Like this? Login or create an account to build your own source sheet. אוהבים? התחברו או הרשמו כדי ליצור דף מקורות משלכם.
בס"ד

Kabbalah and the Portion of Emor 

How to Elevate Ourselves

Source Sheet by Rabbi Eliyahu Jian
More info מידע נוסף
Created May 1, 2023 · 281 Views נוצר 1 May, 2023 · 281 צפיות

  1. Loading Media...
  2. ויקרא כ״א:א׳-כ״ד:כ״ג
    (א) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃ (ב) כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו׃ (ג) וְלַאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא׃ (ד) לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ׃ (ה) לֹֽא־[יִקְרְח֤וּ] (יקרחה) קׇרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת׃ (ו) קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י יְהֹוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ׃ (ז) אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי־קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵאלֹהָֽיו׃ (ח) וְקִ֨דַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי־אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדֹשׁ֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ (ט) וּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת־אָבִ֙יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃ {ס}         (י) וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵאֶחָ֜יו אֲֽשֶׁר־יוּצַ֥ק עַל־רֹאשׁ֣וֹ ׀ שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת־יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת־הַבְּגָדִ֑ים אֶת־רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֥א יִפְרֹֽם׃ (יא) וְעַ֛ל כׇּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא׃ (יב) וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ (יג) וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח׃ (יד) אַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת־אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם־בְּתוּלָ֥ה מֵעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה׃ (טו) וְלֹֽא־יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדְּשֽׁוֹ׃ {ס}         (טז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יז) דַּבֵּ֥ר אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו׃ (יח) כִּ֥י כׇל־אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ׃ (יט) א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד׃ (כ) אֽוֹ־גִבֵּ֣ן אוֹ־דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ׃ (כא) כׇּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֙רַע֙ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י יְהֹוָ֑ה מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב׃ (כב) לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקׇּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן־הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל׃ (כג) אַ֣ךְ אֶל־הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּֽי־מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת־מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ (כד) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן וְאֶל־בָּנָ֑יו וְאֶֽל־כׇּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}
     (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקׇּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ (ג) אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כׇּל־אִ֣ישׁ ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכׇּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ (ד) אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֙וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּכׇל־טְמֵא־נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָֽרַע׃ (ה) אוֹ־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכׇל־שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ׃ (ו) נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע־בּ֔וֹ וְטָמְאָ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם־רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם׃ (ז) וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא׃ (ח) נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטׇמְאָה־בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃ (ט) וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ (י) וְכׇל־זָ֖ר לֹא־יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ׃ (יא) וְכֹהֵ֗ן כִּֽי־יִקְנֶ֥ה נֶ֙פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ׃ (יב) וּבַ֨ת־כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃ (יג) וּבַת־כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶ֘רַע֮ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית אָבִ֙יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכׇל־זָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ (יד) וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַקֹּֽדֶשׁ׃ (טו) וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קׇדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַיהֹוָֽה׃ (טז) וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֺ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאׇכְלָ֖ם אֶת־קׇדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ {פ}
     (יז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יח) דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כׇּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קׇרְבָּנוֹ֙ לְכׇל־נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכׇל־נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַיהֹוָ֖ה לְעֹלָֽה׃ (יט) לִֽרְצֹנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים׃ (כ) כֹּ֛ל אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי־לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃ (כא) וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַיהֹוָ֔ה לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כׇּל־מ֖וּם לֹ֥א יִהְיֶה־בּֽוֹ׃ (כב) עַוֶּ֩רֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אוֹ־חָר֣וּץ אֽוֹ־יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹא־תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַיהֹוָ֑ה וְאִשֶּׁ֗ה לֹא־תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לַיהֹוָֽה׃ (כג) וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃ (כד) וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיהֹוָ֑ה וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ (כה) וּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִכׇּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מׇשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵרָצ֖וּ לָכֶֽם׃ {ס}         (כו) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כז) שׁ֣וֹר אוֹ־כֶ֤שֶׂב אוֹ־עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵרָצֶ֕ה לְקׇרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָֽה׃ (כח) וְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃ (כט) וְכִֽי־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח־תּוֹדָ֖ה לַיהֹוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ׃ (ל) בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃ (לא) וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֺתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃ (לב) וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ (לג) הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃ {פ}
     (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי׃ (ג) שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כׇּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ {פ}
     (ד) אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃ (ה) בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיהֹוָֽה׃ (ו) וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיהֹוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃ (ז) בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ (ח) וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַיהֹוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ {פ}
     (ט) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (י) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ (יא) וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמׇּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃ (יב) וַעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַיהֹוָֽה׃ (יג) וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַיהֹוָ֖ה רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין׃ (יד) וְלֶ֩חֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קׇרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ {ס}         (טו) וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמׇּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃ (טז) עַ֣ד מִֽמׇּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהֹוָֽה׃ (יז) מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהֹוָֽה׃ (יח) וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽה׃ (יט) וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים׃ (כ) וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן ׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכֻּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַיהֹוָ֖ה לַכֹּהֵֽן׃ (כא) וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכׇל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃ (כב) וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ {פ}
     (כג) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כד) דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ׃ (כה) כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָֽה׃ {ס}         (כו) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כז) אַ֡ךְ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֩דֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָֽה׃ (כח) וְכׇל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (כט) כִּ֤י כׇל־הַנֶּ֙פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ (ל) וְכׇל־הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּעֲשֶׂה֙ כׇּל־מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת־הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃ (לא) כׇּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ (לב) שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם׃ {פ}
     (לג) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (לד) דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַיהֹוָֽה׃ (לה) בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ (לו) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָ֑ה בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹ֩דֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהֹוָה֙ עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ (לז) אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַיהֹוָ֗ה עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃ (לח) מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת יְהֹוָ֑ה וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כׇּל־נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כׇּל־נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַיהֹוָֽה׃ (לט) אַ֡ךְ בַּחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאׇסְפְּכֶם֙ אֶת־תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת־חַג־יְהֹוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן׃ (מ) וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (מא) וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽיהֹוָ֔ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ׃ (מב) בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כׇּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת׃ (מג) לְמַ֘עַן֮ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (מד) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת־מֹעֲדֵ֖י יְהֹוָ֑ה אֶל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}
     (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃ (ג) מִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד־בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃ (ד) עַ֚ל הַמְּנֹרָ֣ה הַטְּהֹרָ֔ה יַעֲרֹ֖ךְ אֶת־הַנֵּר֑וֹת לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תָּמִֽיד׃ {פ}
     (ה) וְלָקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָאֶחָֽת׃ (ו) וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃ (ז) וְנָתַתָּ֥ עַל־הַֽמַּעֲרֶ֖כֶת לְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה וְהָיְתָ֤ה לַלֶּ֙חֶם֙ לְאַזְכָּרָ֔ה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה׃ (ח) בְּי֨וֹם הַשַּׁבָּ֜ת בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֗ת יַֽעַרְכֶ֛נּוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תָּמִ֑יד מֵאֵ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃ (ט) וְהָֽיְתָה֙ לְאַהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֔יו וַאֲכָלֻ֖הוּ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֑שׁ כִּ֡י קֹ֩דֶשׁ֩ קׇֽדָשִׁ֨ים ה֥וּא ל֛וֹ מֵאִשֵּׁ֥י יְהֹוָ֖ה חׇק־עוֹלָֽם׃ {ס}         (י) וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי׃ (יא) וַ֠יִּקֹּ֠ב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן׃ (יב) וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל־פִּ֥י יְהֹוָֽה׃ {פ}
     (יג) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יד) הוֹצֵ֣א אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כׇֽל־הַשֹּׁמְעִ֛ים אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְרָגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כׇּל־הָעֵדָֽה׃ (טו) וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי־יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ׃ (טז) וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־יְהֹוָה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כׇּל־הָעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנׇקְבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמָֽת׃ (יז) וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כׇּל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת׃ (יח) וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ־בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃ (יט) וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּעֲמִית֑וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃ (כ) שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ׃ (כא) וּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת׃ (כב) מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּאֶזְרָ֖ח יִהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (כג) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {פ}
    Leviticus 21:1-24:23
    (1) יהוה said to Moses: Speak to the priests, the sons of Aaron, and say to them: None shall defile himself for any [dead] person among his kin, (2) except for the relatives that are closest to him: his mother, his father, his son, his daughter, and his brother; (3) also for a virgin sister, close to him because she has not become someone’s [wife], for her he may defile himself. (4) But he shall not defile himself as a kinsman by marriage, and so profane himself. (5) They shall not shave smooth any part of their heads, or cut the side-growth of their beards, or make gashes in their flesh. (6) They shall be holy to their God and not profane the name of their God; for they offer יהוה’s offerings by fire, the food of their God, and so must be holy. (7) They shall not take [into their household as their wife] a woman defiled by harlotry, nor shall they take one divorced from her husband. For they are holy to their God (8) and you must treat them as holy, since they offer the food of your God; they shall be holy to you, for I יהוה who sanctify you am holy. (9) When the daughter of a priest defiles herself through harlotry, it is her father whom she defiles; she shall be put to the fire. (10) The priest who is exalted above his fellows, on whose head the anointing oil has been poured and who has been ordained to wear the vestments, shall not bare his head or rend his vestments. (11) He shall not go in where there is any dead body; he shall not defile himself even for his father or mother. (12) He shall not go outside the sanctuary and profane the sanctuary of his God, for upon him is the distinction of the anointing oil of his God, Mine יהוה’s. (13) He may take [into his household as his wife] only a woman who is a virgin. (14) A widow, or a divorced woman, or one who is degraded by harlotry—such he may not take. Only a virgin of his own kin may he take as his wife— (15) that he may not profane his offspring among his kin, for I יהוה have sanctified him. (16) יהוה spoke further to Moses: (17) Speak to Aaron and say: No man of your offspring throughout the ages who has a defect shall be qualified to offer the food of his God. (18) No one at all who has a defect shall be qualified: no man who is blind, or lame, or has a limb too short or too long; (19) no man who has a broken leg or a broken arm; (20) or who is a hunchback, or a dwarf, or who has a growth in his eye, or who has a boil-scar, or scurvy, or crushed testes. (21) No man among the offspring of Aaron the priest who has a defect shall be qualified to offer יהוה’s offering by fire; having a defect, he shall not be qualified to offer the food of his God. (22) He may eat of the food of his God, of the most holy as well as of the holy; (23) but he shall not enter behind the curtain or come near the altar, for he has a defect. He shall not profane these places sacred to Me, for I יהוה have sanctified them. (24) Thus Moses spoke to Aaron and his sons and to all the Israelites. (1) יהוה spoke to Moses, saying: (2) Instruct Aaron and his sons to be scrupulous about the sacred donations that the Israelite people consecrate to Me, lest they profane My holy name, Mine, יהוה’s. (3) Say to them: Throughout the ages, if any man among your offspring, while in a state of impurity, partakes of any sacred donation that the Israelite people may consecrate to יהוה, that person shall be cut off from before Me: I am יהוה. (4) No man of Aaron’s offspring who has an eruption or a discharge shall eat of the sacred donations until he is pure. If one touches anything made impure by a corpse, or if a man has an emission of semen, (5) or if a man touches any swarming thing by which he is made impure or any human being by whom he is made impure—whatever his impurity— (6) the person who touches such shall be impure until evening and shall not eat of the sacred donations unless he has washed his body in water. (7) As soon as the sun sets, he shall be pure; and afterward he may eat of the sacred donations, for they are his food. (8) He shall not eat anything that died or was torn by beasts, thereby becoming impure: I am יהוה. (9) They shall keep My charge, lest they incur guilt thereby and die for it, having committed profanation: I יהוה consecrate them. (10) No lay person shall eat of the sacred donations. No bound or hired laborer of a priest shall eat of the sacred donations; (11) but a person who is a priest’s property by purchase may eat of them; and those that are born into his household may eat of his food. (12) If a priest’s daughter becomes a layman’s [wife], she may not eat of the sacred gifts; (13) but if the priest’s daughter is widowed or divorced and without offspring, and is back in her father’s house as in her youth, she may eat of her father’s food. No lay person may eat of it: (14) but if any such party eats of a sacred donation unwittingly, the priest shall be paid for the sacred donation, adding one-fifth of its value. (15) But [the priests] must not allow the Israelites to profane the sacred donations that they set aside for יהוה, (16) or to incur guilt requiring a penalty payment, by eating such sacred donations: for it is I יהוה who make them sacred. (17) יהוה spoke to Moses, saying: (18) Speak to Aaron and his sons, and to all the Israelite people, and say to them: When any person of the house of Israel or of the strangers in Israel presents a burnt offering as the offering for any of the votive or any of the freewill offerings that they offer to יהוה, (19) it must, to be acceptable in your favor, be a male without blemish, from cattle or sheep or goats. (20) You shall not offer any that has a defect, for it will not be accepted in your favor. (21) And when any party offers, from the herd or the flock, a sacrifice of well-being to יהוה for an explicit vow or as a freewill offering, it must, to be acceptable, be without blemish; there must be no defect in it. (22) Anything blind, or injured, or maimed, or with a wen, boil-scar, or scurvy—such you shall not offer to יהוה; you shall not put any of them on the altar as offerings by fire to יהוה. (23) You may, however, present as a freewill offering an ox or a sheep with a limb extended or contracted; but it will not be accepted for a vow. (24) You shall not offer to יהוה anything [with its testes] bruised or crushed or torn or cut. You shall have no such practices in your own land, (25) nor shall you accept such [animals] from a foreigner for offering as food for your God, for they are mutilated, they have a defect; they shall not be accepted in your favor. (26) יהוה spoke to Moses, saying: (27) When an ox or a sheep or a goat is born, it shall stay seven days with its mother, and from the eighth day on it shall be acceptable as an offering by fire to יהוה. (28) However, no animal from the herd or from the flock shall be slaughtered on the same day with its young. (29) When you sacrifice a thanksgiving offering to יהוה, sacrifice it so that it may be acceptable in your favor. (30) It shall be eaten on the same day; you shall not leave any of it until morning: I am יהוה. (31) You shall faithfully observe My commandments: I am יהוה. (32) You shall not profane My holy name, that I may be sanctified in the midst of the Israelite people—I יהוה who sanctify you, (33) I who brought you out of the land of Egypt to be your God, I יהוה. (1) יהוה spoke to Moses, saying: (2) Speak to the Israelite people and say to them: These are My fixed times, the fixed times of יהוה, which you shall proclaim as sacred occasions. (3) On six days work may be done, but on the seventh day there shall be a sabbath of complete rest, a sacred occasion. You shall do no work; it shall be a sabbath of יהוה throughout your settlements. (4) These are the set times of יהוה, the sacred occasions, which you shall celebrate each at its appointed time: (5) In the first month, on the fourteenth day of the month, at twilight, there shall be a passover offering to יהוה, (6) and on the fifteenth day of that month יהוה’s Feast of Unleavened Bread. You shall eat unleavened bread for seven days. (7) On the first day you shall celebrate a sacred occasion: you shall not work at your occupations. (8) Seven days you shall make offerings by fire to יהוה. The seventh day shall be a sacred occasion: you shall not work at your occupations. (9) יהוה spoke to Moses, saying: (10) Speak to the Israelite people and say to them: When you enter the land that I am giving to you and you reap its harvest, you shall bring the first sheaf of your harvest to the priest. (11) He shall elevate the sheaf before יהוה for acceptance in your behalf; the priest shall elevate it on the day after the sabbath. (12) On the day that you elevate the sheaf, you shall offer as a burnt