(טו) וְכׇל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק׃
פסוק מופלא, שדווקא בחוסר ההיגיון הבולט שבו, נותן לנו לטעום משהו מהחוויה של עמך ישראל, עם שלם שרובו מורכב מאנשים פשוטים שפתאום חווים התגלות א-לוקית עוצמתית. האם הם רצו בה? האם הם התלהבו? הסתקרנו? פחדו? לאיזו סוגה קולנועית שייך ה'סרט' הזה של מעמד הר סיני: קומדיה רומנטית? דרמה? מתח? אימה? פנטזיה?
מה הכוונה רואים את הקולות? את מה בדיוק הם ראו?
וירא העם וינועו יעמדו מרחוק: למה הם נעו ולמה התרחקו?
מתי בדיוק הפסוק הזה קרה?
כדי להיכנס קצת לאוירה של מעמד הר סיני נקרא את הקטע הבא:
ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים ירד השם אל ראש ההר באש ויעל עשנו כעשן הכבשן עד לב השמים חושך ענן וערפל וחרד ההר בעצמו ונזדעזע כאשר יעשה ברעש (=רעידת אדמה) או יותר וכן כתיב ההרים רקדו כאילים ואיננו משל כאשר איננו משל הים ראה וינס ונתחזק קול השופר מאוד אמרו אליו כולם אל ידבר עמנו אלקים כלל פן ימותו במראה נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח ואם ישמעו ימותו ומשה חזקם ואמר להם אל תיראו ושמעו אליו ויעמד העם מרחוק על מעמדם
בואו נדמיין את התמונה של ההרים שמסביב לעם ישראל, רוקדים, ולא כמשל, אלא כתיאור מציאות. נוסיף לזה אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן. מהי החוויה שהם חוו?
והאם לפי רש''י במקור הבא, יש את אותה אוירה?
וכל העם ראים. מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם אֶחָד סוּמָא, וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם אִלֵּם? תַּ"לֹ וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם, וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם חֵרֵשׁ? תַּ"לֹ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (מכילתא):
ראים את הקולת. רוֹאִין אֶת הַנִּשְׁמָע, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר:
את הקולת. הַיּוֹצְאִין מִפִּי הַגְּבוּרָה:
1. מהו הקשר בין ההתגלות לרפואה של בעלי המומים? האם השלימות הגופנית היא תנאי להתגלות או שהיא התוצאה שלו?
2. רוֹאִין אֶת הַנִּשְׁמָע: מה זה אומר? האם זאת חוויה שמתרחשת גם בעולם שלנו מדי פעם?
3. לדעת פרשנים קצת יותר ''ראליים'' מה בדיוק הם ראו?
וכל העם רואים את הקולות. קשה היאך רואים את הקול. תריץ שאני קולו של הקב"ה שהוא אש. כדכתיב קול ה' חוצב להבות אש. ומתוך כך היו רואים הקולות אשר יוצאות מפיו וחוזרות ונחקקות בלוחות:
ראים את הקולת ואת הלפידם. כפרש״י היוצאין מפי הגבורה. ר״ל לא בקולות של רעמים שבא עם הברקים מיירי. אלא בקול של עשרת הדברות שהיה קול ה׳ בכח ובהדר. ובקול יצאו ניצוצות אש ולפידים כמו אותיות הדבור. והעם ראו את האותיות וכמש״כ בס׳ דברים ד׳ ט׳ ורעמים וברקים לא היו.
והנה קרוב לשמוע שכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה, מיד נתגשם אותו דבור והיה בו כ"כ ממשות עד שהיו רואין באויר כל האותיות פורחות וכאילו היה הכל כתוב לפניהם, וראיה לזה ממ"ש (תהלים לג ו) בדבר ה' שמים נעשו וגו'. הרי שכל דבור שיוצא מפי הקב"ה בורא בריאה חדשה, וכן לאחר היצירה אמרו (חגיגה יד.) שמכל דבור שיוצא מפי הקב"ה נברא מלאך וכן כל דברות אלו אחר שיצאו מפי הגבורה היה בהם ממשות, ולפיכך ארז"ל (פסחים פז:) שכששבר משה הלוחות היו האותיות פורחות ואם לא היה ממשות באותיות איך היו פורחות, וראיה גדולה מזו שבלוחות אחרונות כתיב (שמות לד א) וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים, כדברים אשר היו לא נאמר אלא את הדברים אשר היו למד שאותן אותיות שהיו פורחות מן לוחות ראשונות נקבעו בשניות וא"כ ודאי היה ממשות באותן אותיות, ע"כ נאמר וכל העם רואים את הקולות דהיינו קול אלקים המדבר אתם אותן קולות ראו בעיניהם.
איך זה לחיות בעולם שבו רואים את הדיבורים של ה' וגם רואים שהם גשמיים, ממשיים ובוראים, כפשוטו?
וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ: איזו סוג תנועה זו היתה? מה היא ביטאה? נראה את רש''י ולאחריו את הנצי''ב:
וירא העם. תחלה כתיב רואים. שזכו להשיג לראות דבר נשגב ונעלה בקודש יותר ממלאך שאין כל האדם זוכה ויכול לראות. ואח״כ כתיב וירא העם וינועו. שראו שהוא יותר מלפי כחם באמת. וה״ז כמו שהאדם נושא משא לפי שעה יותר מכפי כחו. אינו יכול לעמוד אלא מתנועע תמיד. כך היה משא הקדושה עליהם יותר מכחם עד שנעו במעמדם:
1. רוב חיינו אנחנו נושאים משקלים שמתאימים לכוחותינו. כל אחד בוחר כמה אחריות, קדושה, לימוד תורה וכו' לשאת.
מה עומס רוחני שאינו לפי כוחו של העם גורם לו?
2. האם זה תהליך בריא?
3. הנצי''ב חוזר פעמיים על הביטוי 'משא קדושה'. האם קדושה זה דבר שמכביד על החיים?
4. איזו עצה או פטנט הנצי''ב נותן לנו לשאת משקלים רוחניים שאנחנו לא באמת מסוגלים לשאת?
רוצים רמז? במקור הבא:
וירא העם וינועו על כן מתנענעים בשעת לימוד התורה לפי שהתורה ניתנה באימה ברתת ובזיע:
וכל העם רואים את הקולות. וינועו ויעמדו מרחוק. להורות ענותנותם. והוא ע"ד ויסתר משה פניו. ולפי שנתרחקו מההשגה נתקרבו והשיגו יותר. וזה ויעמוד העם מרחוק. ע"ד מרחוק ה' נראה לי. ואמר וינועו. להורות שנתנענעו להתבודד ולהשיג. כמו המכוין בתפלתו שמתנועע. וזאת היא א' מג' שאלות ששאל אותו מין לר' שמעון. האחת מה טעם ישראל מתנועעים בקריאתם יותר משאר אומות... ...ובענין הנענוע יורה על מעלת ישראל. כי הם באו מכח האש וכתיב נר אלקים נשמת אדם. ואור הנר לעולם היא מתנועעת ועולה. וכן ישראל מכח האש מתנועעים. כדכתיב המזכירים את ה' אל דמי לכם. וכתיב אלקים אל דמי לך. אבל העו"ג הם דועכים ודוממים כמו העצם שהוא באש. שעומד ואינו מתנועע.
1. מהי תנועת הנפש שליוותה את ההתרחקות?
2. על מה מעידה ההתרחקות? האם גם בחיים שלנו יש התרחקות שנובעת מאהבה וקירבה?
3. ''ולפי שנתרחקו מההשגה נתקרבו והשיגו יותר'': איך זה עובד?
4. מהו סוד הנענועים? מה כל כך מרכזי בתכונת הנענועים שמאפיינת את עם ישראל, גם בלימוד התורה וגם בתפילה?
וכל העם רואים את הקולות. המראות המפחידות אשר ראו במעמד הר סיני היו פי שנים, א] מחזות נבואיות שהשיגו בעת החזון ע"י כח הדמיוני וחוש המשותף הפנימי כמו הקולות והמראות שהשיגו הנביאים בעת החזון, ב] קולות ומראות ממשיים שראו ושמעו בעיניהם ובאזניהם הגשמיים, כי כבר אמרו חז"ל (שבת דף פח) שעל כל דבור ודבור ששמעו מפי ה' יצאה נשמתן, ר"ל שאחר שלא היו מוכנים אל הנבואה והיה חומרם מסך מבדיל בינם ובין הקדש ולא יכלה נפשם להפרד בעודה בגויה י לכן התפשטה לגמרי ונפרדה מגופם כמו בעת המיתה, ובעת ההיא ראו הקולות והלפידים בעין הנפשי הפנימי בעין הנבואיי, ועז"א וכל העם רואים את הקולות ואמרו חז"ל שהיו רואים את הנשמע ושומעים את הנראה שזה ע"י החוש המשותף הפנימי, ואחרי כלות הדבור שחזרה נפשם לגופם וכמ"ש חז"ל שהזיל הקב"ה טל של תחיה והחזיר נשמות לפגרים מתים אז ראו הקולות והלפידים בעין בשר כי היו ג"כ קולות ולפידים נמצאים בפועל, ואז חזרו לאחוריהם י"ב מיל כמ"ש חז"ל
וקצת חסידות לסיום..
וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק גו'. כי ראיי' רומז למדריגה גבוה. והאות שראשי ישראל נק' עיני העדה וזהו וירא העם בהסתכלותם והביטו איך שהמצות הם גדולים וחזקים ומי יוכל לעמוד בהם וינועו לבבם ויעמדו מרחוק פי' נתנו עצה ותחבולה להעמיד הד"ת והמצות ע"י סייגים והרחקות שעשו רז"ל כגון שניות לעריות וזו ויעמדו. עשו העמדה למצות. ע"י מרחוק פי' ע"י ההרחקות והסייגים שגדרו רז"ל:
והנה צריך להקדים פי׳ הפסוק קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. קול דודי קאי על מתן תורה כי במ״ת כתיב וכל העם רואים את הקולות. ומה שנאמר הנה זה בא שהוא לשון הוה ולא אמר לשון עבר הוא לפי כי באמת קול זה הנה זה בא גם עכשיו בכל עת ובכל זמן שאדם יושב ועוסק בתורה אזי בא ונמשך אותו הקול עצמו שהיה בעת מ״ת וכמשי״ת לקמן אי״ה.
מקורות להרחבה: מתי התרחש הפסוק הזה: לפני, אחרי או תוך כדי עשרת הדיברות
וכל העם רואים את הקולות ויאמרו אל משה דעת המפרשים שהיה זה אחר מתן תורה, והוא שאמר (דברים ה כ-כב) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו ה' אלקינו וגו' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו וגו'. ואין כן דעתי, בעבור שאמר בכאן ואל ידבר עמנו אלקים, ולא אמר ''עוד'', ומשה אמר בכאן אל תיראו, ושם נאמר (שם ה כה) הטיבו כל אשר דברו. ועוד, כי בכאן לא ספר שיפחדו רק מן הקולות והלפידים ומן ההר שהוא עשן, ושם פחדו מדבור השכינה, שאמרו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי (שם ה כג). ועוד, כי בכאן (שמות כ׳:כ״א) אמר ומשה נגש אל הערפל, ולא אמר שבא בתוכו:
והנכון בעיני בפרשה ובסדור הענין, כי וכל העם רואים ויאמרו אל משה היה קודם מתן תורה, ומתחלה הזכיר כסדר כל דברי האלקים מה שצוה למשה בהגבלת ההר ואזהרת העם ועשרת הדברות, ועתה חזר והזכיר דברי העם אל משה ואמר כי מעת שראו את הקולות ואת הלפידים נעו לאחור ועמדו מרחוק יותר מגבול ההר אשר הגביל משה:
והסדר בדברים, כי בבקר היו קולות וברקים וקול שופר חזק (שמות י״ט:ט״ז) ועדין לא ירדה שכינה, כענין ורוח גדולה וחזק מפרק הרים משבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' (מלכים א י״ט:י״א), וחרדו העם במחנה במקום תחנותם (שמות י״ט:ט״ז), ומשה חזק לבם והוציאם לקראת האלקים ויתיצבו בתחתית ההר (שם יז), ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים ומתיצבים ירד ה' על ההר באש (שם יח), ויעל עשנו עד לב השמים חשך ענן וערפל (דברים ד יא), וחרד ההר עצמו ונזדעזע (שמות י״ט:י״ח) כאשר יעשו ברעש הנקרא ''זלזלה'' או יותר מכן וכן כתוב (תהלים קיד ד) ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן, ואיננו משל, כאשר איננו משל הים ראה וינס הירדן יסב לאחור (שם ג), ונתחזק קול השופר מאד (שמות י״ט:י״ט), אז ראו העם וינועו לאחור ויעמדו מרחוק (כאן) יותר מן הגבול, ואז אמרו אליו כלם שלא ידבר עמהם האלקים כלל פן ימותו, כי במראה נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח (דניאל י טז), ואם ישמעו הדבור ימותו, ומשה חזקם ואמר להם אל תיראו (שמות כ׳:כ׳), ושמעו אליו ויעמוד העם מרחוק במעמדם (שמות כ׳:כ״א), כי לא רצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול, ומשה נגש אל הערפל (שם), לא בא בתוכו, ואז דבר אלקים עשרת הדברות:
ואחר עשרת הדברות לא הזכיר כאן מה שאמרו הזקנים למשה, כי רצה לבאר כסדר המצות והמשפטים, אבל במשנה תורה (דברים ה כ) הזכיר משה כי אחרי הדברות קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלקינו עוד ומתנו, כי שערנו בנפשותינו שלא נוכל עוד לסבול משא דבר ה' אלקים, כי חשבו שירצה האלקים לדבר אליהם כל המצוות, ולכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלקינו ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו (שם כד), והקב''ה הודה לדבריהם ואמר הטיבו כל אשר דברו, כי כן היה החפץ לפניו שלא ישמיעם רק עשרת הדברות, והיראה ישרה לפניו:
But such is not my opinion, for it says here, but let not G-d speak with us, and it does not say “any more.” Besides, Moses said here to the people, Fear not, and there it is said, They have well said all that they have spoken. Moreover, here it is told that they feared only the thunderings, the lightnings, and the smoking mountain, and there it is said that they feared the speaking of the Divine Presence, for they said, For who is there of all flesh, that hath heard the Voice of the living G-d, speaking out of the midst of the fire, as we have, and lived? Again, here it is said, And Moses drew near unto the thick darkness, but it does not say that “he entered into it.” [If the events narrated in this section of the Torah happened after the Revelation, it should have said that he came “into the midst of the cloud,” as it says further on in 24:18.]
