(5) inasmuch as Abraham obeyed Me and kept My charge: My commandments, My laws, and My teachings.”
(ד) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי (בראשית כו, ה), רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי חֲנִינָא, תַּרְוֵיהוֹן אָמְרֵי בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ, מִנְיַן עֵקֶ"ב שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹל בּוֹרְאוֹ. (בראשית כו, ה): וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי, רַבִּי יוֹנָתָן מִשֵּׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִלּוּ הִלְכוֹת עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ. תּוֹרֹתָי, שְׁתֵּי תוֹרוֹת, שֶׁקִּיֵּם אֲפִלּוּ מִצְוָה קַלָּה שֶׁבְּעַל פֶּה. רַבִּי סִימוֹן אָמַר אֲפִלּוּ שֵׁם חָדָשׁ שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִקְרוֹא לִירוּשָׁלַיִם הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ, דִּכְתִיב (בראשית כב, יד): וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם ה' יִרְאֶה, וּכְתִיב (יחזקאל מח, לה): וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה, וּכְתִיב (ירמיה ג, יז): בַּיּוֹם הַהוּא יִקְרְאוּ לִיְרוּשָׁלָיִם כִּסֵּא ה'. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אֵין כָּל יוֹם וָיוֹם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַדֵּשׁ הֲלָכָה בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה, מַאי טַעְמֵיהּ (איוב לז, ב): שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא, וְאֵין הֶגֶה אֶלָּא תוֹרָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א, ח): וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה.
(4) “Because Avraham hearkened to My voice…” (Bereshit 26:5) R’ Yochanan and R’ Chanina both said - Avraham came to consciousness of his Creator at age forty-eight. Resh Lakish said - Avraham came to consciousness of his Creator at age three. From where did they learn this? ‘Because (ekev, also meaning heel) Abraham hearkened to the voice of his Creator, “and kept My charge, My commandments, My statutes, and My instructions." (Bereshit 26:5) R’ Yonatan said in the name of R’ Yochanan – even the laws of mixing courtyards were known to Avraham, ‘My instructions (torati)’, Avraham kept two torahs, even the simple commandments of the oral law. R’ Simon said – even the new name which the Holy One would call Jerusalem in the future was known to Avraham, as it is written “And Avraham named that place, The Lord will see…” (Bereshit 22:14), and it is written “…and the name of the city from that day will be ‘The Lord is There.’” (Yechezkiel 48:35), and it is written “At that time, they will call Jerusalem ‘The Throne of the Lord’…” (Yermiyahu 3:17) R’ Berachia said in the name of R’ Yehudah: there is no day on which the Holy One does not innovate law in the heavenly court. What is his proof? “Hear attentively the noise of His voice and the sound (hegeh) that emanates from His mouth.” (Iyov 37:2) Hegeh only refers to Torah, as it says “…you shall meditate (hegita) therein day and night..” (Yehoshua 1:8)
(ג) דָּבָר אַחֵר, וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַחָא וְרַבִּי חֲנִינָא, חַד אָמַר לְהַתְקִין לוֹ בֵּית דִּירָה, וְחַד אָמַר לְהַתְקִין לוֹ בֵּית וַעַד שֶׁיְהֵא מוֹרֶה בוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה וְשֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁבָטִים לוֹמְדִים בּוֹ, תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ לוֹ יוֹסֵף מֵאֶצְלוֹ הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁהָיָה מַשְׁנֶה אוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף אֶצְלוֹ וְאָמְרוּ לוֹ (בראשית מה, כו): עוֹד יוֹסֵף חַי וַיָּפָג לִבּוֹ, נִזְכַּר בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ הֵימֶנוּ, וְאָמַר בְּלִבּוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבְּפֶרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה פֵּרַשׁ מִמֶּנִּי יוֹסֵף, אָמַר לָהֶם אִם אַתֶּם יוֹדְעִים בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ מִמֶּנִּי אֲנִי מַאֲמִין לָכֶם, אַף יוֹסֵף הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ הֵימֶנּוּ, מֶה עָשָׂה יוֹסֵף נָתַן לָהֶם עֲגָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מה, כא): וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה יַעֲקֹב יוֹשֵׁב הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ אֲבוֹתָיו. וְעַד עַכְשָׁיו לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה וּכְתִיב בְּאַבְרָהָם (בראשית כו, ה): וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי, וּמֵהֵיכָן לָמַד אַבְרָהָם אֶת הַתּוֹרָה, רַבָּן שִׁמְעוֹן אוֹמֵר נַעֲשׂוּ שְׁתֵּי כִּלְיוֹתָיו כִּשְׁתֵּי כַּדִּים שֶׁל מַיִם וְהָיוּ נוֹבְעוֹת תּוֹרָה, וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז, ז): אַף לֵילוֹת יִסְרוּנִי וגו'. רַבִּי לֵוִי אָמַר מֵעַצְמוֹ לָמַד תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יד, יד): מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב. רַבִּי יוֹנָתָן שַׂר הַבִּירָה אָמַר אֲפִלּוּ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו, ה): עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם וגו'. וּבֶן כַּמָּה שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים, דִּכְתִיב עֵקֶב מִנְיַן עֵקֶ"ב, וְאַבְרָהָם חָיָה מֵאָה שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁבֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ, וְהָיָה מְשַׁמֵּר דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה וְהָיָה מְלַמֵּד אֶת בָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, יט): כִּי יְדַעְתִּיו וגו', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה לִמַּדְתָּ בָּנֶיךָ תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל בָּעוֹלָם הַבָּא אֲנִי בִּכְבוֹדִי מְלַמֵּד לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נד, יג): וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה':
(א) וטעם להזכיר אחר אלה המצות בהמתך לא תרביע כלאים. להזהיר אחר היותך קדוש שלא תעשה חמס לבן אדם כמוך גם לא תעשה לבהמה לשנות מעשה השם על כן כתוב את חקתי תשמרו לשמור כל מין שלא יתערב מין עם מין: (ב) כלאים. שני מינים ועוד אפרש מלת כלאים. וטעם השדה והבגד להיות לזכרון כי יש מצות רבות לזכר כחג המצות וסוכות וציצית ושופר ומזוזה ותפילין. ופה ארמוז לך סוד דע כי השלם שלם מאד על כן כתוב באברהם וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי: (ג) שעטנז. המעתיקים אמרו שהיא שלש מלות או מחומשת ופירושה מעורב והוא שם לבדו במקרא:
(1) The reason for mentioning Do not interbreed different kinds of animals after the previous commandments, is to say to us: Just as the requirement to be holy implies that you must not do violence to other human beings, so also it implies that you must not do anything to animals which alters the work of God. This is why Scripture says, Preserve My decrees: you must preserve each species, and not interbreed one species with another. (2) intermingled composed of two species. Later, I shall explain this word more fully. Not to intermingle even a field or a garment serves as a reminder. There are many commandments that are primarily reminders: e.g., the Festivals of Maṣṣot [Deuteronomy 16:3] and of Sukkot [23:43]; wearing ṣiṣit [Numbers 15:40]; hearing the shofar [Numbers 10:10]; affixing a mezuza ; and wearing tefillin [Exodus 13:9]. I shall now reveal a little-known principle: Whoever is complete in his intellectual understanding is necessarily also complete in his religious observance. Thus, Scripture says regarding Abraham that “he kept My observances, My moral decrees, My authoritative decrees, and My laws” [Genesis 26:5]. (3) wool-and-linen mixed together. This word is unique in Scripture. The Exegetes have said [Kil’ayyim 9:8] that it is a compound word, formed from three smaller words. It may also stem from a five-letter root.
. דבור הראשון אנכי דע כי כל המצות הם על ב' דרכים והדרך הראשון מצות שהם נטועות מהשם בלב כל אנשי דעת והם רבים ואין בעשרת הדברים רק השבת לבדה שאינה בכלל שקול הדעת. על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם כי הם נטועים בשקול הדעת. ועליהם אין להוסיף ולא לגרוע. והם ששמר אברהם עם מצות האחרות נוספות. והשם לא נתן התורה רק לאנשי הדעת. ומי שאין לו דעת אין לו תורה.
The opinion of our sages is that the words וישמור משמרתי refers to Avraham observing voluntarily all the laws of the Torah which had not yet been legislated. According to this opinion it would be inappropriate for the Torah to commence the list with subordinate rabbinical ordinances before mention had been made of Biblical commandments. The verse divides these 613 commandments into specific categories each with its own heading. Basically, there are three categories of commandments. The first are called עדות, ”testimonies,” and comprise commandments which the mind can readily understand and which are therefore easy to fulfill. The second category is called חוקים. They are in the nature of Royal decrees which are usually incomprehensible to the human being, the subject of the King, as they are based on a superior intelligence. Finally, there is the category called משפטים, social laws, which are generally readily understandable. We find that the Torah quotes future generations of Israelites as dividing the Torah into these three categories when the Torah writes: מה העדות והחוקים והמשפטים, “what is the respective significance of these three categories of laws in the Torah?” (Deut. 6,20) The division in our verse is similar except that the social laws are referred to as תורותי, “My moral/ethical imperatives.” Furthermore, the reason for that word (and two others) appearing in the plural is that it refers to both the written as well as the “oral” Torah.
