(א) יצר - כל אדם יש לו שני יצרים יצר הטוב ויצר הרע. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות סא, ב) רשעים יצר הרע שופטן, צדיקים יצר הטוב שופטן, בינונים זה וזה שופטן. רוצה לומר, שהצדיק בדבר שהרגל בו כבר, יצר הטוב מושל בו עד שלא תאוה נפשו לעשות רע. ורשעים כיון שעברו עברות והרגלו בהן, נעשה להם כהתר שלא להשתדל לעשות דבר טוב, ושלא למשך ידו מעשות כל רע, ולא תאוה נפשו לעשות זאת, כי דרך איש כסיל ישר בעיניו, ומרעה אל רעה יוצא ומתאוה מתי תבוא העברה לידו, כי אינה חשובה לעברה בעיניו:
(ג) וגדול קביעות עתים לתורה, דהא קימא לן (כתובות טו, א) כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ונמצא, השם יחשב לו כאלו עוסק בתורה חצי היום, ורב חסד מטה כלפי חסד וקב''ע את קובעיה''ם שכר הרבה כאלו למדו כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו. ומי ראה כזאת ושמע כאלה ולא תאוה נפשו לזכות ללמוד זה ולהרויח טובה הרבה, השם יתן בלבם לקרבה אל הקדש לעשות נחת רוח ליוצרנו, יום ליום יביע אמר (תהלים יט ג). ולילה ללילה יקבע לעצמו איזה למוד כאשר תשיג ידו, ובזה יוצא ידי חובתו ומקים קרא דכתיב (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה. אבל לא נאמרו השעורים הללו אלא למאן דדחיקא לה שעתא טובא, והוא טרוד מאד בפעלו ועבודתו מן הבקר עד הערב על המחיה ועל הכלכלה, אפלו הכי אין פוטר אותו מקביעות עתים לתורה, המעט הוא כמו התפלות שחרית מנחה ערבית:
(א) ילדות - אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה ז א) הרבה ילדות עושה. וכתיב (משלי כב טו) אולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו. וזו מצות האב על הבן, שעל כל דבר אשר לא טוב עשה, יגערנו וייסרנו בתוכחות על עוון, פעם במכות פעם ברכות, ולא יראה לו פנים שוחקות. והנה כשם שאמרו (ב''ב כא, א) לענין תלמוד תורה שבתחלה מי שהיה לו אב, היה לומד תורה, ומי שאין לו אב, לא היה לומד תורה, דכתיב (דברים יא יט) ולמדתם אתם את בניכם, עד שאמרו (ב''מ פד ב) וכי מי שיש לו אב יחיה, מי שאין לו אב ימות, והתקינו, שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר ובכל מדינה. הכי נמי לענין התוכחה וההנהגה להילדים, כי יש רבים שאין אביהם יכולים להשגיח עליהם מחמת שהם טרודים אחר מלאכתם ופעלם ועבודתם, ויש שהם הולכי דרכים, ושבתם בבית מעט, ויש להם אב, וגם הרב אינו יכול להשגיח עליהם כל כך, ומתוך כך הילדים הן בהם כל מום ויוצאים לתרבות רעה, מרבים לדבר ולעשות שחוק וקלות ראש בבית הכנסת, ואין אומרים תפלות כלל, וכשהולכים בשוק, מדלגים כאילים, נערים פני זקנים ילבינו, ואין להם בשת פנים: (ב) ועל כל אלה ראוי להשגיח ולמנות בכל עיר פרנסים, שיהיו משגיחים על התינוקות. תחלה על הלמוד, יעינו עליהם מדי שבוע בשבוע לראות אם מצליחים בלמודם, ואם אין מצליחין, יראו בשל מי הרעה אם מחמת התרשלות המלמדים, או מחמת מעוט חבתם של התלמידים, שאין נותנים לב ללמד, וייסרו לעושה הרעה כרעתו כל אחד כפי הראוי לו. למלמדים ידברו להם מאהבה מגלה תוכחה מסתרת ויאמרו להם, אחינו אתם, הלא ידעתם, כי מלאכת שמים מלאכתכם, ואתם שכירי יום, הלא הודע לכם מעשה דאבא חלקיה, שלא השיב שלום כשנתנו לו שלום התלמידי חכמים, מפני היותו שכיר יום (תענית כג, א), וכן רבי שמואל בר שילת עברו שלש עשרה שנים, ולא הלך לראות גנתו (ב''ב ח ב), ואתם גם אתם האמת אתכם, שיש לכם יגיעה רבה, אבל לפם צערא אגרא. וכהנה דברים טובים, היוצאים מן הלב ונכנסים ללב. ואם המניעה מן התלמידים, יוכיחום כפי הראוי להם בדברים או במכות, ויחלקו כבוד להיודעים, ויגערו וילבינו את שאינם יודעים. וכן ישגיחו על התלמידים, שלא ישבו בשוקים וברחובות, ושלא ישחקו בשבתות ובמועדים, ושלא ידברו בבית הכנסת, ושיבואו להתפלל בבית הכנסת שחרית מנחה ערבית, ושיתפללו מתוך הספר, ויהיו שפתותיהם נעות. וכן ישגיחו עליהם על כל דבר של יראת שמים ושל כבוד ודרך ארץ: (ג) וראוי לתקן תקנה בכל עיר, שיהא הפרנס רשאי להכות את הילדים וליסר אותם כפי ראות עיניו, ואנש לא ימחא בידה. ואם איזה אדם ירצה לערער על שהכה הפרנס את בנו, ישתיקוהו, אפלו אם נראה לו שהכהו שלא כדין, כדי שיהא קיום והעמדה על תינוקות של בית רבן. ומדת אדם טוב הוא שיתן רשות לכל אדם ויאמר בפה מלא, כל מי שיכה וייסר את ילדי, אכירנו לאוהב לי, כי באמת אין לך אהבה גדולה מזו. וכן מדת אדם טוב, שכאשר יהיה ריב בין שני ילדים, לא יתעסקו האבות ולא יצאו לריב על ריב בניהם, כי ריב הילדים אינו עושה פרות, ואין לו קיום, כי הם עושים מריבה והם משלימים, אבל ריב האבות עושה רשם, והוא פרה ורבה, ובושה להם וכלמה להם שיעשו מחלקת השנאוי ומשקץ על ריב ילדים: (ד) ויש רבים מהמון העם, אשר זה דרכם (כסל למו) (תהלים מט יד) שאוהבים את ילדיהם אהבה רעה ומראים להם געגועים וחבה, ואינם מיסרים אותם, ואם יקרב איש ליסר אותם ויכה אותם מכה קטנה על אשר לא טוב עשו, תכף יוצאים אביהם לקראת נשק, ועושים ריב ומדון בפני ילדיהם, ומתוך כך הילדים מרימים ראש ומוסיפים עזות פנים, ונערים פני זקנים ילבינו. אוי להם לאבות שכן גורמין לבניהם, אין זו לא אהבה אלא איבה, ולא חבה אלא חובה, ולא געגועים אלא מעשה תעתועים. והאיש הישר, הרוצה לזכות נפש ילדיו, אפלו אם נראה לו שהכו את בנו יחידו על לא חמס בכפיו, יחזיק טובה להמכה בפני בנו, וילמד את בניו שיהא להם בשת פנים, ולא ישיבו דבר להמכים ומחרפים אותם מטוב עד רע. ואל יחוש כלל על מכת בנו, כי לא ימות מחמת המכה, ואין הצר שוה בנזק המחלקת ונזק צאת בנו לתרבות רעה. ולכן אפלו אם ירצה למחות שלא יכו את בנו, יבחר הרע במעוטו, ולא ימחה בפניו, אלא שלא בפניו בנעם שיח באפן שלא יהא צד מחלקת, חס ושלום. ולפי מה שהוא הדור, שמקפידים מאד על הילדים, ראוי למי שהוא אוהב שלום, שלא להכות ילד של אחרים, אפלו אם רואה אותם שהם בנים משחיתים, חס ושלום, עד שידע בברור, שאביו רוצה בכך ומחזיק לו חנות: (ה) וגם טוב לגבר, שישתדל בדברים ובמנות, ויראה חבה ואהבה וגעגועים לילדים של אחרים, כי זה גורם להרבות אהבה ואחוה, שלום ורעות בין איש ובין רעהו. ומצוה נמי איכא למעבד ניח רוחא לילדים, אשר אין בהם מום, הבל שאין בו חטא, והם אביונים אשר נפשם תאוה איזה פרי או מאכל אשר רואים, ראוי לאב ואם וכל אדם למלאות במקצת חפצם ורצונם, ובמדה שאדם מודד, גם ה' יחשב לנו ילד שעשועים וימלא מאויינו בעניני העולם הזה, אף אם אנו תועים, גם ה' יתן הטוב בדרך שאדם רוצה, כאב את בן ירצה:
(א) קינאה - קנאה היא מדה רעה מאד כמאמר התנא (אבות ד כא) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. והנה יצר לב האדם רע וחושק להיות יחיד בדורו בחכמה ומעשים בעשר וכבוד, ומתוך כך מצטער כשיש אחר כמוהו או גדול וטוב ממנו, ומקנא לו ומבקש רעתו ומספר בגנותו. וגדולה שנאה שהיא מחמת קנאה, אש אוכלה היא לאין מרפא. ומי שיש בו מדה רעה זו, כל ימיו מכאובים, ואוכל לחם העצבים ואין לו רעים אהובים, ומרבה ריבות והוא שמח לאיד ורוצה בתקלת חברו, ושיכשלו חבריו בדבר הלכה ושיקצרו בעבודת השם יתברך שמו, ושיהיה להם מעוט הערך וקצר ההשגה, וכהנה רעות רבות ועברות שנגררות מן הקנאה. ומי יוכל ספר גדל רעתה, מי האיש החפץ חיים יברח ממנה ויהא גבור הכובש את יצרו על ידי העמק במחשבות טהורות, שיאמין באמונה שלמה שאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ואפלו אם היה הוא יחיד בעולם לא יעדיף להרויח יותר ממה שגזור עליו. ואם יתוספו סוחרים כמותו לאלפים ולרבבות, לא יחסר ממה שקצוב לו. ויתרצה במה שהוא רצון הבורא, הצור תמים פעלו, ולכל אחד, דטבא לה, עבדי לה:
(א) פרק טו: בדרכי קנית הפרישות -- הנה הדרך המובחר לקנות את הפרישות הוא שיסתכל האדם בגריעות תענוגות העולם הזה ופחיתותם מצד עצמם, והרעות הגדולות שקרובות להולד מהם. כי הנה מה שמטה הטבע אל התענוגות האלה עד שיצטרך כל כך כח ותחבולות להפרישו מהם הוא פיתוי העינים הנפתים במראה הדברים אשר הוא טוב וערב לכאורה, הוא הפיתוי שגרם לחטא הראשון שיעשה, כעדות הכתוב (בראשית ג:ו): ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו' ותקח מפריו ותאכל, אבל כשיתברר אל האדם היות הטוב ההוא כוזב לגמרי מדומה ובלי שום התמדה נכונה, והרע בו אמיתי או קרוב להולד ממנו באמת, ודאי שימאס בו ולא ירצהו כלל, על כן זהו כל הלימוד שצריך שילמד האדם את שכלו להכיר בחולשת התענוגים האלה ושקרם עד שמאליו ימאס בם ולא יקשה בעיניו לשלחם מאתו.
(1) CHAPTER XV: CONCERNING THE MEANS OF ACQUIRING SEPARATION -- The best way for a man to acquire Separation is to regard the inferior quality of the pleasures of this world, both in point of their ova n insignificance and in point of the great evils to which they are prone to give rise. For what inclines one's nature to these pleasures to the extent that he requires so much strength and scheming to separate himself from them is the gullibility of the eyes, their tendency to be deceived by good and pleasing superficial appearances. It was this deception which led to the commission of the first sin. As Scripture testifies (Genesis 3:6), "And the woman saw that the tree was good to eat from and that it was desirable to the eyes ... and she took of its fruit and ate." But when it becomes clear to a person that this "good" is deceptive and illusive, that it has no healthy permanence, and that it contains real evil oi is prone to give rise to it, he will certainly come to despise and decline it. All that a man need teach his intelligence, then, is to recognize the weakness and falseness of these pleasures so that he will naturally come to despise them and find it not at all difficult to spurn them.
וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃
And when the woman saw that the tree was good for food, and that it was a delight to the eyes, and that the tree was to be desired to make one wise, she took of the fruit thereof, and did eat; and she gave also unto her husband with her, and he did eat.
(ה) ועוד התבונן ברעת המתאחר מן התשובה כי רעה הוא. כי לולי התמהמה. כי [עתה] שב נאנח במרירות לב ברגזה ובדאגה. ודלפה עינו מתוגה. כי יפגשהו יצרו שנית ויזדמן החטא לידו. יכבוש את יצרו יזכור אשר עברה עליו כוס המרירות ולא יוסף לשתותה עוד. כמו שנאמר (תהילים ד') רגזו ואל תחטאו ביאורו רגזו והצטערו על אשר חטאתם ואל תחטאו עוד. כי הזכיר חטאם למעלה באמרו תבקשו כזב סלה. ויעיד על זה הפירוש אמרו רגזו מלשון (בראשית מ"ה) אל תרגזו בדרך (חבקוק ג') ותחתי ארגז. וענינם הצער על הדבר שעבר ועל ההווה. ולא אמר יראו או גורו.