Shmitta Presentation 5775

שמות כ"ג:י

(י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ

Exodus 23:10-11

(10) And six years thou shalt sow thy land, and gather in the increase thereof;

Source #1

ויקרא כ"ה:א

ויקרא כ״ה:א׳-ז׳

(א) וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיי. (ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. (ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיי שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. (ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. (ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. (ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

Leviticus 25:1-7

(1) And the LORD spoke unto Moses in mount Sinai, saying: (2) Speak unto the children of Israel, and say unto them: When ye come into the land which I give you, then shall the land keep a sabbath unto the LORD. (3) Six years thou shalt sow thy field, and six years thou shalt prune thy vineyard, and gather in the produce thereof. (4) But in the seventh year shall be a sabbath of solemn rest for the land, a sabbath unto the LORD; thou shalt neither sow thy field, nor prune thy vineyard. (5) That which groweth of itself of thy harvest thou shalt not reap, and the grapes of thy undressed vine thou shalt not gather; it shall be a year of solemn rest for the land. (6) And the sabbath-produce of the land shall be for food for you: for thee, and for thy servant and for thy maid, and for thy hired servant and for the settler by thy side that sojourn with thee; (7) and for thy cattle, and for the beasts that are in thy land, shall all the increase thereof be for food. (8) And thou shalt number seven sabbaths of years unto thee, seven times seven years; and there shall be unto thee the days of seven sabbaths of years, even forty and nine years. (9) Then shalt thou make proclamation with the blast of the horn on the tenth day of the seventh month; in the day of atonement shall ye make proclamation with the horn throughout all your land. (10) And ye shall hallow the fiftieth year, and proclaim liberty throughout the land unto all the inhabitants thereof; it shall be a jubilee unto you; and ye shall return every man unto his possession, and ye shall return every man unto his family. (11) A jubilee shall that fiftieth year be unto you; ye shall not sow, neither reap that which groweth of itself in it, nor gather the grapes in it of the undressed vines. (12) For it is a jubilee; it shall be holy unto you; ye shall eat the increase thereof out of the field. (13) In this year of jubilee ye shall return every man unto his possession. (14) And if thou sell aught unto thy neighbour, or buy of thy neighbour’s hand, ye shall not wrong one another. (15) According to the number of years after the jubilee thou shalt buy of thy neighbour, and according unto the number of years of the crops he shall sell unto thee. (16) According to the multitude of the years thou shalt increase the price thereof, and according to the fewness of the years thou shalt diminish the price of it; for the number of crops doth he sell unto thee. (17) And ye shall not wrong one another; but thou shalt fear thy God; for I am the LORD your God. (18) Wherefore ye shall do My statutes, and keep Mine ordinances and do them; and ye shall dwell in the land in safety. (19) And the land shall yield her fruit, and ye shall eat until ye have enough, and dwell therein in safety. (20) And if ye shall say: ‘What shall we eat the seventh year? behold, we may not sow, nor gather in our increase’; (21) then I will command My blessing upon you in the sixth year, and it shall bring forth produce for the three years. (22) And ye shall sow the eighth year, and eat of the produce, the old store; until the ninth year, until her produce come in, ye shall eat the old store. (23) And the land shall not be sold in perpetuity; for the land is Mine; for ye are strangers and settlers with Me. (24) And in all the land of your possession ye shall grant a redemption for the land. (25) If thy brother be waxen poor, and sell some of his possession, then shall his kinsman that is next unto him come, and shall redeem that which his brother hath sold. (26) And if a man have no one to redeem it, and he be waxen rich and find sufficient means to redeem it; (27) then let him count the years of the sale thereof, and restore the overplus unto the man to whom he sold it; and he shall return unto his possession. (28) But if he have not sufficient means to get it back for himself, then that which he hath sold shall remain in the hand of him that hath bought it until the year of jubilee; and in the jubilee it shall go out, and he shall return unto his possession. (29) And if a man sell a dwelling-house in a walled city, then he may redeem it within a whole year after it is sold; for a full year shall he have the right of redemption. (30) And if it be not redeemed within the space of a full year, then the house that is in the walled city shall be made sure in perpetuity to him that bought it, throughout his generations; it shall not go out in the jubilee. (31) But the houses of the villages which have no wall round about them shall be reckoned with the fields of the country; they may be redeemed, and they shall go out in the jubilee. (32) But as for the cities of the Levites, the houses of the cities of their possession, the Levites shall have a perpetual right of redemption. (33) And if a man purchase of the Levites, then the house that was sold in the city of his possession, shall go out in the jubilee; for the houses of the cities of the Levites are their possession among the children of Israel. (34) But the fields of the open land about their cities may not be sold; for that is their perpetual possession. (35) And if thy brother be waxen poor, and his means fail with thee; then thou shalt uphold him: as a stranger and a settler shall he live with thee. (36) Take thou no interest of him or increase; but fear thy God; that thy brother may live with thee. (37) Thou shalt not give him thy money upon interest, nor give him thy victuals for increase. (38) I am the LORD your God, who brought you forth out of the land of Egypt, to give you the land of Canaan, to be your God. (39) And if thy brother be waxen poor with thee, and sell himself unto thee, thou shalt not make him to serve as a bondservant. (40) As a hired servant, and as a settler, he shall be with thee; he shall serve with thee unto the year of jubilee. (41) Then shall he go out from thee, he and his children with him, and shall return unto his own family, and unto the possession of his fathers shall he return. (42) For they are My servants, whom I brought forth out of the land of Egypt; they shall not be sold as bondmen. (43) Thou shalt not rule over him with rigour; but shalt fear thy God. (44) And as for thy bondmen, and thy bondmaids, whom thou mayest have: of the nations that are round about you, of them shall ye buy bondmen and bondmaids. (45) Moreover of the children of the strangers that do sojourn among you, of them may ye buy, and of their families that are with you, which they have begotten in your land; and they may be your possession. (46) And ye may make them an inheritance for your children after you, to hold for a possession: of them may ye take your bondmen for ever; but over your brethren the children of Israel ye shall not rule, one over another, with rigour. (47) And if a stranger who is a settler with thee be waxen rich, and thy brother be waxen poor beside him, and sell himself unto the stranger who is a settler with thee, or to the offshoot of a stranger’s family, (48) after that he is sold he may be redeemed; one of his brethren may redeem him; (49) or his uncle, or his uncle’s son, may redeem him, or any that is nigh of kin unto him of his family may redeem him; or if he be waxen rich, he may redeem himself. (50) And he shall reckon with him that bought him from the year that he sold himself to him unto the year of jubilee; and the price of his sale shall be according unto the number of years; according to the time of a hired servant shall he be with him. (51) If there be yet many years, according unto them he shall give back the price of his redemption out of the money that he was bought for. (52) And if there remain but few years unto the year of jubilee, then he shall reckon with him; according unto his years shall he give back the price of his redemption. (53) As a servant hired year by year shall he be with him; he shall not rule with rigour over him in thy sight. (54) And if he be not redeemed by any of these means, then he shall go out in the year of jubilee, he, and his children with him. (55) For unto Me the children of Israel are servants; they are My servants whom I brought forth out of the land of Egypt: I am the LORD your God.