(א) זו דינה שנבעלה לכנעני. כך סבר ר' חנינא בפרשת וישלח, שאין לומר כנענית ממש, אפשר כי אברהם ציוה שלא יקח בנו מבנות הכנעניים (לעיל כד, ג) ויעקב מניח את שמעון ליקח כנענית, אלא בן דינה. ואפילו למאן דאמר דנשאו בני יעקב כנעניות וכמו שפירש רש"י בפרשת ויחי (להלן נ, יג) 'לא ישא אותי אחד מבני בניכם שהם מכנעני', אפילו הכי למה הוצרך לכתוב "כנענית", שאם לא נאסר להם כנענית אם כן למה כתב כאן "בן הכנענית", הרי סתמא הרבה היו מבני כנענית. ומה שלא כתב 'בן דינה', מפני שבא לומר למה נשאה שמעון, וזה מפני שנבעלה לכנעני, ולא רצתה לצאת מביתו עד שישבע שמעון שישאנה. וטעם מדרש זה (ב"ר פ, יא) יש לו סוד, כי ראויה היתה לשמעון בעבור שכח שמעון במדת הדין, כדכתיב (להלן מט, ה) "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם", ודינה ראויה לו. אך קשה איך נשא את אחותו, ולעיל פירש רש"י בפרשת וירא (כ, יב) "וגם אמנה בת אבי אך לא בת אמי" דמשמע אחותו מן האם אסורה, ויש לומר דהך תנא סבירא ליה דאחותו מן האם אינה אסורה לו, וכך יש תנא בפרק ד' מיתות (סנהדרין נח. ), ושם פירש רש"י דאותו תנא סבירא ליה דהא דקאמר אברהם "אמנה אחותי בת אבי ולא בת אמי" לא שאחותו בת אם אסורה, אלא דקושטא דמילתא קאמר שהיא אחותו מן האב ולא מן האם. אבל עדיין קשה הרי האבות קיימו כל התורה וידעו אותה ברוח הקודש, היו מקפידין שלא לישא כנענית - ולא הקפידו על ערוה דהוא אסור מן התורה, ויש מפרשים כי שאני קודם מתן תורה מלאחר מתן תורה, כי כל האבות היו מקיימים את התורה כולה - אך צריכים היו לקבל עליהם את התורה כגרים שנתגיירו, לכך היו כקטן שנולדו. פירוש להך מילתא בלבד לענין קבלת התורה לא שייך בהם ענין אחוה שיהיו אחים לענין עריות, שלא נולדו בחיוב המצוה אלא הם קבלו מאיליהן, להך מילתא הוו כגרים שאין עריות בהם. ולפיכך כל עריות שהן מן התורה שנתנה אחר כך - לא היה נוהג באבות; כגון יעקב נשא שתי אחיות, ועמרם דודתו, ויהודה היה מייבם את כלתו, אף על גב דמן התורה אסור, והם היו שומרים את התורה, הרי אם מצד התורה אתה בא לאסור והם קבלו אותה עליהם - לא היו להם בזה קורבה, אבל קורבה מצד עצמם לא נתבטלה. ואין להקשות דאם כן יהיו יוצאי מצרים מותרים בקרוביהם, דהא קבלו עליהם את התורה (שמות כד, ז) ולא נולדו בחיוב, ויהיו מותרים בקרוביהם, אין זה קשיא, דהם הוכרחו לקבל, דהא כפה עליהם הר כגיגית כדלקמן (רש"י שמות יט, יז), ולא אמרינן בזה דהוי כקטן שנולד. דודאי מי שנתגייר מעצמו, כגון גוי, כיון דלא היה צריך לגייר והוא מגייר עצמו - הוי בריה אחרת לגמרי, אבל ישראל שיצאו ממצרים - כיון שהיו מחויבים לקבל את התורה, והיו מוכרחים לזה, אין זה כקטן שנולד. ותדע לך דאם לא כן יקשה לך דהא בודאי נתגיירו כדמוכח בפרשת משפטים (שמות כד, ו), שהרי היו צריכים מילה וטבילה וקרבן (רש"י שם), ואפילו הכי אין להם דין כגר להיות מותר בעריות. ואפשר לתרץ עוד כי תולדות יעקב שהותר להם לישא אחותם הכל היה ברוח הקודש שהותר להם, מפני כי בני יעקב היו עם אחד בפני עצמו - הותר להם לישא ביחד, כדי שלא יהיו צריכין להיות מתחברים לעם אחר. והרי תמצא גבי אדם הראשון שהותר לו לישא את אחותו, כדכתיב (תהלים פט, ג) "אמרתי עולם חסד יבנה", ואמרינן (סנהדרין נח ע"ב) 'חסד עשה הקב"ה עם קין שהתיר לו אחותו', הכי נמי חסד עשה הקב"ה עם בני יעקב שהתיר להם [אחותם]. כי יעקב עם תולדותיו שוה לאדם ותולדותיו, כי שאר האומות - אחר שאינם מזרע יעקב נחשבים כאילו אינם, ונשאר תולדות יעקב בלבד. כי אדם הוליד כלל בני אדם, ויעקב הוליד כלל ישראל הנקראים 'אדם', ואין אומה בעולם נקראים 'אדם' זולת ישראל (יבמות סא. ). וכל העולם נקראים 'בני אדם', וכל ישראל נקראים 'בני ישראל'. לכך היה מותר לשמעון לישא אחותו לבדו. כמו שנולדו עם בני אדם כל אחד תאומה, כך היה עם בני יעקב נולדים תאומות (רש"י לעיל לה, יז). והכל היה ברוח הקודש, כי יעקב שהיה יודע ברוח הקודש - ידע שמותר לשבטים אחותם, כמו שהיו יודעים לקיים התורה ברוח הקודש - יודעים גם כן להתיר ברוח הקודש, ואין זה סותר התורה, כי נותן התורה אוסר ונותן התורה מתיר, כמו שבארנו. וכן הטעם מה שנשא יעקב שתי אחיות, אף על גב שהאבות היו מקיימים את התורה, כי כמו שידע יעקב התורה ברוח הקודש כך היה יודע שיש לו לישא שתי אחיות, והם הגונים לו להעמיד י"ב שבטים עמודי עולם מב' אחיות. ואין זה קשיא אם ידע זה יעקב ברוח הקודש, שהרי כל התולדות היו יודעים ברוח הקודש, כמו שפירש רש"י אצל "עתה ילוה לי אישי" (לעיל כט, לד), וגם זה היה ברוח הקודש. ואין זה שלא שמר התורה, אך כי הפה שאסר הוא פה שהתיר (כתובות טז. ), ומי שהיה מודיע להם התורה הודיע להם גם כן זה, והודיע ליעקב כי ראוי לו שישא שתי אחיות כמו שנאמר לו לאליהו להקריב בחוץ. ואל יקשה לך למה נחשב ליעקב לגנאי מה שנשא ב' אחיות כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קיט ע"ב) שלא ירצה לברך לעתיד מפני שנשא ב' אחיות, אין בזה קשיא, כי זה הוא הגנאי כי לא הותר ליעקב ב' אחיות רק בשביל שלא נתנה התורה לו, וזה ידע יעקב, ומפני שהותר לו דבר כזה בשביל שלא נצטווה, אף על גב שעל ידי רוח הקודש עשה - גנאי הוא, דסוף סוף דבר זה יהיה נאסר כשתנתן התורה, ואם נתנה התורה לא הותר דבר זה ליעקב, שלא מצאנו שיהיה אסור ערוה נדחה. אמנם אני מפרש באותו מדרש (פסחים קיט ע"ב) שלכך לא רצה יעקב לברך מפני שהיה יעקב מוכן לדבר שיהיה נאסר בסוף, שידע יעקב כי ראוי לו ב' אחיות על פי רוח הקודש, וזה קצת גנאי שיהיה מוכן לדבר שיהיה נאסר, ולא כן יצחק, אף על גב שהיה מותר לו גם כן ב' אחיות, כי לא היה מוכן לדבר שיהיה נאסר, וזה הדבר שגרם שלא רצה לברך, ודבר גדול הוא זה, וזה נראה ברור מאוד, וזה עיקר פירוש הדבר כאשר תעמיק בו. אמנם בשביל זה לא נאמר שלא קיים יעקב כל התורה, שהרי יעקב אמר לעשו 'תרי"ג מצות קיימתי' (רש"י לעיל לב, ד), ואחת מהם שלא ישא שתי אחיות, אלא ודאי מה שהתיר לו דבר אחד אין זה שעבר על התורה, כי התורה שאסרה היא שהתירה לו גם כן, כי הכל היה ליעקב על פי התורה, כמו שפירשנו גם כן כזה בפרשת תולדות, ואם נשא ב' אחיות נוסף על הראשונות אז היה עובר התורה, כי נשים אלו התירה לו התורה לגמרי - ואחרים אסרה. ואין להקשות שעמרם נשא דודתו (שמות ו, כ), ומשה הקים י"ב מצבות (שם כד, ד) ואיך היו נוהגים היתר במה שקבל אברהם על עצמו, שנאמר (לעיל יח, יט) "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו אחריו וגו'", וכך הקשה הרמב"ן (לעיל כו, ה), ואני אומר - וכן ראוי לומר - כמו שקבלו מאברהם את התורה ולמד אותה לבניו, הכי נמי למד לבניו איסור והיתר שלהם, ונהגו היתר על פי מה שלמדו, וכבר אמרנו טעם מופלג בפרשת שופטים להתיר הקמת המצבה, עיין שם, והותר לו, לכך היה משה רבנו עליו השלום מקים מזבח אחד לכלל ישראל, וי"ב מצבות לכל שבט ושבט בפני עצמו, והנה לא עבר תורת אברהם, רק שעשה על פי רוח הקודש. וכן מה שנשא עמרם דודתו, מפני