offering to יהוה a lamb of the first year without blemish. (13) The meal offering with it shall be two-tenths of a measure of choice flour with oil mixed in, an offering by fire of pleasing odor to יהוה; and the libation with it shall be of wine, a quarter of a hin. (14) Until that very day, until you have brought the offering of your God, you shall eat no bread or parched grain or fresh ears; it is a law for all time throughout the ages in all your settlements. (15) And from the day on which you bring the sheaf of elevation offering—the day after the sabbath—you shall count off seven weeks. They must be complete: (16) you must count until the day after the seventh week—fifty days; then you shall bring an offering of new grain to יהוה. (17) You shall bring from your settlements two loaves of bread as an elevation offering; each shall be made of two-tenths of a measure of choice flour, baked after leavening, as first fruits to יהוה. (18) With the bread you shall present, as burnt offerings to יהוה, seven yearling lambs without blemish, one bull of the herd, and two rams, with their meal offerings and libations, an offering by fire of pleasing odor to יהוה. (19) You shall also offer one he-goat as a sin offering and two yearling lambs as a sacrifice of well-being. (20) The priest shall elevate these—the two lambs —together with the bread of first fruits as an elevation offering before יהוה; they shall be holy to יהוה, for the priest. (21) On that same day you shall hold a celebration; it shall be a sacred occasion for you; you shall not work at your occupations. This is a law for all time in all your settlements, throughout the ages. (22) And when you reap the harvest of your land, you shall not reap all the way to the edges of your field, or gather the gleanings of your harvest; you shall leave them for the poor and the stranger: I יהוה am your God. (23) יהוה spoke to Moses, saying: (24) Speak to the Israelite people thus: In the seventh month, on the first day of the month, you shall observe complete rest, a sacred occasion commemorated with loud blasts. (25) You shall not work at your occupations; and you shall bring an offering by fire to יהוה. (26) יהוה spoke to Moses, saying: (27) Mark, the tenth day of this seventh month is the Day of Atonement. It shall be a sacred occasion for you: you shall practice self-denial, and you shall bring an offering by fire to יהוה; (28) you shall do no work throughout that day. For it is a Day of Atonement, on which expiation is made on your behalf before your God יהוה. (29) Indeed, any person who does not practice self-denial throughout that day shall be cut off from kin; (30) and whoever does any work throughout that day, I will cause that person to perish from among the people. (31) Do no work whatever; it is a law for all time, throughout the ages in all your settlements. (32) It shall be a sabbath of complete rest for you, and you shall practice self-denial; on the ninth day of the month at evening, from evening to evening, you shall observe this your sabbath. (33) יהוה spoke to Moses, saying: (34) Say to the Israelite people: On the fifteenth day of this seventh month there shall be the Feast of Booths to יהוה, [to last] seven days. (35) The first day shall be a sacred occasion: you shall not work at your occupations; (36) seven days you shall bring offerings by fire to יהוה. On the eighth day you shall observe a sacred occasion and bring an offering by fire to יהוה; it is a solemn gathering: you shall not work at your occupations. (37) Those are the set times of יהוה that you shall celebrate as sacred occasions, bringing offerings by fire to יהוה —burnt offerings, meal offerings, sacrifices, and libations, on each day what is proper to it— (38) apart from the sabbaths of יהוה, and apart from your gifts and from all your votive offerings and from all your freewill offerings that you give to יהוה. (39) Mark, on the fifteenth day of the seventh month, when you have gathered in the yield of your land, you shall observe the festival of יהוה [to last] seven days: a complete rest on the first day, and a complete rest on the eighth day. (40) On the first day you shall take the product of hadar trees, branches of palm trees, boughs of leafy trees, and willows of the brook, and you shall rejoice before your God יהוה seven days. (41) You shall observe it as a festival of יהוה for seven days in the year; you shall observe it in the seventh month as a law for all time, throughout the ages. (42) You shall live in booths seven days; all citizens in Israel shall live in booths, (43) in order that future generations may know that I made the Israelite people live in booths when I brought them out of the land of Egypt—I, your God יהוה. (44) So Moses declared to the Israelites the set times of יהוה. (1) יהוה spoke to Moses, saying: (2) Command the Israelite people to bring you clear oil of beaten olives for lighting, for kindling lamps regularly. (3) Aaron shall set them up in the Tent of Meeting outside the curtain of the Pact [to burn] from evening to morning before יהוה regularly; it is a law for all time throughout the ages. (4) He shall set up the lamps on the pure lampstand before יהוה [to burn] regularly. (5) You shall take choice flour and bake of it twelve loaves, two-tenths of a measure for each loaf. (6) Place them on the pure table before יהוה in two rows, six to a row. (7) With each row you shall place pure frankincense, which is to be a token offering for the bread, as an offering by fire to יהוה. (8) He shall arrange them before יהוה regularly every sabbath day—it is a commitment for all time on the part of the Israelites. (9) They shall belong to Aaron and his sons, who shall eat them in the sacred precinct; for they are his as most holy things from יהוה’s offerings by fire, a due for all time. (10) There came out among the Israelites a man whose mother was Israelite and whose father was Egyptian. And a fight broke out in the camp between that half-Israelite and a certain Israelite. (11) The son of the Israelite woman pronounced the Name in blasphemy, and he was brought to Moses—now his mother’s name was Shelomith daughter of Dibri of the tribe of Dan— (12) and he was placed in custody, until the decision of יהוה should be made clear to them. (13) And יהוה spoke to Moses, saying: (14) Take the blasphemer outside the camp; and let all who were within hearing lay their hands upon his head, and let the community leadership stone him. (15) And to the Israelite people speak thus: Anyone who blasphemes God shall bear the guilt; (16) and one who also pronounces the name יהוה shall be put to death. The community leadership shall stone that person; stranger or citizen—having thus pronounced the Name—shall be put to death. (17) If any party kills any human being, that person shall be put to death. (18) One who kills a beast shall make restitution for it: life for life. (19) If any party maims another [person]: what was done shall be done in return— (20) fracture for fracture, eye for eye, tooth for tooth. The injury inflicted on a human being shall be inflicted in return. (21) One who kills a beast shall make restitution for it; but one who kills a human being shall be put to death. (22) You shall have one standard for stranger and citizen alike: for I יהוה am your God. (23) Moses spoke thus to the Israelites. And they took the blasphemer outside the camp and pelted him with stones. The Israelites did as יהוה had commanded Moses.
  3. הסולם על ספר הזהר, אמור ע״ח-פ׳

