(מב) בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת׃
מתני׳ כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה משלו משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו: גמ׳ ת"ר כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי כיצד היו לו כלים נאים מעלן לסוכה מצעות נאות מעלן לסוכה אוכל ושותה ומטייל בסוכה מה"מ דת"ר (ויקרא כג, מב) תשבו כעין תדורו מכאן אמרו כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי כיצד היו לו כלים נאים מעלן לסוכה מצעות נאות מעלן לסוכה אוכל ושות' ומטייל בסוכה ומשנן בסוכה
(ה) כֵּיצַד הִיא מִצְוַת הַיְשִׁיבָה בַּסֻּכָּה. שֶׁיִּהְיֶה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְדָר בַּסֻּכָּה כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא דָּר בְּבֵיתוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. וְכָל שִׁבְעַת הַיָּמִים עוֹשֶׂה אָדָם אֶת בֵּיתוֹ עַרְאַי וְאֶת סֻכָּתוֹ קֶבַע שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג מב) "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים". כֵּיצַד. כֵּלִים הַנָּאִים וּמַצָּעוֹת הַנָּאוֹת בַּסֻּכָּה. וּכְלֵי שְׁתִיָּה כְּגוֹן אֲשִׁישׁוֹת וְכוֹסוֹת בַּסֻּכָּה. אֲבָל כְּלֵי אֲכִילָה כְּגוֹן קְדֵרוֹת וּקְעָרוֹת חוּץ לַסֻכָּה. הַמְּנוֹרָה בַּסֻּכָּה. וְאִם הָיְתָה סֻכָּה קְטַנָּה מַנִּיחָהּ חוּץ לַסֻּכָּה:
ת"ר העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו כו' נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קדשנו כו' היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך אם לאו לכשיכנס לישב בה מברך שתים אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקדושא
רי"ף מסכת סוכה דף כב עמוד א
ואסיקנא דכל שעה שנכנס לישב בה מברך לישב בסוכה
(ח) נָהֲגוּ שֶׁאֵין מְבָרְכִים עַל הַסֻכָּה אֶלָּא בִּשְׁעַת אֲכִילָה וְהָכֵי נָהוּג.
רא"ש מסכת ברכות פרק א הלכה יג
כיוצא בזה שאל ר"י את ר"ת אם צריך לברך על השינה בסוכה דיותר חמירה שינה מאכילה דמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ושינת עראי אסורה חוץ לסוכה. והיה ר"י רוצה לומר דהא דאין מברכין על השינה היינו משום דשמא לא יוכל לישן כשנרדם בשינה אינו יכול לברך. אבל רבינו תם השיב לו שכל מצות סוכה שחייב (ס"א שמקיים) אדם מסעודה לסעודה כגון שינה וטיול ושנון. ברכת לישב בסוכה שבירך על הסעודה פוטרתו מלברך עליהן. ולדבריו אפילו הסיח דעתו מלישן כגון שיצא למלאכתו ושוב נמלך אין צריך לברך. כל שכן מי שדעתו טרוד על לימודו אם יצא למלאכתו ולעסקיו לא הוי הפסק:
רא"ש מסכת סוכה פרק ד סימן ג
העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וכו' נכנס לישב בה אומר לישב בסוכה. כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' סוכה הל' יב) דיש לקדש מעומד משום עובר לעשייתן ולדבריו היה צריך לברך קודם שיכנס בה דהכניסה היא המצוה ולא הישיבה דאם היה אוכל מעומד היה צריך לברך על הסוכה אלא ודאי כיון דמצות סוכה היא אכילה וטיול אם מברך אחר שישב מיקרי שפיר עובר לעשייתן כדאיתא בירושלמי דברכות פרק הרואה העושה ציצית לעצמו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות ציצית נתעטף אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית אלמא אף על פי שכבר נתעטף מברך לפי שהמצוה נמשכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד וכן נמי בסוכה המצוה נמשכת כל זמן אכילה ובסוכות תשבו פי' תתעכב וכמו וישב העם בקדש (במדבר כ) וכן ופתח אהל מועד תשבו (ויקרא ח) ולישב בסוכה היינו נמי להתעכב בסוכה ואם כן מיקרי שפיר עובר לעשייתן אם מברך אחר הישיבה וכן כתב מר רב צמח גאון ז"ל אף על פי שמשנכנס לה צריך לברך כיון שאין לה קבע אלא בישיבה בסעודה ויש קידוש הכוס וסעודה לפניו סודרן על הכוס ורבינו מאיר היה מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא אף בחול משום דקאמר נכנס לישב בה מברך הלכך ראוי שתקדום ברכה לברכת המוציא מיד אחר הישיבה והעם לא נהגו כי רגילין העםשאין מברכין על הסוכה אם נכנס בה לטייל בה ושינה אלא דוקא בשעת אכילה הלכך ראוי שיברך תחלה ברכת המוציא שמתחיל הסעודה ואחר כך יברך על הסוכה. ומה שאין מברכין על הסוכה בשעת השינה ואף על פי שמצינו בה חומר יותר מבאכילה דאוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה. היינו טעמא דשמא לא יוכל לישן והוי ברכה לבטלה. ורבינו תם פירש לפי שעיקר הקבע שאדם עושה בסוכה היא אכילה אבל שאר טיול ושינה שעושין בסוכה טפלים לגבי האכילה והיא פטרתן. ורב האי גאון כתב הנכנס בסוכת חבירו לבקרו מנהג ידוע הוא שיברך בין סעד בין לא סעד. ואסיקנא דכל שעה שנכנס לישב בה דמברך ואע"פ שבירך ביום טוב ראשון חוזר ומברך ביום טוב שני דגמרינן מתפילין דתניא תפילין כ"ז שמניחן מברך עליהם דברי ר' וקי"ל כוותיה דאמר רבא כ"ז דמנח להו מברך ורב מרי נמי אמר כ"ז דמנח להו מברך וכן הלכה:
(ב) בִּבְרָכָה אַחַת יָכוֹל לִבְדֹּק כַּמָּה בָּתִּים. וְאִם בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה, יַעֲמִיד מִבְּנֵי בֵּיתוֹ אֶצְלוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, וְיִתְפַּזְּרוּ לִבְדֹּק אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ עַל סְמַךְ בְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ בַּעַל הַבַּיִת. הַגָּה: וְנוֹהֲגִים לְהַנִּיחַ פְּתִיתֵי חָמֵץ בַּמָּקוֹם שֶׁיִּמְצָאֵם הַבּוֹדֵק, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בִּרְכָּתוֹ לְבַטָּלָה, (מַהֲרִ''י ברי''ן). וּמִיהוּ אִם לֹא נָתַן לֹא עִכֵּב, דְּדַעַת כָּל אָדָם עִם הַבְּרָכָה לְבַעֵר אִם נִמְצָא. (כָּל בּוֹ).
ביאור הגר"א אורח חיים סימן תלב
ונוהגין כו' ומיהו כו'. ע' ד"מ ומחלוקתם תלוי בפלוגתת ר"ת ור"י שכת' הרא"ש בפ"א דברכות בברכת הסוכה על השינה וע' תוס' שם ובפ"ד דסוכה.
מתני׳ רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה וחכ"א אין לדבר קצבה חוץ מלילי יו"ט ראשון של חג בלבד
מנחת חינוך מצוה שכה
ונ"ל דהנה שני מינים יש במ"ע א' שהוא חיוב אקרקפתא דכל איש מישראל כמו תפילין ואתרוג ואכילת מצה ומצוה כזו אם מקיים אותה עושה רצון הבורא ית' ויתעלה כי כן צוה לו המלך ב"ה ואם מבטל המצוה ואינו מניח תפילין או שלא נטל לולב ביטל המצוה ועשה נגד רצונו ית' וענוש יענש. ויש מצות שאין חיוב לעשותם כגון ציצית דהתורה לא חייבה אותו ללבוש בגד של ד' כנפות ואם רוצה הולך בלא בגד של ד' כנפות ואינו נגד רצון הבורא ב"ה. אך אם מביא עצמו לידי חיוב שבכיון לובש ד' כנפות לקיים מצות ציצית זה דרך הטוב וישר הכלל אם מקיים מצוה זו עושה רצון הבורא ב"ה אבל אם אינו מקיים מצוה אינו עובר על רצונו רק דאינו מקיים המצוה. וכן מצוה זו דהיינו סוכה יש בה שני חלקי המצוה דהיינו בליל א' של סוכות מ"ע לאכול כזית בסוכה ומחויב לחזור אחר סוכה ואם אינו רוצה לאכול אינו מועיל כי הוא מחויב לאכול כמו מצה ותפילין ואם לא קיים המ"ע בלילה ראשונה עשה נגד רצונו ית"ש. ובשאר הלילות וימים אם רוצה אינו אוכל ואינו יושב בסוכה ואין שוב חיוב עליו כמו ציצית אך אם אוכל מ"ע לאכול בסוכה ומקיים רצונו ב"ה אבל אם אינו אוכל אין חיוב וגם בשני מצות הללו הוא בציור ג"כ שמבטל המצוה ועושה נגד רצונו כמו שאינו מניח תפילין כגון אם לובש בגד של ד' כנפות ואינו מטיל ציצית אז עובר על המצוה וכן אם אוכל אכילת קבע חוץ לסוכה עובר על המצוה. הכלל דאם עושה המצוה מקיים בכ"ע המצוה ועושה רצונו ב"ה ויש שאינו מקיים המצוה ועובר על רצונו כגון בלובש בגד של ד"כ או אוכל קבע חוץ לסוכה ויש שאינו מקיים המצוה וגם א"ע כגון באינו לובש הבגד ואינו אוכל כלל וז"פ.