שקבלו מאברהם כי בזה לא נאסרה, ואף על גב שאברהם קיים הכל ואליו היה אסור הכל, שהרי אברהם שמר כל התורה כולה, מכל מקום בקצת מצוות היו נוהגים היתר על פי קבלתם ברוח הקודש. ולפיכך נשא יעקב ב' אחיות, עמרם - דודתו, הכל מיד ה' עליהם. ואולי הטעם הוא כי מפני שהוא מצוה גדולה כפריה ורביה ולהעמיד את העולם, ולא מכל אשה זוכה אדם להבנות, כדאמרינן ביבמות (סד. ) נשא אשה ושהה עמה י' שנים צריך להוציא - שמא לא זכה להבנות ממנה. ולכך גם כן במצוות עריות שאסרה תורה היו יודעים שאין צריך לנהוג, דאין כל אשה ראוי להבנות ממנה, ושמא נגזר להבנות מן אשה הזאת דודתו, כיון שעדיין לא נצטוו, כמו שהיה האמת שהיתה ראויה לו, והוליד ג' רועים אשר לא היו ולא יהיו. וכן יעקב נשא ב' אחיות והוליד י"ב שבטים עמודי עולם. ואיך נאמר שיהיו אוסרים דבר זה לבטל גזירת הקב"ה, לכן היו נוהגין היתר על פי רוח הקודש, וזה היה נראה נכון וראוי לומר. אבל אני תמה על דברי הרמב"ן, שהקשה הרמב"ן (לעיל כו, ה) דאיך יהיו נוהגין היתר במה שקבל אברהם על עצמו - קושיא זאת אינו מכריח אותנו לומר שהיו כל ישראל שומרים את התורה אף מצות לא תעשה, ומה בכך שהיה אברהם שומר כל התורה - בשביל זה אין הכרח לומר כלל שהיו כלם חייבים, כי אין מצות התורה שוות בדבר זה; כי תמצא כי אברהם נתן לו ברית מילה (לעיל יז, י), וליעקב - גיד הנשה (לעיל לב, לב), כי המצוות - המקבלים מיוחדים בהם. ולפיכך אני אומר גם כן כמו שתמצא במצוות שנצטוו שלא היו הכל שווים, כך במצוות שלא נצטוו מפי השם אינם שווים הכל, כי אברהם בפרט היה מסוגל לכל המצוות, ויצחק למצוות שחיטה, ויעקב למצות שבת, שכאשר תבין תדע כי אלו מסוגלים לאלו מצות בפרט, לכך יש לומר כי לא קיימו מי שאינו מסוגל לכל המצות את כל המצוות. ואפילו אם אתה אומר מאחר שכל המצות הם מצוות צדיקים וישרים וטובים - למה אין ראוי ומחוייב שיעשו הכל, שהרי מי שאינו מחוייב בדבר כמו הסומא אליבא דרבי יהודה (ב"ק פז. ) והנשים במצוות שהם פטורות - מצוה הוא דעבדי ומקבלים שכר, זהו דוקא במצות עשה דיש על זה שכר, אבל מצוות לא תעשה שאין קבול שכר על מצות לא תעשה, ומאחר שלא נצטוו - למה יקיימו. וראיה לזה הנשים שהם פטורות מ"בל תטמאו" (ויקרא כא, א) ו"לא תשחית" (שם יט, כז) אם מקיימים המצוה אין להם שכר כלל על זה, והכי נמי למה להם להפריש עצמם מן דבר שאין אסור להם בזה. אבל מצות עשה יש לעשות ולקיים, כי זה הוא רצונו של מקום, ויש קבול שכר על זה. ולכן תמצא תמיד במצות עשה שהיו מקיימין, כגון שחיטה ושבת, אבל במצוות לא תעשה אין הדבר כך, דלא מסתבר לאסור אחר שלא נצטוו, אלא אם אותו המקיים ראוי שיהיה נזהר בהם:
ואומר אני כי אברהם היה מיוחד לשמור כל התורה, ולפיכך אמרו עליו (קידושין פב. ) כי שמר כל התורה כולה בעבור שהוא מסוגל למצוות התורה. ולכך עמרם שנשא דודתו, ויעקב ב' אחיות - כי אלו הם מצות לא תעשה, ואם לא היו מצווים על מצוות לא תעשה - למה יקיימו אותם, וזהו באמת דעתי, והוא נכון. והשתא אין צריך ליתן טעם כלל למה נשא יעקב ב' אחיות, כי מצוות לא תעשה אין לחיוב מעצמו, רק מצות עשה. ואברהם בלבד הוא ששמר כל התורה כולה, בין עשה ולא תעשה. והחילוק שיש בין עשה ובין לא תעשה ידוע לכל משכיל, כי מצוות עשה הוא קנין מעשה מפני שהיא קנין, אף על גב שלא מתחייב בה - אם לא יעשה יהיה חסר המצוה שהיא קנין מעשה. אבל מצוות לא תעשה - שאין המצוה קנין המעשה, רק שישב ולא יעשה ואינו קונה שום דבר, ועיקר המצוה שלא יעבור רצון הבורא יתברך שאסר עליו, וכל זמן שלא אסר הקב"ה - אינו עובר רצון בוראו יתברך. ולפי דעתי אם מקיים לא תעשה שלא נצטווה עליו הוא גריעותא, שאין לאסור עצמו בדבר שלא אסר אותו התורה. וראיה לזה שאמרו חכמים (ברכות יח. ) לא ילך אדם בבית הקברות וציצית שלו נגררת על הקבר, דהוי לועג לרש. ואילו לענין כלאים אמרו חכמים (פסחים מ ע"ב) שמותר לעשות מהם תכריכים, ולא הוי זה לועג לרש, אלא דשאני מצות לא תעשה דאין לועג לרש כיון שלא נצטווה במצוות, ואינו חסר קנין מצוה. אבל מצוות עשה הוי לועג לרש אף על גב שהמת פטור מן המצוות - סוף סוף חסר לו קנין מצוה, ודבר זה עיקר. אף על גב שהתוספות פרשו בדרך אחרת, זה עיקר ונכון. אבל מה שנמצא במדרש שאמר יעקב 'תרי"ג מצוות קיימתי', מוכח שגם יעקב מסוגל אל כל המצוות, רק שנשא ב' אחיות על פי רוח הקודש. ואף במצוות עשה יש חלוק, כי אין כל המצוות שוות רק הכל לפי המצוה ולפי המצווה, שכבר אמרנו כי ראוי יצחק למצות שחיטה ביותר, ויעקב למצות שבת, ויהודה למצות ייבום, כי מאחר שלא היו מצווים במצוות היו המצוות נחשבים מעשה טוב, וכל אחד לפי מדתו היה נזהר יותר במצוה אשר היה דבוק בה, כמו שהוא הענין אף עתה, כי יש מעשה טוב שהאחד נזהר בו יותר מן אחר, והכל הוא לפי מדת האדם, ויש נזהר בכל המעשים טובים, והבן זה. ומה שפירש הרמב"ן (לעיל כו, ה) כי האבות היו מקיימין את התורה דווקא בארץ, אין הדעת סובל ומקבל את דבריו, ודברים אלו שאמרנו הם דעת רז"ל, ואין בהם ספיקא:
רש"ר הירש בראשית פרשת תולדות פרק כו
(ה) עקב, ראה לעיל כה, כו:
וישמר משמרתי. "שמר" מציין באופן כללי ביותר את הנדרש מאתנו ביחס לתורת ה'. הרי היא אוצר, שהופקד בידינו, ואנחנו נתמנינו עליו "שומרים". עלינו לשמור אותו, ולהשתמש בו בהתאם לרצון הבעלים, אך אין בידינו להחליט עליו כראות עינינו.
שתים הן חובות השומר: א) שימת לב תמידית, ישוה את הפקדון לנגדו תמיד; מכאן הביאור הרגיל: "ושמרתם זו משנה" (תורת - כהנים במקומות רבים): שמירה פירושה לימוד, שכן אין עוסק ב"תלמוד" אלא מי שמשוה לנגדותמיד את הרצון האלהי לכל צדדיו ושטחי מגעו. ב) הגנה: להקיף את האוצר גדרי מגן, למען יישמר בשלמותו. מכאן אותה יראה זהירה, המציינת את האומה היהודית, השומרת על עצמה בתקנות וגזרות. גם אברהם קיים אותהיראה זהירה, בהרחיקו מהכיעור ומהדומה לו, בהישמרו מהעברה ומכל העלול להביא לכללה:
מצותי. "צוה" קרוב ל"צבא", כפי שכבר הערנו לעיל ב, א: להפקיד על משמר. רצון המצוה נעשה בחוגים רחבים ביותר, כביכול על - ידי בא כוחו; אישיותו כביכול מוסיפה היקף ("צבה"); מתוך שהוא "מצוה", הרי הוא יוצר לו "צבא". מכאן ש"מצות", במובן המצומצם, הנן אותןהפקודות, בהן מתגשמות המטרות האלהיות, מטרות המשפט והצדקה, שהקב"ה חפץ בהן בעולמו; הן כוללות אפוא את חובות הצדק והרחמים, החסד והאהבה וכו':
חקותי משורש "חקק" (ראה ישורון כרך ח', עמ' 436): הכללים, המגבילים את הרצון החושני, חוקי המוסר וקדושת חיי הגוף:
תורותי, לדעתנו לא משורש "ירה", אלא משורש "הרה", וכעין זה "הוליך" משורש "הלך"; הרה: לקלוט זרע, ובלשון הפעיל: להזריע, להקליט נבט. מכאן: להקליט את זרע האמת והטוב, את נבט הדעת והמוסר: ללמד. נמצאו"תורות": תורות האמת והטוב, כפי שנתגלו מפי הגבורה; עלינו לקלוט אותן ברוח ונפש, למען יולידו את הכרת האמת והחפץ בטוב. "מצוה" היא התפקיד, שעלינו למלא אחריו, "חוק" יוצר את האדם המוכשר לתפקיד זה, "תורה"משפיעה לשם כך את הדעת.