Source #2

ויקרא כ"ו:לד

ויקרא כ״ו:ל״ד

(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ.

Leviticus 26:34

(34) Then shall the land be paid her sabbaths, as long as it lieth desolate, and ye are in your enemies’land; even then shall the land rest, and repay her sabbaths.

Source #3

דברים ט"ו:א

דברים ט״ו:א׳-י׳

(א) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. (ב) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיי. (ג) אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יי וְהָיָה בְךָ חֵטְא. (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יי אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

Deuteronomy 15:1-10

(1) At the end of every seven years thou shalt make a release. (2) And this is the manner of the release: every creditor shall release that which he hath lent unto his neighbour; he shall not exact it of his neighbour and his brother; because the LORD’S release hath been proclaimed. (3) Of a foreigner thou mayest exact it; but whatsoever of thine is with thy brother thy hand shall release. (4) Howbeit there shall be no needy among you—for the LORD will surely bless thee in the land which the LORD thy God giveth thee for an inheritance to possess it— (5) if only thou diligently hearken unto the voice of the LORD thy God, to observe to do all this commandment which I command thee this day. (6) For the LORD thy God will bless thee, as He promised thee; and thou shalt lend unto many nations, but thou shalt not borrow; and thou shalt rule over many nations, but they shall not rule over thee. (7) If there be among you a needy man, one of thy brethren, within any of thy gates, in thy land which the LORD thy God giveth thee, thou shalt not harden thy heart, nor shut thy hand from thy needy brother; (8) but thou shalt surely open thy hand unto him, and shalt surely lend him sufficient for his need in that which he wanteth. (9) Beware that there be not a base thought in thy heart, saying: ‘The seventh year, the year of release, is at hand’; and thine eye be evil against thy needy brother, and thou give him nought; and he cry unto the LORD against thee, and it be sin in thee. (10) Thou shalt surely give him, and thy heart shall not be grieved when thou givest unto him; because that for this thing the LORD thy God will bless thee in all thy work, and in all that thou puttest thy hand unto. (11) For the poor shall never cease out of the land; therefore I command thee, saying: ‘Thou shalt surely open thy hand unto thy poor and needy brother, in thy land.’ (12) If thy brother, a Hebrew man, or a Hebrew woman, be sold unto thee, he shall serve thee six years; and in the seventh year thou shalt let him go free from thee. (13) And when thou lettest him go free from thee, thou shalt not let him go empty; (14) thou shalt furnish him liberally out of thy flock, and out of thy threshing-floor, and out of thy winepress; of that wherewith the LORD thy God hath blessed thee thou shalt give unto him. (15) And thou shalt remember that thou wast a bondman in the land of Egypt, and the LORD thy God redeemed thee; therefore I command thee this thing to-day. (16) And it shall be, if he say unto thee: ‘I will not go out from thee’; because he loveth thee and thy house, because he fareth well with thee; (17) then thou shalt take an awl, and thrust it through his ear and into the door, and he shall be thy bondman for ever. And also unto thy bondwoman thou shalt do likewise. (18) It shall not seem hard unto thee, when thou lettest him go free from thee; for to the double of the hire of a hireling hath he served thee six years; and the LORD thy God will bless thee in all that thou doest. (19) All the firstling males that are born of thy herd and of thy flock thou shalt sanctify unto the LORD thy God; thou shalt do no work with the firstling of thine ox, nor shear the firstling of thy flock. (20) Thou shalt eat it before the LORD thy God year by year in the place which the LORD shall choose, thou and thy household. (21) And if there be any blemish therein, lameness, or blindness, any ill blemish whatsoever, thou shalt not sacrifice it unto the LORD thy God. (22) Thou shalt eat it within thy gates; the unclean and the clean may eat it alike, as the gazelle, and as the hart. (23) Only thou shalt not eat the blood thereof; thou shalt pour it out upon the ground as water.

Source #4

רמב"ן פרשת בהר

רמב"ן על ויקרא כ״ה:ז׳:א׳

(א) ולבהמתך ולחיה אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן שמזונותיה עליך ומה תלמוד לומר ולבהמתך הקיש בהמה לחיה כל זמן שחיה אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית לשון רש"י מתורת כהנים (פרק א ח)

וענינו שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן והוא ביעור שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחויב לאבדם ואינו אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם

וכן שנינו (שביעית פ"ט מ"ח) רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור והלכה כדבריו

ועשו להם תקנות מדבריהם בראשונה היו בית דין עושין אוצר בכל עיר ועיר מתחילת יציאת הפירות היו נוטלין אותם מיד מביאיהן ומכניסין אותן לאוצר וכשיבא זמן לקיטת כל אותו המין כגון שבא זמן של (קציר) ועת הבציר הגיע ב"ד שוכרים פועלים ובוצרין ומוסקין ולוקטים כל אותו המין ודורכים ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים ונותנים לאוצר שלהן ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור אחר שכבר מבוערין הם מן הבית ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהם מיד ב"ד ולאכלן וכל זו התקנה והטורח של ב"ד מפני חשד שלא יבאו לעכבם או לעשות מהם סחורה וכשאין אוצר בעיר ולא בית דין והפירות ביד המלקט אותם מן ההפקר הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירם על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם

Ramban on Leviticus 25:7:1

...

