Like this? Login or register to create your own source sheet. אוהבים? התחברו או הרשמו כדי ליצור דף מקורות משלכם.
בס"ד
The Biblical Origins of the Passover Ban on Bread Ban
Source Sheet by דף מקורות מאת Tzvi Pittinsky
More info מידע נוסף
Created April 7, 2017 · 949 Views · נוצר 7 April, 2017 · 949 צפיות ·

    The following source sheet is based on the article, "Why don't we eat Chametz on Pesach?" http://tanachrav.blogspot.com/2011/03/why-we-dont-eat-chametz-on-pesach.html in TanachRav.

  1. (טו) שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃ (טז) וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃ (יז) וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃ (יח) בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב׃ (יט) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃ (כ) כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת׃ (פ)

    (15) Seven days you shall eat unleavened bread; on the very first day you shall remove leaven from your houses, for whoever eats leavened bread from the first day to the seventh day, that person shall be cut off from Israel. (16) You shall celebrate a sacred occasion on the first day, and a sacred occasion on the seventh day; no work at all shall be done on them; only what every person is to eat, that alone may be prepared for you. (17) You shall observe the [Feast of] Unleavened Bread, for on this very day I brought your ranks out of the land of Egypt; you shall observe this day throughout the ages as an institution for all time. (18) In the first month, from the fourteenth day of the month at evening, you shall eat unleavened bread until the twenty-first day of the month at evening. (19) No leaven shall be found in your houses for seven days. For whoever eats what is leavened, that person shall be cut off from the community of Israel, whether he is a stranger or a citizen of the country. (20) You shall eat nothing leavened; in all your settlements you shall eat unleavened bread.
  2. (ז) מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ׃

    (7) Throughout the seven days unleavened bread shall be eaten; no leavened bread shall be found with you, and no leaven shall be found in all your territory.
  3. (ג) לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּר֔ אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ (ד) וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל־גְּבֻלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר׃

    (3) You shall not eat anything leavened with it; for seven days thereafter you shall eat unleavened bread, bread of distress—for you departed from the land of Egypt hurriedly—so that you may remember the day of your departure from the land of Egypt as long as you live. (4) For seven days no leaven shall be found with you in all your territory, and none of the flesh of what you slaughter on the evening of the first day shall be left until morning.
  4. (יא) כָּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֙יבוּ֙ לַיקוק לֹ֥א תֵעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כָל־שְׂאֹר֙ וְכָל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיקוק

    (11) No meal offering that you offer to the LORD shall be made with leaven, for no leaven or honey may be turned into smoke as an offering by fire to the LORD.

  5. (א) ה'מצוות' אשר כלל אותם הכלל העשתי עשר הם אשר ספרנום בשאר "ספר עבודה וב"ספר קרבנות". וכבר זכרנו תועלתם בכלל; ועתה אתחיל לתת טעם כל אחת ואחת לפי השגתי:

    (ב) ואומר כבר אמרה ה'תורה' כפי מה שפרש אונקלוס שהמצרים היו עובדים מזל טלה ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן והיו מואסים רועי צאן - אמר "הן נזבח את תועבת מצרים" ואמר "כי תועבת מצרים כל רועה צאן". וכן היו כיתות מן הצאבה עובדים לשדים והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים - ולזה היו קוראים לשדים 'שעירים' - וכבר התפשט הדעת הזה מאד בימי 'משה רבינו' "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'". ולזה היו אוסרים הכיתות ההם גם כן אכילת העיזים; אכל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב 'עובדי עבודה זרה' וכולם היו מגדילים זה המין מאד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר 'מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות צוינו להקריב אלו השלושה מינים לבד מן הבהמה "מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי בו יתקרבו אל האלוק ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. וכן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושית בהפך אשר בקצה האחר.

    (ג) ומפני זאת הכונה בעצמה צוינו לשחוט 'כבש הפסח' ולהזות דמו ב'מצרים' על השערים מחוץ - לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם ולהביא להאמין שהמעשה אשר תחשבו בו שהוא סיבה ממיתה הוא המציל מן המות "ופסח יקוק על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" - גמול פרסום העבודה בעשות כל מה שהיו מרחיקים אותו 'עובדי עבודה זרה'.

