(לד) דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַה'
(א) לחדש השביעי הזה. דייק הכתוב הזה. משא״כ בפ׳ מוספין דפינחס לא כתיב בחה״ס הזה. והוא דמשום דבזו הפ׳ כתיב הבאת קרבנות יחיד בחג וכן לקיחת ד׳ מינים שהוא מועיל לגשמים. וכ״ז תליא בשופר דר״ה שקודם לו. כפשטא דקרא תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו. ומשמעות חגנו אינו אלא סכות שהוא סתם חג. משא״כ ר״ה לא מיקרי בל״ת חג כלל. והא שדרשו חז״ל ע״ז המקרא איזה חודש שהחג מתכסה בו הוי אומר זה ר״ה אינו אלא מדיוק לשון בכסה בה״א דמשמע לשון כסוי והכי מבואר בזוה״ק. אבל מכ״מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו שר״ה והשופר הכנה ליום החג ש״ס ופי׳ בכסה לשון הכנה כמו ליום הכסא יבוא ביתו. ופי׳ שמשפט זה היום הוא הכנה לחג הסכות שאז נידונין על המים שבזה תלוי פרנסת כל השנה. וזה דבר הנביא (הושע ט׳) לא יסכו לה׳ יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים וגו׳ ומה תעשו ליום מועד וליום חג ה׳. פי׳ אחר שהקרבנות אינם באים לרצון מה תעשו ליום מועד זה ר״ה. וליום חג. זה סוכות. שבאלו הימים תלוי פרנסת ישראל. מעתה מובן הא דכתיב בפ׳ זו הזה ללמדנו דתכלית חה״ס נגרר אחר הנעשה בר״ה שתקעו בשופר ונזכרו לטוב. אבל מוספי החג דשבעים פרים עולה לשבעים אוה״ע כדאי׳ בסוכה דנ״ה ב׳ וברבה איכה פ״א ובכ״מ . מש״ה לא כתיב בפ׳ מוספין הזה. באשר שאין הצלחת אוה״ע שייך בהנהגת ישראל בר״ה הקודם:
והאמר רב תפלת ערבית רשות - וי"ל דאין זה בחנם דבליל יוה"כ מצוה לטרוח ולהכין צורכי סעודה דהוי כעין יו"ט כדאמרי' במדרש דבמוצאי יוה"כ בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך
(ו) גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הָאָדָם לַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ב) "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ". וְנֶאֱמַר (עמוס ד ו) "וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם ה'. "וְנֶאֱמַר (ירמיה ד א) "אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֵלַי תָּשׁוּב". כְּלוֹמַר אִם תַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה בִּי תִּדְבַּק. הַתְּשׁוּבָה מְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים. אֶמֶשׁ הָיָה זֶה שָׂנאוּי לִפְנֵי הַמָּקוֹם מְשֻׁקָּץ וּמְרֻחָק וְתוֹעֵבָה. וְהַיּוֹם הוּא אָהוּב וְנֶחְמָד קָרוֹב וְיָדִיד. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁבְּלָשׁוֹן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְחִיק הַחוֹטְאִים בָּהּ מְקָרֵב אֶת הַשָּׁבִים בֵּין יָחִיד בֵּין רַבִּים. שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב א) "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי". וְנֶאֱמַר בִּיכָנְיָהוּ בְּרִשְׁעָתוֹ (כְּתֹב) [כִּתְבוּ] (ירמיה כב ל) "אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו", (ירמיה כב כד) "אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶּן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי" וְגוֹ'. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁב בְּגָלוּתוֹ נֶאֱמַר בִּזְרֻבָּבֶל בְּנוֹ (חגי ב כג) "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם":
(6) Great, indeed, is repentance for it brings man nigh to the Shekinah, even as it is said: "Return, O Israel, unto the Lord thy God" (Hosea, 14. 2); and it is further said: "Yet have ye not returned unto Me, saith the Lord" (Amos, 4.6); and it is yet again said: "If thou wilt return, O Israel, saith the Lord, yea, return unto Me" (Jer. 4.1), as if saying: "If thou wilt turn in repentance ye will cleave unto Me". Repentance brings near the far apart. But yesterday this sinner was hateful to the presence of God, scorned, ostracized and abominate, and to-day he is beloved, desirable, companionable and a friend. Thou findest, moreover, that in the very language God employs to distance the sinners He employs to bring nigh unto Him the penitent whether the individual or the many, even as it is said: "And it shall come to pass that, instead of that which was said unto them, 'Ye are not My people', it shall be said unto them: 'Ye are the children of the living God'. And, again it is said of Jeconiah: "Write ye this man childless, a man that shall not prosper in his days, (Jer. 22.30) though Coniah the son of Jehoiakim king of Judah were the signet upon My right hand yet would I pluck thee thence" (Ibid. – 24); but when he repented, being in exile, it is said of his son Zerubbabel: "In that day, saith the lord of hosts, will I take thee, O Zerubbabel, My servant, the son of Shealtiel, saith the Lord, and will make thee as a signet" (Haggai, 2.23)
(ז) כַּמָּה מְעֻלָּה מַעֲלַת הַתְּשׁוּבָה. אֶמֶשׁ הָיָה זֶה מֻבְדָּל מֵה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נט ב) "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם". צוֹעֵק וְאֵינוֹ נַעֲנֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א טו) "כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה" וְגוֹ'. וְעוֹשֶׂה מִצְוֹת וְטוֹרְפִין אוֹתָן בְּפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א יב) "מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי", (מלאכי א י) "מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם" וְגוֹ'. וְהַיּוֹם הוּא מֻדְבָּק בַּשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ד) "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם". צוֹעֵק וְנַעֲנֶה מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה כד) "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה". וְעוֹשֶׂה מִצְוֹת וּמְקַבְּלִין אוֹתָן בְּנַחַת וְשִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט ז) "כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּתְאַוִּים לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג ד) "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלםִ כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת":