Source #5

שביעית ח:א

משנה שביעית ח׳:א׳

(א) כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית. כָּל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלֻגְמָא לָאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלֻגְמָא לָאָדָם, אֲבָל לֹא לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, חִשַּׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה. חִשַּׁב עָלָיו לָעֵצִים, הֲרֵי הוּא כָעֵצִים, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקֻּרְנִית:

Mishnah Sheviit 8:1

(1) An important rule that they [the Sages] said regarding the Sabbatical year: anything that is specifically [considered] human food cannot be made into a plaster for humans, and it need not be said [that it cannot be made into a plaster] for animals. And anything that is not specifically [considered] human food can be made into a plaster for people but not for animals. And anything that is neither specifically [considered] human food nor animal food: [if] he intended it [at the time of picking] to be both human food and animal food, it takes on the stringencies of human food and the stringencies of animal food. [If] he intended it for wood, it is considered wood [and can therefore only be used to feed fire]. For example, Satureia Thymbra, hyssop, and thyme [can all be used either as food or as wood].

Source #6

רמב"ם שמיטה ויובל פרק א'

משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל א׳:ב׳-י׳

(ב) אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה ואחד הכרם ואחד שאר האילנות.

(ג) וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכת מרדות.

י) ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו.

Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee 1:2-10

...

Source #7

רמב"ם שמיטה ויובל פרק ד'

משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל ד׳:א׳-ג׳

(א) כל שתוציא הארץ בשנה שביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו ושניהם נקראו ספיח בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה מותרין באכילה וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.

(ב) ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.

(ג) הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן אסור מדבריהם והמלקטן מכין אותו מכת מרדות.

Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee 4:1-3

...

Source #8

רמב"ם שמיטה ויובל פרק ה'

משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל ה׳:ג׳

(ג) ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומע"ש דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר.

Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee 5:3

...

Source #9

רמב"ם שמיטה ויובל פרק ו'

משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל ו׳:א׳

(א) אין עושין סחורה בפירות שביעית ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר ואותן הדמים הרי הן כפירות שביעית וילקח בהן מאכל ויאכל בקדושת שביעית ואותו הפרי הנמכר הרי הוא בקדושתו כשהיה.

Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee 6:1

...

Source #10

רמב"ם שמיטה ויובל פרק ט

משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל ט׳:א׳-י״ח

(א) מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית שנאמר שמוט כל בעל משה ידו והתובע חוב שעברה עליו שביעית עבר על לא תעשה שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו.

(ב) אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף ודבר זה קבלה הוא אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ.

(ג) ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכ"מ ואע"פ שאין היובל נוהג כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל.

(ד) אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה ושם הוא אומר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב.

(טז) כשראה הלל פרוזבול כדי שלא ישמט החוב עד שילוו זה את זה ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה..

(יח) זהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינין או העדים חותמין מלמטה.

Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee 9:1-18

...

Source #11

רמב"ם שמיטה ויובל פרק י'

משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל י׳:ה׳-ו׳

(ה) אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החרבן וכן עולה בגמרא ע"ז חשבון זה שהוא קבלה.

(ו) ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א"י וכולן לא מנו אלא לשני חורבן משליכין אותן שבע שבע ולפי חשבון זה תהי שנה זו שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן מוצאי שביעית ועל זה אנו סומכין וכפי החשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות.

Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee 10:5-6

...

Source #12