    (ד) זהו הטעם בבחירת השלושה מינים האלה לבד לקרבן - מחובר אל היות אלו השלושה מינים גם כן נמצאים מאד ולא כמעשה 'עובדי עבודה זרה' שהיו מקריבים האריות והדובים והבהמות המדבריות - כמו שזכר בטומטום: ומפני שרוב בני האדם לא היו יכולים להקריב 'בהמה' צוה להקריב קרבן גם כן ממין העוף מן הנמצא בארץ ישראל יותר ומן הנאה והקל למצאו - והם 'תורים ובני יונה'. ומי שלא תמצא ידו די העוף יקריב לחם עשוי באי זה מין שיהיה ממעשה הלחם המפורסם בזמנים ההם אם 'מאפה תנור' או 'מאפה מחבת' או 'מאפה מרחשת'; ומי שיכבד עליו הלחם האפוי יקריב סולת - וזה כולו למי שירצה. ואחר כן באר לנו שזה המין מן העבודה - רצוני לומר הקרבנות - אם לא נעשהו כלל אין חטא עלינו כלל - אמר "כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא": ומפני ש'עובדי עבודה זרה' לא היו מקריבים לחם אלא שאור והיו בוחרים להקריב הענינים המתוקים ומלחלחים קרבניהם בדבש - כמו שהוא מפורסם בספרים אשר סיפרתי לך; וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח - מפני זה הזהיר האלוק מהקריב "כל שאור וכל דבש" וציוה בהתמדת המלח "על כל קרבנך תקריב מלח": וציוה להיות הקרבנות כולם 'תמימים' על הטוב שבעניניהם - שלא יבוא להקל ב'קרבן' ולבזות במה שיקריבו לשמו ית' - כמו שאמר "הקריבהו נא לפחתך - הירצך או הישא פניך?" - ולזה הטעם גם כן הזהיר מהקריב מה שלא ישלמו לו שבעת ימים להיותו חסר במינו והיותו נמאס מפני שהוא כנפל. - והוא הטעם באיסור 'אתנן זונה ומחיר כלב' לפחיתות שניהם. - והוא הטעם בהקרבת הגדול מן התורים ואפרוחי יונים כי זהו הטוב שבהם מפני שהגדול שביונים אין בו ערבות. - והוא הטעם בהיות ה'מנחות' בלולות בשמן ומן הסולת כי זה - השלם והערב. ונבחרה הלבונה לטוב ריח עשנה במקומות אשר בהם ריח הבשר הנשרף: ומפני הגדלת ה'קרבן' ושלא יהיה נמאס ונבזה ציוה להפשיט ה'עולה' ולרחוץ הקרב והכרעים אף על פי שכולם נשרפים. ותמצא זאת הכונה ישמרה תמיד ויזהיר ממנה "באמרכם שולחן יקוק מגואל הוא וניבו נבזה אכלו". - והוא הטעם גם כן שלא יאכל ה'קרבן' 'ערל' ולא 'טמא'; ולא יאכל אחר שנטמא ולא יאכל 'לאחר זמנו' ולא כשיחשב עליו מחשבה רעה; ושיאכל במקום מיוחד. אבל ה'עולה' שהיא כולה ליקוק לא תאכל כלל. ומה שיקריב בשביל החטא - והוא ה'חטאת' וה'אשם' - יאכל 'בעזרה' וביום שחיטתו ולילו לבד. אבל ה'שלמים' אשר הם למטה מהם - והם 'קדשים קלים' - יאכלו בכל ירושלים לבד ויאכלו ממחרת היום לא אחר כך - מפני שאחר כך יקבלו זהמה ויפסדו:

    (ה) ומפני הגדלת ה'קרבן' וכל מה שהוא מיוחד לשמו ית' חייב עלינו שכל מי ש'נהנה מן ההקדש' 'מעל' וצריך 'כפרה ותוספת חומש' אף על פי שהוא 'שוגג': וכן אין מותרת 'עבודה בקדשים' ולא 'גיזתם' מפני הגדלת ה'קרבן'. - ועל צד הסיג חויב דין ה'תמורה' כי אילו היה מותר להמר הרע בטוב היה ממר הטוב ברע ויאמר שזה יותר טוב - על כן נגזר בו "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" אבל מה שצוונו בו מהיות הפודה דבר מ'קדשיו' 'מוסיף חומש' - טעמו מבואר כי "אדם קרוב אצל עצמו" וטבעו לעולם לנטות אל הכלות ולחוס על ממונות ולא היה מדקדק בדמי ה'קודש' ולא היה מראה אותו בכל הצריך עד שיעמוד על אמיתת דמיו - על כן חיבו להוסיף עד שימכר לזולתו בשויו; כל זה - כדי שלא יבזוהו מה שנקרא בשמו ית' ומה שיתקרב אליו בו: אבל טעם שרפת 'מנחת כהן' - מפני שכל 'כהן' יש לו להקריב קרבנו בעצמו ויהיה אם כן מביא 'מנחה' ואוכל אותה הוא בעצמו וכאילו לא עשה דבר כי כל 'מנחת יחיד' לא היה קרב ממנה אלא 'לבונתה וקומץ' ולא די מיעוט זה ה'קרבן' אלא שיאכלנו מי שהביאו ולא יראה אם כן עבודה כלל - מפני זה היא נשרפת:

    (ו) אמנם החוקים המיוחדים ב'פסח' והוא שיאכל 'צלי אש' לבד ו'בבית אחד' "ועצם לא תשברו בו" - כל אלו טעמם מבואר כי כמו שהמצה מפני החיפזון כן הצלי מפני החיפזון - שלא היה שם פנאי לעשות תבשיל ולתקן מאכלים; ואפילו להתאחר לשבור עצמותיו ולהוציא מה שבהם נאסר - כי כבר זכר עיקר הענין בכל אלה והוא אמרו "ואכלתם אותו בחפזון" ואין עם החפזון פנאי לשבר עצמות ולא לשלוח ממנו מבית לבית ולהמתין השליח עד שישוב - שאלו כולם מעשי ההתרשלות והפנאי. והכונה היתה - להאות החפזון והמהירות כדי שלא יתאחר אחד מהם ולא יוכל לצאת עם המון העם ויוכלו להזיקו ולהתנכל לו. וצוה לעשות הענינים ההם לנצח לזכרון איך היה הענין - כמו שאמר "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה". - אבל היותו "אינו נאכל אלא למנוייו" הוא - לזרז ללקחו ושלא ישען כל אחד על קרובו ועל אוהבו ועל מי שנזדמן ולא ירגיש בו מתחלת הזמן - ואמנם היותו אסור ל'ערלים' כבר בארוהו ה'חכמים ז"ל' שאמרו הם בטלו 'מצות מילה' כשארך עמדם במצרים להדמות למצריים וכאשר צווה במצות ה'פסח' והותנה בו שלא ישחט אלא אחר 'מילת עצמו ובניו ובני ביתו' ואז "יקרב לעשותו" - מלו כולם והיה 'דם מילה' מתערב ב'דם הפסח' לרוב הנמולים - כמו שזכרו; ואל זה רמז באמרו "'מתבוססת בדמיך' - דם הפסח ודם המילה":

    (ז) ודע - כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאבה ועם זה היו אוכלים אותו מפני שהיו חושבים שהוא מזו השדים וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים. ויבואוהו ויודיעוהו העתידות כמו שידמו ההמון ממעשי השדים. והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה - והיו מדמים במעשה ההוא שהשדים יאכלו הדם אשר הוא מזונם והם יאכלו הבשר; ובזה תהיה האהבה והאחוה והרעות להם בעבור שאכלו כולם על שולחן אחד ובמושב אחד - ויבואו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם. אלו כולם דעות שהיו נמשכים אחריהם בזמנים ההם ובוחרים אותם והיו מפורסמות לא היה ספק לאחד מן ההמון באמיתתם. ובאה התורה השלמה ליודעיה - להסיר אלו החליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם; ועשתה חיזוק באיסורו כמו שעשתה ב'עבודה זרה' בשוה - אמר ית' "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם וגו'" - כמו שאמר ב'נותן מזרעו למולך' "ונתתי את פני בנפש ההיא וגו'". ולא בא זה הלשון ב'מצוה' שלישית מלבד 'עבודה זרה' ו'אכילת דם' - שאכילתו היתה מביאה למין ממיני 'עבודה זרה' והיא עבודת השדים. וטיהרה הדם ושמה אותו מטהר מי שיגע בו "והזית על אהרן ועל בגדיו וגו' וקדש הוא ובגדיו". וצותה להזותו על ה'מזבח' ושמה העבודה כולה - לשפכו שם לא לאספו - ואמר "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר"; ושם ישפך - כמו שאמר "ואת כל הדם ישפוך" ואמר "ודם זבחיך ישפך על מזבח יקוק אלוקיך". וציוה לשפוך דם כל בהמה שתשחט אף על פי שאינה 'קרבן' - אמר "על הארץ תשפכנו כמים". ואחר כן הזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם ואמר "לא תאכלו על הדם". וכאשר התמיד מרים ונמשכו אחרי המפורסם אשר גדלו עליו מהתחבר אל השדים באכלם סביב הדם ציוה ית' שלא יאכל 'בשר תאוה' ב'מדבר' כלל אבל יהיה הכל 'שלמים'; ובאר לנו סיבתו כדי שישפך הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו - ואמר "למען אשר יביאו בני ישראל וגו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'". אבל נשאר ענין 'החיה' וה'עוף מפני שלא יבוא 'קרבן' מ'חיה' כלל ולא יקרב 'עוף' 'שלמים'; וציוה ית' אחר זה שכל 'חיה ועוף' שמותר לאכלם כשישחט יכוסה דמו בעפר - עד שלא יתקבצו עליו לאכול סביביו. ונשלמה הכונה 'להפר האחוה' בין מי שאחזם שד באמת ובין שדיהם: ודע שזמן זאת האמונה היה קרוב לימי משה רבינו והיו בני אדם נמשכים אחריה מאד ונסתים בה - תמצא זה כתוב ב"שירת האזינו" "יזבחו לשדים לא אלוק אלוקים לא ידעום וגו'"; וכבר בארו ה'חכמים' ענין אמרו 'לא אלוקי' - אמרו שהם לא פסקו מעבודת דברים נמצאים עד שעבדו דמיונות - לשון "ספרי" "לא דין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם" - ו'בבואה' הוא שם הצל: ונשוב אל מה שאנחנו בו. - דע שלא נאסר 'בשר תאוה' אלא ב'מדבר' לבד. כי מן הדעות ההם המפורסמות - שהשדים שוכנים במדברות ושם ידברו ויראו ואמנם במדינות ובישוב אינם נראים - עד שמי שירצה מאנשי המדינות לעשות דבר מאלו השגעונות יצא מן המדינה ליערות ולמקומות שאינם מיושבים. ולזה הותר 'בשר תאוה' אחר שנכנסו לארץ. ועוד שתגבורת החלי ההוא תמעט בלא ספק וימעטו הנמשכים אחר הדעות ההם גם כן. ועוד שהיה כבד מאד קרוב לנמנע ויבוא כל מי שירצה לאכול 'בשר בהמה' ל'ירושלים' ומפני אלו הטעמים לא אסר 'בשר תאוה' אלא ב'מדבר':