החובות שאברהם קיים מקבילות לתוכן תעודתו, כפי שבא לידי ביטוי לעיל יח, יט. "מצותי" כנגד "עשות צדקה ומשפט"; "חקתי" כנגד "ושמרו דרך ה' לעשות" וגו' - הן הן הדרך לקראת אותה "עשיה"; "תורתי" כנגד "יצוה אתבניו ואת ביתו", - הלימוד והחינוך לקראת חיים אלה (וע"ע שם).
חידושי הגרי"ז מסכת יומא דף כח עמוד ב
בגמ' קיים אברהם אבינו כל התורה כולה וכו' אפילו עירובי תבשילין וכו', והקשו בתוס' ישנים מ"ש שנקט עירוב תבשילין יותר משאר דברי סופרים, והנראה בזה דהנה איתא בפרקי דר"א (פכ"ט) דאברהם כשנצטוה על המילהקרא לשם בן נח ומל את עצמו והיה זה ביוה"כ ע"ש, וקשה דא"כ לא קיים אז מצות שביתה, שהרי מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת, מפני שלא היה לו דין של ביום השמיני לגבי אברהם, ורק במקום שיש דין ביום השמיני אזדוחה את השבת, וא"כ נמצא שלא קיים אברהם אבינו את המצוה של שביתת יוה"כ וצ"ע.
והנה מקשים האחרונים [עיין בפרשת דרכים דרוש א'], איך קיים אברהם אבינו שבת הלא היה לו דין בן נח, וב"נ ששבת חייב מיתה, ומה שתירצו במצות ציצית דהוי משא באם לא היה מצווה קשה על זה דאין זה בגדר ספקאלא ודאי דינו כבן נח, וא"כ היה מוזהר שלא לשבות, וצ"ע.
והנה הרמב"ם בהל' מלכים (פ"י הל"ט) כתב וז"ל, וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו, כללו של דבר אין מניחים אותן לחדש דת ולעשותמצוות לעצמן מדעתן, עכ"ל, מבואר בדבריו דהאיסור של שבת אצל עכו"ם הוא משום שאסור לחדש דת ולעשות מצוה לעצמו, והנה נחזי אנן גבי האבות אם היה כבר עליהן שם ישראל, ודבר זה מבואר מכמה מקומות דהנהאמרינן שעשו היה לו דין ישראל מומר כדאמרינן בקידושין (דף י"ח ע"א), וכן אמרינן ביבמות (דף ק' ע"א) דקאמר ליה רחמנא לאברהם לא תנסב עובדת כוכבים ושפחתה שפחה דלא ליזול זרעך בתרה, וכן ילפינן בסנהדרין (דףנ"ח ע"ב) דהרג משה להמצרי משום דסוטר לועו של ישראל חייב מיתה וכו', ומכל זה מוכח דבהחפצא היה עליהן שם ישראל אלא דבדין היה דין בן נח, ולפי"ז נראה דלא שייך כבר לומר דהיה עליהם דין עכו"ם ששבת מכיוןדבחפצא היו כבר ישראל והם שייכים לשבת, אלא דלא נצטוו, ואין זה חידוש דת עליהם כי אם משום קיום עד שלא נצטוה, משו"ה שפיר שייכים הם לשבת, משא"כ עכו"ם של"ש לשבת א"כ הם מחדשין לעצמן דת בשמרם שבתומשו"ה חייבים מיתה.
והנה מבואר בלשון הרמב"ם דעכו"ם ששבת ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו, וזהו הוי חידוש הגמרא שקיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא ניתנה אפילו עירוב תבשילין, דאפילו מועד ושבת שזה לכאורה היה הדיןשיהיה אסור לו, דגם זה קיים עד שלא ניתנו, דאצלו שפיר יכול לקיים משום דבחפצא היה ישראל, והנה מכיון שהיה שייך אצלו שבת, לא מל הוא עצמו אלא שקרא לשם בן נח דאצלו לא היה אפשרות לקיים את השבת עד שלאניתנה, מכיון שהיה בן נח ולא הוי בחפצא ישראל כמו האבות שהם היו ישראל, ע"כ שם בן נח מל אותו ואברהם קיים את השבת ולכן לא מל את עצמו, [א"ה, וע"ע בחידושי הגרי"ז על התורה פרשת לך לך מש"כ בזה].
(א) עַל שִׁשָּׁה דְּבָרִים נִצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן. עַל עֲבוֹדָה זָרָה. וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. וְעַל הַגֵּזֶל. וְעַל הַדִּינִים. אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן הֵן קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְהַדַּעַת נוֹטָה לָהֶן. מִכְּלַל דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵרָאֶה שֶׁעַל אֵלּוּ נִצְטַוָּה. הוֹסִיף לְנֹחַ אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ד) "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ". נִמְצְאוּ שֶׁבַע מִצְוֹת. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר בְּכָל הָעוֹלָם עַד אַבְרָהָם. בָּא אַבְרָהָם וְנִצְטַוָּה יֶתֶר עַל אֵלּוּ בְּמִילָה. וְהוּא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית. וַיִּצְחָק הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר וְהוֹסִיף תְּפִלָּה אַחֶרֶת לִפְנוֹת הַיּוֹם. וְיַעֲקֹב הוֹסִיף גִּיד הַנָּשֶׁה וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית. וּבְמִצְרַיִם נִצְטַוָּה עַמְרָם בְּמִצְוֹת יְתֵרוֹת. עַד שֶׁבָּא משֶׁה רַבֵּנוּ וְנִשְׁלְמָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ:
(1) Adam, the first man, was commanded with six commandments: 1) idolatry, 2) “blessing” (euphemistically) the Name (of G-d), 3) murder, 4) illicit sexual relations, 5) thievery and, 6) establishing a system of justice. Even though all of these have been received as a Tradition from Moses our Teacher and we can understand the rationale for them, nevertheless, from (verses in) the Torah (we learn that) it was these that they were commanded. A seventh commandment forbidding the eating of a limb torn from a live animal was added for Noah, as it says, “Even flesh, life is in the blood, do not eat of it” (Genesis 9:4). These commandments were universally applicable - until Abraham. With Abraham, circumcision was also commanded and he prayed Shacharis (the Morning Prayer). Isaac separated out a tithe and added another prayer in the afternoon and, with Jacob, the prohibition against eating the sciatic nerve was added, as was the Maariv (Evening) Prayer. In Egypt, Amram was commanded with other precepts82I do not know which. and, with Moses our Teacher, the Torah was completed.
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְאַבֵּל עַל הַקְּרוֹבִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י יט) "וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'". וְאֵין אֲבֵלוּת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּלְבַד שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה וְיוֹם הַקְּבוּרָה. אֲבָל שְׁאָר הַשִּׁבְעָה יָמִים אֵינוֹ דִּין תּוֹרָה. אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (בראשית נ י) "וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" נִתְּנָה תּוֹרָה וְנִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת וְשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה:
(1) It is a positive commandment to mourn for one's closest relatives, as it is said (Lev 10:19) "...had I eaten sin offering today would the Lord have approved." And mourning is not based on Scripture except for the first day only because it is the day of the death and the day of the funeral. But the rest of the seven days are not torah-mandated, even though it says (Gen 50:10) "...and he mourned for his father seven days." - when the Torah was given the law was renewed. And Moses our teacher established the seven days of mourning and the seven days of celebrating for Israel.
