion] fell [per person], on Friday two omer [portions] fell [per person]. He sanctified it with manna [on Shabbat] it didn't fall at all. Rabbi Nosson says: He blessed it with manna and sanctified it with blessing. Rabbi Yitzhak says: He blessed it with manna, and sanctified it with the gatherer [of sticks]. "And He blessed it" with robing. Rav Huna says: [one] must change [one's clothes]. R' Chiyya in the name of Rav Yochanon says: [one] must mingle [a garment along with his weekday clothes for the honor of Shabbat]. Avin son of Chasdai says [one] must [let one's cloak] hang. Rabbi Yermiah and R' Zeirah were walking together, and R' Yermiah's cloak was tucked up and Rabbi Zeirah let it hang. This [reflects] what was said [that] one must lower [one's cloak]. R' Elazar says: "He blessed it" with a candle and this occurred to me, one time I lit a candle on the eve of Shabbat and I came and I found it [still] lit at the end of Shabbat and it wasn't diminished at all. "He blessed it" with the light of the face of man, "He sanctified it" with the light of of the face of man. The light of man's face throughout the week isn't comparable to [his face] on Shabbat. "He blessed it" with luminaries, R' Shimon son of Yehuda the man of Acco says in the name of R' Shimon: even though the luminaries were cursed from the Shabbat eve
..וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן...רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק אָמַר יָצָא שָׂמֵחַ, כְּמָה דְתֵימַר (שמות ד, יד): וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא פָּגַע בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן אָמַר לוֹ מַה נַּעֲשָׂה בְּדִינֶךָ, אָמַר לוֹ עָשִׂיתִי תְּשׁוּבָה וְנִתְפַּשַׁרְתִּי, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אָדָם הָרִאשׁוֹן כָּךְ הִתְחִיל טוֹפֵחַ עַל פָּנָיו, אָמַר לוֹ כָּל כָּךְ הִיא כֹּחָהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר אָדָם הָרִאשׁוֹן (תהלים צב, א): מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת.
(ב) מזמור שיר ליום השבת...כיצד את מוצא בערב שבת נברא אדם הראשון. שעה ראשונה עלה במחשבה... בא יום שבת נעשה לו סניגור ואמר לפני הקב"ה רבון העולמים בששת ימי המעשה לא נענש אדם בעולם ובי אתה מתחיל זו היא קדושתי וזו היא מנוחתי. ובשביל השבת ניצל מדינה של גהינם. כיון שראה אדם כחה של שבת בא אדם לומר הימנון לשבת מזמור שיר ליום השבת. אמר לו השבת לי אתה אומר הימנון אני ואתה נאמר הימנון להקב"ה שנאמר טוב להודות ליי':
(ג) בזוה"ק ירא שבת. מה ענין זה לבראשית. אך זה פי' בראשית ברא שיהי' כל הבריאה דבוקה בכח הראשית והתחלת השורש שהיא נקודה מהש"י שנותנת חיים והוי' לכל הנבראים. והוא בחי' שבת כי בו שבת מכל מלאכתו כו' כי שבת. מחזיר כל הבריאה לשורשו שהוא רצונו ית'. אשר ברא לעשות פי' שנתן הש"י כח בהנבראים לפעול כ"ד. פעולתו. אש לשרוף. אילן לצמוח. וגם בב"ח להיות לו הבחירה לעשות כרצונו. ועכ"ז הי' המכוון שידע כל פעול כי הוא ית' הנותן לו הכח אף שעושה מעצמו הוא כגרזן ביד החוצב. וזה הי' כל מכוין הבריאה רק לבחי' שבת. וזש"כ תכלית שמים וארץ. וזש"כ רש"י ז"ל הי' עולם חסר מנוחה שהיא השבה וחזרת הכל לשורשו ונשלם בשבת עיקר הרצון בהבריאה וזה ירא שבת להיות בכל דבר היראה מונח ע"פ האדם. ע"י נקודה הפנימיות שנקרא שבת שהיא עיקר החיות. וז"ש זכר למעשה בראשית שהיא זכרון לבחי' ראשית שיש גם בבחי' העשי' ג"כ להיות דבוק ובטל לכח הפועל שנקרא ראשית כנ"ל:
(ד) בפסוק ויניחהו בגן עדן. במדרש דורש מלשון מנוחת שבת. כי בשבת מתגלה הנהגת השי"ת בלי אמצעות הטבע והוא בחי' לעושה נפלאות גדולות לבדו כי כל הבריאה הוא פלא.
