הנאה ממלאכת א"י בשבת

גדר איסור-- דאורייתא או דרבנן?

ב"י או"ח רמד

כתב סמ"ג במל"ת סימן ע"ה תניא במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה העכו"ם מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לעכו"ם לעשות מלאכתו בין בי"ט בין בשבת דאורייתא אבל אם מסר לו הישראל מע"ש מותר ובלבד שיהיה בביתו של עכו"ם כאשר ביארנו בהל' שבת אמנם י"ל שהוא אסמכתא בעלמא שאם היתה מן התורה לא היו חכמים מתירין לעשותה אף בביתו של עכו"ם ואף חסרה מעשה (חסרה מע"ש) ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה ע"כ:

הסמ"ג טען שהפסוק 'לא יעשה' הוא דין דאורייתא אך הב"י אמר שזה אסמכתא בעלמא וכך פסקו הרמב"ם, רמב"ן, ורוב הפוסקים

מתי מותר להנות ממלאכת א"י?

חילוק בין א"י שעשה מלאכה בעבורו לבין בעבור יהודי

שו"ע או"ח רעו

עַכּוּ''ם שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר לַכֹּל, אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁלֹּא הֻדְלַק בִּשְׁבִילוֹ. אֲבָל אִם הִדְלִיקוּ לְצָרְכּוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ חוֹלֶה יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סַכָּנָה. הַגָּה: אוֹ לְצֹרֶךְ קְטַנִּים דְּהוּא כְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה (מָרְדְּכַי פ''ק דְּשַׁבָּת), מֻתָּר לְכָל יִשְׂרָאֵל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ. וְהוּא הַדִּין לְעוֹשֶׂה מְדוּרָה לְצָרְכּוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ חוֹלֶה. וְיֵשׁ אוֹסְרִים בִּמְדוּרָה, מִשּׁוּם דְּגָזְרִינַן שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. הַגָּה: מִיהוּ אִם עָשָׂה עַכּוּ''ם בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, מִדַּעְתּוֹ, אֵין הַיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לָצֵאת אַף עַל פִּי שֶׁנֶּהֱנֶה מִן הַנֵּר אוֹ מִן הַמְּדוּרָה (טוּר).ב יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ''ם שֶׁהֵסֵבּוּ יַחַד וְהִדְלִיק עַכּוּ''ם נֵר אִם רֹב עַכּוּ''ם, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ. וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל, אוֹ אֲפִלּוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, אָסוּר. וְאִם יֵשׁ הוֹכָחָה שֶׁלְּצֹרֶךְ עַכּוּ''ם מַדְלִיקָהּ, כְּגוֹן שֶׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר.

הערמה ערוה"ש רעו

ונהירנא בילדותי היו נוהגין בלילי שבת בחורף, שהלילות ארוכין היו, קורין לאינו יהודי לשאל לו: רצונך בצנצנת יי"ש, והיה אומר שרוצה, והשיבו לו רצונ[י]נו ליתן לך, אבל מה נעשה שאי אפשר למצא בחשך. והיה מדליק נר ושותה היי"ש והולך לו, והשתמשו לאורו.ונראה דהיתר גמור הוא באינו יהודי שאינו רגיל בו, וליכא למיחש שמערים. ואף על גב דהישראל עושה הערמה בזה - מכל מקום מה איכפת לנו, סוף סוף ההדלקה היא בשבילו בלבד. מה שאין כן אם האינו יהודי הוא המערים - הוה ההדלקה בשביל הישראל, ואסור.וזהו העיקר: דאם לפי הבנת[י]נו אינו כמערים לעשות טובה להישראל, אלא בשביל עצמו עושה - אפילו הוא בן בית מותר. ואם לאו - אפילו אינו בן בית אסור, אלא דעל פי רוב יכול בן בית להיות כמערים, ולכן יש להבין בזה.

אדעתא דנפשיה קעביד

מ"ב בשם ט"ז רעו כז

כתב הט"ז בסוף הסימן וז"ל נ"ל אותו הנר שמדלקת השפחה כדי להדיח כלי אכילה שאכלו לא מיקרי לצורך ישראל כיון שאין גוף הישראל נהנה ממנו אלא כלים שלו מודחים והיא חייבת להדיחם לצרכה היא מדלקת ומותר אח"כ ישראל להשתמש לנר זה אף צרכי גופו כיון דבעת הדלקת הנר הדליקה לצרכה. ומותר לסייע להשפחה גם בהדחת הכלים לפני נר זה דאף שמצדד הפמ"ג להחמיר בזה היינו כשהישראל ידיח לבדו את הכלים אחר שהדליקה השפחה הנר ומשום דמחזי שהדליקה לצרכו משא"כ בזה אמרינן דהעיקר אדעתא דנפשה קעבדה וכנ"ל בס"ב

א"י שהרתיח מים עבורו מהו?

שו"ע שכה יא ומ"ב שם

לִקֵּט עַכּוּ''ם עֲשָׂבִים לְצֹרֶךְ בְּהֶמְתּוֹ, אִם אֵינוֹ מַכִּירוֹ, מַאֲכִיל אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, שֶׁעוֹמֵד בְּפָנֶיהָ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא תּוּכַל לִנְטוֹת אֶלָּא דֶּרֶךְ שָׁם; דְּאִלּוּ לְהַעֲמִידָם עֲלֵיהֶן, אָסוּר דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִטֹּל בְּיָדוֹ וְיַאֲכִילֶנָּה, וְהֵם מֻקְצִים. אֲבָל אִם מַכִּירוֹ, אָסוּר. וְכֵן בְּכָל דָּבָר דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ; אֲבָל בְּדָבָר דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ, כְּגוֹן שֶׁהִדְלִיק נֵר לְעַצְמוֹ אוֹ עָשָׂה כֶּבֶשׁ לִירֵד בּוֹ, שֶׁבְּנֵר אֶחָד וּבְכֶבֶשׁ אֶחָד יַסְפִּיק לַכֹּל, אֲפִלּוּ מַכִּירוֹ, מֻתָּריב אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ, אִם אוֹמֵר בְּפֵרוּשׁ שֶׁלְּצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹשֶׂה, אוֹ אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ אוֹמֵר כֵּן, וּמַעֲשָׂיו מוֹכִיחִים שֶׁלְּצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁהִדְלִיק נֵר בְּבַיִת שֶׁיִּשְׂרָאֵל בּוֹ וְהָלַךְ לוֹ הָעַכּוּ''ם, אָסוּר.

כיצד ניתן להנות ממלאכה שנעשית ע"י א"י בעבור יהודי?

1. אם אפשר להנות בדוחק בלי

שו"ע רע"ו ד

אִם יֵשׁ נֵר בְּבֵית יִשְׂרָאֵל וּבָא עַכּוּ''ם וְהִדְלִיק נֵר אַחֵר, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ בְּעוֹד נֵר רִאשׁוֹן דּוֹלֵק, אֲבָל לְאַחַר שֶׁיִּכְבֶּה הָרִאשׁוֹן אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹר הַשֵּׁנִי. וְכֵן אִם נָתַן שֶׁמֶן בַּנֵּר הַדּוֹלֵק, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עַד כְּדֵי שֶׁיִּכְלֶה הַשֶּׁמֶן שֶׁהָיָה בּוֹ כְּבָר, וְאַחַר כָּךְ אָסוּר.

2. הנאה שלילית (כיבוי)

פניני הלכה שבת 201

ואם היה בחדר אור, ובא הגוי וכיבה אותו כדי שהיהודי יוכל לישון, אף שהגוי כיבה את האור למען היהודי ובלא שהיה מכבה את האור היהודי לא היה יכול לישון, מותר ליהודי לישון שם, הואיל ואינו נהנה מדבר ממשי שנוצר ממלאכת הגוי אלא רק מסילוק האור.

שאלה באנטרנט להרב יובל שרלו
כבוד הרב שלום ושבוע טוב. האם מותר לכבות אור בשינוי בשבת בחדר שינה כאשר אין מקום אחר לישון, ואין נכרי בסביבה ... בהנחה שאדם שאינו יכול לישון נחשב חולה שאין בו סכנה וכיבוי אור שלא לצורך גחלים הינו מלאכה שאינה צריכה לגופה האסורה מדרבנן לרוב ראשונים?

תוכן התשובה:
אני די מסתייג, אולם אם המצב הוא באמת מקרב את האדם לחולה שאין בו סכנה - במצבים אלה בלבד יש להתיר.
מה שיותר נכון לעשות הוא לישון באור.
בסוף נרדמים.

איסור 'ודבר דבר' חל על מקרים שמדינא מותר להנות ממלאכת א"י

רמב"ם הלכות שבת ו

אָסוּר לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת לָנוּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל הַשַּׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ מִקֹּדֶם הַשַּׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאוֹתָהּ מְלָאכָה אֶלָּא לְאַחַר הַשַּׁבָּת. וְדָבָר זֶה אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶן וְיָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן:

שו"ע שז

וְדַבֵּר דָּבָר (יְשַׁעְיָה נח, יג): שֶׁלֹּא יְהֵא דִּבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חֹל; הִלְכָּךְ אָסוּר לוֹמַר: דָּבָר פְּלוֹנִי אֶעֱשֶׂה לְמָחָר אוֹ סְחוֹרָה פְּלוֹנִית אֶקְנֶה לְמָחָר,

ב אָסוּר לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים וְלֹא לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לִשְׂכֹּר לוֹ פּוֹעֲלִים בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְאוֹתָהּ מְלָאכָה אֶלָּא לְאַחַר הַשַּׁבָּת, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹתוֹ; וַאֲפִלּוּ לוֹמַר לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, אָסוּר; אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לוֹ אַחַר הַשַּׁבָּת: לָמָּה לֹא עָשִׂיתָ דָּבָר פְּלוֹנִי בְּשַׁבָּת שֶׁעָבַר, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּבִין מִּתּוֹךְ דְּבָרָיו שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂנּוּ בְּשַׁבָּת הַבָּאָה.

איך לרמוז?

מ"ב או"ח שז

(עו) אסור לרמוז וכו' - דגם זה הוא בכלל אמירה לא"י כיון שע"י רמיזתו עושה בשבת וה"ה שאסור לומר לו בשבת איזה דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה וע"כ אסור לומר לא"י שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר אך כשאומר הרמיזה לא"י שלא בלשון צווי כגון שאומר הנר אינו מאיר יפה או איני יכול לקרות לאור הנר הזה שיש בו פחם ושומע הא"י ומתקנו שרי דאין זה בכלל אמירה ואין לאסור מטעם שנהנה ממלאכה שעשה הא"י בשבילו דאין זה הנאה כ"כ דגם מקודם היה יכול ע"פ הדחק לקרות לאורו [פמ"ג]

פניני הלכה שבת ב כה:ג

אבל לרמוז לו בדרך של סיפור מותר, שאם הוא צריך עוד אור, יאמר: "קשה לי לסדר את הבית או לקרוא כשהאור חלש", או "הבית אינו מואר יפה משום שדולק בו רק אור אחד". שבאופן זה אין ברמז בקשה מהגוי שיעשה עבורו דבר מה, אלא רק סיפור דברים, והגוי מתוך רצון לעזור ליהודי מחליט מעצמו להדליק את האור הנוסף. וכן אם היה שם אור שמפריע לישון, יכול לומר לו בדרך סיפור: "קשה לי לישון באור", והגוי יבין מעצמו שאם הוא רוצה לעזור ליהודי טוב שיכבה את האור.

וכן כאשר אין שם נייר טואלט חתוך, מותר לומר לגוי בדרך סיפור: "אין לי נייר טואלט", והגוי יחתוך את הנייר. ואין כאן הנאה ממלאכת הגוי, כי אפשר היה להשתמש בנייר בדוחק גם כשאינו חתוך. אבל לא יאמר לו בדרך ציווי: "עשה לי טובה, אין לי נייר טואלט". וכן כאשר התנור עובד בחינם, מותר לומר לגוי: "חבל על החשמל שמתבזבז", והגוי יבין את הרמז מעצמו ויכבה אותו. אבל אסור לרמוז לו בלשון ציווי: "המכבה אינו מפסיד

מתי מותר לומר לא"י לעשות מלאכה בשבילך?

לצורך מצווה, לצורך גדול, רבים, חולה ומצטער

1. מצווה, צורך גדול--מותר לבקש מא"י לעשות מלאכה דרבנן, זהו 'שבות דשבות במקום מצווה'. (רק לצורך מצוות ישוב ארץ ישראל או מצווה דרבים או הפסד מרובה גדולה הרשו לבקש מא"י לעשות מלאכה מן התורה)

ש"ע שז א

דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה, וְאֵינוֹ אָסוּר לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מִקְצָת חֹלִי, אוֹ יִהְיֶה צָרִיךְ לַדָּבָר צֹרֶךְ הַרְבֵּה, אוֹ מִפְּנֵי מִצְוָה; כֵּיצַד: אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל לְעַכּוּ''ם בְּשַׁבָּת לַעֲלוֹת בָּאִילָן לְהָבִיא שׁוֹפָר לִתְקֹעַ תְּקִיעַת מִצְוָה; אוֹ לְהָבִיא מַיִם דֶּרֶךְ חָצֵר שֶׁלֹּא עֵרְבוֹ, לִרְחֹץ בּוֹ הַמִּצְטַעֵר; וְיֵשׁ אוֹסְרִין. הַגָּה: וּלְקַמָּן סי' תקפ''ו פָּסַק לְהַתִּיר, וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רע''ו (ס''ב) דְּיֵשׁ מְקִלִּין אֲפִלּוּ בִּמְלָאכָה דְּאוֹרַיְיתָא,

ש"ע שכה: י

כֵן נָהֲגוּ הֶתֵּר לוֹמַר אַף לְכַתְּחִלָּה לְעַכּוּ''ם לְהָבִיא שֵׁכָר, אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים, דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית אוֹ בְּלֹא עֵרוּב, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְהַחְמִיר בַּדָּבָר מִכָּל מָקוֹם אֵין לִמְחוֹת בְּיַד הַמְקִלִּין לְצֹרֶךְ שַׁבָּת וּבִשְׁעַת הַדַּחַק, דְּהָא יֵשׁ לְהָקֵל בַּאֲמִירָה לְעַכּוּ''ם לְצֹרֶךְ,

