א"ל אביי וכל היכא דאדם מצווה אסור והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית ותנן בש"א לא ימכור אדם שדה ניר בשביעית וב"ה מתירין מפני שיכול להובירה
רש"י מסכת עבודה זרה דף טו עמוד ב
אדם מצווה על שביתת שדהו - שנת שבתון יהיה לארץ
תוספות רי"ד מסכת עבודה זרה דף טו עמוד ב
אמר ליה אביי וכל היכא דמצווה אסור והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית כו' עד כל היכא דאיכא למיתלא תלינן ואע"ג דמצווה והיכא דליכא למיתלא לא תלינן ואע"ג דאינו מצווה קשיא לי טובא ומי דמי ציווי דשביתת שדהו בשביעית וציווי דשביתת בהמתו בשבת ציווי דשביתת שדהו בשביעית אינו אלא שלא יעשה הוא מלאכה בשדהו אבל אם השכיר שדהו לחשוד על השביעית אינו עובר המשכיר ואין בו אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול ולהשכיר שדהו לגוי בשביעית אין בו איסור תורה כלל דלא נצטוו ישראל על שביתת קרקע אלא שלא יעשו בהם מלאכה אבל שביתת בהמתו בשבת בין על ידו בין ע"י גוים אסור מן התורה דהכי קא מזהיר קרא למען ינוח שורך וחמורך כמוך חייב ליתן לו נייח שלא יעשה בהם מלאכה אפילו על ידי גוים תדע דלא דמיא שביתה דשבת לשביתה דשביעית דהא שביתת כלי' בשבת שריא כדמוכח ביציאת השבת וה"נ אמרי' דאין אדם מצווה על שביתת כלים בשביעית ולא דמי להדדי דבשביתת כלים דשבת דשריא הכי שריא להשכירן לגוים אבל לא שיעשה הוא בהם מלאכה אבל בשביעית שריא לגמרי שיעשה הוא בהם מלאכה בשביעית הה"נ שביתת קרקע דאסורה בשביעית אינה דומה לשביתת בהמה בשבת ששביתת בהמה הוא מצווה אפי' ע"י אחרים ושביתת קרקע אינה אלא על ידו תדע דהכי הוא דהא שביתת שדה בשבת חמורה משביעית ואם השכיר שדהו לגוי ועשה בה מלאכה בשבת אינה עובר דדוקא בבעלי חיים אזהר רחמנא שינוחו בשבת ולא יעשו מלאכה אפילו על ידי גוים אבל כלים וקרקעות לא וכיון שנתברר ששביתת שדה בשביעית אינה אלא לעצמו אבל ע"י גוים שרי וע"י ישראל אינו אלא משום דלפני עור וגומר מש"ה כי איכא למיתלי תלינן אבל שביתת בהמתו בשבת דאפילו על ידי גוים עוברעל דברי תורה יש לומר דאע"ג דאיכא למיתלא לא תלינן והיכי מצי ר"ה למילף שריותא דשבת משריותא דשביעית ויש לומר דבשביתת קרקע הזהרנו בשביעית כדפירש המורה דנפקא לן משבת שבתון יהי' לארץ ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית אבל בשבת לא הוזהרנו על שביתת קרקע ונראה לי דמאי דאמרי' לקמן איבעי להו שור של פטם מהו דההיא בעיא לא אתיא כרב הונא דהשתא ר"ה שרי פרה דמסתמא קיימא להכי ולהכי שור של פטם דסתמי' קאי לשחיטה לא כ"ש דשרי וכן מה דבעינן לקמן בהמה ע"מ לשחוט ושחט מהו כו' ההיא בעי' פליגא על רב הונא דהא רב הונא אפילו בסתמא שרי וכ"ש ע"מ לשחוט וטעמא דהנהו דפליגי עלי' דרב הונא דלא ילפא שריותא דשבתמשריותא דשביעית יש לומר דרב הונא דיליף סבר לפני עור לא תתן מכשול איסור תורה היא. כי היכי דהתם תלינן ה"נ בשביתת בהמתו בשבת תלינן ומיהו ברייתא דתניא לקמן בהמה על מנת לשחוט ושוחט דברי ר' יהודה ר"מ אומר אינו מוכר לו אלא שחוטה ההוא ודאי פליגי על רב הונא ויש לומר דלא שמיעא לי' דאי הוה שמיע לי' הוה הדר בי'. סברות אחרות ראיתי שמעמידים שתי הבעיות הללו אפילו אליבא דרב הונא ומפני שלא נראו לי לא כתבתים והנכון בעיני דפליגי כדפרישית: [מהדו"ק]
תוספות רי"ד מסכת מועד קטן דף ג עמוד ב
שאם לא תקלוט מקודם לכן וקולט בשביעית הו"ל כאלו נטע בתוך שנה שביעית ויעקור
תוספות רי"ד מסכת ראש השנה דף ז עמוד ב
אבל אם היא רוצה לזרוע או לנטוע שום נטיעה באותה תוספת שביעית לא נאסר אך אם אין לה שהות לקלוט קודם שאם הדבר ידוע שלא תוכל לקלוט קודם שביעית אלא בשביעית הו"ל הנוטע בשביעית ויעקור
תוספות מסכת בבא מציעא דף צ עמוד א
אבל הכא דאיסור לאו שרי - אע"ג דבמס' מו"ק (דף יב.) אמרינן דבשביעית וחולו של מועד אסור אמירה לנכרי התם משום דשבת ויו"ט חדא מילתא היא וגזרו אטו שבת.
חכמת שלמה מסכת בבא מציעא דף צ עמוד א
בד"ה אבל הכא כו' אמרינן דבשביעית כו' נ"ב ג"כ כך מצאתי בפסקי תוס' במסכת זאת וכן בס"א ועל כל זאת אני אומר שטעות נפלה בספרים כי בכל מסכת מועד קטן לא נזכר אמירה לכותי בשביעית דאסור או דשרי כי בודאי אסור אמירה לכותי בשביעית אפילו אם תאמר שמותר בשבת לפי שהשביעית תלה הש"י קדושה בארץ דכתיב שבת שבתון יהיה לארץ והבן. וכך הוא הלשון בפרק מי שהפך מקבלין קבולת במועד כו' כל שמותר לעשות אומר לכותי ועושה וכל שאינו מותר לעשות אין אומר לכותי ועושה עד כאן וכן בפי' תוס' לשם בכל המסכת לא נמצא רק מועד ולכן אני אומר שטעה הסופר בין שבת לשביעית כי לשם ג"כ אשבת קאי כל שעושה כו' ודו"ק:
רמב"ם הלכות שמיטה ויובל הקדמה
הלכות שמיטה ויובל. יש בכללן שתים ועשרים מצות, תשע מצות עשה, ושלש עשרה מצות לא תעשה. וזהו פרטן: (א) שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה. (ב) שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו.(ג) שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו. (ד) שלא יקצור הספיח כדרך הקוצרים. (ה) שלא יבצור הנזירים כדרך הבוצרים.
רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק א
הלכה א
(א) * מצות (ב) עשה לשבות (ג) מעבודת הארץ ועבודת האילן (ד) בשנה שביעית (ה) * שנאמר ושבתה הארץ שבת ליי' (ו) ונאמר בחריש ובקציר תשבות, (ז) וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ (ח)או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה (ט) ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור.
אבן עזרא ויקרא פרשת בהר פרק כה
(ב) ושבתה הארץ שבת לה' מצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת, כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת, כי הוא ברשותנו.