(א) בִימֵי אֱנוֹשׁ טָעוּ בְּנֵי הָאָדָם טָעוּת גָּדוֹל וְנִבְעֲרָה עֲצַת חַכְמֵי אוֹתוֹ הַדּוֹר וֶאֱנוֹשׁ עַצְמוֹ מִן הַטּוֹעִים הָיָה. וְזוֹ הָיְתָה טָעוּתָם. אָמְרוּ הוֹאִיל וְהָאֱלֹהִים בָּרָא כּוֹכָבִים אֵלּוּ וְגַלְגַּלִּים לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם וּנְתָנָם בַּמָּרוֹם וְחָלַק לָהֶם כָּבוֹד וְהֵם שַׁמָּשִׁים הַמְשַׁמְּשִׁים לְפָנָיו רְאוּיִין הֵם לְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם וְלַחֲלֹק לָהֶם כָּבוֹד. וְזֶהוּ רְצוֹן הָאֵל בָּרוּךְ הוּא לְגַדֵּל וּלְכַבֵּד מִי שֶׁגִּדְּלוֹ וְכִבְּדוֹ. כְּמוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה לְכַבֵּד הָעוֹמְדִים לְפָנָיו וְזֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה דָּבָר זֶה עַל לִבָּם הִתְחִילוּ לִבְנוֹת לַכּוֹכָבִים הֵיכָלוֹת וּלְהַקְרִיב לָהֶן קָרְבָּנוֹת וּלְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם בִּדְבָרִים וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְמוּלָם כְּדֵי לְהַשִּׂיג רְצוֹן הַבּוֹרֵא בְּדַעְתָּם הָרָעָה. וְזֶה הָיָה עִקַּר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים עוֹבְדֶיהָ הַיּוֹדְעִים עִקָּרָהּ. לֹא שֶׁהֵן אוֹמְרִים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא כּוֹכָב זֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא. כְּלוֹמַר הַכּל יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה הוּא לְבַדְּךָ אֲבָל טָעוּתָם וּכְסִילוּתָם שֶׁמְּדַמִּים שֶׁזֶּה הַהֶבֶל רְצוֹנְךָ הוּא:
(ב) וְאַחַר שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים עָמְדוּ בִּבְנֵי הָאָדָם נְבִיאֵי רִאשׁוֹן שֶׁקֶר וְאָמְרוּ שֶׁהָאֵל צִוָּה וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּ כּוֹכָב פְּלוֹנִי אוֹ כָּל הַכּוֹכָבִים וְהַקְרִיבוּ לוֹ וְנַסְּכוּ לוֹ כָּךְ וְכָךְ וּבְנוּ לוֹ הֵיכָל וַעֲשׂוּ צוּרָתוֹ כְּדֵי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ כָּל הָעָם הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים וּשְׁאָר עַמֵּי הָאָרֶץ. וּמוֹדִיעַ לָהֶם צוּרָה שֶׁבָּדָה מִלִּבּוֹ וְאוֹמֵר זוֹ הִיא צוּרַת הַכּוֹכָב פְּלוֹנִי שֶׁהוֹדִיעוּהוּ בִּנְבוּאָתוֹ. וְהִתְחִילוּ עַל דֶּרֶךְ זוֹ לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת בַּהֵיכָלוֹת וְתַחַת הָאִילָנוֹת וּבְרָאשֵׁי הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וּמִתְקַבְּצִין וּמִשְׁתַּחֲוִים לָהֶם וְאוֹמְרִים לְכָל הָעָם שֶׁזּוֹ הַצּוּרָה מֵיטִיבָה וּמְרֵעָה וְרָאוּי לְעָבְדָהּ וּלְיִרְאָה מִמֶּנָּה. וְכֹהֲנֵיהֶם אוֹמְרִים לָהֶם שֶׁבַּעֲבוֹדָה זוֹ תִּרְבּוּ וְתַצְלִיחוּ וַעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ וְאַל תַּעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ. וְהִתְחִילוּ כּוֹזְבִים אֲחֵרִים לַעֲמֹד וְלוֹמַר שֶׁהַכּוֹכָב עַצְמוֹ אוֹ הַגַּלְגַּל אוֹ הַמַּלְאָךְ דִּבֵּר עִמָּהֶם וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּנִי בְּכָךְ וְכָךְ וְהוֹדִיעַ לָהֶם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ וַעֲשׂוּ כָּךְ וְאַל תַּעֲשׂוּ כָּךְ. וּפָשַׁט דָּבָר זֶה בְּכָל הָעוֹלָם לַעֲבֹד אֶת הַצּוּרוֹת בַּעֲבוֹדוֹת מְשֻׁנּוֹת זוֹ מִזּוֹ וּלְהַקְרִיב לָהֶם וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת. וְכֵיוָן שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים נִשְׁתַּכַּח הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא מִפִּי כָּל הַיְקוּם וּמִדַּעְתָּם וְלֹא הִכִּירוּהוּ וְנִמְצְאוּ כָּל עַם הָאָרֶץ הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים אֵינָם יוֹדְעִים אֶלָּא הַצּוּרָה שֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֶבֶן וְהַהֵיכָל שֶׁל אֲבָנִים שֶׁנִּתְחַנְּכוּ מִקַּטְנוּתָם לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ וּלְעָבְדָהּ וּלְהִשָּׁבַע בִּשְׁמָהּ. וְהַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ בָּהֶם כְּגוֹן כֹּהֲנֵיהֶם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְדַמִּין שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא הַכּוֹכָבִים וְהַגַּלְגַּלִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ הַצּוּרוֹת הָאֵלּוּ בִּגְלָלָם וּלְדַמּוֹתָן. אֲבָל צוּר הָעוֹלָמִים לֹא הָיָה שׁוּם אָדָם שֶׁהָיָה מַכִּירוֹ וְלֹא יוֹדְעוֹ אֶלָּא יְחִידִים בָּעוֹלָם כְּגוֹן חֲנוֹךְ וּמְתוּשֶׁלַח נֹחַ שֵׁם וְעֵבֶר. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הָיָה הָעוֹלָם הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁנּוֹלַד עַמּוּדוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהוּא אַבְרָהָם אָבִינוּ:
(ג) כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַל אֵיתָן זֶה הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ וְהוּא קָטָן וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְהָיָה תָּמֵהַּ הֵיאַךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַגַּלְגַּל הַזֶּה נוֹהֵג תָּמִיד וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מַנְהִיג וּמִי יְסַבֵּב אוֹתוֹ. כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּסַבֵּב אֶת עַצְמוֹ. וְלֹא הָיָה לוֹ מְלַמֵּד וְלֹא מוֹדִיעַ דָּבָר אֶלָּא מֻשְׁקָע בְּאוּר כַּשְׂדִּים בֵּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַטִּפְּשִׁים וְאָבִיו וְאִמּוֹ וְכָל הָעָם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְהוּא עוֹבֵד עִמָּהֶם וְלִבּוֹ מְשׁוֹטֵט וּמֵבִין עַד שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק מִתְּבוּנָתוֹ הַנְּכוֹנָה. וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל וְהוּא בָּרָא הַכּל וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱלוֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ. וְיָדַע שֶׁכָּל הָעוֹלָם טוֹעִים וְדָבָר שֶׁגָּרַם לָהֶם לִטְעוֹת זֶה שֶׁעוֹבְדִים אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַצּוּרוֹת עַד שֶׁאָבַד הָאֱמֶת מִדַּעְתָּם. וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִכִּיר וְיָדַע הִתְחִיל לְהָשִׁיב תְּשׁוּבוֹת עַל בְּנֵי אוּר כַּשְׂדִּים וְלַעֲרֹךְ דִּין עִמָּהֶם וְלוֹמַר שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בָּהּ וְשִׁבֵּר הַצְּלָמִים וְהִתְחִיל לְהוֹדִיעַ לָעָם שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶלָּא לֶאֱלוֹהַּ הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת וּלְהַקְרִיב וּלְנַסֵּךְ כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּהוּ כָּל הַבְּרוּאִים הַבָּאִים. וְרָאוּי לְאַבֵּד וּלְשַׁבֵּר כָּל הַצּוּרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ בָּהֶן כָּל הָעָם כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁהֵם מְדַמִּים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא אֵלּוּ. כֵּיוָן שֶׁגָּבַר עֲלֵיהֶם בִּרְאָיוֹתָיו בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לְהָרְגוֹ וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְיָצָא לְחָרָן. וְהִתְחִיל לַעֲמֹד וְלִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל לְכָל הָעוֹלָם וּלְהוֹדִיעָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד לְכָל הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לַעֲבֹד. וְהָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא לג) "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם". וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הָעָם מִתְקַבְּצִין אֵלָיו וְשׁוֹאֲלִין לוֹ עַל דְּבָרָיו הָיָה מוֹדִיעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיַּחְזִירֵהוּ לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו אֲלָפִים וּרְבָבוֹת וְהֵם אַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וְשָׁתַל בְּלִבָּם הָעִקָּר הַגָּדוֹל הַזֶּה וְחִבֵּר בּוֹ סְפָרִים וְהוֹדִיעוֹ לְיִצְחָק בְּנוֹ. וְיָשַׁב יִצְחָק מְלַמֵּד וּמַזְהִיר. וְיִצְחָק הוֹדִיעַ לְיַעֲקֹב וּמִנָּהוּ לְלַמֵּד וְיָשַׁב מְלַמֵּד וּמַחֲזִיק כָּל הַנִּלְוִים אֵלָיו. וְיַעֲקֹב אָבִינוּ לִמֵּד בָּנָיו כֻּלָּם וְהִבְדִּיל לֵוִי וּמִנָּהוּ רֹאשׁ וְהוֹשִׁיבוֹ בִּישִׁיבָה לְלַמֵּד דֶּרֶךְ הַשֵּׁם וְלִשְׁמֹר מִצְוַת אַבְרָהָם. וְצִוָּה אֶת בָּנָיו שֶׁלֹּא יַפְסִיקוּ מִבְּנֵי לֵוִי מְמֻנֶּה אַחַר מְמֻנֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשָּׁכַח הַלִּמּוּד. וְהָיָה הַדָּבָר הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר בִּבְנֵי יַעֲקֹב וּבַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְנַעֲשֵׂית בָּעוֹלָם אֻמָּה שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֶת ה'. עַד שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְחָזְרוּ לִלְמֹד מַעֲשֵׂיהֶן וְלַעֲבֹד כּוֹכָבִים כְּמוֹתָן חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי שֶׁעָמַד בְּמִצְוַת אָבוֹת. וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַד שֵׁבֶט לֵוִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכִמְעַט קָט הָיָה הָעִקָּר שֶׁשָּׁתַל אַבְרָהָם נֶעֱקַר וְחוֹזְרִין בְּנֵי יַעֲקֹב לְטָעוּת הָעוֹלָם וּתְעִיּוֹתָן. וּמֵאַהֲבַת ה' אוֹתָנוּ וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים וּשְׁלָחוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּתְנַבֵּא משֶׁה רַבֵּנוּ וּבָחַר ה' יִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה הִכְתִּירָן בְּמִצְוֹת וְהוֹדִיעָם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ וּמַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכָל הַטּוֹעִים אַחֲרֶיהָ:
(1) In the days of Enosh, the sons of man erred exceedingly, the advice of the wise man of that generation was nullified, and even Enosh himself was among the victims of that folly. Their mistake was this: Seeing, said they, that God created these stars and planets to rule the world, that He placed them high above to share honors with them, for they are ministers who render service in his presence, it is proper that they be praised and glorified and honored, this is the will of God, to exalt and honor him whom He exalted and honored, even as a king desires to honor those who stand in his presence, for such is the honor of the king. As soon as this matter was rooted in their heart, they commenced to erect temples in honor of the stars, to offer sacrifices to them, to praise and glorify them in words, and bow down to them in order to reach the will of God by this evil idea. This was the groundwork for the worship of stars. Thus was the statement of its adherents who knew the principles thereof; not that they asserted that there was no God save a particular star. This is as Jeremiah says: "Who would not fear Thee, O King of the nations? For it befitted Thee; Forasmuch as among all the wise men of the nations, and in all their royalty, there is none like unto Thee. But they are altogether brutish and foolish; the vanities by which they are instructed are but a stock" (Jer. 10.7–8). As if saying: All know that Thou art Alone; but their mistake and foolishness is in supposing that this vanity is Thy will.1Maimonides bases his contention on Gen. 4.26. G.