    (א) אלא ת״ח בשעתא וכו׳: ומשיב, אלא בוא וראה, בשעה שהקב״ה רוצה לדון את העולם ברעב, אינו מוסר דבר זה ליד הכרוז, אל המלאכים, כי כל דינים אחרים שבעולם, הכרוז מכריז עליהם עד שלא יבואו לעולם, ודין זה של רעב, לא ניתן אל הכרוז, אלא הקב״ה מכריז עליו וקורא. ז״ש כי קרא ה׳ לרעב. מעת ההיא מתמנים על העולם ממונים אחרים, בגזירת הרעב.

    (א) ואסיר ליה לבר נש וכו׳: ואסור לאדם, שיש לו שובע, להראות בעצמו שהוא שבע, כי מראה פגם למעלה, ומכחיש דבר המלך, שגזר על רעב, וכביכול, כאלו העביר הממונים של המלך ממקומם. וע״כ אמר יעקב לבניו, למה תתראו. שפירושו, למה תעשו פגם למעלה ולמטה, ולהכחיש דבר המלך, וכל אלו הממונים בכרוז של המלך.

    (א) אבל הנה שמעתי וכו׳: אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה, ושם תראו את עצמכם בשובע. ואל תכחישו פמליא של מעלה כאן. ובוא וראה, יעקב, כמה תבואה היתה לו, ולא רצה לשבור, אלא בתוך הבאים, כדי שלא ימצא פגם במעשה שלו. דהיינו שלא להראות עצמו שבע.

    Sulam on Zohar, Emor 78-80
    ...
  4. הסולם על ספר הזהר, אמור רל״ה:א׳-ג׳

    (א) כך האי מאינון וכו': כך זה, העזאזל, מאלו מצולות ים הוא, ונקרא מצולות ים. דהיינו מצולות מאותו ים הקדוש, מצולות, פירושו זוהם של כסף. ועל כן, כל החטאים של ישראל שורים בתוכו, והוא מקבל אותם, ונמשכים בתוכו. מהו הטעם. הוא משום שהעזאזל נקרא חטאה. מהו חטאה. חטאה, פירושו גרעון. וע"כ הוא גרעון של כל, ולוקח גרעון של הגוף ושל הנפש. ביום הזה, ביום הכפורים, יורד מצולות ים הזה, שהוא זוהם הנפש, ולוקח זוהם הגוף. מהו זוהם הגוף. אלו הם החטאים הנעשים על ידי יצר הרע הנקרא מזוהם מנוול.

    (ב) פירוש. המלכות נקראת עצה"ד טוב ורע, משום שיש בה ב' נקודות, א' היא נקודה הממותקת בבינה, שמצדה היא מקבלת כל האורות שבה. ב' היא נקודה דמדת הדין דצמצום א', שמצדה אינה ראויה לקבל אור העליון. ואם האדם זכה, גלויה במלכות רק נקודה הא', הנקראת מפתחא, והנקודה ב' גנוזה. ואז המלכות מקבלת בשבילו כל אורות העליונים, ואם לא זכה, אז נגלית נקודה הב' במלכות, הנקראת מנעולא, וכל האורות שבמלכות מסתלקים (כנ"ל ויצא י"ג ד"ה סתרא) ומלבד דינים אלו דמנעולא הגנוזים במלכות, הנקראים דינים דנוקבא, יש עוד דינים מכח הארת החכמה שבקו השמאל ממעלה למטה, שיש בה מזמן היותה במצב אחורים, הנקראים דינים דדכורא, שהדינים הללו קשים הם מאד. והמלכות נקראת ים, אשר בתחתיתה נמצאים ב' מיני דינים אלו בבחינת פסולת. והם הנקראים מצולות ים. דהיינו פסולת שבקרקע הים.

