(א) כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד (יבמות מז:), וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלקים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם יט ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל:
והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו (להלן לה יא), וכן עשה בצלאל (להלן לו ח), לפי שהוא הראוי לקדם במעשה: וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד יקוק על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו יקוק אלקינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה, מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד יקוק מלא את המשכן, כנגד ''את כבודו ואת גדלו,; והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה (להלן לד לד) היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו:
(א) ביא שצונו לבנות בית (הבחירה) לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה. והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש. ולשון ספרי שלש מצות נצטוו ישראל בעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק. הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה. וכבר בארנו שזה הכלל כולל מינים רבים שהם המנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש, וכבר ייחד הצווי בכל חלק וחלק.
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַיקוק מוּכָן לִהְיוֹת מַקְרִיבִים בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת. וְחוֹגְגִין אֵלָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ". וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָיָה לְפִי שָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ט) "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה" וְגוֹ':
(1) It is a positive obligation to build a house for God where offerings may be brought and to make pilgrimage to it three times a year as it says "and they shall make Me a sanctuary." The tabernacle which Moses made in the desert has already been described in the Torah, but it was a temporary measure, as it says "for you have not yet reached, etc."
(א) הוא שצונו לעבדו, וכבר נכפל זה הצווי פעמים באמרו ועבדתם את יקוק אלקיכם, ואמר ואותו תעבודו. ואע"פ שזה הצווי הוא גם כן מהצוויים הכוללים כמו שביארנו בשורש ד', הנה יש בו יחוד אחר שהוא צווי לתפלה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה. ואמרו גם כן ולעבדו זו תלמוד, ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה מצוה מהכא את יקוק אלקיך תירא ואותו תעבוד, ואמרו עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע"ה. (בפרשת ואלה המשפטים, אהבה הלכות תפלה וברכת כהנים פ"א):
(ג) אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו יש מתפלל פעם אחת ביום ויש מתפללין פעמים הרבה והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכ"מ שיהיה וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.
(3) If one is accustomed/fluent, he increases in supplications and petitions, and if one has uncircumcised lips, he speaks according to his ability and anytime he likes. And so, the number of prayers is as each to their own abilities. There are some who pray once a day, and there are those who pray many times. And everyone would pray facing the Temple. And this was the way of things from the time of Moses to Ezra.
(כח) וּפָנִ֜יתָ אֶל־תְּפִלַּ֧ת עַבְדְּךָ֛ וְאֶל־תְּחִנָּת֖וֹ יקוק אֱלֹקָ֑י לִשְׁמֹ֤עַ אֶל־הָֽרִנָּה֙ וְאֶל־הַתְּפִלָּ֔ה אֲשֶׁ֧ר עַבְדְּךָ֛ מִתְפַּלֵּ֥ל לְפָנֶ֖יךָ הַיּֽוֹם׃ (כט) לִהְיוֹת֩ עֵינֶ֨ךָ פְתֻח֜וֹת אֶל־הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתָּ יִהְיֶ֥ה שְׁמִ֖י שָׁ֑ם לִשְׁמֹ֙עַ֙ אֶל־הַתְּפִלָּ֔ה אֲשֶׁ֣ר יִתְפַּלֵּ֣ל עַבְדְּךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃ (ל) וְשָׁ֨מַעְתָּ֜ אֶל־תְּחִנַּ֤ת עַבְדְּךָ֙ וְעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יִֽתְפַּֽלְל֖וּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וְ֠אַתָּה תִּשְׁמַ֞ע אֶל־מְק֤וֹם שִׁבְתְּךָ֙ אֶל־הַשָּׁמַ֔יִם וְשָׁמַעְתָּ֖ וְסָלָֽחְתָּ׃ (לא) אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יֶחֱטָ֥א אִישׁ֙ לְרֵעֵ֔הוּ וְנָֽשָׁא־ב֥וֹ אָלָ֖ה לְהַֽאֲלֹת֑וֹ וּבָ֗א אָלָ֛ה לִפְנֵ֥י מִֽזְבַּחֲךָ֖ בַּבַּ֥יִת הַזֶּֽה׃ (לב) וְאַתָּ֣ה ׀ תִּשְׁמַ֣ע הַשָּׁמַ֗יִם וְעָשִׂ֙יתָ֙ וְשָׁפַטְתָּ֣ אֶת־עֲבָדֶ֔יךָ לְהַרְשִׁ֣יעַ רָשָׁ֔ע לָתֵ֥ת דַּרְכּ֖וֹ בְּרֹאשׁ֑וֹ וּלְהַצְדִּ֣יק צַדִּ֔יק לָ֥תֶת ל֖וֹ כְּצִדְקָתֽוֹ׃ (ס) (לג) בְּֽהִנָּגֵ֞ף עַמְּךָ֧ יִשְׂרָאֵ֛ל לִפְנֵ֥י אוֹיֵ֖ב אֲשֶׁ֣ר יֶחֶטְאוּ־לָ֑ךְ וְשָׁ֤בוּ אֵלֶ֙יךָ֙ וְהוֹד֣וּ אֶת־שְׁמֶ֔ךָ וְהִֽתְפַּֽלְל֧וּ וְהִֽתְחַנְּנ֛וּ אֵלֶ֖יךָ בַּבַּ֥יִת הַזֶּֽה׃
(א) שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ. לְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז טו) "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ". וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". וְלִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ה) "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה":
(1) Three mitzvot were commanded to Israel at the hour of their entry into the land: to appoint for themselves a king, as it is said, "You shall surely appoint a king over you (Deuteronomy 17:15);" to wipe out the descendants of Amalek, as it is said, "Erase the memory of Amalek (Deuteronomy 25:19):" and to build the chosen house [Temple], as it is said, "Seek His Presence and go there (Deuteronomy 12:5)."
(א) בפרק (א) כהן גדול [דף כ׳] תניא ג׳ מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק אחר שיניח להם המקום מכל אויביהם מסביב לבנות בית הבחירה שנ׳ ועברתם את הירדן וישבתם בארץ ואח״כ והי׳ המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אני מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם וגו׳ וכבר מנינו למעלה העמדת המלך והכרתת עמלק, [בסימן קי״ד וקט״ו] זמן מצוה זו של בניין בית הבחירה לא הגיעה עד ימי דוד וכן הוא אומר בדוד ויהי כי ישב המלך בביתו וה׳ הניח לו מכל אויביו מסביב ויאמר המלך אל נתן הנביא הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון ברית ה׳ עומד בתוך היריעה. והמקום הנבחר הוא ירושלם בהר המוריה שנאמר ויאמר דוד זהו בית אלקים וזהו מזבח לעולה בישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד
(ב) כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ הֶעֱמִידוּ הַמִּשְׁכָּן בַּגִּלְגָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁכָּבְשׁוּ וְשֶׁחִלְּקוּ. וּמִשָּׁם בָּאוּ לְשִׁילֹה וּבָנוּ שָׁם בַּיִת שֶׁל אֲבָנִים וּפָרְשׂוּ יְרִיעוֹת הַמִּשְׁכָּן עָלָיו וְלֹא הָיְתָה שָׁם תִּקְרָה. וְשס''ט שָׁנָה עָמַד מִשְׁכַּן שִׁילֹה וּכְשֶׁמֵּת עֵלִי חָרַב וּבָאוּ לְנֹב וּבָנוּ שָׁם מִקְדָּשׁ. וּכְשֶׁמֵּת שְׁמוּאֵל חָרַב וּבָאוּ לְגִבְעוֹן וּבָנוּ שָׁם מִקְדָּשׁ. וּמִגִּבְעוֹן בָּאוּ לְבֵית הָעוֹלָמִים. וִימֵי נֹב וְגִבְעוֹן שֶׁבַע וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה:
(2) Once [the Israelites] entered the Land, they set up the tabernacle at Gilgal [where it remained fourteen years while] they conquered and divided the land. From there it went to Shiloh, where they built a stone building without a ceiling and spread the sheets from the [original] tabernacle over it. It stayed in Shiloh for 369 years until Eli [the High Priest] died and it was destroyed and moved to Nob. When Samuel died, it moved to Gibeon, and from there it came to the Eternal House. The period of Nob and Gibeon [together] was 57 years.
