Parashat Matot Masei Love Thy Neighbor As Thyself

(כד) בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃ (כה) וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃ (כו) טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכׇל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד׃ (כז) וַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כׇּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר׃ (כח) וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶת־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כט) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן ׀ אִ֠תְּכֶ֠ם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן כׇּל־חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת־אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַאֲחֻזָּֽה׃ (ל) וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ (לא) וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃ (לב) נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֙נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃ (לג) וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם ׀ מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט ׀ מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶ֨ת־מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב׃ (לד) וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־גָ֔ד אֶת־דִּיבֹ֖ן וְאֶת־עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר׃ (לה) וְאֶת־עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת־יַעְזֵ֖ר וְיׇגְבְּהָֽה׃ (לו) וְאֶת־בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן׃ (לז) וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת־חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם׃ (לח) וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ׃ (לט) וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃ (מ) וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת־הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ׃ (מא) וְיָאִ֤יר בֶּן־מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־חַוֺּתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֺּ֥ת יָאִֽיר׃ (מב) וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת־קְנָ֖ת וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֦הֿ נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ׃ {פ}
(א) אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃ (ב) וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־מוֹצָאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָאֵיהֶֽם׃

Numbers 32:24-33:2

(24) Build towns for your children and sheepfolds for your flocks, but do what you have promised.” (25) The Gadites and the Reubenites answered Moses, “Your servants will do as my lord commands. (26) Our children, our wives, our flocks, and all our other livestock will stay behind in the towns of Gilead; (27) while your servants, all those recruited for war, cross over, at the instance of יהוה, to engage in battle—as my lord orders.” (28) Then Moses gave instructions concerning them to Eleazar the priest, Joshua son of Nun, and the family heads of the Israelite tribes. (29) Moses said to them, “If every shock-fighter among the Gadites and the Reubenites crosses the Jordan with you to do battle, at the instance of יהוה, and the land is subdued before you, you shall give them the land of Gilead as a holding. (30) But if they do not cross over with you as shock-troops, they shall receive holdings among you in the land of Canaan.” (31) The Gadites and the Reubenites said in reply, “Whatever יהוה has spoken concerning your servants, that we will do. (32) We ourselves will cross over as shock-troops, at the instance of יהוה, into the land of Canaan; and we shall keep our hereditary holding across the Jordan.” (33) So Moses assigned to them—to the Gadites, the Reubenites, and the half-tribe of Manasseh son of Joseph—the kingdom of Sihon king of the Amorites and the kingdom of King Og of Bashan, the land with its various cities and the territories of their surrounding towns. (34) The Gadites rebuilt Dibon, Ataroth, Aroer, (35) Atroth-shophan, Jazer, Jogbehah, (36) Beth-nimrah, and Beth-haran as fortified towns or as enclosures for flocks. (37) The Reubenites rebuilt Heshbon, Elealeh, Kiriathaim, (38) Nebo, Baal-meon—some names being changed—and Sibmah; they gave [their own] names to towns that they rebuilt. (39) The descendants of Machir son of Manasseh went to Gilead and captured it, dispossessing the Amorites who were there; (40) so Moses gave Gilead to Machir son of Manasseh, and he settled there. (41) Jair son of Manasseh went and captured their villages, which he renamed Havvoth-jair. (42) And Nobah went and captured Kenath and its dependencies, renaming it Nobah after himself. (1) These were the marches of the Israelites who started out from the land of Egypt, troop by troop, in the charge of Moses and Aaron. (2) Moses recorded the starting points of their various marches as directed by יהוה. Their marches, by starting points, were as follows:

במדבר ל״ג:ג׳-ל״ו:י״ג

(ג) וַיִּסְע֤וּ מֵֽרַעְמְסֵס֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן בַּחֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֑וֹן מִֽמׇּחֳרַ֣ת הַפֶּ֗סַח יָצְא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּיָ֣ד רָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כׇּל־מִצְרָֽיִם׃ (ד) וּמִצְרַ֣יִם מְקַבְּרִ֗ים אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֧ה יְהֹוָ֛ה בָּהֶ֖ם כׇּל־בְּכ֑וֹר וּבֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם עָשָׂ֥ה יְהֹוָ֖ה שְׁפָטִֽים׃ (ה) וַיִּסְע֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵרַעְמְסֵ֑ס וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּסֻכֹּֽת׃ (ו) וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַמִּדְבָּֽר׃ (ז) וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵתָ֔ם וַיָּ֙שׇׁב֙ עַל־פִּ֣י הַחִירֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר עַל־פְּנֵ֖י בַּ֣עַל צְפ֑וֹן וַֽיַּחֲנ֖וּ לִפְנֵ֥י מִגְדֹּֽל׃ (ח) וַיִּסְעוּ֙ מִפְּנֵ֣י הַֽחִירֹ֔ת וַיַּֽעַבְר֥וּ בְתוֹךְ־הַיָּ֖ם הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֨לְכ֜וּ דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בְּמִדְבַּ֣ר אֵתָ֔ם וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמָרָֽה׃ (ט) וַיִּסְעוּ֙ מִמָּרָ֔ה וַיָּבֹ֖אוּ אֵילִ֑מָה וּ֠בְאֵילִ֠ם שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֞ה עֵינֹ֥ת מַ֛יִם וְשִׁבְעִ֥ים תְּמָרִ֖ים וַיַּחֲנוּ־שָֽׁם׃ (י) וַיִּסְע֖וּ מֵאֵילִ֑ם וַֽיַּחֲנ֖וּ עַל־יַם־סֽוּף׃ (יא) וַיִּסְע֖וּ מִיַּם־ס֑וּף וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּר־סִֽין׃ (יב) וַיִּסְע֖וּ מִמִּדְבַּר־סִ֑ין וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּדׇפְקָֽה׃ (יג) וַיִּסְע֖וּ מִדׇּפְקָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאָלֽוּשׁ׃ (יד) וַיִּסְע֖וּ מֵאָל֑וּשׁ וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ם וְלֹא־הָ֨יָה שָׁ֥ם מַ֛יִם לָעָ֖ם לִשְׁתּֽוֹת׃ (טו) וַיִּסְע֖וּ מֵרְפִידִ֑ם וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ (טז) וַיִּסְע֖וּ מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּקִבְרֹ֥ת הַֽתַּאֲוָֽה׃ (יז) וַיִּסְע֖וּ מִקִּבְרֹ֣ת הַֽתַּאֲוָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּחֲצֵרֹֽת׃ (יח) וַיִּסְע֖וּ מֵחֲצֵרֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּרִתְמָֽה׃ (יט) וַיִּסְע֖וּ מֵרִתְמָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּרִמֹּ֥ן פָּֽרֶץ׃ (כ) וַיִּסְע֖וּ מֵרִמֹּ֣ן פָּ֑רֶץ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּלִבְנָֽה׃ (כא) וַיִּסְע֖וּ מִלִּבְנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּרִסָּֽה׃ (כב) וַיִּסְע֖וּ מֵרִסָּ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בִּקְהֵלָֽתָה׃ (כג) וַיִּסְע֖וּ מִקְּהֵלָ֑תָה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּהַר־שָֽׁפֶר׃ (כד) וַיִּסְע֖וּ מֵֽהַר־שָׁ֑פֶר וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּחֲרָדָֽה׃ (כה) וַיִּסְע֖וּ מֵחֲרָדָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמַקְהֵלֹֽת׃ (כו) וַיִּסְע֖וּ מִמַּקְהֵלֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּתָֽחַת׃ (כז) וַיִּסְע֖וּ מִתָּ֑חַת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּתָֽרַח׃ (כח) וַיִּסְע֖וּ מִתָּ֑רַח וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִתְקָֽה׃ (כט) וַיִּסְע֖וּ מִמִּתְקָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּחַשְׁמֹנָֽה׃ (ל) וַיִּסְע֖וּ מֵֽחַשְׁמֹנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמֹסֵרֽוֹת׃ (לא) וַיִּסְע֖וּ מִמֹּסֵר֑וֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בִּבְנֵ֥י יַעֲקָֽן׃ (לב) וַיִּסְע֖וּ מִבְּנֵ֣י יַעֲקָ֑ן וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּחֹ֥ר הַגִּדְגָּֽד׃ (לג) וַיִּסְע֖וּ מֵחֹ֣ר הַגִּדְגָּ֑ד וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּיׇטְבָֽתָה׃ (לד) וַיִּסְע֖וּ מִיׇּטְבָ֑תָה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעַבְרֹנָֽה׃ (לה) וַיִּסְע֖וּ מֵֽעַבְרֹנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעֶצְיֹ֥ן גָּֽבֶר׃ (לו) וַיִּסְע֖וּ מֵעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶר וַיַּחֲנ֥וּ בְמִדְבַּר־צִ֖ן הִ֥וא קָדֵֽשׁ׃ (לז) וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר בִּקְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם׃ (לח) וַיַּ֩עַל֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֜ן אֶל־הֹ֥ר הָהָ֛ר עַל־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה וַיָּ֣מׇת שָׁ֑ם בִּשְׁנַ֣ת הָֽאַרְבָּעִ֗ים לְצֵ֤את בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הַחֲמִישִׁ֖י בְּאֶחָ֥ד לַחֹֽדֶשׁ׃ (לט) וְאַהֲרֹ֔ן בֶּן־שָׁלֹ֧שׁ וְעֶשְׂרִ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה בְּמֹת֖וֹ בְּהֹ֥ר הָהָֽר׃ {ס} (מ) וַיִּשְׁמַ֗ע הַֽכְּנַעֲנִי֙ מֶ֣לֶךְ עֲרָ֔ד וְהֽוּא־יֹשֵׁ֥ב בַּנֶּ֖גֶב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן בְּבֹ֖א בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (מא) וַיִּסְע֖וּ מֵהֹ֣ר הָהָ֑ר וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּצַלְמֹנָֽה׃ (מב) וַיִּסְע֖וּ מִצַּלְמֹנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּפוּנֹֽן׃ (מג) וַיִּסְע֖וּ מִפּוּנֹ֑ן וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת׃ (מד) וַיִּסְע֖וּ מֵאֹבֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֛וּ בְּעִיֵּ֥י הָעֲבָרִ֖ים בִּגְב֥וּל מוֹאָֽב׃ (מה) וַיִּסְע֖וּ מֵעִיִּ֑ים וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּדִיבֹ֥ן גָּֽד׃ (מו) וַיִּסְע֖וּ מִדִּיבֹ֣ן גָּ֑ד וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעַלְמֹ֥ן דִּבְלָתָֽיְמָה׃ (מז) וַיִּסְע֖וּ מֵעַלְמֹ֣ן דִּבְלָתָ֑יְמָה וַֽיַּחֲנ֛וּ בְּהָרֵ֥י הָעֲבָרִ֖ים לִפְנֵ֥י נְבֽוֹ׃ (מח) וַיִּסְע֖וּ מֵהָרֵ֣י הָעֲבָרִ֑ים וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃ (מט) וַיַּחֲנ֤וּ עַל־הַיַּרְדֵּן֙ מִבֵּ֣ית הַיְשִׁמֹ֔ת עַ֖ד אָבֵ֣ל הַשִּׁטִּ֑ים בְּעַֽרְבֹ֖ת מוֹאָֽב׃ {ס} (נ) וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃ (נא) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אֶל־אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ (נב) וְה֨וֹרַשְׁתֶּ֜ם אֶת־כׇּל־יֹשְׁבֵ֤י הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם וְאִ֨בַּדְתֶּ֔ם אֵ֖ת כׇּל־מַשְׂכִּיֹּתָ֑ם וְאֵ֨ת כׇּל־צַלְמֵ֤י מַסֵּֽכֹתָם֙ תְּאַבֵּ֔דוּ וְאֵ֥ת כׇּל־בָּמוֹתָ֖ם תַּשְׁמִֽידוּ׃ (נג) וְהוֹרַשְׁתֶּ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּ֑הּ כִּ֥י לָכֶ֛ם נָתַ֥תִּי אֶת־הָאָ֖רֶץ לָרֶ֥שֶׁת אֹתָֽהּ׃ (נד) וְהִתְנַחַלְתֶּם֩ אֶת־הָאָ֨רֶץ בְּגוֹרָ֜ל לְמִשְׁפְּחֹֽתֵיכֶ֗ם לָרַ֞ב תַּרְבּ֤וּ אֶת־נַחֲלָתוֹ֙ וְלַמְעַט֙ תַּמְעִ֣יט אֶת־נַחֲלָת֔וֹ אֶל֩ אֲשֶׁר־יֵ֨צֵא ל֥וֹ שָׁ֛מָּה הַגּוֹרָ֖ל ל֣וֹ יִהְיֶ֑ה לְמַטּ֥וֹת אֲבֹתֵיכֶ֖ם תִּתְנֶחָֽלוּ׃ (נה) וְאִם־לֹ֨א תוֹרִ֜ישׁוּ אֶת־יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֘רֶץ֮ מִפְּנֵיכֶם֒ וְהָיָה֙ אֲשֶׁ֣ר תּוֹתִ֣ירוּ מֵהֶ֔ם לְשִׂכִּים֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם וְלִצְנִינִ֖ם בְּצִדֵּיכֶ֑ם וְצָרְר֣וּ אֶתְכֶ֔ם עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם יֹשְׁבִ֥ים בָּֽהּ׃ (נו) וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּמִּ֛יתִי לַעֲשׂ֥וֹת לָהֶ֖ם אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃ {פ}
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל־הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּֽנַחֲלָ֔ה אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִגְבֻלֹתֶֽיהָ׃ (ג) וְהָיָ֨ה לָכֶ֧ם פְּאַת־נֶ֛גֶב מִמִּדְבַּר־צִ֖ן עַל־יְדֵ֣י אֱד֑וֹם וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ גְּב֣וּל נֶ֔גֶב מִקְצֵ֥ה יָם־הַמֶּ֖לַח קֵֽדְמָה׃ (ד) וְנָסַ֣ב לָכֶם֩ הַגְּב֨וּל מִנֶּ֜גֶב לְמַעֲלֵ֤ה עַקְרַבִּים֙ וְעָ֣בַר צִ֔נָה (והיה) [וְהָיוּ֙] תּֽוֹצְאֹתָ֔יו מִנֶּ֖גֶב לְקָדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֑עַ וְיָצָ֥א חֲצַר־אַדָּ֖ר וְעָבַ֥ר עַצְמֹֽנָה׃ (ה) וְנָסַ֧ב הַגְּב֛וּל מֵעַצְמ֖וֹן נַ֣חְלָה מִצְרָ֑יִם וְהָי֥וּ תוֹצְאֹתָ֖יו הַיָּֽמָּה׃ (ו) וּגְב֣וּל יָ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֛ם הַיָּ֥ם הַגָּד֖וֹל וּגְב֑וּל זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֥וּל יָֽם׃ (ז) וְזֶֽה־יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֣וּל צָפ֑וֹן מִן־הַיָּם֙ הַגָּדֹ֔ל תְּתָא֥וּ לָכֶ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר׃ (ח) מֵהֹ֣ר הָהָ֔ר תְּתָא֖וּ לְבֹ֣א חֲמָ֑ת וְהָי֛וּ תּוֹצְאֹ֥ת הַגְּבֻ֖ל צְדָֽדָה׃ (ט) וְיָצָ֤א הַגְּבֻל֙ זִפְרֹ֔נָה וְהָי֥וּ תוֹצְאֹתָ֖יו חֲצַ֣ר עֵינָ֑ן זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֥וּל צָפֽוֹן׃ (י) וְהִתְאַוִּיתֶ֥ם לָכֶ֖ם לִגְב֣וּל קֵ֑דְמָה מֵחֲצַ֥ר עֵינָ֖ן שְׁפָֽמָה׃ (יא) וְיָרַ֨ד הַגְּבֻ֧ל מִשְּׁפָ֛ם הָרִבְלָ֖ה מִקֶּ֣דֶם לָעָ֑יִן וְיָרַ֣ד הַגְּבֻ֔ל וּמָחָ֛ה עַל־כֶּ֥תֶף יָם־כִּנֶּ֖רֶת קֵֽדְמָה׃ (יב) וְיָרַ֤ד הַגְּבוּל֙ הַיַּרְדֵּ֔נָה וְהָי֥וּ תוֹצְאֹתָ֖יו יָ֣ם הַמֶּ֑לַח זֹאת֩ תִּהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם הָאָ֛רֶץ לִגְבֻלֹתֶ֖יהָ סָבִֽיב׃ (יג) וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֔ה אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּתְנַחֲל֤וּ אֹתָהּ֙ בְּגוֹרָ֔ל אֲשֶׁר֙ צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לָתֵ֛ת לְתִשְׁעַ֥ת הַמַּטּ֖וֹת וַחֲצִ֥י הַמַּטֶּֽה׃ (יד) כִּ֣י לָקְח֞וּ מַטֵּ֨ה בְנֵ֤י הָראוּבֵנִי֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם וּמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־הַגָּדִ֖י לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם וַחֲצִי֙ מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֔ה לָקְח֖וּ נַחֲלָתָֽם׃ (טו) שְׁנֵ֥י הַמַּטּ֖וֹת וַחֲצִ֣י הַמַּטֶּ֑ה לָקְח֣וּ נַחֲלָתָ֗ם מֵעֵ֛בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ קֵ֥דְמָה מִזְרָֽחָה׃ {פ}
(טז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יז) אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־יִנְחֲל֥וּ לָכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ אֶלְעָזָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃ (יח) וְנָשִׂ֥יא אֶחָ֛ד נָשִׂ֥יא אֶחָ֖ד מִמַּטֶּ֑ה תִּקְח֖וּ לִנְחֹ֥ל אֶת־הָאָֽרֶץ׃ (יט) וְאֵ֖לֶּה שְׁמ֣וֹת הָאֲנָשִׁ֑ים לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה׃ (כ) וּלְמַטֵּה֙ בְּנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן שְׁמוּאֵ֖ל בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃ (כא) לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן אֱלִידָ֖ד בֶּן־כִּסְלֽוֹן׃ (כב) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵי־דָ֖ן נָשִׂ֑יא בֻּקִּ֖י בֶּן־יׇגְלִֽי׃ (כג) לִבְנֵ֣י יוֹסֵ֔ף לְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־מְנַשֶּׁ֖ה נָשִׂ֑יא חַנִּיאֵ֖ל בֶּן־אֵפֹֽד׃ (כד) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־אֶפְרַ֖יִם נָשִׂ֑יא קְמוּאֵ֖ל בֶּן־שִׁפְטָֽן׃ (כה) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־זְבוּלֻ֖ן נָשִׂ֑יא אֱלִיצָפָ֖ן בֶּן־פַּרְנָֽךְ׃ (כו) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־יִשָּׂשכָ֖ר נָשִׂ֑יא פַּלְטִיאֵ֖ל בֶּן־עַזָּֽן׃ (כז) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵי־אָשֵׁ֖ר נָשִׂ֑יא אֲחִיה֖וּד בֶּן־שְׁלֹמִֽי׃ (כח) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־נַפְתָּלִ֖י נָשִׂ֑יא פְּדַהְאֵ֖ל בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃ (כט) אֵ֕לֶּה אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֑ה לְנַחֵ֥ל אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ {פ}
(א) וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃ (ב) צַו֮ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם׃ (ג) וְהָי֧וּ הֶֽעָרִ֛ים לָהֶ֖ם לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֗ם יִהְי֤וּ לִבְהֶמְתָּם֙ וְלִרְכֻשָׁ֔ם וּלְכֹ֖ל חַיָּתָֽם׃ (ד) וּמִגְרְשֵׁי֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּ֑ם מִקִּ֤יר הָעִיר֙ וָח֔וּצָה אֶ֥לֶף אַמָּ֖ה סָבִֽיב׃ (ה) וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶ֩גֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם ׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים׃ (ו) וְאֵ֣ת הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אֵ֚ת שֵׁשׁ־עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁ֣ר תִּתְּנ֔וּ לָנֻ֥ס שָׁ֖מָּה הָרֹצֵ֑חַ וַעֲלֵיהֶ֣ם תִּתְּנ֔וּ אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁתַּ֖יִם עִֽיר׃ (ז) כׇּל־הֶעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה עִ֑יר אֶתְהֶ֖ן וְאֶת־מִגְרְשֵׁיהֶֽן׃ (ח) וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם׃ {פ}
(ט) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (י) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃ (יא) וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֙מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃ (יב) וְהָי֨וּ לָכֶ֧ם הֶעָרִ֛ים לְמִקְלָ֖ט מִגֹּאֵ֑ל וְלֹ֤א יָמוּת֙ הָרֹצֵ֔חַ עַד־עׇמְד֛וֹ לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לַמִּשְׁפָּֽט׃ (יג) וְהֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑נוּ שֵׁשׁ־עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֥ינָה לָכֶֽם׃ (יד) אֵ֣ת ׀ שְׁלֹ֣שׁ הֶעָרִ֗ים תִּתְּנוּ֙ מֵעֵ֣בֶר לַיַּרְדֵּ֔ן וְאֵת֙ שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֔ים תִּתְּנ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶֽינָה׃ (טו) לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֤ר וְלַתּוֹשָׁב֙ בְּתוֹכָ֔ם תִּהְיֶ֛ינָה שֵׁשׁ־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לְמִקְלָ֑ט לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כׇּל־מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃ (טז) וְאִם־בִּכְלִ֨י בַרְזֶ֧ל ׀ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃ (יז) וְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃ (יח) א֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵֽץ־יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃ (יט) גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם ה֥וּא יָמִ֖ית אֶת־הָרֹצֵ֑חַ בְּפִגְעוֹ־ב֖וֹ ה֥וּא יְמִתֶֽנּוּ׃ (כ) וְאִם־בְּשִׂנְאָ֖ה יֶהְדֳּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו בִּצְדִיָּ֖ה וַיָּמֹֽת׃ (כא) א֣וֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא גֹּאֵ֣ל הַדָּ֗ם יָמִ֛ית אֶת־הָרֹצֵ֖חַ בְּפִגְעוֹ־בֽוֹ׃ (כב) וְאִם־בְּפֶ֥תַע בְּלֹא־אֵיבָ֖ה הֲדָפ֑וֹ אוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו כׇּל־כְּלִ֖י בְּלֹ֥א צְדִיָּֽה׃ (כג) א֣וֹ בְכׇל־אֶ֜בֶן אֲשֶׁר־יָמ֥וּת בָּהּ֙ בְּלֹ֣א רְא֔וֹת וַיַּפֵּ֥ל עָלָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וְהוּא֙ לֹא־אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ רָעָתֽוֹ׃ (כד) וְשָֽׁפְטוּ֙ הָֽעֵדָ֔ה בֵּ֚ין הַמַּכֶּ֔ה וּבֵ֖ין גֹּאֵ֣ל הַדָּ֑ם עַ֥ל הַמִּשְׁפָּטִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ (כה) וְהִצִּ֨ילוּ הָעֵדָ֜ה אֶת־הָרֹצֵ֗חַ מִיַּד֮ גֹּאֵ֣ל הַדָּם֒ וְהֵשִׁ֤יבוּ אֹתוֹ֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־עִ֥יר מִקְלָט֖וֹ אֲשֶׁר־נָ֣ס שָׁ֑מָּה וְיָ֣שַׁב בָּ֗הּ עַד־מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל אֲשֶׁר־מָשַׁ֥ח אֹת֖וֹ בְּשֶׁ֥מֶן הַקֹּֽדֶשׁ׃ (כו) וְאִם־יָצֹ֥א יֵצֵ֖א הָרֹצֵ֑חַ אֶת־גְּבוּל֙ עִ֣יר מִקְלָט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃ (כז) וּמָצָ֤א אֹתוֹ֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם מִח֕וּץ לִגְב֖וּל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ וְרָצַ֞ח גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אֶת־הָ֣רֹצֵ֔חַ אֵ֥ין ל֖וֹ דָּֽם׃ (כח) כִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַחֲרֵ֥י מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָרֹצֵ֔חַ אֶל־אֶ֖רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ׃ (כט) וְהָי֨וּ אֵ֧לֶּה לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃ (ל) כׇּ֨ל־מַכֵּה־נֶ֔פֶשׁ לְפִ֣י עֵדִ֔ים יִרְצַ֖ח אֶת־הָרֹצֵ֑חַ וְעֵ֣ד אֶחָ֔ד לֹא־יַעֲנֶ֥ה בְנֶ֖פֶשׁ לָמֽוּת׃ (לא) וְלֹֽא־תִקְח֥וּ כֹ֙פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי־מ֖וֹת יוּמָֽת׃ (לב) וְלֹא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן׃ (לג) וְלֹֽא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ־בָּ֔הּ כִּי־אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹׁפְכֽוֹ׃ (לד) וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}
(א) וַֽיִּקְרְב֞וּ רָאשֵׁ֣י הָֽאָב֗וֹת לְמִשְׁפַּ֤חַת בְּנֵֽי־גִלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה מִֽמִּשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַֽיְדַבְּר֞וּ לִפְנֵ֤י מֹשֶׁה֙ וְלִפְנֵ֣י הַנְּשִׂאִ֔ים רָאשֵׁ֥י אָב֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ב) וַיֹּאמְר֗וּ אֶת־אֲדֹנִי֙ צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לָתֵ֨ת אֶת־הָאָ֧רֶץ בְּנַחֲלָ֛ה בְּגוֹרָ֖ל לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽאדֹנִי֙ צֻוָּ֣ה בַֽיהֹוָ֔ה לָתֵ֗ת אֶֽת־נַחֲלַ֛ת צְלׇפְחָ֥ד אָחִ֖ינוּ לִבְנֹתָֽיו׃ (ג) וְ֠הָי֠וּ לְאֶחָ֞ד מִבְּנֵ֨י שִׁבְטֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לְנָשִׁים֒ וְנִגְרְעָ֤ה נַחֲלָתָן֙ מִנַּחֲלַ֣ת אֲבֹתֵ֔ינוּ וְנוֹסַ֕ף עַ֚ל נַחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִגֹּרַ֥ל נַחֲלָתֵ֖נוּ יִגָּרֵֽעַ׃ (ד) וְאִם־יִהְיֶ֣ה הַיֹּבֵל֮ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנֽוֹסְפָה֙ נַחֲלָתָ֔ן עַ֚ל נַחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִֽנַּחֲלַת֙ מַטֵּ֣ה אֲבֹתֵ֔ינוּ יִגָּרַ֖ע נַחֲלָתָֽן׃ (ה) וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר כֵּ֛ן מַטֵּ֥ה בְנֵֽי־יוֹסֵ֖ף דֹּבְרִֽים׃ (ו) זֶ֣ה הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה יְהֹוָ֗ה לִבְנ֤וֹת צְלׇפְחָד֙ לֵאמֹ֔ר לַטּ֥וֹב בְּעֵינֵיהֶ֖ם תִּהְיֶ֣ינָה לְנָשִׁ֑ים אַ֗ךְ לְמִשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אֲבִיהֶ֖ם תִּהְיֶ֥ינָה לְנָשִֽׁים׃ (ז) וְלֹֽא־תִסֹּ֤ב נַחֲלָה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִמַּטֶּ֖ה אֶל־מַטֶּ֑ה כִּ֣י אִ֗ישׁ בְּנַחֲלַת֙ מַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֔יו יִדְבְּק֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ח) וְכׇל־בַּ֞ת יֹרֶ֣שֶׁת נַחֲלָ֗ה מִמַּטּוֹת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְאֶחָ֗ד מִמִּשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אָבִ֖יהָ תִּהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֑ה לְמַ֗עַן יִֽירְשׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלַ֥ת אֲבֹתָֽיו׃ (ט) וְלֹֽא־תִסֹּ֧ב נַחֲלָ֛ה מִמַּטֶּ֖ה לְמַטֶּ֣ה אַחֵ֑ר כִּי־אִישׁ֙ בְּנַ֣חֲלָת֔וֹ יִדְבְּק֕וּ מַטּ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (י) כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנ֥וֹת צְלׇפְחָֽד׃ (יא) וַתִּהְיֶ֜ינָה מַחְלָ֣ה תִרְצָ֗ה וְחׇגְלָ֧ה וּמִלְכָּ֛ה וְנֹעָ֖ה בְּנ֣וֹת צְלׇפְחָ֑ד לִבְנֵ֥י דֹדֵיהֶ֖ן לְנָשִֽׁים׃ (יב) מִֽמִּשְׁפְּחֹ֛ת בְּנֵֽי־מְנַשֶּׁ֥ה בֶן־יוֹסֵ֖ף הָי֣וּ לְנָשִׁ֑ים וַתְּהִי֙ נַחֲלָתָ֔ן עַל־מַטֵּ֖ה מִשְׁפַּ֥חַת אֲבִיהֶֽן׃ (יג) אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֺ֞ת וְהַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃

Numbers 33:3-36:13

(3) They set out from Rameses in the first month, on the fifteenth day of the first month. It was on the morrow of the passover offering that the Israelites started out defiantly, in plain view of all the Egyptians. (4) The Egyptians meanwhile were burying those among them whom יהוה had struck down, every [male] first-born—whereby יהוה executed judgment on their gods. (5) The Israelites set out from Rameses and encamped at Succoth. (6) They set out from Succoth and encamped at Etham, which is on the edge of the wilderness. (7) They set out from Etham and turned about toward Pi-hahiroth, which faces Baal-zephon, and they encamped before Migdol. (8) They set out from Pene -hahiroth and passed through the sea into the wilderness; and they made a three-days’ journey in the wilderness of Etham and encamped at Marah. (9) They set out from Marah and came to Elim. There were twelve springs in Elim and seventy palm trees, so they encamped there. (10) They set out from Elim and encamped by the Sea of Reeds. (11) They set out from the Sea of Reeds and encamped in the wilderness of Sin. (12) They set out from the wilderness of Sin and encamped at Dophkah. (13) They set out from Dophkah and encamped at Alush. (14) They set out from Alush and encamped at Rephidim; it was there that the people had no water to drink. (15) They set out from Rephidim and encamped in the wilderness of Sinai. (16) They set out from the wilderness of Sinai and encamped at Kibroth-hattaavah. (17) They set out from Kibroth-hattaavah and encamped at Hazeroth. (18) They set out from Hazeroth and encamped at Rithmah. (19) They set out from Rithmah and encamped at Rimmon-perez. (20) They set out from Rimmon-perez and encamped at Libnah. (21) They set out from Libnah and encamped at Rissah. (22) They set out from Rissah and encamped at Kehelath. (23) They set out from Kehelath and encamped at Mount Shepher. (24) They set out from Mount Shepher and encamped at Haradah. (25) They set out from Haradah and encamped at Makheloth. (26) They set out from Makheloth and encamped at Tahath. (27) They set out from Tahath and encamped at Terah. (28) They set out from Terah and encamped at Mithkah. (29) They set out from Mithkah and encamped at Hashmonah. (30) They set out from Hashmonah and encamped at Moseroth. (31) They set out from Moseroth and encamped at Bene-jaakan. (32) They set out from Bene-jaakan and encamped at Hor-haggidgad. (33) They set out from Hor-haggidgad and encamped at Jotbath. (34) They set out from Jotbath and encamped at Abronah. (35) They set out from Abronah and encamped at Ezion-geber. (36) They set out from Ezion-geber and encamped in the wilderness of Zin, that is, Kadesh. (37) They set out from Kadesh and encamped at Mount Hor, on the edge of the land of Edom. (38) Aaron the priest ascended Mount Hor at the command of יהוה and died there, in the fortieth year after the Israelites had left the land of Egypt, on the first day of the fifth month. (39) Aaron was a hundred and twenty-three years old when he died on Mount Hor. (40) And the Canaanite, king of Arad, who dwelt in the Negeb, in the land of Canaan, learned of the coming of the Israelites. (41) They set out from Mount Hor and encamped at Zalmonah. (42) They set out from Zalmonah and encamped at Punon. (43) They set out from Punon and encamped at Oboth. (44) They set out from Oboth and encamped at Iye-abarim, in the territory of Moab. (45) They set out from Iyim and encamped at Dibon-gad. (46) They set out from Dibon-gad and encamped at Almon-diblathaim. (47) They set out from Almon-diblathaim and encamped in the hills of Abarim, before Nebo. (48) They set out from the hills of Abarim and encamped in the steppes of Moab, at the Jordan near Jericho; (49) they encamped by the Jordan from Beth-jeshimoth as far as Abel-shittim, in the steppes of Moab. (50) In the steppes of Moab, at the Jordan near Jericho, יהוה spoke to Moses, saying: (51) Speak to the Israelite people and say to them: When you cross the Jordan into the land of Canaan, (52) you shall dispossess all the inhabitants of the land; you shall destroy all their figured objects; you shall destroy all their molten images, and you shall demolish all their cult places. (53) And you shall take possession of the land and settle in it, for I have assigned the land to you to possess. (54) You shall apportion the land among yourselves by lot, clan by clan: with larger groups increase the share, with smaller groups reduce the share. Wherever the lot falls for it, that shall be its location. You shall have your portions according to your ancestral tribes. (55) But if you do not dispossess the inhabitants of the land, those whom you allow to remain shall be stings in your eyes and thorns in your sides, and they shall harass you in the land in which you live; (56) so that I will do to you what I planned to do to them. (1) יהוה spoke to Moses, saying: (2) Instruct the Israelite people and say to them: When you enter the land of Canaan, this is the land that shall fall to you as your portion, the land of Canaan with its various boundaries: (3) Your southern sector shall extend from the wilderness of Zin alongside Edom. Your southern boundary shall start on the east from the tip of the Dead Sea. (4) Your boundary shall then turn to pass south of the ascent of Akrabbim and continue to Zin, and its limits shall be south of Kadesh-barnea, reaching Hazar-addar and continuing to Azmon. (5) From Azmon the boundary shall turn toward the Wadi of Egypt and terminate at the Sea. (6) For the western boundary you shall have the coast of the Great Sea; that shall serve as your western boundary. (7) This shall be your northern boundary: Draw a line from the Great Sea to Mount Hor; (8) from Mount Hor draw a line to Lebo-hamath, and let the boundary reach Zedad. (9) The boundary shall then run to Ziphron and terminate at Hazar-enan. That shall be your northern boundary. (10) For your eastern boundary you shall draw a line from Hazar-enan to Shepham. (11) From Shepham the boundary shall descend to Riblah on the east side of Ain; from there the boundary shall continue downward and abut on the eastern slopes of the Sea of Chinnereth. (12) The boundary shall then descend along the Jordan and terminate at the Dead Sea. That shall be your land as defined by its boundaries on all sides. (13) Moses instructed the Israelites, saying: This is the land you are to receive by lot as your hereditary portion, which יהוה has commanded to be given to the nine and a half tribes. (14) For the Reubenite tribe by its ancestral houses, the Gadite tribe by its ancestral houses, and the half-tribe of Manasseh have already received their portions: (15) those two and a half tribes have received their portions across the Jordan, opposite Jericho, on the east, the orient side. (16) יהוה spoke to Moses, saying: (17) These are the names of the participants through whom the land shall be apportioned for you: Eleazar the priest and Joshua son of Nun. (18) And you shall also take a chieftain from each tribe through whom the land shall be apportioned. (19) These are the names of the participants: from the tribe of Judah: Caleb son of Jephunneh. (20) From the Simeonite tribe: Samuel son of Ammihud. (21) From the tribe of Benjamin: Elidad son of Chislon. (22) From the Danite tribe: a chieftain, Bukki son of Jogli. (23) For the descendants of Joseph: from the Manassite tribe: a chieftain, Hanniel son of Ephod; (24) and from the Ephraimite tribe: a chieftain, Kemuel son of Shiphtan. (25) From the Zebulunite tribe: a chieftain, Elizaphan son of Parnach. (26) From the Issacharite tribe: a chieftain, Paltiel son of Azzan. (27) From the Asherite tribe: a chieftain, Ahihud son of Shelomi. (28) From the Naphtalite tribe: a chieftain, Pedahel son of Ammihud. (29) It was these whom יהוה designated to allot portions to the Israelites in the land of Canaan. (1) יהוה spoke to Moses in the steppes of Moab at the Jordan near Jericho, saying: (2) Instruct the Israelite people to assign, out of the holdings apportioned to them, towns for the Levites to dwell in; you shall also assign to the Levites pasture land around their towns. (3) The towns shall be theirs to dwell in, and the pasture shall be for the cattle they own and all their other beasts. (4) The town pasture that you are to assign to the Levites shall extend a thousand cubits outside the town wall all around. (5) You shall measure off two thousand cubits outside the town on the east side, two thousand on the south side, two thousand on the west side, and two thousand on the north side, with the town in the center. That shall be the pasture for their towns. (6) The towns that you assign to the Levites shall comprise the six cities of refuge that you are to designate for [a man] who has killed someone to flee to, to which you shall add forty-two towns. (7) Thus the total of the towns that you assign to the Levites shall be forty-eight towns, with their pasture. (8) In assigning towns from the holdings of the Israelites, take more from the larger groups and less from the smaller, so that each assigns towns to the Levites in proportion to the share it receives. (9) יהוה spoke further to Moses: (10) Speak to the Israelite people and say to them: When you cross the Jordan into the land of Canaan, (11) you shall provide yourselves with places to serve you as cities of refuge to which [a man] who has killed someone —who has slain a person unintentionally—may flee. (12) The cities shall serve you as a refuge from the avenger, so that the killer may not die unless he has stood trial before the assembly. (13) The towns that you thus assign shall be six cities of refuge in all. (14) Three cities shall be designated beyond the Jordan, and the other three shall be designated in the land of Canaan: they shall serve as cities of refuge. (15) These six cities shall serve the Israelites and the resident aliens among them for refuge, so that any man who slays a person unintentionally may flee there. (16) Anyone, however, who strikes another with an iron object so that death results is a murderer; the murderer must be put to death. (17) If one struck another with a stone tool that could cause death, and death resulted, that person is a murderer; the murderer must be put to death. (18) Similarly, if one struck another with a wooden tool that could cause death, and death resulted, that person is a murderer; the murderer must be put to death. (19) It is the blood-avenger who shall put the murderer to death; that is who shall put that person to death upon encounter. (20) So, too, if one pushed another in hate or hurled something at [the victim] on purpose and death resulted, (21) or if one struck another with the hand in enmity and death resulted, the assailant shall be put to death; that person is a murderer. The blood-avenger shall put the murderer to death upon encounter. (22) But if [a man] pushed without malice aforethought or hurled any object at [the victim] unintentionally, (23) or inadvertently dropped upon [the victim] any deadly object of stone, and death resulted—though not being an enemy and not seeking to harm— (24) in such cases the assembly shall decide between the slayer and the blood-avenger. (25) The assembly shall protect the killer from the blood-avenger, and the assembly shall restore him to the city of refuge to which he fled, and there he shall remain until the death of the high priest who was anointed with the sacred oil. (26) But if the killer ever goes outside the limits of the city of refuge to which he has fled, (27) and the blood-avenger comes upon him outside the limits of his city of refuge, and the blood-avenger kills the killer, there is no bloodguilt on his account. (28) For he must remain inside his city of refuge until the death of the high priest; after the death of the high priest, the killer may return to his land holding. (29) Such shall be your law of procedure throughout the ages in all your settlements. (30) If anyone slays a person, the killer may be executed only on the evidence of witnesses; the testimony of a single witness against a person shall not suffice for a sentence of death. (31) You may not accept a ransom for the life of a murderer who is guilty of a capital crime; [a murderer] must be put to death. (32) Nor may you accept ransom in lieu of flight to a city of refuge, enabling a man to return to live on his land before the death of the priest. (33) You shall not pollute the land in which you live; for blood pollutes the land, and the land can have no expiation for blood that is shed on it, except by the blood of the one who shed it. (34) You shall not defile the land in which you live, in which I Myself abide, for I יהוה abide among the Israelite people. (1) The family heads in the clan of the descendants of Gilead son of Machir son of Manasseh, one of the Josephite clans, came forward and appealed to Moses and the chieftains, family heads of the Israelites. (2) They said, “יהוה commanded my lord to assign the land to the Israelites as shares by lot, and my lord was further commanded by יהוה to assign the share of our kinsman Zelophehad to his daughters. (3) Now, if they become the wives of persons from another Israelite tribe, their share will be cut off from our ancestral portion and be added to the portion of the tribe into which they become [wives]; thus our allotted portion will be diminished. (4) And even when the Israelites observe the jubilee, their share will be added to that of the tribe into which they become [wives], and their share will be cut off from the ancestral portion of our tribe.” (5) So Moses, at יהוה’s bidding, instructed the Israelites, saying: “The plea of the Josephite tribe is just. (6) This is what יהוה has commanded concerning the daughters of Zelophehad: They may become the wives of anyone they wish, provided they become wives within a clan of their father’s tribe. (7) No inheritance of the Israelites may pass over from one tribe to another, but the Israelite [heirs]—each of them—must remain bound to the ancestral portion of their tribe. (8) Every daughter among the Israelite tribes who inherits a share must become the wife of someone from a clan of her father’s tribe, in order that every Israelite [heir] may keep an ancestral share. (9) Thus no inheritance shall pass over from one tribe to another, but the Israelite tribes shall remain bound each to its portion.” (10) The daughters of Zelophehad did as יהוה had commanded Moses: (11) Mahlah, Tirzah, Hoglah, Milcah, and Noah, Zelophehad’s daughters, became the wives of their uncles’ sons, (12) becoming wives within clans of descendants of Manasseh son of Joseph; and so their share remained in the tribe of their father’s clan. (13) These are the commandments and regulations that יהוה enjoined upon the Israelites, through Moses, on the steppes of Moab, at the Jordan near Jericho.

ערבי נחל, מסעי א׳-י׳

(א) אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם. יש לדקדק באומרו אשר יצאו מארץ מצרים, כאלו נותן סימן לידע מי הם בני ישראל, ונתן בהם סימן כי הם אותן שיצאו ממצרים, ואטו עד השתא לא ידעינן מי הם בני ישראל. ותו אומרו ביד משה ואהרן אטו עד השתא לא ידעינן שע"י משה ואהרן יצאו ממצרים. ותו מוצאיהם למסעיהם אין לו ביאור. גם למה בתר הכי כתיב איפכא ואלה מסעיהם למוצאיהם. ותו אומרו ויכתוב משה, למה לי זאת הא כל התורה משה רבינו ע"ה כתבה. ותו אומרו על פי ה' הא כל התורה מפי הגבורה נאמרה. ותו דמסעות אלו היה באפשרי שיכתוב משה רבינו ע"ה מעצמו, דהא ראה בעיניו איך הלכו ממסע למסע, ואם כן למה הוצרך כתיבה זו להיות על פי ה', ואולי ר"ל שהש"י צוה לו שיכתוב סדר המסעות.

(ב) אמנם לתרץ הכל, הנה דבר ידוע ומפורסם שכל התורה מדברת למטה ורומזת למעלה וגבוה מעל גבוה, וכן המסעות האלה. והענין, כי כל דברים הגשמים יש להם שורש למעלה ולשורש שורש ונשתלשל זה מזה, ולכן המדבר שהוא מקום הקליפות נחש שרף ועקרב כידוע, וכיון שהקליפה קדמה לפרי ומסבבת לקדושה, כי סביב רשעים יתהלכון (תהילים יב, ט), לכן בצאת ישראל ממצרים להדבק במקום הקדושה נקודה הפנימית, הוכרחו תחלה לילך דרך כל המקומות האלה במדבר ההוא, ולשבר אותן הקליפות, עד בואם אל הקדושה, נמצא הכל מדבר למטה ורומז למעלה, ולכן יש מ"ב מסעות נגד שם של מ"ב, כי זה לעומת זה והבן.

(ג) ולפי זה יש לדקדק לכאורה על מה שארז"ל שהש"י רצה להביאם תיכף לארץ ישראל לולא שחטאו, ואיך היה אפשר להם שיבואו תיכף לארץ ישראל, הא טרם בואם אל הקדושה, צריכים לילך תחלה דרך אותן המסעות מקום הקליפות, וזה נעשה בהמשך זמן. אמנם יובן זה ע"פ דברי הרב בעל נזר הקודש הבאתי דבריו בדרוש לשבת הגדול תק"ס בפרשת בא שפירש הפסוק (שמות יב, מא) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה ע"ש באורך, ותמצית דבריו כי הש"י מחליף ומעביר את הזמנים למעלה לכן מה שהיה כח הגאולה ההיא בהזמן שאחר ת' שנה בא אז מיד, כי אותו הזמן הגיע תיכף, כי החליף והעביר את הזמנים ע"ש באורך.

(ד) ולהסביר הענין יותר לקרב אל השכל, יבואר על פי מה שפירשתי משארז"ל (ברכות ס"א:) שראה את ר"ע שסורקין את בשרו במסרקות של ברזל אמר זו תורה וזו שכרה, אמר הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה. והוא תימה, מה זו תשובה, והא היא גופה קשיא למה עלה כך במחשבה. וביארתי כי נבין האדם בקבלו בכל יום עול מלכות שמים ומוסר נפשו במחשבתו להריגה על קידוש השם בהתלהבות, הנה יש לו תענוג גדול באותו העת שמדמה במחשבתו שנשרף על כבוד הש"י, אבל האדם הנשרף בפועל הנה מרגיש צער ויסורין כי גדול הכאב מאד, והחילוק ביניהם לפי שזה נשרף במחשבה ואין לו אז שום צער הגוף, לכן אינו מרגיש רק תענוג, משא"כ זה שנשרף בפועל, כי עולם המחשבה הוא מסולק מהגשמיות אין שם צער ויסורין ושום דבר רע, משא"כ עולם המעשה.

(ה) אמנם כתוב בתשובת מוהר"ם שקבלה איש מפי איש שהנהרג על כבוד הש"י אינו מרגיש יסורין כלל ע"ש. והטעם כי בהיות אותו היוצא ליהרג מתלהב בחשק נמרץ שיהרג על קדושת שמו יתברך, הוא מעלה כל חושיו ועולם המעשה שלו בהתלהבות ההוא אל עולם המחשבה, עד שמתלבש כולו במחשבה ובטלו חושיו והרגשותיו וגשמיותו נתפשט מעליו, לכן אינו מרגיש רק תענוג כמו אותו הנשרף במחשבה, ואדרבא יש לו תענוג יותר, מאחר שהדבר ההוא שחשק תמיד נתקיים ויצא לפועל, וכמאמר ר"ע (שם) כל ימי הייתי מצטער כו', ולכן כל עוד שיסורי הריגתו גדולים יותר יגדל יותר ויותר התענוג שלו, כי כיון שאותו הרגשת היסורין מתהפך להרגשת תענוג רב ונמרץ, לכן בהגדלת היסורין יגדל התענוג והשמחה ואין שם הרגשת יסורין כלל, רק הרגשת תענוג שמחה ועונג.

(ו) ולכן בראותם את ר"ע שסורקין את בשרו שהמה יסורם קשים ומרים, וכבר ידעו צדקותיו וזכותו של ר"ע, ואם כן הבינו שזה אין אצלו יסורין, דלא חשיד קב"ה ליתן יסורין חנם לצדיק כזה, ומזה הבינו שאדרבה שכר ותעוג הוא לו דבר זה, ויתפלאו על הדבר, ולזה אמר זו תורה וזו שכרה, ר"ל ודאי על תורתו של ר"ע מגיע לו שכר וזהו שכרו, והיה הדבר לפלא בעיניהם איך ביסורים מרים כאלה יהיה כל כך הרגש תענוג, עד שיהיה זה שכר על תורתו. והשיב השי"ת כך עלה במחשבה, ר"ל שכל כך העלה ר"ע כל חושיו והרגשותיו ואבריו אל עולם המחשבה, עד שכל עוד שהיסורים גדולים יגדל יתר מאוד התענוג, לכן יסורים מרים כאלה הם אצלו תענוג שאינו מושג כלל, והבן היטב כי הוא אמתי בע"ה.

(ז) וזה ג"כ הענין המדובר כאן, כי ברצות ה' דרכי איש עמו ישראל, הנה מעלה כל העולמות אל עולם המחשבה, ואין שם סדר זמנים ולא מונע ולא שום דבר רע, לכן בא יבא הגאולה תיכף לא יאוחר, ולכן לולא שחטאו היו באים תיכף לארץ ישראל ולא היו צריכים כלל ללכת דרך המקומות ההמה אשר במדבר ההוא לשבר הקליפות ההמה, כי הש"י מעביר הכל ונעשה הכל כרגע, כי מה שהיו צריכים עתה ליסע ממסע למסע בפועל והמשך זמן, אלולא שחטאו, והיו מתלבשים בעולם המחשבה, היו מבטלים כל הקליפות ההמה כרגע, והיו באים מיד לארץ ישראל, כי היה זה בכח משה ואהרן, כי הם היו מעולם המחשבה, כאשר הזכרנו כמה פעמים שגופו של משה רבינו ע"ה היה רוחני, ולכן עלה שמים וירד ועלה, והבן.

(ח) ולזה אמר אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים, ר"ל אלה המסעות של בני ישראל אשר נעשה ביצאתם ממצרים, ר"ל שמיד בצאתם רק ממצרים נעשו המסעות המה, ממילא לא הוצרכו ליסע כלל, וטעם הדבר הוא ביד משה ואהרן, ר"ל שבכחם היה דבר זה כאמור, כי נכללו בעולם המחשבה, והיה זאת קודם שחטאו.

(ט) ובל תקשה הרי התורה היתה כתובה במרום מקדם ע"פ נשמת משה רבינו ע"ה, כמו שניתנה בארץ על ידו בעת מתן תורה, ואם כן איך נכתבו המסעות אז בתורה, הא אלמלא לא חטאו לא נסעו כלל, וליכא למימר שנכתב על שם העתיד שידע הש"י שיחטאו, דהרי בבחירה מסולק הידיעה, ובידם לבחור בטוב שלא יחטאו, ואיך נכתבו אז המסעות, לזה אמר הפסוק עצמו לתרץ זאת כי באמת המסעות הכתובים מקדם בתורה אין הכוונה על מסעות בפועל, רק שהמסעות היו נעשים ממילא ביציאה זו לבד שיצאו ממצרים, וכי תימא אם כן מי ידעם מאחר שלא היה מסעות כלל בפועל, אין זה קושיא כלל כי באמת לא נכתבו רק על פי ה' שהוא לבדו היודע זאת והמחליף את הזמנים, וגומר כל המסעות האלה בלי שום מסע.

(י) וזה שאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, ר"ל שבעת הכתיבה שנכתבו המסעות בתורה אין הכוונה כלל על מסעות ממש, רק כתב את מוצאיהם לבד, ר"ל היציאה ממצרים כתב למסעיהם, שהמסעות נעשו ביציאה זו לבד, וכתב זאת רק ע"פ ה' כאמור, משא"כ אח"כ כשחטאו, ואלה מסעיהם למוצאיהם, ר"ל שמסעיהם קדמה למוצאיהם, שלא נגמר היציאה ממצרים שיבואו למקום המכוון מקום הקדושה, זולת על פי המסעות שנסעו בפועל ממסע למסע ובהמשך זמן. והבן כל זאת היטב שהם דברים נכונים בע"ה ודקים, אי אפשר לפרש יפה מפי הכתב, ומובן למשכיל ומעמיק ודו"ק היטב. חסלת פרשת מסעי וספר במדבר

Arvei Nachal, Masei 1-10

...

שער הפסוקים, פרשת מטות י״א-י״ז

(יא) סימן ל"ב:

(יב) ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן וגו':

(יג) צריך לדעת, מה נשתנו אלו השבטים, בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה, לקחת נחלתם בעבר הירדן. ואגב נבאר מה ענין ארץ ישראל ועבר הירדן. הנה ארץ ישראל, היא נוקבא דז"א, והיא כלולה מי"ס כנודע, ושיעור קומתה כשיעור קומת ז"א. ונודע, כי התחלת ראשו דזעיר, הוא מחצי הת"ת דאימא ולמטה, ולכן בהיות נוקביה גבוהה כבעלה, נמצא כי גם רישא דנוקבא מתחלת משם, ממחצית קומת אימא עילאה. ונמצא, כי נשארו למעלה כתר וחכמה וחצי בינה, וכדוגמא זאת למטה ממש. כי הנה שיעור נוקבא דזעיר, הוא י"ס, ותחלת מקומה העיקרי הוא מחצי הת"ת דז"א, במקום החזה, כנזכר באדרא רבא, ונמצא שלוקחת היא בבעלה מקום ג' ספי' וחצי, שהם חצי הת"ת ונה"י, וצריכה עוד להתפשט עד ששה ספי' וחצי בעולם הבריאה, שהם כח"ב חג"ת וחצי נצח, הרי כי שיעור קומת ארץ ישראל, שהם י"ס דנוקבא דז"א דאצילות, הוא מחצי תחתון דת"ת דזעיר דאצילות, עד חצי נצח דבריאה. נשאר עתה מן הבריאה, ג' ספי' וחצי. וכבר ביארנו, כי המלכות דבריאה, היא תמיד בהיכל קדש הקדשים דיצירה. ועד"ז מלכות דיצירה, בהיכל קדש הקדשים דעשיה. וכן מלכות דאצילות, בהיכל קדש הקדשים דבריאה. נמצא, כי נשארים בבריאה, ב' ספי' וחצי, מחוץ לתחום ארץ ישראל, שהיא מלכות דאצילות. וכנגד זה, נשאדו ב' שבטים וחצי מחוץ לארץ ישראל:

(יד) וצריך לתת טעם, למה גד וראובן, וחצי שבט מנשה, היו לחוץ ארץ ישראל, יותר מזולתם. והטעם הוא, כי הנה אמרו בזוהר, בפרשת ויצא, כשיעקב היה מוליד לראובן, היתה מחשבתו להוליד ליוסף, כי לבן הכניס לו תמורת רחל את לאה, ולכן לא יצאה בו אז טיפת הבכור, כמ"ש (בראשית מ"ט) פחז כמים אל תותר. פי', במה שנודע, כי יש ביסוד ב' נקבים, אחד מוציא טיפת זרע, ואחד מוציא מים העכורים, מי רגלים וכשיצאה טיפת הזרע להוליד לראובן, יצאה דרך נקב המים, ונמוחה שם. וזש"ה, פחז כמים אל תותר, כי נמחת הטיפה, ביוצאה דרך נקב המים. נמצא, כי ראובן אמת הוא שהוא בכור, בבחי' היסוד, אלא שהוא בבחי' נקב המים, אשר ידעת כי הוא מוצא מותר הסיגים, להשפיע בחיצונים. ולכן ראובן ירש מקומו בחוצה לארץ מעבר לירדן:

(טו) וענין זה נרמז בזוהר, בפרשת ויחי, בדף רמ"ד ע"ב ע"ש. ודע, כי ראובן הוא בדעת העליון, שבין חו"ב דז"א, אשר גם בו יש ב' נקבים, בדוגמת יסוד כנזכר, ומשם יצא ראובן, מסוד נקב שני. וז"ס פסוק, (איוב ו' ט"ו) אחי בגדו כמו נחל. כי הנחל העליון הוא בינה, שהיא סוד אות אלף, החסרה בתיבת בג"ד, כמש"ה (בראשית ל') ותאמר לאה בגד וגו'. וזה הנחל, היה בו בגידה, כי לא קבלה טפת הזרע, מנקב הזרע של הדעת, אלא מנקב המים, ומשם יצא ראובן בבגידה זו בנחל העליון שהיא בינה. וגם למטה ביסוד התחתון, אשר משם יצא גד, אירע לו בגידה זו, שיצא מנקב המים שביסוד התחתון. וזש"ה, אחי בגדו כמו נחל, שהם שבט גד, שיצאו מן היסוד דזעיר לנוקביה, בגדו, כמו הבגידה שאירע למעלה לראובן, בנחל העליון בבינה. ונמצא, כי שתי בגידות היו, אחד למעלה, ואחד למטה, והם ראובן גד. ונודע, כי גד נשרש ונאחז בעקב ימין, בסוד והוא יגוד עקב, כנזכר בסבא דמשפטים, ובחי' העקב היא גבורות ודינים כנודע. וזהו הטעם, שיצא גד דרך נקב החיצונים:

(טז) גם ז"ס גרמה, (שם ל"ב כ"ו) ותקע כף ירך יעקב, לפי שגד הוא בירך ימין, וכבר נתבאר אצלינו, מ"ש בזוהר בפרשת ויצא, כי ותקע כף ירך יעקב, אתמר על נדב ואביהוא, ולכן כשמתו, נתעברה באליהו התשבי, שהיה משבט גד, לפי שגד גרם קלקול הזה:

(יז) והנה מנשה, גם הוא בסוד ירך יעקב בגיד הנשה, ולכן נקרא מנשה, בסוד (שמות) כי נשני אלהים וכו'. ולכן גם הוא יצא לחוץ לחו"ל, ואמנם מנשה הוא מן הנקב של זרע שביסוד, אלא שגם הוא חציו מים, ולכן לא יצא לחוץ, רק אותו המחצית של שבט מנשה:

Sha'ar HaPesukim, Parashat Matot 11-17

...