    (ג) וז"ש כך האי, השעיר לעזאזל, מאינון מצולות ים הוא, כי הוא מבחינות דינין דדכורא שבקרקעית הים, מצולות מההוא ים קדישא, שהיא זוהמא, דהיינו פסולת שבקרקע המלכות הנקרא ים הקדוש. מצולות, זוהמא דכספא, וגם פסולת הכסף שיש בקרקע המלכות, שהם דינין דנוקבא הנ"ל, יש באותם מצולות. וע"ד כל אינן חטאין דישראל וכו' וישתאבון בגויה, וע"כ העזאזל מושך אליו כל חטאים של ישראל, בין החטאים התלוים בדינין דדכורא, ובין שבדינין דנוקבא. מ"ט, בגין דאיהו חטאה אקרי, כי הדינים דעזאזל נקראים חטאה, להיותם נמשכים מכח החטא של המשכת חכמה דשמאל ממעלה למטה. מאי חטאה. גרעונא. כי חטאה פירושו גרעון וחסרון, דהיינו הזוהמא דדינין דדכורא, וע"ד הוא גרעונא דכלא, כי מתוך שכבר יש בו החסרון של דינין דדכורא, המכונים זוהם הנפש יש בו ג"כ החסרון של דינים דנוקבא המכונים, זוהם הגוף. וז"ש ונטל גרעונא דגופא ודנפשא כי חסרון מושך חסרון, וגם דינים דנוקבא מתדבקים בעזאזל. בהאי יומא, ביום הכפורים, נחית האי מצולות ים זוהמא דנפשא, יורדת המין של מצולות ים, שהוא זוהם הנפש, דהיינו דינים דדכורא שבעזאזל, ונטיל זוהמא דגופא, שהוא המין של דינים דנוקבא שבמצולות ים. והם נכללים בעזאזל. וע"כ אוה"כ, ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. דהיינו אפילו הדינים דנוקבא הוא נושא עליו. כי חסרון מושך אליו חסרון. וכיון שנפרדו ישראל מדינים דדכורא ע"י שליחת העזאזל המדברה, מחמת ששליחתו המדברה יורה שישראל סילקו את ידיהם מחטא הזה שנקרא עזאזל, שהיא המשכת השמאל ממעלה למטה, שעי"ז נתכפר להם כל החטאים התלוים בדינים דדכורא, הנה נתכפר להם ג"כ החטאים התלוים בדינים דנוקבא, אע"פ, שאין זה תלוי ישר בשליחות העזאזל המדברה, שהרי אין בו דינים דנקבא, כלל, אלא מטעם שגרעון מושך גרעון, נדבקו בו ג"כ דינים דנוקבא. וז"ס כסוי חטאה, שהעזאזל שנקרא חטאה, דהיינו גרעון כנ"ל, מכסה את הגרעון של דינים דנוקבא. וכל עונותיהם נמחלו. ושיעור הכתוב, אשרי נשוי פשע, אשרי מי שנמחלו לו גם החטאים ששורשם בפשע, שה"ס דינים דנוקבא, כסוי חטאה, כי החטאה, שהוא העזאזל, כיסה, אותם הדינים.

    Sulam on Zohar, Emor 235:1-3
    ...
  5. הסולם על ספר הזהר, אמור רמ״ח:א׳-ג׳

    (א) ר' אבא אמר וכו': רא"א, כל אלו עונות וחטאים מתדבקים בו תחלה, כמ"ש ותשליך במצולות ים כל חטאתם, ואח"כ כולם חוזרים על ראשיהם של עמו, ז"ש, ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. ביום הזה מתעטר הכהן בעטרות עליונות, והוא עומד בין העליונים והתחתונים, ומכפר עליו, ועל ביתו, ועל הכהנים, ועל המקדש, ועל כל ישראל.

    (ב) ביאור המאמר. כל העונשים שבעולם הם באים מב' מיני דינים, א' דינים דדכורא, ששורשם הוא המשכת הארת חכמה שבשמאל ממעלה למטה. ב' הוא דינים דנוקבא, ששורשם הוא גילוי המנעולא למעלה במלכות, בסוד לא זכה הא רע. (כנ"ל ויצא י"ג ד"ה סתרא) וע"י תפלות ותשובה וקדושת היום זוכים ישראל להטהר מכל הדינים והעונשים, ונקבעת להם הטהרה ע"י שליחת העזאזל המדברה כי בסוד הגורלות נמשכה להם הארת השמאל, ששעיר לחטאת הוא סוד המשכת הקדושה, שהיא ממטה למעלה, וזהו חלקם של ישראל. והשעיר לעזאזל, ה"ס המשכת הסטרא אחרא, שהיא ממעלה למטה, שאנו מעוררים אותה עם הגורל לעזאזל, ומשלחים אותו אל ארץ גזרה. דהיינו למקום שליטת סמאל ועמא דעשו. הממשיכים את החכמה ממעלה למטה, שממנו נמשכים העונשים הגדולים. וכיון שנקבעה תשובת ישראל בזה, להפרד ממעשה הרשעים, נתבטל מהם כל הדינים דדכורא, והם ממשיכים כל המוחין הקדושים בסוד השעיר לחטאת. אמנם תחילה צריכים להדביק גם הדינים דנוקבא בעזאזל, בסוד ותשליך במצולות ים כל חטאתם. כי גרעון מושך גרעון (כנ"ל באות רל"ה ע"ש) ואח"כ שולחים אותו לארץ גזרה, שיפרדו הדינים מישראל, ויחולו על אלו שמושכים הארת השמאל ממעלה למטה, שהם סמאל והעם שלו שהוא עמא דעשו. וז"ש, כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה, שתחילה צריכים להתדבק בו כל החובות והחטאים הן הנמשכים מדינין דדכורא והן הנמשכים מדינין דנוקבא, שהוא בסוד גרעון מושך אליו גרעון כמה דכתיב, ותשליך במצולות ים כל חטאתם. (כנ"ל באות רל"ה) ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה, ואח"כ שולחים אותו לארץ גזרה, לרשות סמאל ועמו, הדבקים בעזאזל, שדרכם להמשיך ממעלה למטה, ואז כל הדינים נופלים על ראשיהם, הן דינים דנוקבא והן דינים דדכורא.