(ג) וְעָלָה֩ הָאִ֨ישׁ הַה֤וּא מֵֽעִירוֹ֙ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֔ימָה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֧ת וְלִזְבֹּ֛חַ לַיקוק צְבָא֖וֹת בְּשִׁלֹ֑ה וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י חָפְנִי֙ וּפִ֣נְחָ֔ס כֹּהֲנִ֖ים לַיהוָֽה׃
(ג) ועלה האיש . לשון הוה הוא , היה עולה מזמן מועד למועד לשילה ומדרש אגדה ( ילקוט שמעוני שם ) : בדרך שהיה עולה בשנה זו , לא היה עולה בשנה אחרת , כדי להשמיע ישראל ויעשו כמותו :
רד"ק שמואל א פרק א פסוק ג מימים ימימה - משנה לשנה כמו ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה
עברית
(ט) כי לא באתם. כל אותן ארבע עשרה שנה: (י) אל המנוחה. זו שילה: (יא) הנחלה. זו ירושלים: (יב) עד עתה. כמו עדין:
(ד) עד שלא הוקם המשכן. היו הבמות מותרות. ועבודה בבכורות. משהוקם המשכן. נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים בכל מחנה ישראל:
(ה) באו לגלגל והותרו הבמות. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים בכל מקום:
(ו) באו לשילה נאסרו הבמות. לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן. ויריעות מלמעלן. והיא היתה מנוחה. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה:
(ז) באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים בכל ערי ישראל:
(ח) באו לירושלים. נאסרו הבמות. ולא היה להם עוד היתר. והיא היתה נחלה. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה:
(4) Before the Tabernacle was constructed, the Bamot [personal altars, permitted only during certain periods of Jewish history, and then, only for certain types of offerings] were permitted, and the services were performed by the first-borns. Once the Tabernacle was constructed, the Bamot were forbidden, and the services were performed by the Kohanim [the priestly caste, a subgroup of the tribe of Levi, uniquely responsible for maintaining and carrying out the sacrificial services in the Temple]. Kodshai Kodashim were eaten within the [Tabernacle] curtains, and Kodashim Kalim [were eaten] anywhere in the camp of Israel.
(5) Once they [the nation] came to Gilgal, the Bamot were permitted. Kodshai Kodashim were eaten within the curtains, [and] Kodashim Kalim [were eaten] anywhere.
(6) When they came to Shiloh, Bamot were forbidden. [The Tabernacle there] had no [fixed] roof, but was a structure of stone [walls] beneath, and curtains above them. It was [considered] "the Resting Place" (of Devarim 12:9). Kodshai Kodashim were eaten within the curtains, [and] Kodashim Kalim and Ma'aser Sheni [the second tithe of produce which must be taken to Jerusalem and consumed there, were eaten] anywhere within sight [of Shiloh].
(7) When they came to Nov and to Giv'on, the Bamot were permitted. Kodshai Kodashim were eaten within the curtains, [and] Kodashim Kalim were eaten in any Israelite city.
(8) When they came to Jerusalem, the Bamot were forbidden, and they were never permitted again. It was [considered] "the Inheritance" (of Devarim 12:9). Kodshai Kodashim were eaten within the curtains [which were walls in the Temple], [and] Kodashim Kalim and Ma'aser Sheni [were eaten] within the walls [of Jerusalem].
