Shaming on Social Media

As she made the long journey from New York to South Africa, to visit family

during the holidays in 2013, Justine Sacco, 30 years old and the senior director

of corporate communications at IAC, began tweeting acerbic little jokes about

the indignities of travel...

And on Dec. 20, before the final leg of her trip to Cape Town:

“Going to Africa. Hope I don’t get AIDS. Just kidding. I’m white!” She chuckled to herself as she pressed send on this last one, then wandered around Heathrow’s international terminal for half an hour, sporadically checking her phone. No one replied, which didn’t surprise her. She had only 170 Twitter followers.

Sacco boarded the plane. It was an 11hour flight, so she slept. When the plane landed in Cape Town and was taxiing on the runway, she turned on her phone. Right away, she got a text from someone she hadn’t spoken to since high school: “I’m so sorry to see what’s happening.” Sacco looked at it, baffled. Then another text: “You need to call me immediately.” It was from her best friend, Hannah. Then her phone exploded with more texts and alerts. And then it rang. It was Hannah. “You’re the No. 1 worldwide trend on Twitter

right now,” she said.

Sacco’s Twitter feed had become a horror show...

By the time Sacco had touched down, tens of thousands of angry tweets

had been sent in response to her joke.

I met a man who, in early 2013, had been sitting at a conference for tech

developers in Santa Clara, Calif., when a stupid joke popped into his head. It was about the attachments for computers and mobile devices that are commonly called dongles. He murmured the joke to his friend sitting next to him, he told me. “It was so bad, I don’t remember the exact words,” he said. “Something about a fictitious piece of hardware that has a really big dongle, a

ridiculous dongle. . . . It wasn’t even conversation level volume.”

Moments later, he half noticed when a woman one row in front of them stood up, turned around and took a photograph. He thought she was taking a crowd shot, so he looked straight ahead, trying to avoid ruining her picture.

It’s a little painful to look at the photograph now, knowing what was coming. The woman had, in fact, overheard the joke. She considered it to be emblematic of the gender imbalance that plagues the tech industry and the toxic, male dominated corporate culture that arises from it. She tweeted the picture to her 9,209 followers with the caption: “Not cool. Jokes about . . . ‘big’ dongles right behind me.” Ten minutes later, he and his friend were taken into a quiet room at the conference and asked to explain themselves. Two days later, his boss called him into his office, and he was fired. “I packed up all my stuff in a box,” he told me. (Like Stone and Sacco, he had never before talked on the record about what happened to him. He spoke on the condition of anonymity to avoid further damaging his career.) “I went outside to call my wife. I’m not one to shed tears, but” — he paused — “when I got in the car with my wife I just. . . . I’ve got three kids. Getting fired was terrifying.” The woman who took the photograph, Adria Richards, soon felt the wrath of the crowd herself. The man responsible for the dongle joke had posted about losing his job on Hacker News, an online forum popular with developers. This led to a backlash from the other end of the political spectrum. So called men’s rights activists and anonymous trolls bombarded Richards with death threats on Twitter and Facebook. Someone tweeted Richards’s home address along with a photograph of a beheaded woman with duct tape over her mouth. Fearing for her life, she left her home, sleeping on friends’ couches for the remainder of the year. Next, her employer’s website went down. Someone had launched a DDoS attack, which overwhelms a site’s servers with repeated requests. SendGrid, her employer, was told the attacks would stop if Richards was fired. That same day she was publicly let go. “I cried a lot during this time, journaled and escaped by watching movies,” she later said to me in an email. “SendGrid threw me under the bus. I felt betrayed. I felt abandoned. I felt ashamed. I felt rejected. I felt alone.”

(יז) וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם׃

(17) And ye shall not wrong one another; but thou shalt fear thy God; for I am the LORD your God.

א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו (ויקרא כה, יז) ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך ור' אלעזר אומר זה בגופו וזה בממונו רבי שמואל בר נחמני אמר זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים

(ח) המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל.

(א) שלא להלבין פני אדם מישראל - שלא לביש אחד מישראל, וזה העון יקראו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ג טו) מלבין פני חברו ברבים. והלאו הבא על זה הוא מה שכתוב (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו בספרא (קדשים ד ח) מנין שאם הוכחתו אפילו ארבעה או חמשה פעמים חזר והוכח שנאמר הוכח תוכיח. יכול אפילו פניו משתנות? תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא. (ב) שרש המצוה ידוע, לפי שהבשת צער גדול לבריות אין גדול ממנו, ועל כן מנענו האל מלצער בריותיו כל כך, כי אפשר להוכיחם ביחוד ולא יתביש החוטא כל כך. (ג) מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא פו ב), שלא בכל הדברים הזהרנו בכך, אלא בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר מן התוכחה שבסתר מצוה להכלימו ברבים ולפרסם חטאו ולבזותו ולקללו עד שיחזר למוטב, כדרך שעשו הנביאים לישראל. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות מג ב) על דרך אזהרה בענין זה נוח לו לאדם, שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, מנא לן? מתמר, שלא רצתה להלבין פני חמיה לאמר בפרסום שממנו היא הרה, ולולא שמצאה הערבון והודיעה הדבר ברמז היתה נדונת בשרפה ולא הלבינה פניו. ושאר פרטי המצוה במקומות מהגמרא בפזור ובמדרשות. (ד) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה והלבין פני חברו ברבים במזיד שלא מחמת עברה על הענין שאמרנו, עבר על מצות מלך, אבל אינו לוקה, לפי שאין בו מעשה, וכמה שלוחים למקום להפרע מעוברי רצונו.

