(ז) וְנָתַתָּ֥ עַל־הַֽמַּעֲרֶ֖כֶת לְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה וְהָיְתָ֤ה לַלֶּ֙חֶם֙ לְאַזְכָּרָ֔ה אִשֶּׁ֖ה לַֽה'
(ז) ללחם לאזכרה. שֶׁאֵין מִן הַלֶּחֶם לְגָבוֹהַּ כְּלוּם, אֶלָּא הַלְּבֹנָה נִקְטֶרֶת כְּשֶׁמְּסַלְּקִין אוֹתוֹ בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת, וְהִיא לְזִכָּרוֹן לַלֶּחֶם, שֶׁעַל יָדָהּ הוּא נִזְכָּר לְמַעְלָה, כְּקוֹמֶץ שֶׁהִיא אַזְכָּרָה לַמִּנְחָה (עי' ספרא):
והיתה ללחם לאזכרה. לפי שלחם הפנים לא היה בו חלק לגבוה אך הלבונה שעליו, שבכל מערכה היו מקטרין הלבונה, ולכך אמרה תורה והיתה הלבונה ללחם לאזכרה, כי מתוך שמקטירים הלבונה שעל הלחם הלחם נזכר למעלה והברכה תחול בו ממנו למזונות העולם. ומזה תבין מה היתה סבת הברכה בלחם הפנים שכל מזונות שבעולם מתברכין בשבילו, והבן זה כי על כן היו י"ב חלות מסודרות על השלחן, ומשם הברכה באה כנגד י"ב מלאכים הסובבים כסא כבודו, ונקראים ארבע מחנות שכינה שמשם העולם מתברך לארבע רוחותיו והם עומדים ג' לכל רוח כענין ארבעה דגלים של מדבר, וכנגדם בכסא שלמה י"ב אריות, והיו בי"ב חלות אלו כ"ד עשרונים, והתעורר לזה.
(כד) וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹקִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹקִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃
מחזור של ראש השנה, זכרונות
כִּי אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ
(א) ויזכור אלקים – חלילה להיות שכחה לקטון שבמלאכי השרת, אף כי ליוצר הכל, שאין שכחה נגדו, וככה אמר המשורר: הנוטע אזן הלא ישמע (תהלים צ"ד:ט'). רק כאשר תראה טובת השם בארץ ידבר הכתוב, כי זכר אשר הטיב לו בא לפני השם.
שפתי חיים, מועדים א׳, דף קסב
הזכירה אצל השי"ת אינה זכירת עובדות, כי בזה לא שייך אצלו שינוי – שעכשיו זוכר, ולפני כן לא זכר. אלא הזכירה אצל השי"ת היא הפעלת אחת ממידותיו, אם היא לטובה – הפעלת מידת הרחמים, או להיפך ח”ו. מה שאין כן אצל האדם, אצלו הזכירה היא סיבה להפעלת פעולה, אבל איננה ההפעלה עצמה. כגון: (במדבר טו:לט) ׳׳וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם׳ – ראיית הציצית גורמת לזכירה, והזכירה מביאה לידי עשיה. אבל אצל השי"ת הזכירה היא עצמה העשיה – הפעלת הנהגותיו.
שפתי חיים, מועדים א׳, דף קסג
כאמור לעיל, אצל האדם עוצמת הזכרון והפעלת המעשים המתחייבים מזה, תלויים זה בזה, אבל הם שני ענינים. אצל השי"ת הזכרון הוא הוא הפעלת המעשים, ואי זכרון הוא הסתר פנים – שאין השי"ת מפעיל את שפעו. כמובן, בדומה לאדם, יש אצל השי"ת מדרגות, בין זכרון מלא, שהוא הארת פנים שלימה, השפעת שלימות הנהגותיו, לבין זכרון כאילו רדום, שהוא הנהגה שכמעט לא רואים יד השי”ת, עד להסתר פנים מלא ח”ו – ׳׳ואנכי הסתר אסתיר פני מהם׳׳
פחד יצחק, פסח, מאמר ע׳:ז׳
והוא הדין והיא המדה לאידך גיסא. הלא כבר אמרנו, שתקפו של החוש הוא בבהירות ובממשיות, שכן השכל מצד עצמו, משולל הוא ממוחשיות ומבהירות זו של המוחשיות; מכל מקום כשההכרה עוברת דרך הגשר של הדמיון מן החוש אל השכל, כי אז היא מביאה אתה את הבהירות ואת הממשיות של המוחשיות, גם אל תחומם של המושכלות המיוחדים לשלטון השכל. והרי רואים אנו כשהאדם שקוע בזכרונות, והוא מעלה לתוך הזכרון שלו את מראה פניו של חברו, הרי הזכרון הזה מתחזק ומתבהר פי כמה, אם יגישו לו התצלום של תמונת חברו. דהינו משום שדרך התצלום הזה, חדרה המוחשיות לתוך הזכרון שבמוחו. כמו כן, ישנם בני אדם בעלי דמיון חזק, שהם מוכשרים ליצור בדמיונם תמונה מוחשית כדי להמחיש על ידי כך את המושגים השכליים אשר במוחם. וזו היא התנועה על גבי הגשר של הדמיון בכיוון השני מן החוש אל השכל. ולא עוד אלא שעיקר בנין השם ׳׳דמיון׳׳ מורה הוא על תכונת הגשר שבו, שכן כל עסקו, אינו אלא בדימוי. דהיינו אחת משנים, או שהוא עוסק בדימוי החוש אל השכל, או שהוא עוסק בדימוי השכל אל החוש.