(ב) ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך שתקח מראשית כל הפרי אשר תביא אל הבית מארצך אשר יקוק אלקיך נותן לך יצוה שיפריש הפרי בשדה ויקרא עליו שם ויביאנו לביתו וישים אותו בכלי ראוי להוליכו לבית הבחירה ולא נתן הכתוב שיעור בהם אלא אפילו גרגיר אחד מכל המין ההוא פוטר כל השדה כדין תרומה שחטה אחת פוטרת את הכרי "והלכת אל המקום אשר יבחר יקוק אלקיך" - כפי פשוטו יזהיר שלא תקריב בכורים באחד משעריך משנבחר הבית כי כמו שהזהיר בשחוטי חוץ בקרבנות כן יזהיר בבכורים אבל חובת הבכורים לאחר שכבשו וחלקו מיד כדברי רש"י (בפסוק א) ובספרי (תבוא ב) והלכת אל המקום אשר יבחר יקוק אלקיך לשכן שמו שם זה שילה ובית עולמים ושמא יאמרו כי הבמות אסורות בשני הזמנים האלו אבל גם בנוב וגבעון יקריבו הבכורים אבל בבמת יחיד אינן קריבין דמזבח כתיב ואולי ממה שכתוב (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית יקוק אלקיך לא קרבו באהל ובמשכן אלא בשילה שהיה שם בית אבנים ובבית העולמים
(יד) כָּל מָקוֹם שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בְּכָל אֵלּוּ וְכַסֵּדֶר הַזֶּה אֵין קָדוֹשׁ גָּמוּר. וְזֶה שֶׁעָשָׂה עֶזְרָא שְׁתֵּי תּוֹדוֹת זִכָּרוֹן הוּא שֶׁעָשָׂה לֹא בְּמַעֲשָׂיו נִתְקַדֵּשׁ הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם לֹא מֶלֶךְ וְלֹא אוּרִים וְתֻמִּים. וּבְמַה נִּתְקַדְּשָׁה בִּקְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ שְׁלֹמֹה שֶׁהוּא קִדֵּשׁ הָעֲזָרָה וִירוּשָׁלַיִם לִשְׁעָתָן וְקִדְּשָׁן לֶעָתִיד לָבוֹא:
(14) Any place that is not done as above and according to this order is not completely holy. This is what Ezra did - he offered two todot offerings, but they were a rememberance. The place was not made holy because there was no king and no urim v'tumim. And how is it holy? With the initial holiness. For when Shlomo made the courtyard and Jerusalem holy, he made them holy for ever and ever.
(ג) כַּמָּה בָּתֵּי דִּינִין קְבוּעִין יִהְיוּ בְּיִשְׂרָאֵל וְכַמָּה יִהְיֶה מִנְיָנָן. קוֹבְעִין בַּתְּחִלָּה בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בַּמִּקְדָּשׁ. וְהוּא הַנִּקְרָא סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה. וּמִנְיָנָם שִׁבְעִים וְאֶחָד. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא טז) "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" וּמשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא טז) "וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ" הֲרֵי שִׁבְעִים וְאֶחָד. הַגָּדוֹל בְּחָכְמָה שֶׁבְּכֻלָּן מוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ רֹאשׁ עֲלֵיהֶן וְהוּא רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה וְהוּא שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ הַחֲכָמִים נָשִׂיא בְּכָל מָקוֹם וְהוּא הָעוֹמֵד תַּחַת משֶׁה רַבֵּנוּ. וּמוֹשִׁיבִין הַגָּדוֹל שֶׁבַּשִּׁבְעִים מִשְׁנֶה לָרֹאשׁ וְיוֹשֵׁב מִימִינוֹ וְהוּא הַנִּקְרָא אַב בֵּית דִּין וּשְׁאָר הַשִּׁבְעִים יוֹשְׁבִין לְפָנָיו כְּפִי שְׁנֵיהֶם וּכְפִי מַעֲלָתָם. כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּחָכְמָה יִהְיֶה קָרוֹב לַנָּשִׂיא מִשְּׂמֹאלוֹ יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ. וְהֵם יוֹשְׁבִין בִּכְמוֹ חֲצִי גֹּרֶן בְּעִגּוּל כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַנָּשִׂיא עִם אַב בֵּית דִּין רוֹאִין כֻּלָּן. וְעוֹד מַעֲמִידִין שְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה אֶחָד עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה וְאֶחָד עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת. וּמַעֲמִידִין בְּכָל עִיר וָעִיר מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים אוֹ יוֹתֵר סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה וְיוֹשֶׁבֶת בְּשַׁעַר הָעִיר שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה טו) "וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט". וְכַמָּה יִהְיֶה מִנְיָנָם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה דַּיָּנִים וְהַגָּדוֹל בְּחָכְמָה שֶׁבְּכֻלָּן רֹאשׁ עֲלֵיהֶן וְהַשְּׁאָר יוֹשְׁבִין בְּעִגּוּל כְּמוֹ חֲצִי גֹּרֶן כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָרֹאשׁ רוֹאֶה אֶת כֻּלָּן:
מלמד שהמקום גורם - וא"ת והא ירושלים נמי איקרי מקום לגבי אכילת קדשים ומעשר שני וכתיב במקום אשר יבחר יקוק וי"ל דלגבי דיני נפשות לא איקרי מקום אלא לשכת הגזית שהיתה חציה בקדש וחציה בחול והיינו טעמא משום דבעי' סנהדרין סמוך לשכינה והכי נמי אמרינן (לקמן דף נב.) כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נטע אשרה אצל מזבח דכתיב שופטים ושוטרים וסמיך ליה לא תטע לך אשרה אצל מזבח יקוק ולפיכך גלו וישבו בחנות אע"פ שחנות עצמו היה בהר הבית מ"מ לא היה סמוך לשכינה כלשכת הגזית וא"ת מנלן קפידא במקום שאר חייבי מיתות שלא בזקן ממרא דקרא לא כתיב אלא בזקן ממרא ויש לומר דדרשינן כל זמן שסנהדרין גדולה במקומה כדין אצל מזבח אז שופטים תתן לך בכל שעריך לשפוט דיני נפשות נסתלקו הם בטלו כל דיני נפשות [וע"ע תוס' שבת טו. ד"ה אלא ותוס' סנהדרין יד: ד"ה מלמד]:
(א) בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הֵם עִקַּר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהֵם עַמּוּדֵי הַהוֹרָאָה וּמֵהֶם חֹק וּמִשְׁפָּט יוֹצֵא לְכָל יִשְׂרָאֵל. וַעֲלֵיהֶן הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יא) "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכָל הַמַּאֲמִין בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ וּבְתוֹרָתוֹ חַיָּב לִסְמֹךְ מַעֲשֵׂה הַדָּת עֲלֵיהֶן וְלִשָּׁעֵן עֲלֵיהֶן:
(יא) ימין ושמאל אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין לשון רש"י וענינו אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצותם ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו וזה כענין רבי יהושע עם ר"ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו (ר"ה כה) והצורך במצוה הזאת גדול מאד כי התורה נתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות וחתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס"א לנו) להם התורה אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול ולשון ספרי (שופטים קנד) אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם
(ב) יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך. יוסי בן יוחנן אומר לסמוך. יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך. ניתאי הארבלי אומר לסמוך. יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך. שמעון בן שטח אומר לסמוך. שמעיה אומר לסמוך. אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו. יצא מנחם. נכנס שמאי. שמאי אומר שלא לסמוך. הלל אומר לסמוך. הראשונים היו נשיאים. ושניים להם אב בית דין:
(2) Yose ben Yoezer says not to lean hands [on the Chagigah sacrifice]; Yose ben Yohanan says to lean hands. Yehoshua ben Perahia says not to lean hands; Nitai the Arbelite says to lean hands. Yehuda ben Tavai says not to lean hands; Shimon ben Shetach says to lean hands. Shemaya says to lean hands; Avtaliyon says not to lean hands. Hillel and Menahem did not disagree. Menahem left and Shammai entered. Shammai says not to lean hands; Hillel says to lean hands. The first [of each pair] was the nasi [head of the Sanhedrin] and the second [of each pair] was the av beit din [vice-head of the Sandhedrin].
מתני' יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך - בי"ט וזו היא מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל:
(י) וַיְהִ֗י מִקְצֵה֙ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה אֲשֶׁר־בָּנָ֥ה שְׁלֹמֹ֖ה אֶת־שְׁנֵ֣י הַבָּתִּ֑ים אֶת־בֵּ֥ית יקוק וְאֶת־בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃
(ב) אַל יַעֲבֹר בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמְרִים טִפְּשֵׁי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְרֹב גָּלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע. אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם אוֹ חָכָם אוֹ סָכָל אוֹ רַחֲמָן אוֹ אַכְזָרִי אוֹ כִּילַי אוֹ שׁוּעַ וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵי זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר (איכה ג לח) "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב". כְּלוֹמַר אֵין הַבּוֹרֵא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת טוֹב וְלֹא לִהְיוֹת רַע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא נִמְצָא זֶה הַחוֹטֵא הוּא הִפְסִיד אֶת עַצְמוֹ. וּלְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לִבְכּוֹת וּלְקוֹנֵן עַל חֲטָאָיו וְעַל מַה שֶּׁעָשָׂה לְנַפְשׁוֹ וּגְמָלָהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה ג לט) "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי" וְגוֹ'. וְחָזַר וְאָמַר הוֹאִיל וּרְשׁוּתֵנוּ בְּיָדֵינוּ וּמִדַּעְתֵּנוּ עָשִׂינוּ כָּל הָרָעוֹת רָאוּי לָנוּ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלַעֲזֹב רִשְׁעֵנוּ שֶׁהָרְשׁוּת עַתָּה בְּיָדֵינוּ. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה ג מ) "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה" וְגוֹ':
(2) Do not let this thing that the simpletons of the Nations of the World and most of the fools of Israel say cross your mind, that the Holy Blessed One decrees for a person to be righteous or wicked from the beginning of his creation. The matter is not so; rather, every person is capable of being righteous like Moses our Teacher or wicked like [King] Jeroboam, wise or foolish, compassionate or cruel, stingy or wasteful, and so on for all of the attributes. And there is no one that forces him or decrees for him, nor anyone who pulls him toward one of the two paths; rather, that person, of his own will and awareness, leans toward whichever path he wants, as Jeremiah said, Does not Good and Evil come out of the mouth of the Most High? (Lamentations 3:38). And since that is how it is, it seems that this sinner injures himself. Therefore it is appropriate for him to cry and wail over his sins and over what he did to his soul and how he caused evil to it, as is written afterward, How can a living man complain etc. (Lamentations 3:39). And he returns to say, since we have free will, and by our own awareness we did all of the evil, it is appropriate for us to return in teshuvah and abandon our wickedness, since we now have free will, as is written afterward, Let us search and try our ways, and return [to the Lord] (Lamentations 3:40).
(כו) וַיֹּ֥אמֶר יָרָבְעָ֖ם בְּלִבּ֑וֹ עַתָּ֛ה תָּשׁ֥וּב הַמַּמְלָכָ֖ה לְבֵ֥ית דָּוִֽד׃ (כז) אִֽם־יַעֲלֶ֣ה ׀ הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה לַעֲשׂ֨וֹת זְבָחִ֤ים בְּבֵית־יקוק בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם וְ֠שָׁב לֵ֣ב הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶל־אֲדֹ֣נֵיהֶ֔ם אֶל־רְחַבְעָ֖ם מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַהֲרָגֻ֕נִי וְשָׁ֖בוּ אֶל־רְחַבְעָ֥ם מֶֽלֶךְ־יְהוּדָֽה׃ (כח) וַיִּוָּעַ֣ץ הַמֶּ֔לֶךְ וַיַּ֕עַשׂ שְׁנֵ֖י עֶגְלֵ֣י זָהָ֑ב וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵקֶ֗ם רַב־לָכֶם֙ מֵעֲל֣וֹת יְרוּשָׁלִַ֔ם הִנֵּ֤ה אֱלֹקֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
(א) וּמַֽלְכַּת־שְׁבָ֗א שֹׁמַ֛עַת אֶת־שֵׁ֥מַע שְׁלֹמֹ֖ה לְשֵׁ֣ם יקוק וַתָּבֹ֥א לְנַסֹּת֖וֹ בְּחִידֽוֹת׃ (ב) וַתָּבֹ֣א יְרוּשָׁלְַ֗מָה בְּחַיִל֮ כָּבֵ֣ד מְאֹד֒ גְּ֠מַלִּים נֹשְׂאִ֨ים בְּשָׂמִ֧ים וְזָהָ֛ב רַב־מְאֹ֖ד וְאֶ֣בֶן יְקָרָ֑ה וַתָּבֹא֙ אֶל־שְׁלֹמֹ֔ה וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה עִם־לְבָבָֽהּ׃ (ג) וַיַּגֶּד־לָ֥הּ שְׁלֹמֹ֖ה אֶת־כָּל־דְּבָרֶ֑יהָ לֹֽא־הָיָ֤ה דָּבָר֙ נֶעְלָ֣ם מִן־הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א הִגִּ֖יד לָֽהּ׃ (ד) וַתֵּ֙רֶא֙ מַֽלְכַּת־שְׁבָ֔א אֵ֖ת כָּל־חָכְמַ֣ת שְׁלֹמֹ֑ה וְהַבַּ֖יִת אֲשֶׁ֥ר בָּנָֽה׃
(א) הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה יְשַֽׁעְיָ֖הוּ בֶּן־אָמ֑וֹץ עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם׃ (ב) וְהָיָ֣ה ׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־יקוק בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־הַגּוֹיִֽם׃ (ג) וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יקוק אֶל־בֵּית֙ אֱלֹקֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יקוק מִירוּשָׁלִָֽם׃ (ד) וְשָׁפַט֙ בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה׃ (פ)