(7) How superior is the degree of repentance! But yesterday was this sinner separated from the Lord God of Israel, even as it is said:" But your iniquities have separated between you and your God" (Is. 59.2); cries, but received no answer, even as it is said:" "Yea, when ye make many prayers, I will not hear" (Ibid. 1.15); does obey commandments, but they are thrown back in his face, even as it is said: "Who hath required this at your hand, to trample My courts"? (Ibid.–12), and, "Oh that there were even among you that would shut the doors, that ye might not kindle fire on Mine altar in vain!" (Mal. 1.10). But to-day he is connected with the Shekinah, even as it is said: "But ye that did cleave unto the Lord your God are alive every one of you this day" (Deut. 4.4); he cries and receives answer momentarily, even as it is said: "And it shall come to pass that before they call, I will answer" (Is. 65.24); he observes commandments, and they are received with pleasure and joy, even as it is said: "For God hath already accepted thy works" (Ecc. 9.7); moreover, his works are pleasurably anticipated, even as it is said: "Then shall the offering of Judah and Jerusalem be pleasant unto the Lord, as in the days of old, and as in ancient years" (Mal. 3.4).
אדרבה - לצורך דם אתו דהכי אורחא לאחר כפרת דם שכיפר על החטא בא היין המשמח אלקים ואנשים דמי שנתכפר חטאו שמח:
שמות רבה
ל״ו
(תהלים מח, ג): יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, מַהוּ יְפֵה נוֹף, לָשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְכַלָּה נִמְפִּי, מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, שֶׁלֹא הָיָה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מֵצֵר כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, לָמָּה, שֶׁהָיָה אָדָם נִכְנָס לְשָׁם מָלֵא עֲוֹנוֹת, וְהָיָה מַקְרִיב קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, אֵין שִׂמְחָה גְדוֹלָה מִזּוֹ שֶׁהָיָה יוֹצֵא צַדִּיק
(ח) ... בפרשת אשם כאלו הקריב אשם. ואם עבר אדם על מצות לא תעשה ועשה תשובה. ידאג לעונו ויכסוף ויחכה להגיע ליום הכיפורים למען יתרצה אל השם יתברך. כי רצונו חיי הנפש והגוף וחיי כל נוצר כמו שנאמר (תהלים ל') חיים ברצונו. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל הקובע סעודה בערב יוה"כ כאלו נצטוה להתענות תשיעי ועשירי והתענה בהם. כי הראה שמחתו בהגיע זמן כפרתו. ותהיה לו לעדה. על דאגתו. לאשמתו. ויגונותיו. לעונותיו:
Light is sown for the righteous and for the upright in heart—joy Tehillim 97:11.
(א) לצדיק, לישרי לב. הצדיק הוא הכובש יצרו, והישר לב טבעו נוטה אל הטוב והוא ישמח כי אין לו מלחמה פנימית, ועי' למעלה (ל''ב י''א) :
(א) אור זרוע לצדיק, שנמצא זרוע בם אור האלקי, שהוא כמו זרע זרוע בנפשם המוכן לפרות ולהרבות אם ישקוהו ויצרוהו ויעבדוהו כזרע המוכן לפרות ולרבות, כי מי ששומר נפשו ועובד עבודתה, יגדל האור הזרוע ויפרה עד יהיה אור שבעתים, כמ''ש וארח צדיקים כאור נוגה ויתפלש עליו האור הגדול הנבואיי, ובזה
(יב) אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמּוֹעֲדוֹת מִצְוָה לִשְׂמֹחַ בָּהֶן. בְּחַג הַסֻּכּוֹת הָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ יוֹם שִׂמְחָה יְתֵרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג מ) "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". וְכֵיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. עֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן הָיוּ מְתַקְּנִין בַּמִּקְדָּשׁ מָקוֹם לַנָּשִׁים מִלְּמַעְלָה וְלָאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ אֵלּוּ עִם אֵלּוּ. וּמַתְחִילִין לִשְׂמֹחַ מִמּוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן. וְכֵן בְּכָל יוֹם וְיוֹם מִימֵי חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מַתְחִילִין מֵאַחַר שֶׁיַּקְרִיבוּ תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם לִשְׂמֹחַ לִשְׁאָר הַיּוֹם עִם כָּל הַלַּיְלָה:
(12) Although we are required to rejoice on all festivals, there was special rejoicing in the Temple during the Sukkoth festival, as it is written: "You shall rejoice before the Lord your God seven days" (Leviticus 23:40). How was this done? On the day preceding the first day of Sukkoth, a raised section for women and a lower section for men were prepared in the Temple, so that they might not mix. They began to celebrate at the conclusion of the first day of the festival. On each day of Hol ha-Mo'ed, the celebrations began after the daily afternoon sacrifice and continued for the rest of the day and the entire night.
וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י ה' אֱלֹקֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
(ד) ושמחתם לפני ה' אלקיכם. אין שמחתם לפני ה' כי אם בזמן שהם באגודה אחת ובפרט שהשמחה דווקא בחג זה לפי שהוא זמן אסיפה אשר מדרך העולם לשמוח בה ביותר, על כן הזהירם שתהיה השמחה לפני ה' דווקא לא כשמחת הרקים אשר כל מזימותם הרוג בקר ושחוט צאן (ישעיה כב יג) השותים במזרקי יין, ומרבים מחלוקת בישראל ובשמחה זו החריבו ב' בתי מקדשים וגלו בראש גולים כמ"ש (ישעיה נה יב) כי בשמחה תצאו. כארז"ל (קידושין פא.) סקבא דשתא ריגלא, כי בעבור שהיו שמחים שלא לשם שמים סבבו כל חלי וכל מכה כמעשה האתרוג שזרקו בינאי המלך (עיין סוכה מח:) ועל שמחה זו אמר מה זו עשה, הלא על ידה תצאו בראש גולים. אמנם בשלום. כשיהיו באגודה אחת ושלום ביניהם תובלון. אל הארץ, ההרים והגבעות, המה ראשי המעלה אשר גובה להם ויראה להם (יחזקאל א יח) יפצחו לפניכם רנה. כי יהיו קודמים לכל דבר שבקדושה כדינם ולא יהיו הנערים דוחפין את הזקנים כמעשה המרגלים. וכל עצי השדה ימחאו כף. המה כל ארבע כיתות הרמוזים בארבע מינים אלו הבאים מעצי השדה ימחאו כף לשמוח לפני ה' וכן במקום אחר (ויק"ר ל ד) דרשו פסוק זה אז ירננו כל עצי יער. (תהלים צו יב) על ד' מינים אלו ורמז במלת אז א' ז' שהלולב ניטל במקדש כל ז' ובגבולין יום א'.
(א) תחג לה׳ אלקיך. קבלת חז״ל שזה אינו אלא להשלמה אבל מכ״מ אין מקרא יוצא מ״פ ג״כ דבכלל לשון תחוג משמע שמחה הבאה בריקודים ומחולות כמש״כ בס׳ שמות ה׳ ג׳ בלשון ויחגו לי. דמשמעו שמחת ריקודים לפני ה׳ היינו וגילו ברעדת קודש. וה״נ משמעות תחוג לה׳ אלקיך וכדאי׳ בחגיגה ד״י ב׳ דחגו חגא הוא. וזהו דאי׳ ברבה פ׳ אמור פ״ל עה״פ שובע שמחות את פניך דבסוכות יש שבע שמחות סוכה וד׳ מינים וחגיגה ושמחה. ומקשה אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה. ומשני א׳ ר׳ אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדין וליה אנן ידעין מאן נצח אלא מאן דנסיב בעיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחיא. כך ישראל ועובדי כוכבים היו באין ומקטרגין לפני הקב״ה בר״ה ולית אנן ידעין מאן נצח אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב״ה ולולבין ואתרוגין בידיהן אנו יודעין דישראל אינון נצוחיא. ופי׳ המפרשים חגיגה היינו קרבן חגיגה. ונתקשו בפי׳ הקושיא אם חגיגה למה שמחה כו׳ וגם בפי׳ הישוב. ולי נראה שאין הפי׳ קרבן חגיגה דא״כ אמאי לא חשיב ראיה ג״כ. אלא פי׳ חגיגה היינו ריקודים. וזהו דמקשה למאי נצטוינו על שמחה וחגיגה הרי היינו הך. ומשני דהוא אות על הניצוח כמו לולב שמורה על הניצוח. ומעתה ניחא דכתיב תרי מ״ע. דמצות ריקוד אינו מצד שמחה כדרך השמחה שמביאה לידי ריקוד. אלא ריקוד הוא לאות על הניצוח. וא״כ אפשר דאפילו אינו שמח בלב מכ״מ מצוה לרקד: