(1) These are the words that Moses addressed to all Israel on the other side of the Jordan.—Through the wilderness, in the Arabah near Suph, between Paran and Tophel, Laban, Hazeroth, and Di-zahab, (2) it is eleven days from Horeb to Kadesh-barnea by the Mount Seir route.— (3) It was in the fortieth year, on the first day of the eleventh month, that Moses addressed the Israelites in accordance with the instructions that the LORD had given him for them, (4) after he had defeated Sihon king of the Amorites, who dwelt in Heshbon, and King Og of Bashan, who dwelt at Ashtaroth and (5) On the other side of the Jordan, in the land of Moab, Moses undertook to expound this Teaching, saying:
והנה הזכיר בכאן שני דברים אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם "וידבר ה' אל משה" ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים וטעם "הואיל משה" שרצה לבאר להם את התורה והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה מלשון הואל נא ולין (שופטים יט ו) ולו הואלנו ונשב (יהושע ז ז) וכן רבים
The verses at the beginning of Sefer Devarim (above) teach us two things:
1. All of the mitzvos that are taught in the Book of Devarim came from Hashem, and this is what is meant in verse 3: "in accordance with the instructions that Hashem had given him for them."
2. In Sefer Devarim, Moshe explains the mitzvos in his own words, not the words of Hashem. This is what is meant in verse 5: "Moshe undertook to expound this Teaching."
ההפרש שיש בין המשנה התורה ובין שאר התורה כי התורה שנתן השם יתברך לישראל יש בה שתי בחינות, הבחינה האחת מצד השם יתברך אשר הוא נותן התורה, הבחינה השנית מצד ישראל המקבלים את התורה. ואם היה אחד נותן לחבירו דבר והם שוים במדרגה אין כאן רק בחינה אחת כי שניהם שוים במעלה, אבל כאשר השם יתברך שהוא על הכל נתן התורה לישראל והם בארץ אי אפשר שלא יהיה כאן בחינה מיוחדת מצד הנותן ובחינה אחרת מצד המקבל. ולפיכך התורה כולה חוץ ממשנה תורה שהוא חומש האחרון ראוי שימצא בה הבחינה מצד הנותן, כי המקבל מקבל בסוף כאשר גמר הנותן את גזרת דבריו ואז המקבל מקבל, ולפיכך נקרא משנה תורה כאילו היה דבר מיוחד שהוא מצד המקבל, ויש בחינה מצד המקבל דכתיב במשנה תורה (דברים א') הואל משה באר את התורה הזאת כי המקבל הוא צריך יותר פירוש וביאור, וזהו ההפרש אשר יש בין התורה ובין משנה תורה. ולפיכך כל דבור שנאמר בתורה אף שמשה היה מדבר אותו מכל מקום היה כאלו השם יתברך מדבר כל התורה, שכך גזר וכך צוה השם יתברך והיה השם יתברך נותן הדבור בפיו וכמו שכתוב בעשרה דברות (שמות י"ט) משה ידבר והאלקים יעננו בקול, וכך היה בכל דבור שהיה מדבר משה, השם יתברך שם הדבור בפיו. אבל משנה תורה היה מדבר משה מעצמו כמו השליח שמדבר כאשר צוה לו המשלח,
The difference between the first four books of the Torah and the last book is that the first four are written from the perspective of the Giver of the Torah (Hashem), while the fifth book is written from the perspective of the recipient of the Torah (Moshe). Generally in the Torah, when Moshe speaks, he is speaking directly the words that Hashem had placed in his mouth. But in Sefer Devarim, Moshe says his own words, as an agent speaking on behalf of his principal.
(ב) במדרש מרפא לשון עץ חיים התורה מרפאת הלשון. ביאור הענין כי ס' משנה תורה הזה הוא בחי' תורה שבע"פ. אשר דבר משה ר"ת אדם. כי הוא עיקר האדם כמ"ש אדם אתם. שעליו נאמר ויפח כו' ויהי כו' לנפש חי' לרוח ממללא. שע"ז נברא אדם המדבר. כמ"ש עם זו יצרתי כו' ת' יספרו. בחי' תורה שבע"פ להוציא מפיו מילין להעיד על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי. וזה הכח מושרש בכל איש ישראל בפרט. וכמ"ש בכלל ישראל. וזה השורש נתעורר בכח העסק בתורה שבכתב בכל עת שמייגעין בתורה יגעתי ומצאתי הוא כנ"ל שמתעורר כח המוטבע באדם ע"י היגיעה. וכן הי' מתחלה ע"י קבלת התורה בהר סיני נתעורר אח"כ כח הכלל ישראל.
The Book of Devarim is the aspect of "Torah Sheba'al Peh" (the Oral Law). Through the Torah, Moshe's speech impediment was healed and at the end of his life, his words became words of Torah (i.e., the Book of Devarim). Torah Sheba'al Peh is the power to create Torah through toiling in its study. Every Jew has this power, which was given to the Jewish people at Har Sinai.
Rafram said to him, Rav Ḥisda said as follows: What is the meaning of the verse: “The Lord loves the gates of Zion [Tziyyon] more than all the dwellings of Jacob” (Psalms 87:2)? This means that the Lord loves the gates distinguished [metzuyanim] through the study of halakha as they are the gates of Zion, the outstanding gates, more than the synagogues and study halls. Although those places are the most outstanding of the dwellings of Jacob, they are not engaged in the study of halakha. And this concept is expressed in that which Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: Since the day the Temple, where the Divine Presence rested in this world, was destroyed, the Holy One, Blessed be He, has only one place in His world where he reveals His presence exclusively; only the four cubits where the study of halakha is undertaken. This statement has practical ramifications. Abaye said: At first I studied in the house and prayed in the synagogue. Once I heard what Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: Since the day the Temple was destroyed, the Holy One, Blessed be He, has only one place in His world, only the four cubits of halakha alone, from which I understood the significance of the four cubits of halakha, and I pray only where I study.