(2) In the long process of time, there arose among the sons of man false prophets, who asserted that God commanded them saying: "Worship yon star, or all of the stars, and offer sacrifices to it, and compound for it thus and such, and erect a temple for it, and hew its image so that all of the people, women and children and the rest of the populace included, bow down to it". He, moreover, describes for them a form which he invented and tells them that this was the image of yon star which was pointed out to him in his prophecy. In this manner they commenced to draw images in temples, beneath trees, upon mountain-tops and elevated places, where they congregated to bow down to them and sermonize to the people, saying: "This image has it in its power to do good and evil, and it is proper to worship it, and be in awe of it." Their priests, moreover, say unto them: "By this worship you will increase and succeed; do thus and such, but not that and this". Then still other frauds rose up to assert that the star itself, or the planet, or the angel spoke to them and instructed saying: "Worship me thus and such", and thereat made known to them the way to worship them, instructing them, "Do so but do not do so". In this manner this thing spread throughout the world, and the worship of images with varied ceremonies, to sacrifice to them and to bow down to them was inaugurated. After the lapse of a long time the Glorified and Awful Name was forgotten to be mentioned by the mouth of all substance and blotted out from their consciousness, so that they gave Him no recognition, as a consequence whereof all the people of the earth as well as women and little children knew not save the image of wood and stone, the stony temple wherein they were brought up from their infancy to bow down to it, to worship it and to swear by its name. As for their wise man, for example, their priests and their like, they supposed that there was no God save the stars and planets for whose sake, and in whose likeness, those images were made; but the Rock of Ages not a man was there to recognize Him or know Him, save some individuals in the whole world, for example, Enoch, Methuselah, Noah, Shem, and Eber. And, on this path the world continued its course of circuity until the birth of the firmest pillar of the world, Abraham our father.
(3) As soon as this giant was weaned he commenced to busy his mind, in his infancy he commenced to think by day and by night, and would encounter this enigma: How is it possible that this planet should continuously be in motion and have no leader—and who, indeed, causes it to revolve, it being impossible that it should revolve itself? Moreover, he neither had a teacher nor one to impart aught to him, for he was sunk in Ur of the Chaldeans among the foolish worshipers of stars, and his father, and his mother, like all the people, worshiped stars, and he, although following them in their worship, busies his heart and reflects until he attains the path of truth, and, by his correct thinking, he understood when he finally saw the line of righteousness. He knew that there is One God; He leads the planet; He created everything; and in all that is there is no god save He. He knew that the whole world was in error, and that the thing which caused them to err was, that their worshiping the stars and the images brought about the loss of the truth from their consciousness. And, when Abraham was forty years old he recognized his Creator. After he came to this comprehension and knowledge he started to confute the sons of Ur of the Chaldeans, and to organize disputations with them, cautioning them, saying: "This is not the true path that you are following", and he destroyed the images, and commenced preaching to the people warning them that it is not right to worship any save the God of the universe, and unto Him alone it is right to bow down, to offer sacrifices, and compound offerings, so that the creatures of the future shall recognize Him. Moreover, it is right to destroy and break in pieces all of the images, so that the whole population of the future be not led to an error like unto these who imagine that there is no God save these images. When he had them subdued by his well supported contentions, the king tried to put him to death, but he was saved by a miracle, and went hence to Haran. There he stood up anew and called out in a great voice to the whole world, to let them know that there is One God for the whole universe, and unto Him it is proper to render service. And thus he went onward with his proclamations from city to city, and from government to government, until he attained the land of Canaan amidst his outcry, even as it is said: "And called there on the name of the Lord, the Everlasting God" (Gen. 21.33). When the people who congregated about him asked him concerning his preachments, he replied by imparting knowledge to each and every one according to his mentality, to the end that he was able to turn him to the path of truth, until there congregated about him thousands, even tens of thousands, and they became the people of Abraham's household, in whose heart he implanted this great cause, concerning which he compiled books, and which he imparted to his son Isaac.3Nedarim, 32a. C. Isaac, from his seat of learning, gave instructions and admonitions. And Isaac, in turn, imparted it to Jacob and appointed him head master, who, at his seat of learning, gave instructions and supported all who flocked to him. And Jacob our father instructed all his sons, but separated Levi and appointed him head master, and established him in a seat of learning where to instruct in the path of the Name and in the observance of the charges of Abraham. He, moreover, commanded his sons not to interrupt the succession of the sons of Levi to the presidency of the school so that the learning be not forgotten. So did the movement advance intensely among the sons of Jacob and their followers that the world saw a God-knowing nation called into existence, until Israel spent a long time in Egypt, when they turned to be instructed in their practice and to worship the stars as they did, save only the tribe of Levi, which remained faithful to their ancestorial charge; for the tribe of Levi at no time worshiped stars. Verily, in but a short space of time, the root which Abraham had planted would have been uprooted, and the sons of Jacob would have turned to the universal error and wandering; save because of the Lord's love for us, and because He observes the oath of covenant with Abraham our father, He appointed Moses our Master lord of all prophets, and made him His messenger. After Moses our Master was endowed with prophecy and the Lord chose Israel as an inheritance, He crowned them with commandments, and made known to them the way to serve Him, and what will be the judgment rendered against idolatry and all its erring devotees.3
(א) על ששה דברים וכו'. פ' ד' מיתות (דף נ''ו:) ת''ר על שבע מצות נצטוו בני נח דינין וברכת השם ע''ז וג''ע וש''ד וגזל ואבר מן החי ודריש להו התם מקרא דויצו ה' אלהים על האדם ואמרינן בתר הכי (דף נ''ט:) אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם וכשבאו בני נח התיר להם שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו ת''ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע מהכא שאדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי שמי שמצווה על אבר מן החי משמע דכשאינו מן החי מותר לו וכיון דלאדם הראשון לא הותר לו בשר כלל לא היה צריך לצוותו על אבר מן החי וזהו שכתב