(ד) וכתיב ויגרש את האדם וישכן כו' את הכרובים כו' וכי צריך הקב"ה עצות לשמור שלא יכנסו בו. אבל מקרא זה בא ללמד כי הניח פתח לכנוס בג"ע מי שראוי רק יש בו שמירה ולכן ביום ש"ק דכתיב שער החצר הפנימית רמז לג"ע הפונה קדים ובגן כ' מקדם שנפתח בשבת פתח והארה מג"ע דכתיב וישלחהו לעבוד האדמה אשר לקח משם פירוש חלק הגוף שהוא מן האדמה ובג"ע הי' לעבדה ולשמרה בחלק הנשמה שקודם החטא היה הנשמה עיקר ואח"כ הוצרך לעבוד את האדמה א"כ בשבתות ויו"ט שנאסר מלאכת העבודה הרי זה עדות שהוא זמן עבודת הנשמה כמו שהי' בג"ע וזה בחינת מנוחה כמ"ש במד' ויניחהו רמז למנוחת שבת:
(ח) וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּמִשּׁוּם דְּכָל מְהֵימָנוּתָא אִשְׁתְּכַח בְּשַׁבָּתָא, יַהֲבִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ נִשְׁמְתָא אַחֲרָא, נִשְׁמְתָא עִלָּאָה, נִשְׁמְתָא דְּכָל שְׁלִימוּ בָּהּ, כְּדוּגְמָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וּבְגִינֵי כַּךְ אִקְרֵי שַׁבָּת. מַהוּ שַׁבָּת. שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שְׁמָא דְּאִיהוּ שְׁלִים מִכָּל סִטְרוֹי.
תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום
אוכל לכבוד שבת כו'. עיקר טעם הענין בזה נראה כמ"ש לעיל זכרהו מאחר שבאת להשכיחו שבכל יום מששת ימי השבוע יזכור אותו להכין לו על צד היותר טוב כמ"ש מחד משביך כו' ואמר שהלל מדה אחרת היתה בו וכו' כלומר דודאי מדת שמאי מעולה וטובה היא אלא שזה מדה אחרת שיותר טובה ומעולה ממנה סותרת אותה דהיינו מדת הבטחון שבוטח בהקב"ה שיזמין לו הקב"ה נאה ממנה וקאמר שכל מעשיו כו' שאל תאמר שזו מדת רעבתנות כמ"ש הרוג בקר שחוט צאן וגו' כי מחר נמות וע"כ אמר שהרי כל מעשיו של הלל לש"ש הוא יש לנו לתלות גם זה המעשה היה לשם שמים ממדות הבטחון ומייתי ברוך ה' יום יום יעמס וגו' כלומר שיש לברך להקב"ה על כל מה שממציא לנו בכל יום ויום לבטוח בו שהוא יעמוס לנו עוד לימים הבאים וק"ל:
שכל מעשיו לשם שמים. פירוש ובוטח שיזמין לו השם יתברך. וא"ת ושמאי לא היה עושה לשם שמים והלא אינו חס על ממונו לכבוד שבת. ויש לומר דלשמאי פשיטא דעושה לשם שמים. ולהלל הוא שהוצרך לתת טעם מפני שנראה שאינו חושש לכבוד שבת לפי שאינו טורח להזמין יום או יומים.
(א) קדושת שבת קביעא וקיימא מצד השי"ת שקידשו בימי בראשית וכמ"ש (פסכים קיז") ואף דשם לענין קביעת זמנו קאי. דא"צ לקביעת ב"ד שאינו תלוי בימי החדש מ"מ ממילא משמע גם לענין הקדושה. שהרי מיד בימי בראשית נא' ויקדש אותו. שהש"י קידשו מעצמו. ומ"מ משניתנה תורה נצטוו ישראל זכות את יום השבת לקדשו. שאף הם צריכים לקדשו מיד בכניסתו משקידש היום. דבתחילת יומא בעי לקדשו כמ"ש (פסחים קו.) ואע"פ שעיקר קדושתו מה' בלא פעולת אדם ואתע"דלת כלל...ונמצא השבת מקדש אותם לא הם אותו וע"כ נקרא מתנה טובה (שבת י:) שהוא במתנה בלי שום השתדלות אדם ...ואלו הי' רק מצד קדושה שמה' לבד הרי ה' כל ישראל שוים בהרגשת קדושת השבת. כעם ככהן. וכבר נז"ל אות א' שאינו כן רק תלוי כפי עבודת האדם בימי החול. והדבר ידוע גכ לכל אחד כי אין ערך כלל מהרגש ההמונים אשר הוא כמעט כאין. ואין טועמים בקרב לבבם טעם קדושה רק מה שמתענגים במנוחה ממלאכה ואכילה ושתי'. ואם דגם זה מצוה וקיימו עונג שבת. מ"מ אין בזה ענין לקדושת היום...וכ"א כפי מדריגתו והשגתו וכפי הכנתו בימי החול לבוא אל הקודש דמי שטרח בע"ש יאכל בשבת. שאע"פ שהיום מעצמו קדוש לאדונינו. מ"מ אין האדם משיג קדושתו אלא כפי מה שהוא כלי מוכן לקבל...וכפ"מ שהאדם מתקדש עצמו מלמטה כך הקדושה פושטות והולכת בכל הנבראים וע"כ אף קדושת השבת הגם דעצם הקדושה מעצמו מ"מ גם הוא צריך בנ"א לקדשו. היינו במה שהם יהיו מוכנים לקבל קדושתו ולהרגיש בחדרי לבבס ומוחם הקדושה הנשפעת בו. בזה יום השבת מתקדש שבת עד תכלית קדושתו...וא' בלשון זכון ואין זכירה אלא בדבר המשתכח לזכרהו מאחר שבא להשכיחו כמ"ש (בביצה טו רע"א) ע"ש וברש"י. והיינו לפי שקדושת השבת הוא מעין עוה"ב. ובעוה"ז לאדם השקוע בו העוה"ב עין לא ראתה והוא דבר המשתכח...וע"כ מצרכי ב"ש (ביצה טז.) מחד בשבא לשבת שיזכרנו כל ימי השבוע. כי קדושת השבת נמשכת כפי הכנת הקדושה בכל ימי החול כולם. וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום שא"צ לזכור השבת רק שיראה כל יום ביומו להיות כל מעשיו לשם שמים. וברכת ה' חופף עליו בכל היום. וממילא כפי עבודתו להש"י בימי החול כן יהי' כלי מוכן לקבל קדושת השבת בשבת:
(ג) במדרש ויברך ...אין דומה מאור פניו של אדם בחול למ"פ בשבת. פי' התגלות הפנימיות כדכ' חכמת אדם תאיר פניו והיא התגלות נשמה יתירה. וגם בכלל העולם מתגלה בשב"ק הפנימיות דכ' ויהי אור כו' ודרשו חז"ל שגנזו לצדיקים. ומאמר יהי אור הוא בכל פרט שיש לכל מעשה בראשית חלק בזה האור רק שנגנז ובשבת מתגלה ממנו. ובימי המעשה הוא בחי' אספקלריא דלא נהרא. ובשבת אספקלריא המאירה. ולכן הדלקת נר בשבת מצוה לרמוז על התגלות האור בשב"ק ובנ"י שמצפים לאור הגנוז ומרגישין בחשכת עוה"ז כענין שנא' כי אשב בחושך ה' אור לי. שמגלה לנו הש"י בשב"ק מעין אור עוה"ב...
ואיתא במד' ב' אלפים קדמה תורה לעולם דכ' ואהי' אצלו אמון כו'. ב' ימים. ואלף שנים בעיניך כיום אתמול ע"ש. ובשבת יש התגלות מאותן ב' הימים והשבת נותן חכמה ובינה לבנ"י לכל ימי המעשה. לכן יש קריאת התורה בשבת שמתגלה בו אור התורה וכן דרשו חז"ל היום א' בקולו תשמעו על שב"ק שיכולין לשמוע בו קול תורה:
רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי זְעֵירָא אָמַר, ל"ו שָׁעוֹת שִׁמְשָׁה אוֹתָהּ הָאוֹרָה, שְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל לֵילֵי שַׁבָּת, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל שַׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְחִיל הַחשֶׁךְ מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא וְנִתְיָרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן
(א) ויסב אלהים וגו׳. במ״ר מפרש כאן כוונה שניה ויסב מלשון הסיבה. שהסיבן בסעודתן...ומשום הכי סמך ענין שגם בני ישראל הלכו חמושים מזורזין בדעה רחבה בלי שום פחד מאימת המדבר לפניהם ומפרעה מאחריהם:
(יב) אף על פי שהזריזות טובה מאוד, יזהר שלא ימהר בעבודתו יותר מדי. כי הרוכב במהירות – הוא קרוב מאוד להיכשל. וכן מי שהוא רץ במהירות – הוא נופל. ולא יתכן לתקן מעשה מתוקן בבהלה, אבל במיתון יתוקנו העניינים. וכן אמרו רבותינו (אבות א א): "הוו מתונים בדין". והזריזות: שיהא ניעור לבו ,ויקיץ מחשבותיו, ויקלו איבריו למלאכתו; אך לא ימהר בשום עניין...