    (ג) אמנם עוד היה יכול המקטרג לקטרג על ישראל, ולגלות בשורשם במלכות את נקודת המנעולא, שכל האורות מסתלקים בסבתה (כנ"ל ויצא י"ג ד"ה סתרא) ומכ"ש ביום הכפורים שניתנה לו רשות להמקטרג לגלות זה. והוא מחמת שברה"ש בסוד תקיעת שופר כבר נתגלה המנעולא, כנ"ל (ויקרא אות ש"ט) שבזה ניתנה לו רשות להזכיר זאת. וז"ש (באות רל"ו) אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא, דהיינו מחמת שכבר נתגלתה ברה"ש, ובגין דלא יהא ליה פטרא יהבין ליה חולקא בהאי, וכדי שלא יהיה לו פתחון פה להלשין נותנים לו חלק בזה, בשעיר לעזאזל. כי הס"א נקרא קץ כל בשר, משום שחפצו תמיד בבשר, שפירושו שכל חפצו ותשוקתו הוא להמשכת החכמה שבשמאל ממעלה למטה, (כמ"ש בפרשת נח דף מ"ח ד"ה ת"ח ע"ש) ולפיכך כשאנו מעוררים בעדו השעיר לעזאזל ושולחים לו את זה, הרי זה מתנה חשובה מאד, ואם יקטרג על ישראל לגלות המנעולא שבמלכות, אז יסתלקו כל האורות מהמלכות וגם החלק שלו מעזאזל יסתלק ויאבד, ומתוך פחדו זה הוא ירא לפתוח פיו, ולא עוד אלא בכדי שיהיה בטוח בהארתו זו עוד הוא משבח את ישראל, וז"ש (באות רמ"ד) לשטיא דקאים קמי מלכא, הב ליה חמרא, וכו' והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך, כי הוא יפחד שלא יאבד היין המשכר שנתנו לו, שה"ס הארת העזאזל כנ"ל. וז"ש, (באות רמ"ה) אלמלא הוו ידעי עכו"ם מהאי שעיר דהיינו, שהארה זו שאנו נותנים להשר שלהם, מושך עליהם כל הדינים הנ"ל, שהיו צריכים לבא על ישראל, לא שבקין לון וכו'.

    Sulam on Zohar, Emor 248:1-3
    ...
  6. קונטרס מתן תורה, מאמר ה'; השלום ל״ד-ל״ה

    (לד) כי נסה נא ודמה בדעתך, אם כל אחד מהחברה הזאת היה חרד לקיים מצוות השי"ת בשיעור הכתוב (דברים ו, ה): "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ובשיעור הזה היה עומד ודואג למלא צרכי חברו ומשאלותיו, בכל השיעור המוטבע באדם למלא משאלותיו עצמו, ככתוב "ואהבת לרעך כמוך", והיה השי"ת בעצמו עומד בהמטרה לכל עובד בעת עבודתו לאושר החברה, דהיינו שהעובד היה מצפה אשר ע"י עבודתו זו לחברה יזכה להידבק בו ית', אל המקור של כל האמת והטוב וכל נועם ורוך. הנה לא יסופק כלל, אשר במשך שנים מועטות היו עולים בעשרם על כל ארצות התבל יחד, כי אז היה לאל ידם לנצל את אוצרות החומרים הגלמיים אשר באדמתם העשירה, והיו באמת למופת לכל הארצות וברוכי ה' יקראו.

    (לה) אולם בעת אשר כל שיעור העבודה בהשפעה לזולתו מתבסס על שם החברה לבד, הרי זה יסוד רעוע. כי מי ומה יחייב את היחיד להרבות תנועותיו להתייגע לשם החברה? כי מן פרנציפ יבש בלי חיות אי אפשר לקוות הימנו לעולם שימציא לכוח התנועה (מוֹטִיב־ פָּאוּעֶר) אפילו לאנשים המפותחים, ואין צריך לומר לאנשים בלתי מפותחים. ואם כן הועמדה השאלה, מאין יקח הפועל או האיכר מוֹטִיב־פָּאוּעֶר המספיק להניעו אל העבודה? כי שיעור לחם חוקו לא ימעט ולא ירבה בסיבת פיזור כוחותיו, ושום מטרה וגמול אינם עומדים לפניו. ונודע זה לחכמי הטבע, אשר אפילו תנועה הקטנה ביותר לא יניע האדם בלי מוֹטִיב־פָּאוּעֶר, כלומר מבלי להטיב מה את עצמו. למשל, כשאדם מטלטל את ידו מהכיסא אל השולחן, הוא משום שנדמה לו שבהניח ידו על השולחן יהנה יותר. ואם לא היה נדמה לו כך, היה עוזב את ידו על הכיסא בכל שבעים שנותיו מבלי להניעה ממקומה. ואין צריך לומר לטרחה גדולה.

    Kuntres Matan Torah, Fifth Discourse; The Peace 34-35
    ...
  7. מאור עינים, אמור א׳