(ב) רבינו על ששה דברים נצטוה אדם וכו' הוסיף לנח אבר מן החי ואע''ג דמייתי סתם כולהו שבע מצות מויצו ה' אלהים וההוא קרא באדם כתיב הא משמע מדברי רבינו דההוא קרא אסמכתא בעלמא ולא שבקינן מימרא דרב יהודה דמשמע מינה דאדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי משום אסמכתא בעלמא והא דלא מני רבינו שנצטוה אדם שלא לאכול בשר משום דמצות נוהגות לדורות קא מני שאינה נוהגת לדורות לא קא מני:
(ג) והוא התפלל שחרית וכו'. כתב הראב''ד א''א כן היה ראוי לומר וכו'. טעם הראב''ד משום דכתיב באברהם ויתן לו מעשר מכל ואפשר לומר לדעת רבינו דבאברהם לא אשכחן שעישר ממונו והתם דוקא עישר השלל הבא לידו ולא בתורת מעשר אלא לפי שכבדו מלכי צדק בהוצאת לחם ויין וברכו ורצה לתת לו מעשר השלל אבל יצחק הוא הראשון שעישר ממונו לשם מעשר כפי דרשת חכמים ז''ל בויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים. ודעת רבינו שכל אלו המצות מעצמם עשאום ולכן לא הזכיר נצטוה רק במילה. וענין התפלות האלו שתקנו האבות כך מפורש בברייתא ר''פ תפלת השחר (דף כ''ו:). אמנם
(ד) מ''ש ובמצרים נצטוה עמרם צ''ע היכי מייתי לה:
(א) וכן היה הדבר בכל העולם וכו' עד והוסיף תפלה לפנות היום. א''א כן היה ראוי לומר והוא התפלל שחרית והפריש מעשר (ויצחק הוסיף תפלה אחרת) עכ''ל:
רדב"ז הלכות מלכים פרק ט
הלכה א
[א] על ששה דברים נצטוה אדם וכו'. פרק ארבע מיתות ת"ר שבע מצות נצטוו ב"נ דינין וברכת השם ע"ז גילוי עריות וש"ד, לגזל ואבר מן החי וכולהו יליף להו התם מקרא דויצו ה' אלהים על האדם וכו', ואבמה"ח איכאדיליף לה מאכול תאכל ולא אבמה"ח ואיכא דיליף לה מנח כאשר כתב רבינו והכי מסתבר:
וכן היה הדבר בכל העולם וכו'. כוונת הראב"ד ז"ל בהשגתו שבאברהם הוא דכתיב שקיים מעשר דכתיב ויתן לו מעשר מכל. וצ"ל כי אברהם זכה בכל הדברים הרכוש ומשם נתן למלכי צדק המעשר, ורבינו לא רצה לפרשכן שהרי אין המעשרות נוהגות אלא בגידולי קרקע שלו לפיכך תפס בדברי האגדה שאמרו שיצחק הוא שהפריש המעשר שנאמר וימצא בשנה ההיא מאה שערים וכן דעת המתרגם ורש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל בפירוש התורה שלו,ואע"פ שלא מצינו שנצטוה על המעשר בהדיא כיון שהיו נוהגין בו משמע דמצוה היא שכן מצינו ביעקב כתיב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה ומקרא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו:
(א) ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו אבל הזקן לא ענה אותם דבר כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל ויש כאן שאלה שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו כי לפניו היו והוא היודע מענם כי במרמה ידברו ואם כן למה כעס ועוד שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה והאב ארר אפם להם לבדם והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו והראוי להם שיהרגו שכם לבדו וזהו מה שאמר הכתוב ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה להם ורבים ישאלו ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים פי"ד ה"ט) ואמר שבני נח מצווים על הדינים והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ואין דברים הללו נכונים בעיני שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים וענש אותם וחלקם והפיצם והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן כענין הדינין שנצטוו ישראל ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל ואם לא עשו כן אינן נהרגין שזו מצות עשה בהם ולא אמרו (סנהדרין נז) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו וכן דרך הגמרא בסנהדרין (נט) ובירושלמי אמרו בדינין של נח הטה דינו נהרג לקח שחד נהרג בדיני ישראל כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו אי אתה רשאי לברוח ממנו וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו אבל בדיניהם אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו נראה מכאן שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין איני נזקק לכם כי תוספת היא בישראל לא תגורו מפני איש (דברים א יז) אל תכניס דבריך מפני איש (סנהדרין ו) וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל לשפוט את אדוניו ומה יבקש בהן הרב חיוב וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב) על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו' לא תלמד לעשות וכו' (שם יח ט) ובגלוי עריות כי את כל התועבות האל עשו וכו' (ויקרא יח כז) אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין אבל ענין שכם כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם וסרים אל משמעתו ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם כי לא הרעו להם כלל וזהו שאמר כלי חמס מכרותיהם (להלן מט ה) ואם נאמין בספר "מלחמות בני יעקב" (הוא ספר הישר) בא להם פחד אביהם כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה כאשר יספר בספר ההוא ורבותינו (ב"ר פ י) הזכירו מזה בפסוק אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (להלן מח כב) אמרו נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן כמו שכתב רש"י שם אבל הכתוב יקצר בזה כי היה נס נסתר כי אנשים גבורים היו וכאלו זרועם הושיעה למו כאשר קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים ולא הזכיר מלחמת עשו עם החורי כלל אבל הזכיר בכאן כי היה חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב כי היו נופלים עליהם כחול אשר על שפת הים לרוב וזה טעם "חתת אלהים" כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה ולכך אמר (להלן לה ו) ויבא יעקב לוזה הוא וכל העם אשר עמו להודיע שלא נפקד מהם ולא מעבדיהם איש במלחמה
(א) וזאת תורת האדם. שבעת עסקו בתורה לשמה. לשמור ולקיים ככל הכתוב בה. מטהר את גופו מראשו ועד רגליו. כמדרשם ז''ל (ברכות י''ו א'). למה נסמכו אהלים לנחלים כו' מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה. אף אהלים מעלין את האדם מכ''ח לכ''ז. וכענין שדרשו ז''ל גבי טהרא הטמאים במקוה. כל בשרו במים מים שכל גופו עולה בהם. כך בד''ת כל גופו של אדם עולה בהם. (ושיערו חכמים אמה על אמה ברום שלש אמות. הן הג' עולמות. ונר''ן. מעשה דבור מחשבה בתורה). וכשם שכל גופו של אדם עולה ומזדכך ע''י עסק התורה והמצות. כך העולמות כולם אשר הן המה שיעור קומת אדם כמש''ל פ''ו. הם מזדככים ומתטהרים ומתעלים. והאדם הישר העובד אמיתי לא יפנה דעתו ומחשבתו בעת עבודתו לו ית''ש אפי' כדי לעלות ולטהר גופו ונפשו. אלא שיעלה טוהר מחשבתו וכוונתו ופנה למעלה לתיקון וטהרת העולמות הקדושים. וזו היתה גם כל ענין עבודתם של האבות וכל הצדיקים הראשונים. שקיימו את התורה קודם נתינתה. כמו שדרז''ל ע''פ מן הבהמה הטהורה גו' ואמרו מכאן שלמד נח תורה. ואמרו (יומא כ''ח ב') קיים א''א את כל התורה (וכ''א בב''ר פצ''ב ובבמדבר רבה פי''ד. ובתנחומא בהר ובמדרש תהלים מזמור א'). לא שהיו מצווים ועושים כך מצד הדין. דא''כ לא היו מעמידים ח''ו על דעתם והשגתם אף שהשיגו שלפי ענין שרש נשמתם ההכרח להם לעבור ולשנות אף מקצת מאחת מכל מצות ה'. ולא היה יעקב אע''ה נושא ב' אחיות ולא היה עמרם נושא דודתו ח''ו. רק מצד השגתם בטהר שכלם התקונים הנוראים הנעשים בכל מצוה בהעולמות וכחות העליונים ותחתונים. והפגמים הגדולים והחורבן והריסה ח''ו שיגרמו בהם אם לא יקיימום. וכן נח הקריב דוקא מן הבהמה הטהורה כי ראה והשיג הכח והשרש העליון של כל בהמה וחיה. איזה מהם כח שרשו מצד הקדושה והקריבה. ואיזה מהם כח נפשה מצד הטומאה והס''א ולא בחר בה להקריבה לפניו ית' כי לא ירצה. וזהו ויתהלך חנוך את האלקים. את האלקים התהלך נח. האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו. שפי' אלקים בעל הכחות כולם. היינו שהשיגו ענייני הכחות העליונים ותחתונים וחקות שמים וארץ ומשטרם. וסדרי הנהגתם והתקשרותם והרכבתם ע''י כל ענייני מעשי האדם. וע''פ סדר וענין זה היה כל א' מהם מתהלך ומתנהג בכל עניניו. כפי שראה והשיג התקונים העליונים לפי שורש נשמתו:
(ב) לכן כשהשיג יעקב אבינו ע''ה. שלפי שורש נשמתו יגרום תקונים גדולים בכחות ועולמות העליונים אם ישא השתי אחיות אלו רחל ולאה. והמה יבנו שתיהן את בית ישראל. יגע כמה יגיעות ועבודות להשיגם שינשאו לו. וכן הענין בעמרם שנשא יוכבד דודתו שיצאו ממנה משה אהרן ומרים:
(ג) וזה ג''כ א' מהטעמים. שלא ניתנה התורה לנח והאבות הקדושים. שאם היתה ניתנת להם לא היה יעקב רשאי לישא ב' אחיות. ולא עמרם דודתו. אף אם היו משיגים שכן ראוי להם לפי שרש נשמתם. ובאמת זה היה כל בניית בית ישראל עם סגולה. ותיקון כל העולמות עליונים ותחתונים. כענין מאמרם ז''ל וא''ת קין נשא אחותו. עולם חסד יבנה:
-
שו"ת הרשב"א חלק א סימן צד
