נדמה כי עברו ימים אחדים מאז מאורעות אותו שמחת תורה, ויחד עם זאת יום ועוד יום נערמים למספר איום של ימים רבים שבהם מוחזקים החטופים בשבי, תושבים מפונים רחוק מבתיהם וחיילנו נלחמים ללא הרף במלחמה מתישה וכואבת. עודנו בתוך מלחמה קיומית וטרם הגיעה העת שמאפשרת את הסיכום ואת המבט לאחור. כולנו נלחמים בהווה מתמשך, עסוקים במאבק של גבורה בכוח וברוח. בתוך המלחמה הקשה הזאת, השנה סוגרת מעגל ומכריחה אותנו להיעמד מול הזיכרון של האסון הנורא שבו היא החלה.
בדף המקורות זה ניסינו, מתוך זהירות ועדינות, לתת ביטוי באמצעות המקורות שלנו למגוון רגשות והתמודדויות שכולנו פגשנו בשנה קשה זו, מאז טבח השביעי באוקטובר וימי המלחמה שמתרחשת מאז.
מחכים לשובם
בתפילה וזעקה לשובם של כל החטופים במהרה.
מי שברך לנעדרים ולחטופים
ע"פ קהילת קלוזנר ירושלים
מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב יוֹסֵף מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, וְאִמּוֹתֵינוּ שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָההוּא יְבָרֵךְ וְיִשְׁמֹר וְיִנְצֹר אֶת הַנֶּעְדָּרִים וְאֶת הַחֲטוּפִים אֲשֶׁר נִלְקְחוּ מִבָּתֵּיהֶם, מִיִּשּׁוּבֵיהֶם וּמִקִּבּוּצֵיהֶם, מִמֻּצְּבֵי הַצָּבָא וּמִמֶּרְחֲבֵי הַמָּחוֹל, וְשֶׁנִּמְצָאִים כָּעֵת בְּסַכָּנַת חַיִּים, בְּמֶרְחָב זָר וְעוֹיֵן, בְּיַד מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מְסֻכָּנִיםבַּעֲבוּר שֶׁאָנוּ וְכָל עַם יִשְׂרָאֵל מִתְפַּלֵּלִים בַּעֲבוּרָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּלֵא רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, וְיוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק וּמִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם, וִישִׁיבֵם מְהֵרָה לְחֵיק מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם, לְיִשּׁוּבָם וּלְבֵיתָם, וְלִשְׂדוֹת שִׂמְחָתָם וּמְחוֹלָם. וִיקֻיַּם בָּהֶם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: וּפְדוּיֵי יהוה יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם. שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.וְנֹאמַר אָמֵן.
בכי
נהר הדמעות עלה על גדותיו.
רבי נחמן מברסלב קושר בין החושך הגדול, כאשר האור שוקע, ובין הבכי שגורם למאור העיניים להסתלק.
(ד) וְזֶה בְּחִינַת שְׁקִיעַת הָאוֹר בְּמַעֲרָב, כִּי בְּמִזְרָח חַמָּה זוֹרַחַת וּבְמַעֲרָב שׁוֹקַעַת, נִמְצָא שֶׁמַּעֲרָב הוּא שְׁקִיעַת הָאוֹר. וְכָל זֶה עַל־יְדֵי בְּחִינַת הַבְּכִי, שֶׁעַל־יָדוֹ מִסְתַּלֵּק מְאוֹר הָעֵינַיִם כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שְׁקִיעַת הָאוֹר כַּנַּ"ל. (ה) כִּי מַעֲרָב – רָאשֵׁי־תֵבוֹת: רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ (ירמיהו ל״א:ט״ו), (כַּמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל), כִּי שְׁכִינָה בְּמַעֲרָב (ב"ב כה), וְהַשְּׁכִינָה בּוֹכָה וּמְיַלֶּלֶת, כִּבְיָכוֹל, עַל יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת (ירמיהו ל״א:ט״ו): רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ – שֶׁהִיא בּוֹכָה עַל צָרַת יִשְׂרָאֵל, הַמְפֻזָּרִים בַּגּוֹיִים וְאֵינָם עַל מְקוֹמָם. (ו) וְעַל־כֵּן שְׁקִיעַת הָאוֹר בְּמַעֲרָב, כִּי עַל־יְדֵי הַבְּכִיָּה מִסְתַּלֵּק מְאוֹר עֵינַיִם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שְׁקִיעַת הָאוֹר כַּנַּ"ל. (ז) וְזֶה בְּחִינַת כֹּתֶל מַעֲרָבִי, שֶׁשָּׁם הַשְּׁכִינָה בּוֹכָה וּמְיַלֶּלֶת עַל חֻרְבַּן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, כִּי בְּמַעֲרָב שָׁם רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, כַּנַּ"ל....
And this is the concept of the light going down in the West. For the sun rises in the east and sets in the west. It follows, that “west” signifies the descent of the light. This is all on account of weeping, which causes the light of the eyes to fade away—namely, the concept of the light going down. MaARaV (West) is thus an acronym for “Rachel M’vakah Al Banehah (weeps for her children)” (Jeremiah 31:15; as brought in the teachings of the Ari). For the Shekhinah (Divine Presence) is in the West (Bava Batra 25a), and the Shekhinah weeps and moans, as it were, over the Jewish people, as in “Rachel weeps for her children; she refuses to be consoled for her children, who are gone.” She weeps over the suffering of the Jewish people, who are dispersed among the nations and are gone from their place. Therefore, the light’s descent is in the west. For weeping causes the light of the eyes to fade away, which is the concept of the light going down, as mentioned above. This is also the concept of the Kotel HaMaaravi (Western Wall), which is where the Shekhinah weeps and moans over the destruction of the Temple, for there, in maarav , “Rachel weeps for her children,” as mentioned above.
אין מילים מרוב צער
לעיתים, כאשר הכאב והצער הם כה גדולים, נשארת רק הדממה.
פרשנים רבים כתבו על תגובתו של אהרון למותם הנורא של בניו, נדב ואביהוא: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". האברבנאל, פרשן מקראי שחי בתור הזהב של ספרד, מפרש את הדממה של אהרון כתגובה שמקורה בכאב עמוק וקשה.
... פירוש וידום אהרן הוא שנהפך לבו והיה כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאבל אב על בנים. גם לא קבל תנחומים ממשה כי לא נותרה בו נשמה והדבור אין בו ולכן אמר וידום אהרן שהוא מלשון דומם ושותק.
...His heart became like an inanimate (domem) rock, and he did not raise his voice in crying or eulogy, as would a father for [his] children; he also did not accept condolences from Moses. For he had no breath left in him, nor did he have any speech...
צעקה
הצעקה מוציאה את הכאב החוצה ונותנת ביטוי לכאב שחורג מהמילים.
הדרשה הבאה מופיעה בספר הזוהר, ספר היסוד של תורת הקבלה, ועוסקת במהותה ובכוחה של הצעקה.
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, שלשה עניינים כאן, אֲנָחָה, שַׁוְעָה, צְעָקָה, וְכָל אֶחָד מִתְפָּרֵשׁ מֵהָאַחֵר. אֲנָחָה - שֶׁכָּתוּב וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל. צְעָקָה - שֶׁכָּתוּב וַיִּצְעָקוּ. שַׁוְעָה - שֶׁכָּתוּב וַתַּעַל שַׁוְעָתָם. וְכָל אֶחָד לְבַדּוֹ מִתְפָּרֵשׁ, וְכֻלָּם עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, צְעָקָה וְשַׁוְעָה עָשׂוּ, אֲנָחָה לֹא עָשׂוּ, מַשְׁמָע מִשֶּׁכָּתוּב וַיֵּאָנְחוּ, וּלְמַעְלָה הָיְתָה הָאֲנָחָה בִּשְׁבִילָם.
צְעָקָה וְשַׁוְעָה בַּמֶּה הִתְפָּרְשׁוּ? אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין לְךְ שַׁוְעָה אֶלָּא בִּתְפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לט) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה. אֵלֶיךְ ה' שִׁוַּעְתִּי. שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךְ וַתִּרְפָּאֵנִי. צְעָקָה, שֶׁצּוֹעֵק וְאֵינוֹ אוֹמֵר כְּלוּם. אָמַר רַבִי יְהוּדָה, הִלְכָךְ גְּדוֹלָה צְעָקָה מִכֻּלָּם, שֶׁצְּעָקָה הִיא בַּלֵּב. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (איכה ב) צָעַק לִבָּם אֶל ה'. צְעָקָה וּזְעָקָה דָּבָר אֶחָד הוּא, וְזֶה קְרוֹבָה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא יוֹתֵר מִתְּפִלָּה וַאֲנָחָה, שֶׁכָּתוּב (שמות כב) כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.
אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמוּאֵל (שמואל א טו) נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ, מַה כָּתוּב? וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל, וַיִּצְעַק אֶל ה' כָּל הַלַּיְלָה. הִנִּיחַ הַכֹּל וְלָקַח צְעָקָה, מִשּׁוּם שֶׁהִיא קְרוֹבָה לַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא יוֹתֵר מִכֻּלָּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי.
Rabbi Yitzchak said, there are three matters here: A sigh, a groan, a scream. Each one is distinct from the other. A sigh: as it says, "and the children of Israel sighed." A scream: As it says, "and they screamed." A groan: As it says, "and their groaning rose up." Each one is distinct, and Israel did each of these. Rabbi Yehudah said, they screamed and they groaned, but they did not sigh. This is implied by what is written, "וַיֵּאָנְחוּ - and they were sighed", and the sigh was on their behalf on High.
תפילה
התפילות אינן משות מפיהם של עם ישראל בכל ימי המלחמה. רבים נאחזים במילים העתיקות כדי להיאחז ברוח ובתקווה, וכדי לעורר רחמי שמיים.
(א) תְּ֭פִלָּה לְעָנִ֣י כִֽי־יַעֲטֹ֑ף וְלִפְנֵ֥י יְ֝הֹוָ֗ה יִשְׁפֹּ֥ךְ שִׂיחֽוֹ׃ (ב) יְ֭הֹוָה שִׁמְעָ֣ה תְפִלָּתִ֑י וְ֝שַׁוְעָתִ֗י אֵלֶ֥יךָ תָבֽוֹא׃ (ג) ...
A prayer of the lowly man when he is faint and pours forth his plea before the LORD. O LORD, hear my prayer;let my cry come before You. Do not hide Your face from mein my time of trouble;turn Your ear to me;when I cry, answer me speedily.
גבורת הרוח
גיבורות וגיבורים רבים התגלו וממשיכים להתגלות בינינו. הגבורה שלנו באה לידי ביטוי בגבורת העוז, הכוח והלחימה, אך כוחה בא לה מגבורת הרוח. מאז השביעי באוקטובר כמעט נסגר מעגל שנה שלם שכל אחד ממועדיו נחווה בשנה החולפת בעין שונה ממה שהכרנו. רבים בחרו להעמיק במקורות בכל מועד כדי להגביר את הרוח והתקווה. ביטוי לגבורת העוז והרוח נמצא בדף מקורות ייחודי שעלה לספריא בשנה החולפת, לקראת חג הפסח.
קובץ מאמרי חיילים ומפקדים לאור "מלחמת חרבות ברזל" לליווי קריאת ההגדה בליל הסדר בימי מלחמה. הדף כולל דברי תורה והגות להגדה של פסח, שנכתבו על ידי חיילים בתוך קרבות המלחמה.
אחדות ישראל
על אף הקושי הגדול והפערים בינינו, עלינו לזכור שאנחנו עַם אחד עם לב אחד שפועם בכולנו. זהו לקח שנשמע מכל עבר ובמיוחד בפיהם של מי שהקריבו למעננו - פצועי מלחמה ומשפחות שכולות.
החיבור בינינו יביא את האור שוב לזרוח עלינו.
ד"א אתם נצבים היום. מה היום פעמים מאפיל, פעמים מאיר, אף אתם אע"פ שאפילה לכם הקב"ה עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר והיה לך ה' לאור עולם (ישעיה ס יט), אימתי כשתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר [ואתם הדבקים בה' אלהיכם] חיים כולכם היום (דברים ד ד), בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת, ואילו נוטל אחת אחת אפי' תינוק יכול ומשברם, וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו אגודה אחת, שנאמר בימים (ההם) [ההמה] ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל [המה] ובני יהודה יחדו (ירמיה נ ד), ואומר [בימים (האלה)] [החמה] ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו יחדיו מארץ צפון (שם ג יח), כשהן אגודים מקבלים פני שכינה.
Another interpretation (of Deut. 29:9 [10]): YOU ARE STANDING TODAY . Just as TODAY (literally: THE DAY) sometimes darkens and sometimes lightens, so it is with you. Although you have darkness, the Holy One is going to shine on you with light eternal, as stated (in Is. 60:19): FOR THE LORD SHALL BE YOUR EVERLASTING LIGHT. When? When you all become one group, as stated (in Deut. 4:4): [BUT YOU WHO CLUNG TO THE LORD YOUR GOD] ARE ALL ALIVE TODAY. According to universal custom, if one takes a group of reeds, will he be able to break them at one stroke! But if he takes them one by one, even an infant can break them. So also you find that Israel was not redeemed until they became one group, as stated (in Jer. 50:4): IN THOSE DAYS AND AT THAT TIME, SAYS THE LORD, THE CHILDREN OF ISRAEL, THEY AND THE CHILDREN OF JUDAH, SHALL COME TOGETHER. It also says (In Jer. 3:18): [IN THOSE DAYS] THE HOUSE OF JUDAH SHALL GO WITH THE HOUSE OF ISRAEL, AND THEY SHALL COME TOGETHER FROM THE LAND OF THE NORTH. When they are united, they shall welcome the face of the Divine Presence.
גם כשנראה שאין - בסוף יש נחמה
אולי עדיין לחלקנו קשה לראות אבל יש מי שמצליחים להחזיק את הנחמה והתקווה.
רבי לוי במדרש איכה רבה מראה כיצד שרה, חנה וגם ציון החרבה לא הצליחו לראות אופק של נחמה, אך לבסוף - היא באה.
אֵין לָהּ מְנַחֵם, אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֵין הֲוָה לָהּ. (בראשית יא, ל): וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד, וַהֲוָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא, א): וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה. וְדִכְוָתֵיהּ (שמואל א א, ב): וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים, וַהֲוָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב, כא): כִּי פָקַד ה' אֶת חַנָּה. וְדִכְוָתֵיהּ (ירמיה ל, יז): צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ, וַהֲוָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נט, כ): וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל, אַף כֵּן אַתְּ אוֹמֵר: אֵין לָהּ מְנַחֵם, וַהֲוָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נא, יב): אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם.
“She has no comforter.” Rabbi Levi said: Any place that it is stated: “Has no [ein],” [ultimately] she will have. “Sarai was barren, she had no [ein] child” (Genesis 11:30), but [ultimately] she had, as it is stated: “The Lord remembered Sarah” (Genesis 21:1). Similarly, “Hannah had no [ein] children” (I Samuel 1:2), and [ultimately] she had, as it is stated: “For the Lord remembered Hannah” (I Samuel 2:21). Similarly, “She is Zion, she has no one [ein] seeking her” (Jeremiah 30:17), and [ultimately] she will have, as it is stated: “A redeemer will come to Zion” (Isaiah 59:20). So, too, it says: “She has no [ein] comforter,” and [ultimately] she will have, as it is stated: “I, it is I, who am your Comforter” (Isaiah 51:12).