    (א) אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם וגו׳ פירש״י אמור ואמרת להזיר גדולים על הקטנים לנפש לא יטמא בעמיו פירש״י בעוד שהמת בתוך עמיו פרט למת מצוה וכו׳ כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא. הנה בכל אחד מישראל מוכרח להיות בו כל התורה ועבודת הקרבנות אף שהיתה בכהן מכל מקום יש גם כן אחד מישראל כל העוסק בתורת עולה כו׳ והנה בתורה יש תרי״ג מצות רמ״ח מצות עשה נגד רמ״ח אברים שס״ה לא תעשה נגד שס״ה גידים ומהו כנגד היינו שהם המה ממש רמ״ח מצות עשה הם רמ״ח ושס״ה לא תעשה הם שס״ה גידים דכתיב (בראשית ט׳, ו׳) בצלם אלהים עשה את האדם דהיינו בצלם של התורה כי התורה היא קומה שלימה של רמ״ח איברים ושס״ה גידים רוחניים ובכל מצות עשה מחיה אבר א׳ השייך לאותו מצוה וכשנזהר ממצות לא תעשה מחיה גיד א׳ והפרשה הזאת מוכרחת גם כן להיות בכל אדם והוא בזה האופן כי הנה כהן נקרא העובד ה׳ וכשאין כהן בבית הכנסת קורין ישראל במקום כהן ורב קרי בכהנא דהיינו אפילו שהיה שם כהן שכל העובד ה׳ נקרא כהן. והנה איתא במשנה דאבות הוי מתלמידיו שלא אהרן אוהב שלום ורודף שלון אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ומהו אוהב שלון ורודף שלום הוא ע״פ מאמר הכתוב (ישעיה כ״ז, ה׳) או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי דהיינו כשמחזיקין בתורתו יתברך ועבודתו עושה שלום בפמליא של מעלה דהיינו בין השרים עליונים וממילא נעשה שלום בפמליא של מטה ומפרש התנא כיצד יעשה זאת לזה אמר אוהב את הבריות ומקרבן לתורה והנה כל העולמות נבראו בכ״ב אותיות התורה באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא ובאורייתא מתנהג עלמא וכשלומד תורה לשמה בדור מעלה ומקרב את העולם לשרשו אל התורה ובתורה כתיב (משלי ג׳, י״ז) וכל נתיבותיה שלום ונעשה שלום בפמליא של מעלה בין השרים עליונים וממילא נעשה שלום בפמליא של מטה ולא יהיה מלחמות:

    Me'or Einayim, Emor 1
    ...
  8. מאור עינים, אמור ב׳

    (ב) והנה זה כל האדם לא נברא רק לעשות רצון קונם שיהיה להשם יתברך נחת רוח ולמה אינו עושה רצון קונו הוא רק מחמת שאין לו דעת בעבודות השם יתברך וכתיב (דברי הימים א כ״ח, ט׳) דע את אלהי אביך ועבדהו וכיון שאין לו דעת למי יעבוד אך אם יאמר מה יעשה שאין לו דעת זה אינו שהרי אנו רואין שיש לו דעת בענייני עוה״ז רק שהדעת אצלו בקטנות שאינו מגביה אותו אל הבורא ב״ה אבל צריך שיתקרב באותו הדעת עצמו אל הבורא ב״ה [והדעת האמיתית נקנה רק בתורה ויראה המביאות לידי מעשים טובים] ע״כ. ולשום אומה אין להם דעת כי אם לישראל ואין שום מלוכה יכולה להתנהג בלא ישראל מחמת שאין להם דעת ולכן לכל מלך יש לו יהודי אפילו במקומות שהיה גירוש היו שם אונסים והנה תלמידיו של אדם קרוים בניו:

    Me'or Einayim, Emor 2
    ...
  9. הסולם על ספר הזהר, אמור קמ״ו:א׳-ב׳

    (א) ת"ח עד השתא וכו': בוא וראה, עד עתה דהיינו בפסח, הקריבו ישראל תבואת הארץ, דהיינו העומר, תבואת הארץ, ודאי, דהיינו הארת המלכות הנקראת ארץ. ונתעסקו בו, ונתקשרו בקשר ההוא. ואע"פ שהוא נמצא דין, הנה הדין נמצא בו בשלום. והקריבו שעורים משום שהוא הראשון לכל שאר התבואות, ומן הראשון מקריבים, ולא מאותן שמתאחרות, כי האחיזה הראשונה, שישראל נתאחזו בהקב"ה, כאן הוא. אמר הקב"ה, אני נותן לכם מן במדבר ממקום ההוא הנקרא שמים, שהוא ז"א, שכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ואתם מקריבים לפני שעורים. שהיא בחינת המלכות.

    (ב) ביאור הדברים. אע"פ שבליל פסח היה המלכות בזווג פב"פ עם ז"א בתכלית הגדלות, הרי היה מבחינת אתערותא דלעילא בלבד, כדי להוציא ישראל ממצרים. שז"ס דילג על הקץ, מחשש שלא יטמעו ישראל במצרים. ומשום זה לא היו המוחין האלו בני קיום, ואחר ליל פסח, תיכף חזרה המלכות לקטנותה, כדי לבנותה בסוד אתערותא דלתתא, ע"י ישראל. ומתוך שהמלכות היא בעיקר מבחינת קו שמאל, ע"כ מצוה ראשונה של הקרבת מנחת העמר, מנחת שעורים, ששעורים ה"ס הארת המלכות מבחינת קו שמאל מחכמה בלי חסדים, שהיא דינים, שה"ס מאכל בהמה, ובהמות נמשכות משמאל. אלא בסוד עמר התנופה, שפירושו, שמניפים הארתה ממטה למעלה. ואח"כ ע"י ספירת העומר ממשיכים אליה ז' ספירות חג"ת נהי"מ מז"א, שכל אחת כוללת ז"ס, שבזה משיגה קומה שוה לבחינת זווג פב"פ ביום החמשים שהוא חג השבועות. שאז מקריבים מנחה שניה, מנחת חטים, שה"ס מנחה חדשה. שכל מ"ט ספירותיה נתחדשו ע"י ז"א.

    Sulam on Zohar, Emor 146:1-2
    ...
Made with the Sefaria Source Sheet Builder
www.sefaria.org/sheets
Add Highlight הוספת צבע להדגשה
Create New
Save שמירה