אתוון דאורייתא סימן יא בדעת המנחת חינוך
המאור הקטן מסכת פסחים דף כו עמוד ב
ויש ששואלין באכילת מצה מה טעם אין אנו מברכים עליה כל ז' כמו שמברכים על הסוכה כל ז' דהא גמרינן מהדדי שלילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות בין במצה בין בסוכה כדאיתא בפרק הישן ויש להשיב לפי שאדם יכול בשאר ימים לעמוד בלא אכילת מצה ויהיה ניזון באורז ודוחן וכל מיני פירות משא"כ בסוכה שאין יכול לעמוד בלא שינה ג' ימים והוא חייב לישן בסוכה ולטייל בה והיינו דאמרינן בשבת בפרק רבי אליעזר מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי רבי אליעזר מנא ליה לר"א הא אי מסוכה מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים זהו טעם שמברכין על הסוכה כל ז' ואין מברכין על מצה כל שבעה וטעם נכון הוא.
In All Your Ways Know Him: Two Modes of Serving God
Harav Aharon Lichtenstein zt"l
DEVAR RESHUT: ALL FOR THE SAKE OF HEAVEN
Here we come to the question of devar reshut. On the one hand, we spoke of the “three things upon which the world stands” in terms of specific mitzvot and fulfillments. But on the other hand, there is also an ideal which is based on the verse, “Bekhol derakhekha da’ehu”—“In all your ways know Him” (Mishlei 3:6). A person should serve God in all walks of life; everything he does should be oriented ultimately towards avodat Hashem. This means that a person can be an oved Hashem in the broader sense of the term, not only by fulfilling mitzvot specifically defined as such, but also in the much larger area of divrei reshut. These too somehow must become part of the totality of one’s avodat Hashem.
The Rambam made a point of this when discussing the statement, “Ha-kol bi-yedei Shamayim chutz mi-yirat Shamayim, All is in the hands of Heaven except for the fear of Heaven” (Berakhot 33b). Following Rabbeinu Bachya, he says that indeed a person controls only yirat Shamayim, but the term yirat Shamayim encompasses the whole range of human activity. Whatever a person does expresses his yirat Shamayim or lack thereof. The Rambam speaks of this extensively in Shemona Perakim and Hilkhot De’ot:
A person must direct every single one of his deeds solely towards attaining knowledge of God. His sitting down, his standing up, and his speech should all be directed toward this goal. . . Even when he sleeps, if he sleeps with the intention of resting his mind and body so that he does not become sick—for he is unable to serve the Lord when he is sick—his sleep shall become a service of God. Concerning this, Chazal commanded (Avot 2:12), “Let all your deeds be for the sake of Heaven.” That is what Shlomo said in his wisdom (Mishlei 3:6): “In all your ways know Him, and He will make your paths straight.” (Hilkhot De’ot 3:2-3)
The particular formulation of the Rambam, both here and in Shemona Perakim, bears his own personal stamp. The Rambam interprets the saying, “Let all your deeds be for the sake of Heaven,” in terms of knowing God. The verse which he quotes at the end, “In all your ways know Him,” provides him with a certain measure of support. However, the concept per se is not dependent upon accepting his specific formulation. There are surely many who find Rambam’s formulation to be excessively intellectualistic, too narrowly focused upon knowing, as opposed to other ways of relating to God, such as the affective or the conative.
However, this dispute about interpreting “for the sake of Heaven”—whether it refers to knowing God, or submitting to God, etc.—is irrelevant with respect to our present discussion. Regardless of how one defines the term, it denotes that the totality of a person’s existence is oriented towards his relationship with God, towards avodat Hashem.