ME Diploma Prog/Habura Bitahon and Hishtadlut

חובות הלבבות, שער רביעי - שער הביטחון א׳:א׳

אשר למהות הבטחון הוא רגיעת נפש הבוטח והשענות לבו על מי שבטח עליו שיעשה לו היותר טוב ומתאים לו בענין שהוא בוטח בו עליו, כפי יכלתו וידיעתו את מה שמתאים לו.

Duties of the Heart, Fourth Treatise on Trust 1:1

Trust is peace of mind of the one who trusts. That one relies in his heart that the one he trusts in will do what is good and proper for him on the matter he has trusted him with, according to his ability and his understanding of what will further his good.

חובות הלבבות, שער רביעי - שער הביטחון א׳:ב׳

אבל היסוד אשר ממנו יהיה הבטחון מן הבוטח, וכאשר יעדר לא יהיה הבטחון מצוי--הוא, שיהא בטוח באותו שהוא בטוח עליו, שימלא מה שאמר ויעשה מה שקבל עליו עם המחשבה הטובה עליו שגם מה שלא התנה ולא קבל לעשות, שהוא יעשה בנדבה וחסד.

Duties of the Heart, Fourth Treatise on Trust 1:2

But the main factor, which leads one to trust in the one trusted, and without which trust cannot exist, is for one's heart to be confident that the one trusted will keep his word and will do what he pledged, and that he will also think to do what is good for him even on what he did not pledge out of pure generosity and kindness (this will be explained).

במדבר י״א:ד׳-ט״ז

וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃ זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃ וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ׃ וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח׃ שָׁ֩טוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן׃ וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו׃

וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אׇהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהֹוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע׃ וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהֹוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כׇּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי׃ הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו׃ מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכׇל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה׃ לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃ וְאִם־כָּ֣כָה ׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הׇרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי׃ {פ} וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ׃

Numbers 11:4-16

The riffraff in their midst felt a gluttonous craving; and then the Israelites wept and said, “If only we had meat to eat! We remember the fish that we used to eat free in Egypt, the cucumbers, the melons, the leeks, the onions, and the garlic. Now our gullets are shriveled. There is nothing at all! Nothing but this manna to look to!” Now the manna was like coriander seed, and in color it was like bdellium. The people would go about and gather it, grind it between millstones or pound it in a mortar, boil it in a pot, and make it into cakes. It tasted like rich cream. When the dew fell on the camp at night, the manna would fall upon it. Moses heard the people weeping, every clan apart, at the entrance of each tent. יהוה was very angry, and Moses was distressed. And Moses said to יהוה, “Why have You dealt ill with Your servant, and why have I not enjoyed Your favor, that You have laid the burden of all this people upon me? Did I produce all this people, did I engender them, that You should say to me, ‘Carry them in your bosom as a caregiver carries an infant,’ to the land that You have promised on oath to their fathers? Where am I to get meat to give to all this people, when they whine before me and say, ‘Give us meat to eat!’ I cannot carry all this people by myself, for it is too much for me. If You would deal thus with me, kill me rather, I beg You, and let me see no more of my wretchedness!” Then יהוה said to Moses, “Gather for Me seventy of Israel’s elders of whom you have experience as elders and officers of the people, and bring them to the Tent of Meeting and let them take their place there with you.

מילון קליין, שׁדל א׳

...

Klein Dictionary, שׁדל 1

שׁדל to persuade, entice.
— Qal - שִׁדֵּל he persuaded, enticed.
— Pu. - שֻׁדַּל was persuaded, was enticed.
— Hith. - הִשֽׁתַּדֵּל 1 he strove, endeavored; 2 he made an effort; 3 he appeased, made friends with. [Borrowed from Aram.–Syr. שְׁדַל (= he soothed; he cajoled, allured), שַׁדֵּל (= he cajoled, beguiled, enticed; he seduced). The orig. meaning of this Aram. base was ‘he strove, endeavored’, and it is synonymous with, or, more probably, a secondary form of שׁדר (q.v.).] Derivatives: שַׁדּֽלָן, שִׁדּוּל, שְׁדֻלָּה, הִשֽׁתַּדְּלּוּת, שְׁתַדְלָן.