(ג) ויש עשרה זכרונות שאנו מצוים עליהם לזכרם בכל יום, ונכתב בספר סדור תפלת חדש בחדשו, מי האיש החפץ במצוות לא יעבר מלזכר בפה, ואל ישכח בלב, והעקר תלוי להשתדל להשיג התועלת הנמשך מזכירתן אשר על זה היתה כונת הבורא יתברך שמו שצונו לזכר, שאם יזכר בלי שים לב מה פעל ועשה, אלא יתן לב וישתדל לשמר ולקים, כגון בזכירת יציאת מצרים יזכר את רב טובו ואהבתו וחמלתו יתברך עמנו בהיותנו גוי בקרב גוי, ועצם יכלתו ששדד המערכות ותבר מנעולין דפרזלא, והוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה, מה שאין יד שכלנו מגעת להבין נפלאות גדולות שעשה עמנו, ולפיכך אנחנו חיבים לעבד עבודת עבד:
(ד) וכן בזכירת השבת יזכר שהוא רבון כל המעשים, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ יא) וחבה יתרה נודעת לנו שהנחילנו יום מנוחתו, לא עשה כן לכל גוי, וגם בזה אין יד שכלנו מגעת להזכיר מה רב טובה של השבת:
(ה) ובזכירת המן וזכירת כי הוא הנותן כח, יתן אל לבו כי הוא הנותן כח לעשות חיל ונותן לחם לכל בשר לפי הטף, והמרבה בסחורה לא העדיף והממעיט לא החסיר, ובזה לא ייגע להעשיר, ומן הדין והאמת לא יסיר, ויבטח בשם ה' כי הוא מוריש ומעשיר:
(ו) ובזכירת מעשה עמלק יתן אל לבו צער השמים שאין השם שלם ואין הכסא שלם בעוונותינו הרבים, ויתן לב לשוב ולתקן מעשיו לבל יהא הוא גרמא בנזקין:
(ז) וכן בזכירת ירושלים כזה זכור יזכר ובמרירות יאנח וישפך שיחה ידרש סליחה:
(ח) ובזכירת מעמד הר סיני יתן אל לבו גדל אהבתו יתברך ושעשועיו עמנו כאב את בן ירצה, ורב טוב לבית ישראל מכל טובות שבעולם שבחר בנו ונתן לנו התורה הקדושה אשרינו:
(ט) ובזכירת מה שהקציפו אבותינו להקדוש ברוך הוא, יתן אל לבו אהבתו וחמלתו בעדן רתחא וגדל סבלנותו עמנו:
(י) ובזכירת מה שיעצו בלק ובלעם לעשות לאבותינו יתן אל לבו למען דעת צדקות ה' וחביבותה גבן. והכל הולך אל מקום אחד לעורר את האהבה, כי כן ראוי לאהבה למי שגמל עמנו טובה, ובלכתנו בדרך שובבה אהבנו נדבה והפליא חסדיו עד אין קץ ואין תכלה, ועד מקום שאין יד שכלנו מגעת אחד מאלף אלפי אלפים ורב רבי רבבות, מה טובו ומה חסדו עמנו. הנה כי כן אין ראוי להיות כפוי טובה ולשלם רעה תחת טובה חס ושלום, אלא אנחנו חיבים ליראה ולאהבה, וישא קל וחמר מבשר ודם שגמל לו איזו טובה שלפי ערך הטובה יראה לנפשו חובה לאהבה ולשלם במיטבא, על אחת כמה וכמה אין חקר לחיובו אצל הבורא יתברך שמו:
(יא) ובזכירת מעשה מרים הנביאה יתן אל לבו חמר ועצם ותקף וגדל עון לשון הרע וישא קל וחמר בן בנו של קל וחמר ממעשה מרים כמפרש בש''ס (ספרי תצא כה, ט בהעלותד יב א אבות דרבי נתן ט, ב) ומה מרים וכו'. וצא ולמד חמר עון לשון הרע שלכל עברות שבתורה לא עשה הקדוש ברוך הוא זכר כמו לעון לשון הרע, ואף על פי כן בעוונותינו הרבים כלנו כצאן תעינו וכלם בלשון הרע. וכבר אמרו בש''ס (ערכין טו ב) שהוא חמור מעבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים, ויחרד האיש וילפת וישמר לפיו מחסום, וזה כל פרי הזכירה כי יתן אל לבו לעבדה ולשמרה, ולכל הפחות בשעת הזכירה יתעורר ויתן אל לבו, מה מצות הזכירה הזאת ומה טעם יש בה, ולא יעשה מצות אנשים מלמדה. זה כלל גדול ודבר השוה לכל מצוות שבתורה, ואכתב בזה לקמן בערך ''מצוות'' בסיעתא דשמיא:
שפתי חיים, מועדים א׳, דף קסג
עד כמה השי"ת זוכר אותנו – זה תלוי עד כמה שאנו זוכרים את השי”ת. כשאנו אומרים ח"ו אין אלוקים בקרבי – אם כן השי"ת מסתיר את פניו. השי"ת כאילו מסיח את דעתו מאתנו, באותו שיעור שאנחנו מסיחים את דעתנו ממנו, הן ביחיד והן ברבים. אי זכירתו והיסח דעתו של השי"ת הוא צמצום השפעתו – אין לנו את ההשגחה המיוחדת את שמירתו המעולה, והשי"ת מתנהג אתנו כאילו אנו מושלכים למקרים. מאידך גיסא – האדם הזוכר תמיד את השי”ת, שהכל מושפע ומושגח רק מאתו, זוכה להשגחה מיוחדת שמרוממת אותו מעל כל הפגעים