נשאלתי והשבתי והריני כותב השאלה דרך כלל ומה שהשבתי. ההצעה שהצעת כי כלל המצות הם בגוף ורומזות אמת בנפש. וכל ישראל שיש להם חלק לעולם הבא מסכימים על דבר זה. וכתוב (דברים ד) ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם. ואף המצות שיראה מפשוטי הטעמים שנתנה בהם התורה שהטעמים ההם הם תכלית הכונה בהם אינה תכלית. אלא הטעם ההוא אמת אך הוא כנקודה מתועלותיה ומכונותיה. והדברים הנעלמים הרמוזים בתוכה לאשר חננם השם יתברך אין להם תכלה. והוא שאמר דוד (תהלים קי"ט) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד. ואם על הפשטים לבד יכילם מעט גליון כאזהרות שחברו הפייטנים. ואם על פירושיהם יכילום קונדריסין כמשנה וכתלמוד. ועל זה אמר רבי עקיבא אילו היו שמים וארץ יריעות וכלל המאמר ההוא. והם הענינים הנכבדים הצפונים בתוך המצות. וכמו שאמרו במדרש (משלי ב) בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך. אמר הקב"ה לישראל אם זכיתם להצפין תורתי אני משביע אתכם מטוב הצפון לעתיד לבא שנאמר (תהלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. והנה מצות השבת שנתפרש בתורה טעמא (שמות ל"א) כי ששת ימים עשה ה' וגומר. ונראה כי תכלית הכונה במצוה זו זה לא זולת זה כמו שבאר בסוף המקרא (דברים ה) על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. עם כל זה יש בענין השבת סוד נשגב מאד. ואולם גם הטעם הזה הנגלה כולל ענינים לא יכילום ספרים. למי שדעתו יפה וראה רמז מועט כולל השגחתו בעליונים ובשפלים ובפרטיהם. ויכולתו יתברך לברוא נבראים רבים ונכבדים מן האפס הגמור כשמים וכל אשר בם והארץ וכל אשר עליה ולעשות שאינו ישנו. וכשנחקור על חיוב מציאותו יתברך ועל השגחתו ועל יכלתו ואיך נבראו בריותיו כאשר יעורר טעם המצוה ההיא יפסוק הזמן ולא יספיקו כל החכמים למצוא כמעט אפילו כנקודה אחת כנגד הגלגל העליון. כי זה כלל כל מעשה בראשית ומי בראו ב"ה =ברוך הוא=. וכן במצות הסוכה וכן מקצת מן המצות כל שכן את אשר לא נתפרש טעמם בתורה. ודע כי לכל אלו יש לבעלי סודות התורה טעמים נכבדים מאד. אף כי בעון הדור נסתתמו מעינות חכמה אחר שגרם החטא ונחרב בית קדשנו ותפארתנו שמשם היה משך הנבואה והחכמה נמשך לחכמים ולנביאים. וכלל כל המצות תלוי בשלושה דברים בפה בלב ובידים. רצה לומר אברים שבהם פועל האדם. בפה שהוא כלי ההוראה. רצוני לומר שמלמד ומורה דרכי השם ומצותיו לאחרים. והוא שנצטוינו ושננתם לבניך ולמדתם אותם את בניכם (דברים ו). מלבד שנצטוינו בעצמנו בדבור בהם והוא אמרו ודברת בם. וממנו פתח החכמה כדכתוב (תהלים מ"ט) פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות. ואמרו במדרש מפיו דעת ותבונה (משלי ב) שהוא נותן פתחון פה לאדם שנאמר (שמות ד) מי שם פה לאדם. ובלב שהוא כלי הבחינה שנצטוינו בה דכתיב (דברים ד') וידעת היום והשבות אל לבבך וגומר. ובו נבחן בכונות התורה ומצפוניה. והידים שנצטוינו במעשה הכולל חלק אחד גדול מן המצות. והוא אמרו (דברים ל) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. והם כנגד החכמה והתבונה והדעת. החכמה כנגד הפה כדכתוב (משלי ל"א) פיה פתחה בחכמה. והתבונה כנגד הלב המתבונן ומוציא דבר מתוך דבר. וכתוב (תהלים מ"ט) והגות לבי תבונות. והדעת כנגד הידים. רצוני לומר כלי המעשה שמגלים ומודיעים הציור שצייר הלב. וכתוב (שמות ל"ו) כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות. ועל ענין הפרט שבא בכתבך הרמז על מצות שלוח הקן ורמזת אתה עליו שני פנים לתורה. ואמנם דע כי אי אפשר לגלות טעמה שיש בה לבעלי הקבלה כי אם יחיד שבדור לשתי סבות. אחת מצד המוסר והשנית מצד המקבל. כי היודעים חן ערך המצות מעטו. ותמה אני אם יש בדור מי שראוי לדבר ליקר תפארת הענינים. ולמיעוט הידיעה בהם גם המבינים כי יאמרו אליהם מועטים מן המועטים לעמק הענינים ודקותם. אך דרך כלל אני אומר מדעתי שהמצוה ההיא רומזת באמתות בידיעת החכמה והאמונה מה אשר לא ימד ולא יספר. ונשאל מאתו יתברך לגלות עינינו לראות בנפלאות תורתו כדכתיב (תהלים קיט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. ולענין מה שאמרו כי קיים יעקב תרי"ג מצות ונרמז במלת (בראשית ל"ב) עם לבן גרתי. והוקשה לך היאך קיימם ועדיין לא נצטוו? ועוד שהרי יעקב נשא שתי אחיות. דע כי אמרו ז"ל קיים אברהם אפילו ערובי תחומין דכתיב (בראשית כ"ו) וישמר משמרתי מצותי חקתי ותורותי. ואל תתמה כי כבר נתעוררת אתה לדעת כי אין בכל פרטי המצות מצוה שאינה רומזת אל עניני החכמה. ושחייבה החכמה להיות השפלים מצווים במעשים וברמיזות שירמזו אל החכמה. ונמצאת החכמה מחייבת את המעשה ואת המניעה. והמעשה והמניעה מודיעות מה שנרמז בהם מן החכמה. והאבות הגיעו ברוב חכמתם אל העיקרים ההם. וכמו שאמרו ז"ל באברהם שתי כליותיו מביעות לו חכמה כשני מלמדים. וכן כל האבות עד שיהודה המקובל מאבותיו קיים מצות ייבום. אף על פי שעדיין לא נצטוו עליה. וצוה בה לבנו באותו הלשון בעצמו שצותה התורה וזה מן הצד שאמרתי. ועל אשר נשא יעקב שתי אחיות דע שהתורה נכונה על שלושה עמודים האחד זמן והשני מקום והשלישי כלים. הזמן לא כל הימים אסורים במלאכה כשבת וכיום טוב. ולא אסורים בחמץ כפסח. ולא חייבין בסוכה ובלולב כחג. והמקום שלא בכל מקום חייבין בתרומות ובמעשרות ואסורין בטבל כארץ ישראל ולא חייבין בקרבנות כבית הבחירה. והכלים לא בכל דבר יוצאין תמורת הלולב והאתרוג. ולא כל דבר מקריבין כבקר וצאן תורים ובני יונה ולא ראוי להקריב ככהן. ואיני יכול לפרש יותר ומשכיל על דבר ימצא.
שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרצו
שאלת ממני אודיעך כוונת הרשב"א בתשובה סימן צ"ד וז"ל ועל אשר נשא יעקב שתי אחיות דע שהתורה נכונה על שלשה עמודים האחד הזמן והשני מקום והשלישי כלים.
הזמן לא כל הימים אסורין במלאכה כשבת וי"ט ולא אסורין בחמץ כפסח ולא חייבין בסוכה ובלולב כחג.
והמקום שלא בכל מקום חייבין בתרומות ומעשרות ואסורין בטבל כארץ ישראל ולא חייבין בקרבנות כבית הבחירה.
והכלים לא בכל דבר יוצאין תמורת הלולב והאתרוג ולאכל דבר מקריבין כבקר וצאן ותורים ובני יונה ולא ראוי להקריב ככהן ואיני יכול לפרש יותר ומשכיל על דבר ימצא.
עכ"ל.
ואם כפי הנראה מפשט לשונו לפי שבאותו זמן עדיין לא נתנה התורה דבר זה לא היה צריך להסתירו ותו דעדיין הקושיא במקומה עומדת שהרי האבות קיימו כל המצות וכ"ש ערוה החמורה הילכך צריך אני לדעת כוונתו.
תשובה הנה אתה אוחז בעורפי להוציא מה שאין לי חפץ (בו על פי ואע"פ) ועל אפי [זאת ואעפ"כ] כדי שלא להוציאך חלק ארמוז לך רמיזות עד שתבין דברי הרב והוא ז"ל סתם אותם בסוף לשונו שאמר ולא ראוי להקריב ככהן.
לא הכל ראויים לישא שתי אחיות כיעקב לפי שצורתו חקוקה בכסא הכבוד כי טעם העריות כדי שלא ישתמש בשרביטו של מלך ונחלת יעקב נחלה בלא מצרים ומשתמש בשתי אחיות לאה ורחל ואם ידעת למה זכתה לאהלהקבר במערת המכפלה ורחל בפרשת דרכי' תבין סוד ב' אחיות ואחר כל זה הרמז ידעתי שתמצ' תשובתו של הרב ז"ל והוא ז"ל נתכוון להודיע לשואל סוד הענין אם הוא משכיל אבל לפי הפשט נ"ל שאינה שאלה כלל שהריהעכו"ם אין להם אחוה כלל ואפילו שכפרו בעכו"ם וגיירו מותרות היו לו דקיי"ל דמן התורה מותר האדם לישא שתי אחיות גיורות אפי' שהן אחיות מן האם ורבנן גזרו שלא ישא שתי אחיות מן האם ואפי' אם תרצה לומר שהיהנזהר יעקב אפי' מן הדברים שעתידין הדורות האחרונים לגזור עליהם יודע היה יעקב שלא היו אחיות מן האם אלא מן האב וזה שאמרו נתנה תורה ונתחדשה הלכה שיהיה אחוה למקבלי התורה אבל קודם לכן לא היה להםאחוה ועדיין אין להם אחוה לאותם שלא קבלו תורה ואפי' נתגיירו כדפרישית והא דאמרינן אמר יעקב אני לא אברך שנשאתי שתי אחיות שעתידה תורה לאסור אותם מ"מ חסידות הוא להתרחק מהדבר הדומה לאסור מןהתורה ולפיכך לא רצה לברך וא"ת אמאי לא אקשינן איך נשא עמרם דודתו וי"ל דלא אקשינן הכי אלא משום דאמרינן קיימו האבות את התורה כולה אבל בשאר בני אדם אמרינן נתנה תורה ונתחדשה הלכה.
שו"ת שרידי אש חלק ב סימן נג
ענין שני: בהא דקיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא ניתנה
במערכת מ' אות י"א, הביא מה שמקשים על אברהם אבינו עליו השלום, שקיים כל התורה ולא קיים מצוות מילה עד שנצטווה? וידוע תירוץ העולם, מטעם גדול המצווה ועושה,,, ובכל המצות אפשר הי' לו לקיים קודם שנצטווה ואח"כ שנצטווה קיים שוב, משא"כ במילה אם יקיים בתור אינו מצווה לא יוכל לקיים בתור מצווה.
ואני הפעוט, מעודי הייתי תמה על המקשים: הרי מצוות מילה ניתנה בתור ברית שכרת עמו הקב"ה, כמ"ש: והיתה בריתי בבשרכם, והיא אות קודש, ואיך אפשר הי' לו לקיים מצוה זו קודם שנכרתה עמו ברית זאת? ולדעתי לא קיים אברהם אבינו מצוות מצה ומרור וכדומה, וקיים רק המצוות שלא ניתנו בתור אות וזכר למאורעות שאירעו אחרי כן.
ובעל כרחך צ"ל, שהלשון "קיים א"א כל התורה כולה" אינו במשמע "כל" דווקא, שהרי א"א לומר, למשל, שקיים מצוות מחצית השקל או מחיית עמלק, וכדומה.
ועוד נ"ל לומר, שלא יכול אברהם אבינו לקיים מצות מילה קודם שניתנה, שבאם הי' מקיים אותה, לא היתה יכולה להיעשות אח"כ "לאות ברית" בין הקב"ה ובינו, מכיון שכבר קיים אותה קודם שנכרת הברית, א"כ איננה עוד אות ברית. ועל ידי זה הי' אברהם אבינו מבטל ח"ו רצונו של הקב"ה. ודו"ק.