(קנב) קלט. והנה אבק הרציחה - הלבנת פנים. כי פניו יחורו ונס מראה האודם. ודומה אל הרציחה. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה. והשנית - כי צער ההלבנה מר ממות. על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות. אכן דימו אבק הרציחה אל הרציחה. וכמו שאמרו כי יֵהָרֵג ולא יִרְצַח. ודומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ולמדו זה מענין תמר. שנאמר (בראשית לח) היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה וגו'. הנה כי אף על פי שהוציאוה לישרף. לא גלתה כי היתה הרה מיהודה. שלא להלבין פניו.

שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ז

ומדי דברי בענין פקו"נ דוחה שבת הנני להעיר במ"ש בגמ' ב"מ נ"ט ע"א ובעוד מקומות בש"ס: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנ"ל מתמר דכתיב היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה". ובמס' סוטה דף י' ע"ב כתבו התוס' בד"ה נוח "ונראה האי דלא חשיב ליה בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקו"נ ע"ז וג"ע ושפ"ד, משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורסמות" עכ"ל. והפרי חדש בהגהות מים חיים על הרמב"ם כתב בהל' יסודי התורה פ"ה ה"ב אהא דכתב הרמב"ם שבשלש עבירות יהרג ואל יעבור דה"ה נמי הלבנת פנים ומביא שם דברי התוס' הנ"ל שבמס' סוטה ואף שהמאירי כתב במס' ברכות מ"ג ע"ב אהך מימרא דנוח לו לאדם שהוא "דרך צחות" וכנראה שסובר שהן דברי אגדה ואין למדין הלכה ועיין גם בשע"ת לרבנו יונה שכתב בשער ג אות קל"ט: "והנה אבק הרציחה הלבנת פנים - וכמו שאמרו כי יהרג ולא ירצח דומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים", וגם עיין שם בפנ"י בב"מ שמסתפק אם הוא רק היתר או חיוב גמור למסור נפשו להריגה, ומעתה אף שאין להעלות כלל על הדעת שיהא מותר להרוג את הרודף להלבין פני חבירו כמו שמותר להרוג את הרודף אחר חבירו להרגו. אבל מ"מ צ"ע מ"ט לא יהא מותר לחלל שבת כדי למנוע הלבנת פנים, ולכאורה הוא קל וחומר ומה אם מותר לחלל שבת כדי להציל אדם ממיתה כ"ש דשרי להציל מהלבנת פנים דחמור יותר משריפת ג' נפשות בכבשן האש, וגם ק"ו הוא מיהודה שההלבנת פנים היתה רק לומר עליו שנתכוין לבוא על גויה פנויה אשר רק בבי"ד של חשמונאי גזרו על זה איסור, וכ"ש במי שרודף אחר חבירו לבזותו ולהלבין פניו ברבים בעלילות של שקרים וכזבים, הן אמנם שלולא דברי התוס' ורבנו יונה הי' אפשר לומר דשאני התם שאף אם היתה אומרת בפירוש שממנו נבעלה וגם היו בידיה חותמת ופתילים אפי"ה לא היתה נאמנת (עדיין צ"ע בדבר) אם הוא היה מכחישה אלא שאף על פי כן יכולה היתה לחשוב שתציל עצמה מפני שלא יוכל להעיז כנגדה אם היא תאמר כן בפירוש, רק בכגון דא אמרינן דמוטב שתפיל עצמה וכו' כיון שאין זה ברור שהיתה מצלת עצמה ע"י ההלבנת פנים (שוב ראיתי שהמהר"ם שיף תמה כעי"ז על הגמ' בב"מ עיין שם) אבל כיון שהראשונים לא פירשו כן משמע שאם היתה אומרת בפירוש שנבעלה לאותו צדיק היתה נאמנת ומצלת בכך ג' נפשות ואעפ"י כן לא רצתה לגלות, וכיון דלבד מהמאירי פירשו כולם את הגמ' כפשוטה צ"ע מה טעם לא יהא מותר לחלל שבת להציל אדם מהלבנת פנים של אמת וכ"ש של שקר וכזב. ..ולכן נראה דאסור לעבור גם על שבות דרבנן כדי למנוע הלבנת פנים מעצמו או מאחרים אף על גב שהוא גם מציל בכך את המלבין מעוון חמור שאין לו חלק לעוה"ב,

Rav Steinman then mentions the prohibition of ona’as devorim, saying it is more serious than harming another financially. “People are moreh heter to themselves, such as when a teacher or rav say they have to humiliate someone to ensure discipline. But it’s not that way. We can only do whatever is necessary to prove his point, but not to humiliate another! It’s even more serious when the humiliation is done in public.
“A rav or teacher must get his point across, but in a way that doesn’t embarrass the student. Generally, the one who feels he is being humiliated, will pay him back double. What the teacher said is certainly in the category of ona’as devorim. One must be very careful with this. Parents also shouldn’t embarrass their children.”