Vayikra ~ Ego and connection

What other moments of someone being called by God can you remember from the Torah?

(א) וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵקֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽה' מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶֽם׃

(1) The LORD called to Moses and spoke to him from the Tent of Meeting, saying: (2) Speak to the Israelite people, and say to them: When any of you presents an offering of cattle to the LORD, he shall choose his offering from the herd or from the flock.

(א) ויקרא אל משה. לְכָל דִּבְּרוֹת וּלְכָל אֲמִירוֹת וּלְכָל צִוּוּיִים קָדְמָה קְרִיאָה, לְשׁוֹן חִבָּה, לָשׁוֹן שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְקָרָא זֶה אֶל זֶה (ישעיהו ו'), אֲבָל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִגְלָה עֲלֵיהֶן בִּלְשׁוֹן עֲרָאִי וְטֻמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקָּר אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם (במדבר כ"ג):
(1) ויקרא אל משה AND [THE LORD] CALLED UNTO MOSES — All oral communications of the Lord to Moses whether they are introduced by דבר or by אמר or by צו were preceded by a call (to prepare him for the forthcoming address) (cf Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 1 1-2). It is a way of expressing affection, the mode used by the ministering angels when addressing each other, as it is said (Isaiah 6:3) “And one called unto another [and said, Holy, holy, holy is the Lord of hosts]”. To the prophets of the nations of the world, however, God revealed himself in a manner which Scripture describes by an expression ordinarily used for denoting events of a casual character and of uncleanness, as it is said, (Numbers 23:4) “and God happened to meet (ויקר) Balaam” (the term ויקר, from the root ,קרה, is connected with מִקְרֶה which denotes “chance”, “occurrence”, and has also the meaning of “uncleanness”, by analogy with Deuteronomy 23:11: ‎לא יהיה טהור מקרה לילה) (cf. Bereishit Rabbah 52:5).

Dibur is focused on the whom

amira is focused on the what

kriah is focused on connection

(ט) וַיִּקְרָ֛א ה' אֱלֹקִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃

(9) The LORD God called out to the man and said to him, “Where are you?”

(ד) וַיַּ֥רְא ה' כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹקִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃

(4) When the LORD saw that he had turned aside to look, God called to him out of the bush: “Moses! Moses!” He answered, “Here I am.”

(יא) וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ ה' מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃

(11) Then an angel of the LORD called to him from heaven: “Abraham! Abraham!” And he answered, “Here I am.”

(ג) וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־זֶה֙ וְאָמַ֔ר קָד֧וֹשׁ ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ ה' צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ׃

(3) And one would call to the other, “Holy, holy, holy! The LORD of Hosts! His presence fills all the earth!”
(א) ויקרא אל משה. הַקּוֹל הוֹלֵךְ וּמַגִּיעַ לְאָזְנָיו וְכָל יִשְֹרָאֵל לֹא שׁוֹמְעִין; יָכוֹל אַף לְהַפְסָקוֹת הָיְתָה קְרִיאָה, תַּ"ל וַיְדַבֵּר — לְדִבּוּר הָיְתָה קְרִיאָה וְלֹא לְהַפְסָקוֹת, וּמַה הָיוּ הַפְסָקוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת? לִתֵּן רֶוַח לְמֹשֶׁה לְהִתְבּוֹנֵן בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וּבֵין עִנְיָן לְעִנְיָן; קַ"וָ לְהֶדְיוֹט הַלּוֹמֵד מִן הַהֶדְיוֹט:
(1) ויקרא אל משה AND HE CALLED UNTO MOSES — This implies that the Voice went on and reached his (Moses’s) ears only but all the other Israelites did not hear it). One might think that for the subsections there was also such a call! It, however, states, “[And the Lord called unto Moses] and spake (וידבר) [to him]”, thus intimating that a דבור, a complete section had (was preceded by) a call (e. g., in our text chapters 1—4), but not the subsections. And what purpose did these subsections serve (i. e., why are the larger sections broken up into smaller ones)? To give Moses an interval for reflection between one division and another and between one subject and another — something which is all the more necessary for an ordinary man receiving instruction from an ordinary man (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 1 9).

() ויקרא אל משה (ויקרא א, א). ויקרא אל"ף זעירא. יבואר על דרך שבארנו (שמות כד, א) ואל משה אמר עלה אל ה', כי כשאדם עושה מצוה זה המצוה עושה רושם למעלה וזה מעורר אותו לעשות תמיד רצון הבורא בזה המצוה. והנה משה רבינו עליו השלום רצון שלו היה לעשות ולעלות תמיד אל ה' כמבואר בזוהר הקדוש ומשה עלה אל האלקים (שם יט, ג) . ונמצא זה שהיה רצונו תמיד לעלות אל ה' זה היה מעורר אותו תמיד לעלות אל ה'. וזהו ואל משה אמר עלה אל ה', זה שהיה רצונו לעלות אל ה' זה אמר לו עלה אל ה'. וזהו הרמז באלף זעירא, כי משה רבינו עליו השלום מדתו היה שהיה עניו מכל אדם ולכך האל"ף זעירא לרמוז על מדתו. הכלל, כי קרבן בדמות השפע שהקדוש ברוך הוא משפיע מחמת חסדו הגדול בלא מעשה התחתונים לזה הקרבן הוא חי, כי חי הוא מהקדוש ברוך הוא והנסכים הם מצומצמים והוא על ידי מעשה התחתונים שאדם צריך לעשות בו איזה פעולה לנטוע או לזרוע. והנסכים מורים על השפע הנשפע מהבורא ברוך הוא מחמת מעשה התחתונים שישראל ראוים מחמת מעשיהם הטובים שהבורא ברוך הוא ישפיע עליהם טובות. והנה ישראל במדבר היו בבחינה שהקדוש ברוך הוא השפיע להם מחמת חסדו הגדול ולכך היה השפע הנשפע להם בדוגמא זו, דהיינו המן והבאר שאין בהם כלל מעשה מאדם אבל בארץ ישראל היה השפע הנשפע עליהם מחמת מעשה התחתונים כנ"ל ולזה היה השפע הנשפע עליהם מה שזרעו ונטעו מזה אכלו דוגמת השפע הנשפע עליהם מחמת מעשה התחתונים כנ"ל. וזהו הרמז בפסוק (במדבר טו, ב-ג) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם כו' ועשיתם עולה לה' וכו', ותלוים הנסכים בארץ לרמוז על הנ"ל שהנסכים מורים על השפע שנשפע אל הארץ כנ"ל. וזו שפירש רש"י שאין אומרים שירה אלא על היין, כי זה השפע הנשפע לאדם מחמת מעשה התחתונים הוא שמחה לאדם:

“He called out to Moses;” the fact that ‎the letter ‎א‎ in this verse is written in smaller script is explained ‎by something we had discussed in Exodus 24:1 on the line: ‎ואל ‏משה אמר עלה אל ה'‏‎, “and to Moses He had said: ‘ascend towards ‎‎Hashem.’” When a person performs one of God’s ‎commandments this makes an impression in the celestial spheres ‎and helps to awaken in him the desire to perform additional ‎commandments so that he will constantly be occupied with doing ‎God’s will. It had been Moses’ will to continuously perform God’s ‎will and to thereby continue to ascend ever higher and come ‎closer to Hashem as stated by the Zohar when ‎explaining the line: ‎ומשה עלה אל האלוקים‎, “and Moses had ‎ascended towards God,” (Exodus 19,3). God’s invitation recorded in ‎Exodus 24 to ascend (once again) was the result of his having ‎done so in Exodus 19,3 when he had commenced to do so before ‎an invitation had been issued to do so. The Zohar II,69 ‎ascribes the invitation to Moses in our verse to ascend to ‎‎Hashem as a reward for Moses’ initiative in Exodus 19:3. ‎This is reflected here by the letter ‎א‎ being written in small script. ‎It acknowledges the humility of Moses which exceeded anyone ‎else’s humility, i.e. the “small” ‎א‎.
We have a rule when offering a sacrifice to God that this ‎offering is to reflect the largesse that God has seen fit to bestow ‎upon us, without us in the lower regions of the universe having ‎performed any good deeds to deserve this. This is the reason that ‎the animal sacrifice must be dedicated and consecrated while still ‎alive, as the ultimate gift God can bestow us is life itself. Life can ‎only be bestowed by God Himself.‎
Libations, i.e. offerings consisting of oil or wine (with ‎additives) are a form of “mini-offering,” but they represent an ‎input by the residents in this lower part of the universe, man ‎having had to seed and plant the earth before eventually ‎producing the product from which oil and wine is made. These ‎libations also reflect God’s largesse, i.e. the largesse bestowed upon ‎us as a direct result of our constructive activities on earth. In ‎other words, the Israelites were allowed (only after the affair of ‎the spies) to present such libations in recognition of their good ‎deeds.
While the Israelites were in the desert they were in the ‎position of receiving God’s largesse without having made an input ‎of their own as they could not seed or plant orchards or grow ‎grain in the desert. In recognition of their inability to do so, God ‎provided heavenly bread, i.e. the manna for them. In lieu of ‎their offering libations to Him, God provided them with a ‎travelling well which took care of their daily needs for fresh ‎water.‎
All this has been alluded to in Numbers 15,2 when the Torah ‎begins to describe how the people’s lives will change once they ‎will come to the land of their inheritance, i.e.‎כי תבאו אל ארץ ‏מושבתיכם וגו'‏‎, “when you will come to the land in which you will ‎reside permanently, etc.” The Torah there continues with listing ‎the various kinds of offerings (first animal) and then libations, in ‎that order. The reason why these sacrificial offerings are linked to ‎the people being in possession of their permanent homes in the ‎Holy Land is because the sacrifices are reflections, i.e. acts of ‎acknowledgment and gratitude for God’s largesse by giving them ‎an ancestral heritage. This also explains why the sages have ‎decreed ‎אין אומרים שירה אלא על היין‎, “when intoning songs of ‎thanksgiving to God one must only do so while saying a blessing ‎over wine (and drinking it) as an acknowledgment of the most ‎precious product that the earth (lower part for the universe) has ‎to offer us by the grace of God.” ‎‎

בדחטי או בדשערי ברכיכא או באקושא תיקו א"ר יצחק בר (רב) יוסף א"ר יוחנן כל אחד ואחד בעצמו שיער והאיכא בן עזאי דלא נסיב איבעית אימא נסיב ופירש הוה ואיבעית אימא מרביה שמיע ליה ואיבעית אימא (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאילו בא על אשה זונה שנאמר (משלי ו, כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם אמר רבא האי בעד אשה זונה עד ככר לחם בעד ככר לחם עד אשה זונה מיבעי ליה אלא אמר רבא כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם א"ר זריקא אמר ר"א כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם אמר רב חייא בר אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה מים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה תניא נמי הכי הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים אמר רבי אבהו כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא שנאמר (יחזקאל ד, יג) ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגו' ומאי (משלי ו, כו) ואשת איש נפש יקרה תצוד אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן כל אדם שיש בו גסות הרוח לבסוף נכשל באשת איש שנא' ואשת איש נפש יקרה תצוד אמר רבא האי נפש יקרה נפש גבוהה מיבעי ליה ועוד היא תצוד מיבעי ליה אלא אמר רבא כל הבא על אשת איש אפילו למד תורה דכתיב בה (משלי ג, טו) יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים היא תצודנו לדינה של גיהנם א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים כתי' הכא (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב וכתיב התם (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתך ורבי יוחנן דידיה אמר כאילו כפר בעיקר שנאמר (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך וגו' ר' חמא בר חנינא אמר כאילו בא על כל העריות כתי' הכא תועבת ה' כל גבה לב וכתי' התם (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האל וגו' עולא אמר כאילו בנה במה שנאמר (ישעיהו ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תיקרי במה אלא במה מאי יד ליד לא ינקה אמר רב כל הבא על אשת איש אפי' הקנהו להקב"ה שמים וארץ כאברהם אבינו דכתיב ביה (בראשית יד, כב) הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ לא ינקה מדינה של גיהנם קשיא להו לדבי רבי שילא האי יד ליד לא ינקה ידי מיבעי ליה אלא אמרי דבי רבי שילא אפילו קיבל תורה כמשה רבינו דכתיב ביה (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו לא ינקה מדינה של גיהנם קשיא ליה לר' יוחנן האי יד ליד יד מיד מיבעיא ליה אלא א"ר יוחנן אפילו עושה צדקה בסתר דכתיב (משלי כא, יד) מתן בסתר יכפה אף וגו' לא ינקה מדינה של גיהנם אזהרה לגסי הרוח מנין אמר רבא אמר זעירי (ירמיהו יג, טו) שמעו והאזינו אל תגבהו רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת וכתיב (דברים ח, יא) השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וכדרבי אבין אמר רבי אילעא דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא בלא תעשה דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דרב אסי וזמנין אמר לה משמיה דרב אמי כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט שנאמר (איוב כד, כד) רומו מעט ושמא תאמר ישנו בעולם ת"ל ואיננו ואם חוזר בו נאסף בזמנו כאברהם אבינו שנאמר (איוב כד, כד) והומכו ככל יקפצון כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו (בראשית כד, א) בכל (בראשית כז, לג) מכל (בראשית לג, יא) כל ואם לאו (איוב כד, כד) וכראש שבולת ימלו מאי וכראש שבולת רב הונא ורב חסדא חד אמר כי סאסא דשיבלתא וחד אמר כשיבולת עצמה בשלמא למאן דאמר כי סאסא דשיבלתא היינו דכתיב וכראש שבולת אלא למאן דאמר כי שובלתא עצמה מאי וכראש שבולת אמר רב אסי וכן תנא דבי רבי ישמעאל משל לאדם שנכנס לתוך שדהו גבוהה גבוהה הוא מלקט (ישעיהו נז, טו) ואת דכא ושפל רוח רב הונא ורב חסדא חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא ומסתברא כמ"ד אני את דכא שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה א"ר יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני (והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה) א"ר אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה כתיב הכא (ישעיהו י, לג) ורמי הקומה גדועים וכתיב התם (דברים ז, ה) ואשיריהם תגדעון וא"ר אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנא' (ישעיהו כו, יט) הקיצו ורננו שכני עפר שכבי בעפר לא נאמר אלא שכני עפר מי שנעשה שכן לעפר בחייו ואמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו שנאמר (תהלים קלח, ו) וגבוה ממרחק יידע דרש רב עוירא ואיתימא רבי אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל אבל מדת הקב"ה אינו כן הוא גבוה ורואה את השפל שנא' (תהלים קלח, ו) כי רם ה' ושפל יראה אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנא' (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל איכא דמתני לה אמספרי לשון הרע שנא' מלשני בסתר רעהו אותו אצמית א"ר אלכסנדרי כל אדם שיש בו גסות הרוח אפילו רוח קימעא עוכרתו שנאמר (ישעיהו נז, כ) והרשעים כים נגרש ומה ים שיש בו כמה רביעיות רוח קימעא עוכרתו אדם שאין בו אלא רביעית אחת עאכ"ו א"ר חייא בר אשי אמר רב ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית א"ר הונא בריה דרב יהושע ומעטרא ליה כי סאסא לשבולתא אמר רבא בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה א"ר נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתה מי זוטר דכתיב ביה (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב אמר חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים לבו כבשר שנא' (ישעיהו סו, כג) והיה מדי חדש בחדשו [וגו'] יבא כל בשר להשתחוות וגו' א"ר זירא בשר כתיב ביה (ויקרא יג, יח) ונרפא אדם לא כתיב ביה ונרפא א"ר יוחנן אד"ם א"פר ד"ם מ"רה בש"ר ב"ושה ס"רוחה ר"מה איכא דאמרי שאול דכתיב בשין א"ר אשי כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת שנאמר

Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Any person who has arrogance within him is considered as if he were an idol worshipper, as it is written here: “Everyone that is proud in heart is an abomination to the Lord” (Proverbs 16:5), and it is written there concerning the destruction of idols: “And you shall not bring an abomination into your house” (Deuteronomy 7:26). And Rabbi Yoḥanan said his own statement: Any person who has arrogance within him is considered as if he has denied the core belief in God’s existence, as it is stated: “Then your heart be lifted up, and you forget the Lord your God” (Deuteronomy 8:14). ... Rav Avira interpreted the following verse homiletically: “They are exalted for a little while, and they are gone; yes, they are brought low, they are gathered in as all others, and wither as the tops of the husks” (Job 24:24). There were times when he said this interpretation in the name of Rav Asi and there were times when he said it in the name of Rav Ami: Any person who has arrogance within him will ultimately be diminished in standing, as it is stated in the phrase: “They are exalted for a little while,” indicating that one who raises himself above others will be exalted only briefly. And lest you say that even if he is diminished he will still exist in this world and live a full life, the verse states: “And they are gone,” indicating that they die before their time. He continues the interpretation: But if he repents from his arrogance, he is gathered in death at his proper time like Abraham our forefather, as it is stated: “Yes, they are brought low, they are gathered in as all [kakkol] others” (Job 24:24), indicating that when he repents from his arrogance he will die like Abraham, Isaac, and Jacob, as it is written about them that they were blessed with the term “all,” as in the verse above. With regard to Abraham, the verse states: “And the Lord had blessed Abraham in all things [bakkol]” (Genesis 24:1). With regard to Isaac, the verse states: “And I have eaten of all [mikkol]” (Genesis 27:33). With regard to Jacob, the verse states: “And because I have all [khol]” (Genesis 33:11). And if one does not repent, then, the verse in Job continues: “And wither like the tops of the husk.” The Gemara asks: What is the meaning of the phrase “and wither like the tops of the husks”? Rav Huna and Rav Ḥisda offered differing interpretations. One says that it means: Like the awn of bristle-like growth on the top of the husk, and one says that it means: Like the husk itself. The Gemara comments: Granted, according to the one who says: Like the awn of bristle-like growth on the top of the husk, that is that which is written in the verse: “And wither like the tops of the husks,” since this awn is on the top of the husk. But according to the one who says: Like the husk itself, what is the meaning of the expression “and wither like the tops of the husks”? Rav Asi says, and similarly the school of Rabbi Yishmael taught: This can be explained by way of an analogy to a person who enters into his field, as he gathers the taller stalks before the shorter ones. The verse is therefore referring to the tallest stalks, not the tops of the stalks. The Gemara continues the discussion of arrogance, and its converse, humility. The verse states: “For thus says the High and Lofty One that inhabits eternity, whose name is Holy: I dwell in the high and holy place, also with him that is of a contrite and humble spirit, to revive the spirit of the humble, and to revive the heart of the contrite ones” (Isaiah 57:15). Rav Huna and Rav Ḥisda offered differing interpretations of this verse. One says that the verse means: Together with Me is the person who is contrite and humble. In other words, God elevates the humble. And one says that the verse means: I, God, descend, and am found together with the person who is contrite and humble. The Gemara comments on this: And it stands to reason that the meaning of the verse is like the one who says: I am with the contrite person, as the Holy One, Blessed be He, disregarded all of the mountains and hills, and rested His Divine Presence on the lowly Mount Sinai, and He did not choose to raise Mount Sinai up toward Him. God chose to give the Torah on Mount Sinai, as it was a symbol of humility due to its lack of height, and He lowered His Divine Presence, as it were, to the mountain. Rav Yosef says: A person should always learn proper behavior from the wisdom of his Creator, as the Holy One, Blessed be He, disregarded all of the mountains and hills and rested His Divine Presence on the lowly Mount Sinai. And similarly, when appearing to Moses, He disregarded all of the beautiful trees and rested His Divine Presence on the bush (Exodus 3:2). ... And Rabbi Elazar says: Concerning any person who has arrogance within him, the Divine Presence wails over him. As it is stated: “For though the Lord is high, yet regards He the lowly, and from the haughty He is pained from afar” (Psalms 138:6). Rav Avira interpreted a verse homiletically, and some say that Rabbi Elazar interpreted as follows: Come and see that the attribute of the Holy One, Blessed be He, is not like the attribute of flesh and blood. The attribute of flesh and blood is that the elevated sees the elevated, but the elevated does not see the lowly. But the attribute of the Holy One, Blessed be He, is not like that. He is elevated but sees specifically the lowly, as it is stated: “For though the Lord is high, yet regards He the lowly” (Psalms 138:6). Rav Ḥisda says, and some say that Mar Ukva says: Concerning any person who has arrogance within him, the Holy One, Blessed be He, said: He and I cannot dwell together in the world, as it is stated: “He who slanders his neighbor in secret, him will I destroy; he who is haughty of eye and proud of heart, him will I not suffer [oto lo ukhal]” (Psalms 101:5–6). These verses should be understood as follows: Do not read the verse as: Oto lo ukhal”; rather, read it as: Itto lo ukhal, meaning, with him, I cannot bear to dwell. ... Rabbi Alexandri says: Concerning any person who has arrogance within him, even a slight wind disturbs him, as it is stated: “But the wicked are like the troubled sea, for it cannot rest” (Isaiah 57:20). ...

Menachem Mendl of Kotzk:

"I stood between God and you" (Deut. 5:5) - it is the I, your ego, stands between God and you.