    (ח) ודע שכל מה שהיה החטא יותר גדול היה קרבנו ממין פחות יותר. ומפני זה היה 'שגגת עבודה זרה' 'שעירה' לבד ושאר 'חטאת יחיד' - 'כשבה' או 'שעירה' כי הנקבה היא פחותה מן הזכר מן כל מין - ואין חטא יותר גדול מ'עבודה זרה' ואין חלק מין יותר פחות מ'שעירה'. ולהגדיל מעלת המלך היה 'קרבן שגגתו' - 'שעיר'. אבל 'כהן גדול' ו'צבור' - אין 'שגגתם' מעשה חמור אך היא הוראה; ומפני זה הובדל 'קרבנם' ב'פרים' וב'עבודה זרה' - ב'שעירים'. - וכאשר היו החטאים שמקריבים בעבורם 'אשם' למטה מן החטאים שמקריבים בעבורם 'חטאת' היה 'קרבן אשם' - 'איל או כבש מן הצאן' עלה מינו וחלק מינו בהיותו זכר מן הצאן. - הלא תראה ה'עולה' מפני שהיא כולה כליל עלה חלק מינה ולא תהיה אלא זכר. ולפי זאת הכונה חיסר הנוי והריח הטוב מ'מנחת חוטא ומנחת שוטה' מפני שהיא גם כן לחשד 'חטא'; והזהיר מהקריבה ב'שמן ולבונה' - חיסר ממנה זה הנוי להיות מביאה בלתי טוב ונאה במעשיו וכאילו יעירהו זה לתשובה ושיאמר לו לגנות מעשיך היה קרבנך יותר חסר מכולם. וה'שוטה' שמעשיה יותר מגונים מן ה'שוגג' היה קרבנה מחומר יותר פחות שהוא 'קמח שעורים'. כבר נמשכו טעמי אלו החלקים כולם על סדר ועניינם נפלא מאד:

    (ט) וכבר זכרו ה'חכמים' טעם היות ה'קרבן ביום השמיני של מלואים' - "עגל בן בקר לחטאת" - 'לכפר על מעשה העגל'. וכן 'חטאתו של יום הכפורים' - "פר בן בקר לחטאת" - 'לכפר על מעשה העגל'. ולפי זה הענין אשר זכרוהו יראה לי - שהטעם בהיות ה'חטאות' כולם 'ליחיד ולציבור' 'שעירים' - רצוני לומר 'שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעירי יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה - סיבת כל אלו אצלי היות רוב מרים וחטאתם אז בהקריבם ל'שעירים' - כמו שבאר הכתוב "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם". אבל ה'חכמים ז"ל' שמו טעם היות 'כפרת צבור' לעולם ב'שעירים' - בעבור שחטא 'עדת ישראל' כולה היה ב'שעיר' עיזים - רמז למכירת 'יוסף הצדיק' שנאמר בענינו "וישחטו שעיר עיזים וגו'". ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך כי כונת כל אלו הפעולות - לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי שצריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד - כמו שאמר "וחטאתי נגדי תמיד"; ושצריך כפרה על החטא ההוא הוא וזרעו וזרע זרעו בעבודה שתהיה ממין המרי ההוא - ארצה בזה שאם יהיה המרי בממון - יפזר ממונו בעבודה; ואם יהיה המרי בהנאות גופו - ייגע גופו ויטריחהו בעבודת העינוי והצום ולקום בלילות; ואם יהיה המרי במדה מן המדות - יעמוד כנגדה בהפך המדה ההיא - כמו שבארנו ב"הלכות דעות" וזולתם; ואם יהיה המרי בעיון - רצוני לומר שיאמין דעת בלתי אמיתי לקוצר יד שכלו והתרשלו מן החקירה וההתיחד לעיון - יעמוד כנגדו בפנות מחשבתו מכל דבר בעניני העולם רק במושכל לבד ודקדק במה שצריך שיאמן באמת - כאמרו "ויפת בסתר ליבי ותשק ידי לפי" - והוא משל על ההפסק והעמידה אצל הספק - כמו שבארנו בתחילת זה המאמר. כמו שתראה מה שנעשה בארהן כאשר נכשל ב'מעשה העגל' - היה קרבנו וקרבן כל מי שקם מזרעו תחתיו - 'פר ועגל'; וכאשר היה המרי ב'שעיר עיזים' היתה העבודה ב'שעיר עיזים'. - וכאשר יתישבו אלו הענינים בנפש - יהיה מביא בלא ספק להיות המרי קשה בעיני האדם ויזהר ממנו - עד שלא יכשל אדם בו ויצטרך לכפרה ארוכה וטורח ואפשר שלא תשלם הכפרה - וישמר האדם בעבור זה מן החטא מתחילת הענין ויברח ממנו - וזאת תועלת מבוארת מאד. והעלה בידך זאת הכונה גם כן:

    (י) והנה ראיתי להעירך הנה על כענין נפלא מאד ואף על פי שפשוטו יראה שאינו מענין המאמר - והוא אמרו ב'שעיר חטאת ראש חודש' לבד "חטאת ליקוק" - מה שלא נאמר ב'שעירי הרגלים' כולם ולא בזולתם מן ה'חטאות'. וטעמו מבואר אצלי מאד והוא שאלו ה'קרבנות' אשר יקריבום ה'ציבור' לפרקים - רצוני לומר ה'מוספים' - הם כולם 'עולות'; ובכל יום ויום מהם 'שעיר עיזים לחטאת' - והוא היה נאכל אבל ה'עולות' כולם נשרפות ולזה באר בהם "אשה ליקוק" ולא אמר 'חטאת ליקוק' ולא 'שלמים ליקוק' מפני שהיו נאכלים - עד שה'חטאות' שהיו נשרפות לא היו ראויים שיאמר בהם 'אשה ליקוק' - כמו שאבאר טעמו בזה הפרק ולזה לא יצויר שיאמר ב'שעירים' 'חטאת ליקוק'. בהיותם נאכלים לא נשרפים כולם. וכאשר חשש שידמו ב'שעיר ראש חודש' שהוא קרבן ללבנה כמו שהיו עושים המצריים מהקריב ללבנה בראשי החדשים באר בו שזה - למצות האלוק לא ללבנה. ואין לחוש זה החשש ב'שעירי הרגלים' ולא בזולתם אחר שהימים ההם אינם ראשי חדשים ואין להם סימן טבעי יבדילם אבל התורה נתנה אותם בהסכמה; אבל ראשי החדשים של לבנה אינם מהנחת התורה והאומות היו מקריבים בהם לירח כמו שהיו מקריבים לשמש בעת זריחתו ובעת בואו במעלות ידועות. - כמו שהתפרסם בספרים ההם. ומפני זה חידש הלשון בזה ה'שעיר' ונאמר בו 'ליקוק' להסיר המחשבות ההם הנתלות בלבבות ההם החולים חליים נאמנים. - ודע זאת הפליאה גם כן: ודע שכל 'חטאת' שיאמן בו שהוא מכפר חטאים גדולים או חטא גדול כמו 'חטאת העלם' וכיוצא בו הם נשרפים כולם 'מחוץ למחנה' לא על ה'מזבח' - כי לא ישרף על ה'מזבח' אלא ה'עולה' והדומה לה; ומפני זה נקרא "מזבח העולה" כי שרפת ה'עולה' - 'ריח ניחוח'; וכן כל 'אזכרה' - 'ריח ניחוח' וכן הוא בלא ספק - מפני שהוא להסיר דעות 'עבודה זרה' - כמו שבארנו. אמנם שרפת אלו ה'חטאות' הכונה בהם - שזה החטא כבר נמחה זכרו ונעדר כמו שנעדר זה הגוף הנשרף ולא נשאר מן המעשה ההוא זכר כמו שלא נשאר לזה ה'חטאת' זכר אבל אבד בשרפה; ואין עשנם 'ריח ניחוח ליקוק' אבל הפכו - רצוני לומר עשן נמאס ונתעב - ומפני זה נשרפים כולם 'מחוץ למחנה'. הלא תראה 'מנחת שוטה' - מה נאמר בה? "מנחת זכרון מזכרת עון" - לא שהיא דבר מרצה: וכאשר היה 'שעיר המשתלח' - לכפרת חטאים גדולים כולם עד שאין 'חטאת ציבור' שיכפר מה שהוא מכפר וכאילו הוא נושא כל החטאים - מפני זה לא נרצה לזביחה ולא לשריפה ולא להקרבה כלל אלא הרחיקו תכלית ההרחקה ויושלך ל'ארץ גזרה' - רצוני לומר שאין בה ישוב. ואין ספק לאדם שהחטאים אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד לגב איש אחר אבל אלו המעשים כולם משלים להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה - כלומר שכל מה שקדם ממעשינו נקינו מהם והשלכנום אחרי גוינו והרחקנום תכלית ההרחקה:

    (יא) אבל הקרבת היין אני נבוך בו עד היום איך ציוה להקריבו וכבר היו 'עובדי עבודה זרה' מקריבים אותו? ולא נראה לי בו טעם אבל זולתי נתן לי בו טעם שאמר כי הטוב שבדברים לכח התאוה אשר מבועה הכבד הוא הבשר; והטוב שבדברים לכח החיוני אשר מבועו הלב הוא היין; וכן הכח אשר מבועו המוח והוא הנפשי - יערב לו הניגון בכלים; ומפני זה התקרב כל כח אל האלוק בנאהב שבדברים לו והיה הקרבן הבשר והיין ושמע קול - רצוני לומר השיר:

    (יב) וטעם תועלת החג הוא ידוע - למה שיגיע לאדם מן הקיבוץ ההוא מהתחדש התורה בהפעלות ההוא והתאהב בני אדם וחברם קצתם אל קצתם; וכל שכן 'מצות הקהל' אשר טעמה מפורש "למען ישמעו וגו'". וכן 'דמי מעשר שני' - להוציאם שם - כמו שבארנו. וכן 'נטע רבעי' ו'מעשה בהמה' יהיה שם אם כן בשר ה'מעשר' ויין 'נטע רבעי' ו'מעות מעשר שני' כדי להרבות המזונות שם. ולא הותר למכור דבר מאלו ולא לאחרו מזמן לזמן אלא המו שאמר ית' "שנה בשנה וגו'". - ועל כרחו יעשה בהם צדקה. וכבר הזהיר על הצדקה במועדים ואמר "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו' והגר והיתום והאלמנה" - הנה זכרנו טעם פרטי זה הכלל וחלקים רבים מהם:

    (2) Scripture tells us, according to the Version of Onkelos, that the Egyptians worshipped Aries, and therefore abstained from killing sheep, and held shepherds in contempt. Comp. "Behold we shall sacrifice the abomination of the Egyptians," etc. (Exod. 8:26); "For every shepherd is an abomination to the Egyptians" (Gen. 46:34). Some sects among the Sabeans worshipped demons, and imagined that these assumed the form of goats, and called them therefore "goats" [se‘irim]. This worship was widespread. Comp. "And they shall no more offer their sacrifices unto demons, after whom they have gone a whoring" (Lev. 17:7). For this reason those sects abstained from eating goats' flesh. Most idolaters objected to killing cattle, holding this species of animals in great estimation. Therefore the people of Hodu [Indians] up to this day do not slaughter cattle even in those countries where other animals are slaughtered. In order to eradicate these false principles, the Law commands us to offer sacrifices only of these three kinds: "Ye shall bring your offering of the cattle [viz.], of the herd and of the flock" (Lev. 1:2). Thus the very act which is considered by the heathen as the greatest crime, is the means of approaching God, and obtaining His pardon for our sins. In this manner, evil principles, the diseases of the human soul, are cured by other principles which are diametrically opposite.

    (3) This is also the reason why we were commanded to kill a lamb on Passover, and to sprinkle the blood thereof outside on the gates. We had to free ourselves of evil doctrines and to proclaim the opposite, viz., that the very act which was then considered as being the cause of death would be the cause of deliverance from death. Comp. "And the Lord will pass over the door, and will not suffer the destroyer to come unto your houses to suite you" (Exod. 12:23). Thus they were rewarded for performing openly a service every part of which was objected to by the idolaters.

    (4) To the above reason for the exclusive selection of the three kinds of animals for sacrifices, we may add the following, namely, that these species are animals which can be got very easily, contrary to the practice of idolaters that sacrifice lions, bears, and wild beasts, as is stated in the book Tomtom. As, however, many could not afford to offer a beast, the Law commanded that birds also should be sacrificed, but only of those species which are found abundantly in Palestine, are suitable, and can easily be obtained, namely, turtledoves and pigeons. Those who are too poor to offer a bird, may bring bread of any of the kinds then in use: baked in the oven, baked in a pan, or in a frying-pan. If the baking of the bread is too much trouble for a person, he may bring flour. All this concerns only those who desire to sacrifice; for we are distinctly told that the omission of the sacrificial service on our part will not be reckoned to us a sin: "If thou shalt forbear to vow, it shall be no sin in thee" (Deut. 23:22). The idolaters did not offer any other bread but leavened, and chose sweet things for their sacrifices, which they seasoned with honey, as is fully described in the books which I named before: but salt is not mentioned in any of their sacrifices. Our Law therefore forbade us to offer leaven or honey, and commanded us to have salt in every sacrifice: "With all thine offerings thou shalt offer salt" (Lev. 2:13)...

    (6) The reason of the particular laws concerning the Passover lamb is clear. It was eaten roasted by fire (Exod. 12:8-9) in one house, and without breaking the bones thereof (ibid. ver. 46). In the same way as the Israelites were commanded to eat unleavened bread, because they could prepare it hastily, so they were commanded, for the sake of haste, to roast the lamb, because there was not sufficient time to boil it, or to prepare other food; even the delay caused by breaking the bones and to extract their marrow was prohibited the one principle is laid down for all these rules, "Ye shall eat it in haste" (Exod. 12:11). But when haste is necessary the bones cannot be broken, nor parts of it sent from house to house; for the company could not wait with their meal till he returned. Such things would lead to laxity and delay, whilst the object of these rules was to make a show of the hurry and haste, in order that none should be too late to leave Egypt with the main body of the people, and be thus exposed to the attacks and the evil [designs of the enemy]. These temporary commandments were then made permanent, in order that we may remember what was done in those days. "And thou shalt keep this ordinance in his season from year to year" (Exod. 13:10). Each Passover lamb was only eaten by those who had previously agreed to consume it together, in order that people should be anxious to procure it, and should not rely on friends, relations, or on chance, without themselves taking any trouble about it before Passover. The reason of the prohibition that the uncircumcised should not eat of it (Exod. 12:48) is explained by our Sages as follows:--The Israelites neglected circumcision during their long stay in Egypt, in order to make themselves appear like the Egyptians. When God gave them the commandment of the Passover, and ordered that no one should kill the Passover lamb unless he, his sons, and all the male persons in his household were circumcised, that only "then he could come near and keep it" (ibid. 12:48), all performed this commandment, and the number of the circumcised being large the blood of the Passover and that of the circumcision flowed together. The Prophet Ezekiel (xvi. 6), referring to this event, says, "When I saw thee sprinkled with thine own blood I said unto thee, Live because of thy [two kinds of ] blood, "i.e., because of the blood of the Passover and that of the circumcision.

  6. כיון שמלך ירבעם על ישראל התחיל מפתה את ישראל ואמר להן בואו ונעבוד עבודה זרה ע"ז וותרנית היא. הדא היא דכתיב נעלה ביהודה ונקיצינה ונבקיענה אלינו ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל א"ר אבא חיזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו טבאל אלא שעושה טובה עם עובדיו. התורה אמרה ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן וע"ז אומרה ויעש כהנים מקצות העם א"ר לא מן הקוצים שבעם מפסולת שבעם. התורה אמרה לא ילין חלב חגי עד בוקר וע"ז אמרה והביאו לבוקר זבחיכם. התורה אמרה ביום זבחכם יאכל וממחרת וע"ז אמרה לשלשת ימים מעשרותיכם. התורה אמרה לא תזבח על חמץ דם זבחי וע"ז אמרה וקטר מחמץ תודה. התורה אמרה כי תדור נדר ליקוק אלקיך לא תאחר לשלמו וע"ז אמרה וקראו נדבות השמיעו.

  7. (ד) בֹּ֤אוּ בֵֽית־אֵל֙ וּפִשְׁע֔וּ הַגִּלְגָּ֖ל הַרְבּ֣וּ לִפְשֹׁ֑עַ וְהָבִ֤יאוּ לַבֹּ֙קֶר֙ זִבְחֵיכֶ֔ם לִשְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶֽם׃ (ה) וְקַטֵּ֤ר מֵֽחָמֵץ֙ תּוֹדָ֔ה וְקִרְא֥וּ נְדָב֖וֹת הַשְׁמִ֑יעוּ כִּ֣י כֵ֤ן אֲהַבְתֶּם֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אדושם יקוק

    (4) Come to Bethel and transgress; To Gilgal, and transgress even more: Present your sacrifices the next morning And your tithes on the third day; (5) And burn a thank offering of leavened bread; And proclaim freewill offerings loudly. For you love that sort of thing, O Israelites —declares my Lord GOD.
  8. (כה) פְּסִילֵ֥י אֱלֹהֵיהֶ֖ם תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֑שׁ לֹֽא־תַחְמֹד֩ כֶּ֨סֶף וְזָהָ֤ב עֲלֵיהֶם֙ וְלָקַחְתָּ֣ לָ֔ךְ פֶּ֚ן תִּוָּקֵ֣שׁ בּ֔וֹ כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יקוק אֱלֹקֶ֖יךָ הֽוּא׃ (כו) וְלֹא־תָבִ֤יא תֽוֹעֵבָה֙ אֶל־בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיִ֥יתָ חֵ֖רֶם כָּמֹ֑הוּ שַׁקֵּ֧ץ ׀ תְּשַׁקְּצֶ֛נּוּ וְתַעֵ֥ב ׀ תְּֽתַעֲבֶ֖נּוּ כִּי־חֵ֥רֶם הֽוּא׃ (פ)
    (25) You shall consign the images of their gods to the fire; you shall not covet the silver and gold on them and keep it for yourselves, lest you be ensnared thereby; for that is abhorrent to the LORD your God. (26) You must not bring an abhorrent thing into your house, or you will be proscribed like it; you must reject it as abominable and abhorrent, for it is proscribed.
  9. (כב) תועבת מצרים. יִרְאַת מִצְרַיִם, כְּמוֹ "וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן" (מלכים ב' כ"ג), וְאֵצֶל יִשְׂרָאֵל קוֹרֵא אוֹתָהּ תּוֹעֵבָה; וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר בְּלָשׁוֹן אַחֵר, תועבת מצרים, דָּבָר שָׂנאוּי הוּא לְמִצְרַיִם זְבִיחָה שֶׁאָנוּ זוֹבְחִים, שֶׁהֲרֵי יִרְאָתָם אָנוּ זוֹבְחִים: (כג) ולא יסקלנו. בִּתְמִיָּה:
    (22) תועבת מצרים THE ABOMINATION OF THE EGYPTIANS — This means: that which the Egyptians reverence (their idol), just as, (2 Kings 23:13) “and for Milcom the abomination (תועבת) of the children of Ammon”, but in relation to the Israelites it (Scripture) calls it תועבה. We may explain these words in another sense also: תועבת מצרים — The act of sacrifice which we practise is a hateful thing to the Egyptians seing that we sacrifice their god (sheep which were reverenced as gods in Egypt). (23) ולא יסקלנו — This must be read in the intonation of a question (although there is no interrogative prefix הֲ) AND WILL THEY NOT STONE US?
  10. () תָּא חֲזֵי, כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם נָפְקוּ מֵרְשׁוּ דִּלְהוֹן, מֵרְשׁוּ אַחֲרָא, מֵהַהוּא רְשׁוּ דְּאִקְרֵי חָמֵץ, נַהֲמָא בִּישָׁא. וְעַל דָּא אִקְרֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הָכִי, וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּיֵצֶר הָרָע, פּוּלְחָנָא נוֹכְרָאָה, דְּאִקְרֵי אוּף הָכִי שְׂאוֹר. וְדָא אִיהוּ יֵצֶר הָרָע, דְּהָכִי אִיהוּ יֵצֶר הָרָע בְּבַר נָשׁ, כְּחָמִיר בְּעִיסָה, עָאל בִּמְעוֹי דְּבַר נָשׁ זְעֵיר זְעֵיר, וּלְבָתַר אַסְגֵּי בֵּיהּ, עַד דְּכָל גּוּפָא אִתְעֲרַב בַּהֲדֵיהּ. וְדָא אִיהוּ כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהלים פא) לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר. אֵל זָר וַדַּאי.

  11. (ו) וַיַּעֲזֹ֣ב כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ֮ בְּיַד־יוֹסֵף֒ וְלֹא־יָדַ֤ע אִתּוֹ֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁר־ה֣וּא אוֹכֵ֑ל וַיְהִ֣י יוֹסֵ֔ף יְפֵה־תֹ֖אַר וִיפֵ֥ה מַרְאֶֽה׃

    (6) He left all that he had in Joseph’s hands and, with him there, he paid attention to nothing save the bread that he ate. Now Joseph was well built and handsome.

  12. (לב) וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃

    (32) They served him by himself, and them by themselves, and the Egyptians who ate with him by themselves; for the Egyptians could not eat bread with the Hebrews, since that would be abhorrent to the Egyptians.

  13. I first heard this approach connecting the Joseph story with the Egyptian fixation on hametz from Rabbi Yitzchak Meir Goodman a long time teacher and former colleague of mine at The Frisch School.

  14. (כב) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לֹ֤א נָכוֹן֙ לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן כִּ֚י תּוֹעֲבַ֣ת מִצְרַ֔יִם נִזְבַּ֖ח לַיקוק אֱלֹקֵ֑ינוּ הֵ֣ן נִזְבַּ֞ח אֶת־תּוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְעֵינֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יִסְקְלֻֽנוּ׃
    (22) But Moses replied, “It would not be right to do this, for what we sacrifice to the LORD our God is untouchable to the Egyptians. If we sacrifice that which is untouchable to the Egyptians before their very eyes, will they not stone us!
  15. (כב) תועבת מצרים. יִרְאַת מִצְרַיִם, כְּמוֹ "וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן" (מלכים ב' כ"ג), וְאֵצֶל יִשְׂרָאֵל קוֹרֵא אוֹתָהּ תּוֹעֵבָה; וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר בְּלָשׁוֹן אַחֵר, תועבת מצרים, דָּבָר שָׂנאוּי הוּא לְמִצְרַיִם זְבִיחָה שֶׁאָנוּ זוֹבְחִים, שֶׁהֲרֵי יִרְאָתָם אָנוּ זוֹבְחִים: (כג) ולא יסקלנו. בִּתְמִיָּה:
    (22) תועבת מצרים THE ABOMINATION OF THE EGYPTIANS — This means: that which the Egyptians reverence (their idol), just as, (2 Kings 23:13) “and for Milcom the abomination (תועבת) of the children of Ammon”, but in relation to the Israelites it (Scripture) calls it תועבה. We may explain these words in another sense also: תועבת מצרים — The act of sacrifice which we practise is a hateful thing to the Egyptians seing that we sacrifice their god (sheep which were reverenced as gods in Egypt). (23) ולא יסקלנו — This must be read in the intonation of a question (although there is no interrogative prefix הֲ) AND WILL THEY NOT STONE US?
  16. Encyclopedia Britannica notes the following:

    Bread, baked food product made of flour or meal that is moistened, kneaded, and sometimes fermented. A major food since prehistoric times, it has been made in various forms using a variety of ingredients and methods throughout the world. The first bread was made in Neolithic times, nearly 12,000 years ago, probably of coarsely crushed grain mixed with water, with the resulting dough probably laid on heated stones and baked by covering with hot ashes. The Egyptians apparently discovered that allowing wheat doughs to ferment, thus forming gases, produced a light, expanded loaf, and they also developed baking ovens.

  17. Loading Media...
  18. A funerary model of a bakery and brewery in Ancient Egypt, dating the 11th dynasty, circa 2009-1998 B.C. Painted and gessoed wood, originally from Thebes.

נוצר בעזרת בונה דפי המקורות של ספאריה www.sefaria.org/sheets
Add Highlight הוספת צבע להדגשה
Create New
Save שמירה