(12) Even though zeal is a very good quality, one must be careful not to work too quickly. For one who rides quickly is liable to stumble, and one who runs quickly may fall. It is not wise to attempt to repair anything in haste, but rather with deliberation. And thus said our teachers, "Be deliberate in judgment!" (Aboth 1:41). And zeal means that one's heart must be stirred, and one's thoughts aroused and that one's limbs must be light for one's work, but one ought not to be hasty in any matter. All of these matters require great wisdom as to when to hurry and when to tarry. Even though the quality of zeal is very good nevertheless a man ought not be zealous to pursue his lusts, to busy himself in seeking pleasures, or to pursue evil deeds. For just as zeal in the matter of Torah raises a man to a very lofty height, so does alertness in the matter of transgressing bring a man down to the nether world.
(ב) תָּא חֲזֵי, לֵית עָלְמָא קָאִים אֶלָּא עַל שָׁלוֹם, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, לָא יָכִיל לְאִתְקַיְּימָא, עַד דְּאָתָא וְשָׁרָא עָלַיְיהוּ שָׁלוֹם. וּמַאי הוּא. שַׁבָּת, דְּאִיהוּ שְׁלָמָא דְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וּכְדֵין אִתְקָיָּים עָלְמָא. וּמַאן דְּפָלִיג עָלֵיהּ, יִתְאֲבִיד מֵעָלְמָא.
(א) שם שם לו. בְּמָרָה נָתַן לָהֶם מִקְצַת פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָהֶם, שַׁבָּת וּפָרָה אֲדוּמָּה וְדִינִין (סנהדרין נ"ו):
(יג) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. היינו אחר העסק הגדול שהיה להם בים סוף שהיו אומרים שירה, וההשגה הגדולה שהיתה שם התגלות השכינה כמו שמבואר (מכילתא בשלח פרשה ג') ראתה שפחה בים וכו' ואח"ז הלכו שלשת ימים ולא השפיע להם הש"י שום התחדשות, וזה לא מצאו מים, היינו שלא מצאו שום תשוקה וחשק ונפל דעתם מאוד מזה, ויורהו ה' עץ ומתרגמינן ואלפה ה' אעא, היינו שהיה הש"י מלמד אותו עצה היינו ששלח לדעתו שזאת השביתה והנייחא בלי שום עסק, בזה נמצא אור וטובה מהש"י מאחר שזה הוא רצונו ית' גם זה היא טובה עמוקה. וזה דאיתא במדרש (תנחומא בשלח כ"ד) עשה את המר מתוק, ואל זאת הכוונה ניתן להם שם במרה מצות שבת ופרה אדומה ונצטוו על הדינין. שבת מורה היינו ראו כי הש"י נותן לכם מצוה שתעבדו אותו במה שתשבתו וא"כ למה תלינו, ופרה אדומה מורה על העתיד, כי לעתיד יהיה ה' אחד ושמו אחד ואז יתבטל העבודה ולא יהיה אז שום כעס. ודינין מורה על הסדר היינו שלא תחשבו עוד בכל פעם לדחוק את השעה לזכות לכל זה הטוב, כי כל זה צריך להיות בסדר שיהיה נקבע בלב בלי שום שינוי.
(ג) בזוה"ק נח הוא בחי' שבת. שכתוב בו וינח ביום השביעי. פי' זה כי ענין המנוחה הוא במקום השורש כשאדם דבוק בשורשו ששם מקום מנוחתו אין לו שום יגיעה כי כל מה שעובר עליו הכל אחד וגם אצלו נמשך תמיד אחר יראת ה' א"כ יש לו מנוחה כמ"ש כל המקבל עליו ע"ת מעבירין ממנו ע"מ ועול ד"א...וכשבא אל הנקודה נק' נח נייחא לו כו' בעוה"ז בעוה"ב כו' ע"ש במד"ר ובזוה"ק...