The correct interpretation regarding this section of the Torah and the [entire] order of events pertaining to the Revelation appears to me to be as follows: And all the people perceived… And they said unto Moses — all this happened before the Revelation. Now at first, [in Chapter 19], Scripture mentioned in sequence all the words of G-d that were commanded to Moses regarding the setting of a boundary to Mount Sinai and the admonition given to the people. This is followed [at the beginning of Chapter 20] by the Ten Commandments, and now Scripture refers back and mentions the words of the people to Moses, relating that from the moment they had perceived the thunderings and the lightnings, they moved backwards and stood afar off, further away from the boundary of the mountain that Moses had set for them.
The order of events [on the day of the Revelation] was thus as follows: In the morning, there were thunderings and lightnings and the loud voice of the horn, but the Divine Presence had not yet come down on the mountain, something like it is written, And a great and strong wind rent the mountains, and broke in pieces the rocks before the Eternal; but the Eternal was not in the wind. And the people that were in the camp — i.e., in their place of encampment — trembled. But Moses encouraged them and brought them forth towards G-d… and they stood at the nether part of the mount. While they were standing there at the nether part of the mount in anticipation, the Eternal descended upon the mount in fire and the smoke thereof ascended unto the heart of heaven, with darkness, cloud, and thick darkness. The mountain itself trembled and quivered as mountains do in an earthquake called zalzalah, or even more than that. And so it is written, What aileth thee… ye mountains, that ye skip like rams; ye hills, like young sheep? This is not a figure of speech, just as the preceding verse — The sea saw it, and fled; the Jordan turned backwards — is not a mere figure of speech. Meanwhile, the voice of the horn waxed louder and louder. Then the people saw what was happening, and they moved backwards and stood further away from the boundary [that Moses had set for them]. They all said to Moses that G-d should not speak with them at all lest they die, for by reason of the vision, their pains came upon them and they retained no strength, and if they would hear the Divine utterance, they would die. Moses, however, encouraged them, and he said to them, Fear not. And they heard him, and the people stood from afar off at their positions, for in spite of all his words, they did not want to come near the boundary [he had set for them]. And Moses drew near unto the thick darkness but did not come into it, and then G-d uttered the Ten Commandments. Now following the Ten Commandments, Scripture did not mention here what the elders said to Moses, for it wanted to explain the commandments and the ordinances in succession. But in the Book of Deuteronomy, Moses mentioned that after the Ten Commandments [were given], all the heads of the tribes and their elders approached him and said to him, “If we hear the Voice of the Eternal our G-d any more, then we shall die, for we have estimated our powers [and found] that we could not stand any more the burden of the word of the Eternal G-d.” They had thought that G-d wanted to relate to them all the commandments [of the Torah], and therefore they said, Go thou near, and hear all that the Eternal our G-d may say; and thou shalt speak unto us all that the Eternal our G-d may speak unto thee; and we will hear it, and do it. And the Holy One, blessed be He, agreed to their words, and He said, They have well said all that they have spoken, for such was His desire to proclaim to them only the Ten Commandments, and their fear appeared correct to Him.
ועז"א שנית וירא העם. שהוא על ראיה המוחשת ואז וינועו ויעמדו מרחוק, ובאשר דבר זה נמשך בכל משך הדברות הקדים את השם אל הפעל שזה מורה על דבר שנעשה קודם לכן, ובמ"ש ויאמרו אל משה, יש פלוגתא במדרש שלמ"ד ששמעו כל הדברות מפי הגבורה היה זה אחר גמר הדברות, ולמ"ד שרק שתי דברות שמעו מפי הגבורה היה זה אחר הדבור השני, ועכ"פ מבואר שלא כדעת הרמב"ן שפי' שזה היה קודם עשרת הדברות, שאם כן למה אמר ה' למשה רד העד בעם, אחר שהם בעצמם כבר נעו ועמדו מרחוק עוד קודם הדברות: