Eliyah Rabbah written by Rabbi Elijah Spira (1660–1712), published posthumously in 1757
Ma'aseh Roke'ah written by Rabbi Elazar Rokeach (1665—1742)
(א) כיצד וכו'. שם ופשט דברי רבינו שאחר שישתכר ישן כדי שלא יארע איזו תקלה ח"ו ומ"מ האחרונים ז"ל כתבו שישתה יותר מלימודו לשם עשיית המצוה והוא הנכון גם הגהות מיימוני למ"ש מחייב אניש לבסומי בפוריא פירש בשם ראבי"ה ז"ל דלמצוה בעלמא נאמר וכו' וכ"כ הרב כנסת הגדולה סימן תרצ"ה ממהרי"ל ז"ל ואשריו לעושה הדברים לשם פעלם בהצנע לכת.
Pri Megadim - Mishbetzot Zahav written by Rabbi Joseph ben Meir Teomim (1727–1792), published in 1753
פרי מגדים - משבצות זהב
א) חייב - עט"ז ועב"י מפרש בע"א ועיין א"ר אות ב' מפרש גם כן וכתב יזהרו בנטילת ידים ויהיה שמחה של מצוה וסועדת פורים ומתנות לאביונים ומשלוח מנות יש לומר צריך כוונה. ובסימן תע"ה ובמ"א י"ד דמנה שנהנה יצא אע"ג דלא איכוון יש לומר סעודה עיקר לזכר הנס שנעשה על ידי סעודה על כן בעי כוונה וצריך עיון
ב) ויש אומרים עט"ז ועפר"ח שאין להשתכר כל כך רק קצת ונרדם בשינה ועל ידי כך לא ידע בין ארור המן כו'. וכן ראוי לעשות
Kedushat Levi written by Rabbi Levi Yitzchok of Berditchev (1740–1809), published in 1798
(ג) וזהו חייב אינש לבסומא בפוריא עד כו', מחויב להתענג בהארת פורים שיאמר שאיננו בעולם כלל שום דעה. שבין הדברים רעים, שהוא בכלל ארור המן. ובין הדברים הטובים, שהוא בכלל ברוך מרדכי. הוא הכל טוב ואין שום רע כלל בעולם. וזהו עד דלא ידע, כלומר שכל הדברים אף על פי שנראין רע אין הכוונה רק טוב ואין שום רע, כי הכל מהבורא ברוך הוא המלך הטוב. וזה דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שכולם המה טובות לישראל ולא יש שום דבר רע כמו בימי מרדכי ואסתר שמכל המחשבות רעות נתהפך הכל לטוב. ובחלקים אחרים נבאר כל זה באריכות והאל הטוב יתן לנו הטוב והמטיב אמן סלה:
(ד) ועתה נבאר מה שחייב אינש לבסומי בפוריא, שלכאורה אינו מובן שהוא מדה מגונה עד מאד. דהנה כונת הגמרא הוא כך, כפי אשר כתבנו דכל פעולת המן היה הכל לטובת ישראל ומה שעשה העץ למרדכי לסוף נתלה עליה הוא ועשרת בניו, וכן מה שאמר לאחשורוש להרוג את ושתי ולאיש אשר המלך חפץ ביקרו לעשות יקר וגדולה, היה הכל לטובת ישראל וכל הרעות שחשב ועשה לישראל היה לטובתם של ישראל. אפס, כי דעת וכונת המן לרעה לישראל, אמנם השם יתברך עשה והיפך לטובה שלא מדעת המן, כי דעתו היה לרעה הפעולות שעשה והשם יתברך ידע כי לא כמחשבת בני אדם מחשבותיו, רק הכל לטובה. וכן ידע האדם שבאם אדם רוצה לעשות לו רע מזה העשייה בעצמה יתהפך לטוב שלא כפי דעת הרשע שחושב לרעה, רק הכל לטובה ובין האדם הרוצה לעשות לחבירו טובה ובין האדם הרוצה לעשות לו רעה הכל לטובה. אפס, כי החושב לעשות רעה השם יתברך מהפכה לטוב שלא מדעת החושב:
(ה) והנה האדם המבסם את עצמו הוא בלי דעת וכל דבריו הוא בלי דעת. וזה חייב אינש לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כלומר בביסום שהוא בלתי דעת כמו איש מבוסם אין חילוק בין ארור המן, שהוא המכרין את עצמו לרעה ורוצה לעשות לחבירו. ובין ברוך מרדכי, הרוצה לעשות טובה הכל הוא טוב וכמו שכתבתי, רק הרוצה לעשות רעה הטובה הבא ממנו כמו איש מבוסם , דהיינו בלתי דעתו בא ממנו טובה שהוא בלי דעת כן הטובה הנצמח מעושה רע הוא בלתי דעתו. וכן כל הדברים הבאים מלמעלה אפילו שנראין כמו רע הוא לטובה, רק בעת שנראה שהוא הרע אין אנו יודעים הטוב שיבא ממנו והטוב שבא מזה הרע הוא בלתי דעתינו, כי לפי ראות עיני בשר ודם הוא רע וזה הוא כמו איש מבוסם אשר אינו בדעתו. והנה כבר ביארנו בקדושת חנוכה, הפירוש על בימים ההם בזמן הזה שבהדלקת נר חנוכה, ובקריאת מגילה. ובשמחת אלו הימים פועלין שכל אלו הנסים והחסדים יתגלה גם היום, לכן בעת האכילה ושתיה מה שאמרו חייב אינש, יכוין שימשך אל החסדים תמיד גם היום שהאל יעשה אותות בגלות המר שאנחנו בין האומות העולם שאומות העולם יעשו עמנו טובות כמו שהיה אז על ידי אחשורוש טובות לישראל וכל מי שירצה לעשות עמנו רעה יצמח מזה טובה גדולה. והעיקר השמחה היה, מה שמקבלין התורה על ידי מקרא מגילה וכמ"ש, והוא דומה כמו עצרת שאסור להתענות וכמ"ש:
Shaarei Teshuvah written by Rabbi Hayyim Mordecai Margolioth (mid-18th century - 1818), published posthumously
Hayyei Adam written by Rabbi Avraham Danzig (1748–1820), published in 1810
Kitzur Shulhan Arukh written by Rabbi Shlomo Ganzfried (1804 - 1886), published in 1864
Arukh HaShulhan written by Rabbi Yechiel Michel Epstein (1829–1908), written in the early 1890s, but published posthumously in 1909
(ב) בגמרא (ז ב) איתא: דמחייב אינש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". והדבר מתמיה: דאם כן, צריך להיות שכור קרוב לשכורו של לוט! והרמב"ם לא כתב בלשון זה, וכתב דשותה יין עד שישתכר, וירדם בשכרותו. עד כאן לשונו. ואולי היה מפרש "עד דלא ידע…" מפני שנרדם. וזהו כמו שכתב רבינו הרמ"א, וזה לשונו: ויש אומרים דאינו צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו, ויישן, ומתוך שיישן – אינו יודע בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים. עד כאן לשונו, וזהו כדברי הרמב"ם.
(ג) אך אינו מובן: לפי זה למה היה לה להש"ס לומר בלשון משונה "עד דלא…" – לימא: "חייב לבסומי עד שירדם"?ולכן יותר נראה דאין כוונת הרמב"ם לפרש הגמרא כן, אלא שדחה מאמר זה מהלכה, כמו שכתב הר"ן בשם רבינו אפרים. שכיון דמבואר בגמרא שאירע סיבה על ידי זה, עיין שם, נדחה זה מהלכה. אבל הטור והשולחן ערוך כתבו ממש כלשון הגמרא: עד דלא ידע וכו', והיא תמוה. ויש שכתבו שהיה אצלם זמר שהיה מסיים ב"ארור המן" ו"ברוך מרדכי", והיה זמר ארוך, וכשהוא מבוסם מעט – לא יוכל לאמרו כולו. ויש שכתבו לעניין המספר, דבמספר שניהם שוה, וכשהוא מבוסם קצת – לא יוכל לחשוב. והתוספות כתבו דהכוונה כפי הירושלמי: "ארור… ארורה זרש… ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים", עיין שם, וכוונתם דבזה יש אריכות קצת. וכשהוא מבוסם – קשה לאמרו כולו (ב"ח).
(ד) ויש לפרש "עד דלא ידע…" כלומר: עד שלא יוכל להכריע איזו טובה היתה יותר גדולה לפנינו, אם מפלת המן אם גדולת מרדכי (עיין ט"ז). ובהגהת מיימוני בשם ראבי"ה כתב דזהו למצוה ולא לעיכובא, עיין שם. ואינו מובן, דהא אומר לשון חיוב: "מחייב אינש לבסומי…". ויש לומר שיש לפרש דהכי פירושו: "מחייב אינש לבסומי" – כלומר דזהו חיוב על כל אחד "עד דלא ידע…", כלומר: והרשות ביד השותה לשתות "עד דלא ידע…". דבוודאי אין כל בני אדם שוים בזה, ואומר דהחיוב על כולם – כל אחד לפי מדריגתו, והרשות "עד דלא ידע…": אפילו אם שותה עד דלא ידע – לא נגעור בו.
(ה) אמנם רבינו הבית יוסף בספרו הגדול כתב בשם אורחות חיים, וזה לשונו: חייב אינש לבסומי בפוריא. לא שישתכר, שהשכרות איסור גמור. ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגילוי עריות, ושפיכות דמים, וכמה עבירות זולתן. אך שישתה יותר מלימודו מעט. עד כאן לשונו, וקשה: דאם כן מאי "עד דלא ידע…"? ואם מפרש כאיזו פירוש שנתבאר, איך סתם רבינו הבית יוסף דבריו בשולחן ערוך, דלהדיא משמע שכרות גמורה? וצריך עיון. (ואולי יפרשו: עד ולא עד בכלל. ולמעשה יש להתרחק מן השכרות, ובפרט שתיית יין שרוף, שבשכרותו יתמלא קיא צואה, ורק לשתות מעט יותר מלימודו ולישן קצת.)
Mishnah Berurah & Biur Halakhah written by Rabbi Yisrael Meir Kagan (1838–1933), published in 1907
בין ארור המן - שזה מפלה ראשונה שניטל נקמה רבה ממנו ועוד טובה יתרה מזה גדולת מרדכי שבירכו הקב"ה שעלה למעלה ראש והנה קודם שנשתכר נתן בודאי תודה להש"י על שתי הטובות וע"כ אחז"ל שלא יפסיק מלתן שבח ע"ז בשמחה עד שיבוא לידי כך שלא יבחין עוד מה בין טובה זו לזו. ועיין בא"ז דמ"מ יראה להיות זהיר בענין נט"י וברכת המוציא ובהמ"ז ויהיה שמחה של מצוה ועיין בפמ"ג שכתב דענין סעודת פורים ומתנות לאביונים ומשלוח מנות אפשר דצריך כונה ע"ז לשם מצוה:
Between "cursed is Haman" as this was the first fall - which was a great revenge upon him - and a still greater good than this, the rise of Mordekhai, whom God blessed [such that] he 'rose up to the head.' And behold, before we drink, we certainly give thanks to God, may He be blessed, on these two goods. And so the sages, may their memory be blessed, said not to stop giving praise happily about this, until he comes to the point that he can no longer distinguish between this good and that [one]. And see Ohr Zarua, that nonetheless one sees to be careful about the matter of washing the hands [before the meal] and the blessing on the bread and the grace after the meals, and that the joy be about the commandment. And see Pri Megadim, who wrote that it is possible that one needs intention, [while executing] the Purim meal, gifts to the poor and the giving of portions, that it is for the sake of the commandment.
וישן ומתוך שישן וכו' - וכן ראוי לעשות [פמ"ג]:
And sleeps and since he sleeps etc. And such should be done. [Pri Megadim]