מ"ב סב

(סב) לצורך שבת - כתבו האחרונים דמ"מ אין להקל אלא בשכר וכיו"ב מהדברים הצריכים בשבת שא"א להיות בלעדם אלא בדוחק קצת אבל דברים שא"צ כ"כ כגון פירות וכיו"ב אין להקל ואפילו אם הוא רוצה להתענג בהם לכבוד שבת ולא יפה עושין המשלחין ע"י א"י מגדנות לאורח ולחתן חוץ לעירוב:

מ"ב רעו

(כה) דהא רוב וכו' - ומ"מ מותר לומר לא"י לתקן את העירוב שנתקלקל בשבת כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה דרבים [ח"א בשם המ"מ] וכעין זה דעת הפמ"ג לעיל בסוף ס"ק כ"ב:

שש"כ ל:יד

מותר לנכרי להעביר אוכל דרך כרמלית לסעודת מצווה, סעודה שלישית, סידור לתפילה, לכונן שעון לדעת מתי ללכת לשיעור, לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור, להסיר פמוטות מן השלחן אם צריכים למקום, להעביר נר דולקת מחדר לחדר לצורך מצווה או לכבוד אורחים בלתי צפויים, למנוע מכשול דרבים (אפילו איסור תורה) להדיח כלים והנכרי מחליט בעצמו, במקום צער בעלי חיים

לצורך חולה או מצטער

לצורך חולה שאין בו סכנה מותר לבקש מא"י אפילו מלאכה דאורייתא!

קטן נחשב חולה--מותר לבקש מא"י לבשל אוכל לקטן שאין לו מה לאכול, וכן להדליק אור לקטן המפחד.

ש"ע רעו ה

בַּאֲרָצוֹת קָרוֹת, מֻתָּר לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹת מְדוּרָה בִּשְׁבִיל הַקְּטַנִּים וּמֻתָּרִין הַגְּדוֹלִים לְהִתְחַמֵּם בּוֹ, וַאֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל הַגְּדוֹלִים מֻתָּר אִם הַקֹּר גָּדוֹל, שֶׁהַכֹּל חוֹלִים אֵצֶל הַקֹּר; וְלֹא כְּאוֹתָם שֶׁנּוֹהֲגִים הֶתֵּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַקֹּר גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא.

פניני הלכה כה: ה

בארצות הקרות שבצפון אירופה נוצרה בעיה קבועה של חימום הבית בשבת, שהואיל והיו מחממים את הבית בתנורים שהוסקו בעצים ופחמים, עד הבוקר התנור היה כבה. וכיוון שהכל נחשבים חולים בקור כזה, התירו להם לבקש מגוי לבוא להדליק למענם בכל שבת בבוקר את התנור (שו"ע רעו, ה). וקראו לגוי שעשה זאת 'גוי של שבת'. אבל כיום שניתן להפעיל תנורים על חשמל או גז, והם אינם כבים במשך השבת, אין היתר להסתייע באופן קבוע ב'גוי של שבת'. ורק אם במקרה התנור כבה והקור עז, אף שאין שם ילדים קטנים, מותר לבקש מגוי להדליק תנור. ובבית שיש בו ילדים שנצרכים לכך מאוד, גם כשהקור אינו עז כל כך, מותר לבקש מגוי להדליק תנור (שש"כ כג, כח, ועי"ש הערה פז).

וכל ההיתר לבקש מגוי לעשות מלאכה אסורה מהתורה הוא דווקא לצורך חולה, אבל עבור מצטער אסור לבקש מהגוי לעשות מלאכה שאסורה מהתורה. אמנם מלאכה שאסורה מדברי חכמים – מותר לבקש מגוי לעשות עבור מצטער. ויש אומרים לפי זה, שמותר ביום חם לבקש מגוי להדליק את המזגן. וזאת משום שלדעתם הדלקת מזגן אסורה מדברי חכמים בלבד, ואם כן לצורך מצוות עונג שבת וכדי להסיר צער גדול, מותר לבקש מהגוי להדליק את המזגן. אלא שהואיל ויש סוברים שהדלקת מזגן אסורה מהתורה (לעיל יז, ב), נכון לבקש מהגוי שידליק את המזגן בשינוי, כגון שילחץ על השלט על ידי כפית (ואז הוא 'שבות דשבות').

ואם הדליקו את המזגן ונעשה קר מאוד, מותר לבקש מגוי לכבות את המזגן. ועדיף לומר לו שקר מדי, כדי שיבין ברמז בדרך של סיפור שטוב לכבות את המזגן. ואם לא יבין מעצמו, מותר לומר לו במפורש לכבות את המזגן