מנחת חינוך מצוה קיב
ודע דשביעית בענין א' חמור משויו"ט דבשויו"ט איכא איסור על העושה מלאכה בעצמו אבל ע"י עכו"ם הוא רק שבות אך יש עשה בשבת דבהמתו צריכה לשבות ואם משאיל או משכיר בהמתו לעכו"ם עובר משום ש"ב בעשה דגזה"כ דבהמתו אסורה במלאכה וכן לב"ש שביתת כלים דאם הכלי עושה מלאכה עוברים הבעלים בעשה אך שאר מלאכות כגון חרישה וזריעה עובר אם עושה בעצמו אבל ע"י עכו"ם א"ע כלל ובשמיטה אם עושה עבודת הארץ כגון שחורש שדהו או זורע או קוצר ע"י עכו"ם נהי דהל"ת של עבודת הארץ אינו כי הכל כתוב לנוכח שדך לא תזרע אך בעשה עובר בכל עבודת קרקע אפילו ע"י אחרים דכתיב שבת שבתון יהי' לארץ ושבתה הארץ מבואר גזירת הכתוב דהארץ תשבות וכמו שמצווים על שביתת כלים ושביתת בהמה בשבת כן מוזהרים על שביתת הארץ בשמיטה והמשכיר לעכו"ם או לישראל השדה עובר המשכיר משום שביתת שדהו הכלל כמו שביתת בהמה בשבת כ"ה שביתת קרקע בשמיטה ואם כי הדברים בעצמם נכונים ש"ס מפורש הוא בעכו"ם דט"ו גבי שביתת בהמה בשבת ואמרינן אין אדם מוזהר על שביתת בהמתו בשביעית אמר ליה אביי והרי שדה דאדם מוזהר על שביתת שדהו בשביעית ותנן כו' מפורש ד"ז ואין חולק. וע' רש"י כ' דשבת שבתון יהי' לארץ אם כן כל הדינים דשביתת בהמתו נוהג גבי שביתת שדהו בשמיטה ואם אחד עושה מלאכה בשדהו עובר וכן המשכיר לעכו"ם וכדומה. וקצת צריך עיון של"מ בר"מ דין זה מפורש אך ודאי הלכה היא באין חולק.
והנה הרב המחבר כ' לעיל פ' משפטים דיני מצוה זו וכ' שהוא קשר עם העשה דשם ואח"כ כתב דנוהג בזכרים ובנקבות אם כן העשה זו ג"כ נוהג בזכרים ובנקבות ובעבודות שעוברים בלא תעשה גםכן כגון זריעה דעת הרב המחבר במ' רצ"ו דכ"ה דיש לאו גם כן מוזהרים הנשים אף על העשה אף דמצות עשה שהזמן גרמה ע"ש לענין י"ט ודעת תוספות קדושין אינו כן ומובא כ"פ בח"ז על כל פניםניחא לדעת הרב המחבר דנשים גם כן מוזהרים אך בחרישה דאינו רק עשה וה"ל מצות עשה שהזמן גרמא א"כ יהיו נשים פטורים ממצוה זו ומד' הרהמ"ח נראה דאין חילוק וגם בר"מ אין מבואר שום חילוק לענין שביעית בין זכרים לנקבות. אך כבר כתבתי במצות שבת לענין שביתת בהמה על פי ד' ריטב"א קדושין על ק' תוס' שהקשו ל"ל במילה אותו ולא אותה דאין הנשים מצווין על מילת בניהם תפ"ל דה"ל מצות עשה שהזמן גרמא דנוהג רק ביום ותי' הריטב"א דכלל זה דמצות עשה שהז"ג נשים פטורות אינו רק במצוה דבגופו תפילין וציצית וכדומה אבל מצות מילה אינו בגופו אינו בכלל זה וגם נשים חייבות ע"כ צריך מיעוט אותו ולא אותה אם כן גבי ש"ב דגם כן אין המצוה בגופו רק מצווה על בהמתו ע"כ נשים חייבות ולא ה"ל בכלל מעשהז"ג ע"ש ה"נ לפמ"ש דעשה בעבודת הארץ הוא כמוש"ב דמצווים אנחנו על שביתת הארץ א"כ אין המצוה בגופו ונשים ג"כ מצווים על העשה כמו אנשים דאינו בכלל מעשהז"ג כנ"ל ברור.
מנחת חינוך מצוה שכו
ויש לחקור אי נימא דאין איסור זריעה בתוס' שביעית אפשר מותר לזרוע מן התורה עד ר"ה אף שתשרש בשביעית מ"מ ה"ל כמו שבת וי"ט דמותר לעשות מלאכה עד חשיכה אף שהמלאכה נעשית בשבת פותקין מים כו' כמ"ש לעיל פרשת אמור. או אפשר כיון דכבר כ' דמצווים אנחנו על שביתת קרקעות בשמיטה וכה"ג בשבת אסור לב"ש משום ש"כ כמבואר בשבת דף י"ח ה"נ אסור השרשה בשמיט' מחמת שביתת קרקע. או אפשר דש"ק דאסרה תורה היינו הא דמפורש בקרא כגון זריעה וזמירה עוברים ג"כ על ש"ק אבל בשאר דברים אינו בכלל ש"ק דזריעה משמע זריעה דוקא ולא השרשה א"כ לא קאי כלל העשה דש"ק רק על זריעה וזמירה ולא השרש' ויש לפלפל הרבה בסוגיא דר"ה ואכ"מ. ונוהגת מצוה זו בכל אישי ישראל ובאיזה מקום נוהג יתבאר אי"ה במצוה שכ"ח שם כתבו הרהמ"ח ודינו לכ"ד כלאו שיש בו מלקות חוץ מה שעובר בעשה כנ"ל:
מנחת חינוך מצוה שכח-שכט
ובהיותי בזה ראיתי בספר פאת השלחן סי' כ"ג סקל"א מביא בשם המהרי"ט דמותר להשכיר שדהו לעכו"ם בשביעית בהבלעה וכבר כתבתי כאן ולעיל פ' שופטים דמבואר להדיא במס' ע"ז ט"ו ע"ב כשם שאנו מצווין על שביתת בהמתנו בשבת כמוכן אנחנו מצווים על שביתת ארצינו בשמטה א"כ בוודאי אסור להשכיר לו שדה כמו שאסור להשכיר בהמתו בשבת כנ"פ ואמת.
מראה הפנים מסכת שביעית פרק א
אבל מ"מ כי דייקינן אשכחן דמוכח מדבריו דפסק כר' ירמיה שם דעל שאר עבודת הארץ עובר הוא בעשה שהרי בריש פ"א שם כתב בזה הלשון מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת אילן בשנה שביעית שנא' ושבתה הארץ שבת לה' ונאמר בחריש ובקציר תשבות וכו' ולכאורה קשה הא דמייתי קרא דבחריש ובקציר דלא אתיא אלא כר"ע דקרא בשביעית משתעי וללמד על תוספת שביעית והא הוא פסק כר"ג וב"ד דס"ל כרבי ישמעאל דקרא בשבת בראשית משתעי כדמבואר מהא דפסק שם וכן מהא דפסק דאין לוקין על החרישה בשביעית כדלעיל דהא בהא תליא ועוד דבהדיא פסק בפ"ז מהלכות תמידין ומוספין כר' ישמעאל שכתב שם בהלכה ו' מצותו להקצר בלילה בליל ט"ז בין בחול בין בשבת וזה מבואר הוא דכל היכא דתנינן דקצירת העומר דוחה שבת אליבא דר' ישמעאל הוא דס"ל דכולי' קרא בשבת משתעי דאילו לר"ע אין לנו שתהא קצירתו דוחה שבת כ"א הקרבתו הואיל וזמנו קבוע וא"כ האיך הביא כאן קרא דבחריש ובקציר. אבל תוכן הדבר כךהוא דלא הביא האי קרא ללמוד ממנו העשה בשביעית אלא דהעשה נלמד מדכתיב ושבתה הארץ ומבחריש ובקציר דכתיב גבי שבת וכר' ישמעאל נלמד דכמו דשביתת שבת כל העבודות בכלל אף ושבתה דכתיב גבי שביעית כל העבודות בכלל ולעבור עליהן בעשה ומה שלמד שביעית משבת זה ולא מעצמו כ"א כך נדרש בת"כ פרשה בהר כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לה' כך נאמר בשביעית שבת לה' שדך לא תזרע וגו' כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך נמצינו למדין דמה שעובר בעשה על החרישה ועל שאר עבודת הארץ בשביעית זהו נלמד משבת וכר' ירמיה