Nineveh was an enormously large city-a a three days’ walk across. (4) Jonah started out and made his way into the city the distance of one day’s walk, and proclaimed: “Forty days more, and Nineveh shall be overthrown!” (5) The people of Nineveh believed God. They proclaimed a fast, and great and small alike put on sackcloth. (6) When the news reached the king of Nineveh, he rose from his throne, took off his robe, put on sackcloth, and sat in ashes. (7) And he had the word cried through Nineveh: “By decree of the king and his nobles: No man or beast—of flock or herd—shall taste anything! They shall not graze, and they shall not drink water! (8) They shall be covered with sackcloth—man and beast—and shall cry mightily to God. Let everyone turn back from his evil ways and from the injustice of which he is guilty. (9) Who knows but that God may turn and relent? He may turn back from His wrath, so that we do not perish.” (10) God saw what they did, how they were turning back from their evil ways. And God renounced the punishment He had planned to bring upon them, and did not carry it out.
לאחר 'לידתו' המחודשת של יונה ביציאתו ממעי הדג, יונה יוצא עתה מחדש לשליחותו. הפרק פותח בציווי נוסף ליונה [א-ב]. הפעם ממלא יונה את הציווי [ג-ד], ונבואתו נושאת פרי – אנשי נינוה שבים בתשובה [ה-ט], וגזר הדין מתבטל [י]. משמעותו של הפרק מתבררת מתוך השוואתו לשליחות הראשונה ותוצאותיה בפרק א'.
שאלות
1.
במרכז הפרק ניצב תיאור תשובתם של אנשי נינוה, המתוארת בפירוט ובהרחבה.
א | תגובת אנשי נינוה מתוארת בפסו' ה. מהם המאפיינים של תגובה ייחודית זו ומה היא נועדה להבליט?
ב | מתיאור פעולות האנשים הפשוטים עובר הכתוב לתיאור מעשי המלך [ו-ז]. עקבו אחרי ארבע הפעולות שנקט המלך ועמדו על היחס ביניהן. כיצד שינה המלך את אופיו של הצום הציבורי? אילו היבטים נוספו בדבריו ומה משמעותם?
ג | בפסוק י מתוארת תגובת ה' לתשובת אנשי נינוה – דייקו בפסוק – לאיזה פן במעשי העם הוא מתייחס?
ראו גם משנה תענית ב, א: 'הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין, אַחֵינוּ, לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם, אֶלָּא 'וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה.' וּבַקַּבָּלָה הוּא אוֹמֵר 'וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם'.
2.
א | תשובת אנשי נינוה מקבילה לתשובת המלחים בפרק א': עמדו על קווי הדמיון בין שתי הסיטואציות. קימתו של המלך והכנעתו מלפני דבר ה' מהופכת לקימתו של יונה בפרק א', ומקבילה לדמות רב החובל בפרק. עקבו אחר היחס בין מעשי שני המנהיגים למעשי ההמון. איזו תפיסה דתית מתבטאת בלשון אי הוודאות הננקטת על ידיהם בשני הפרקים [א',ו; ג',ט]?
ב | במה נבדלות הפעולות בכל מקום? כיצד מהווה יונה מפתח להצלה בשני המקרים וכיצד הדבר קשור לעילת הסכנה בכל מקום?
3.
ברקעו של הפרק מרחף סיפור הפיכת סדום: יונה אומר לאנשי נינוה 'עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת', עונש זה על עיר שלמה, מצאנו בעבר רק אצל סדום. כך גם בדברי ה' בפרק א' נאמר על נינוה 'כי עלתה רעתם לפני', בדומה לאמור על סדום שצעקתה הגיעה אל ה'. כיצד מבליטה הקבלה זו את ההבדל שבין פעילותו של אברהם כנביא [בראשית י"ח, כ-לג], לבין יונה כנביא? [שימו לב לכך שבשני המקרים אין הנביאים מקבלים את דבר ה' בכניעה!] לעומת זאת כיצד היא מחדדת את ייחודה של תגובת אנשי נינוה לנבואת יונה אל מול תגובת אנשי סדום למלאכי ה'?
לכאורה, פרק ג' מהווה את הסיום והפתרון של הסיפור – העיר ניצלת מהפיכה והשליחות מצליחה. אולם חתימת הספר דווקא בפרק ד', המהווה את שיאו, מלמדת שתשובת נינוה איננה עיקרו של הספר כי אם דמותו של יונה. בעוד שהפרקים הקודמים כללו רק צעדים חד צדדיים, ללא דו שיח, הפרק פותח בדו שיח בין יונה לה' בתוך העיר [א-ד], ולאחריו דו שיח בין ה' ליונה מחוץ לעיר [ה-יא].
(ד) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה הַהֵיטֵ֖ב חָ֥רָה לָֽךְ׃ (ה) וַיֵּצֵ֤א יוֹנָה֙ מִן־הָעִ֔יר וַיֵּ֖שֶׁב מִקֶּ֣דֶם לָעִ֑יר וַיַּ֩עַשׂ֩ ל֨וֹ שָׁ֜ם סֻכָּ֗ה וַיֵּ֤שֶׁב תַּחְתֶּ֙יהָ֙ בַּצֵּ֔ל עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִרְאֶ֔ה מַה־יִּהְיֶ֖ה בָּעִֽיר׃ (ו) וַיְמַ֣ן יְהֹוָֽה־אֱ֠לֹהִ֠ים קִיקָי֞וֹן וַיַּ֣עַל ׀ מֵעַ֣ל לְיוֹנָ֗ה לִֽהְי֥וֹת צֵל֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ לְהַצִּ֥יל ל֖וֹ מֵרָֽעָת֑וֹ וַיִּשְׂמַ֥ח יוֹנָ֛ה עַל־הַקִּֽיקָי֖וֹן שִׂמְחָ֥ה גְדוֹלָֽה׃ (ז) וַיְמַ֤ן הָֽאֱלֹהִים֙ תּוֹלַ֔עַת בַּעֲל֥וֹת הַשַּׁ֖חַר לַֽמׇּחֳרָ֑ת וַתַּ֥ךְ אֶת־הַקִּֽיקָי֖וֹן וַיִּיבָֽשׁ׃ (ח) וַיְהִ֣י ׀ כִּזְרֹ֣חַ הַשֶּׁ֗מֶשׁ וַיְמַ֨ן אֱלֹהִ֜ים ר֤וּחַ קָדִים֙ חֲרִישִׁ֔ית וַתַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶשׁ עַל־רֹ֥אשׁ יוֹנָ֖ה וַיִּתְעַלָּ֑ף וַיִּשְׁאַ֤ל אֶת־נַפְשׁוֹ֙ לָמ֔וּת וַיֹּ֕אמֶר ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי׃ (ט) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־יוֹנָ֔ה הַהֵיטֵ֥ב חָרָֽה־לְךָ֖ עַל־הַקִּֽיקָי֑וֹן וַיֹּ֕אמֶר הֵיטֵ֥ב חָֽרָה־לִ֖י עַד־מָֽוֶת׃ (י) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה אַתָּ֥ה חַ֙סְתָּ֙ עַל־הַקִּ֣יקָי֔וֹן אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָמַ֥לְתָּ בּ֖וֹ וְלֹ֣א גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן־לַ֥יְלָה אָבָֽד׃ (יא) וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א אָח֔וּס עַל־נִינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־בָּ֡הּ הַרְבֵּה֩ מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדַע֙ בֵּין־יְמִינ֣וֹ לִשְׂמֹאל֔וֹ וּבְהֵמָ֖ה רַבָּֽה׃
שאלות
4.
לאחר שתיקתו הגדולה בפרקים הקודמים מגלה יונה לראשונה את אשר על ליבו וחושף את סיבת בריחתו מלפני ה'. אולם גם בדבריו כאן לא ברורה לגמרי הסיבה. עיינו בשני הפירושים הבאים וחישבו מה סיבת התנגדותו של יונה לתשובת אנשי נינוה לפי כל מקור?
א | רש"י פרק ד:
וירע אל יונה - אמר עכשיו יאמרו העכו"ם שאני נביא השקר: הלא זה דברי - יודע אני שאם יחזרו בתשובה לא תחריבה ואהיה שקרן בעיניהם.
ב | ירושלמי סנהדרין יא, ה:
אמר רבי יונה יונה בן אמיתי נביא אמת היה. את מוצא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא קום 'לך אל נינוה' לפני אמר יונה יודע אני שהגוים קרובי תשובה הן והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושין תשובה והקב"ה בא ופורע משונאיהן של ישראל [=עם ישראל] ומה עלי לעשות - לברוח...
[ראו גם את התוספת המעניינת של ראב"ע בהשוואה למשה ולאלישע, שחי סמוך לדורו של יונה ולפי המדרש היה רבו: 'בעבור ראותו כי ישראל לא עשו תשובה יפחד שתבוא הרעה עליהם על כן יתפלל קח נא את נפשי כדרך 'מחני נא', וכאשר עשה אלישע במשחו חזאל'].
5.
עיינו בדבריו החריפים של יונה בפסוקים א-ג. עקבו אחרי רצף שלוש ה'רעות'. שתים בסוף פרק ג' [י], ואחת בדברי יונה [ד',א], המשתלשלות אחת מהשניה. מה היחס בין הרעות השונות? שימו לב לייחודה של רעת יונה ביחס לרעות שקדמו לה. נסו להסביר לפי זה מדוע טוב ליונה מותו מחייו [ג], וכיצד הדבר עשוי להסביר את התנגדותו העיקשת?
6.
בפסוקים ה-יא מופיע הדיאלוג השני בין ה' לבין יונה. ישנה הקבלה בולטת בין הדיאלוג הראשון לשני במבנה ובסגנון: רעה, בקשת מוות, ותגובת ה'. אולם בעוד הדיאלוג הראשון משקף את תפיסתו של יונה, הדיאלוג השני משקף את תשובת ה' ליונה. מהי הרעה המטרידה את יונה בשני המקרים? התייחסו גם לתוספת בתגובת ה' ליונה בפעם השניה [ראו פסוקים ד, ט]. שימו לב גם לאופיה של בקשת המוות בשני המקרים. מהי לדעתכם סיבת ההבדלים?
7.
'ורחמיו על כל מעשיו'
תשובת ה' ליונה, החותמת את הפרק ואת הספר כולו ומהווה את שיאו, נלמדת כלקח ממעשה הקיקיון, אולם לקח זה אינו ברור. נסו להסבירו לאור המחלוקת בין יונה לה' בשאלת מקורה ותכליתה של התשובה בעולם: השוו בין ציטוט מידות ה' בדברי יונה [ב] למקורן בהתגלות ה' למשה [שמות ל"ד, ו-ז] התייחסו להבדלים שבין 'הערכים המובילים' אצל יונה ואצל ה'.
הרחבה – תשובת אנשי נינוה והויכוח היהודי נוצרי, א' אורבך.
במקורות חז"ל אנו מוצאים התייחסות מורכבת לתשובת אנשי נינוה. כך נאמר במשנה תענית ב, א: הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין, אַחֵינוּ, לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם, אֶלָּא 'וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה'. וּבַקַּבָּלָה הוּא אוֹמֵר 'וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם'.
התייחסות חיובית לתשובת אנשי נינוה מופיעה גם בתלמוד הבבלי:
וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, אמר שמואל אפילו גזל מריש [=קורה] ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו.
בהערכה אחרת של תשובת אנשי נינוה אנו נתקלים במקורות הארצי-ישראליים. בירושלמי:
"אמרו רשב"ל תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה, מה עשו, ר' חונא בשם ר' שמעון בן חלפותא העמידו עגלים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, סייחים מבפנים ואימותיהם מבחוץ והיו אלה גועים מכאן ואלה גועים מכאן, אמרו אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים עליהם... וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, א"ר יוחנן מה שהיה בכף ידיהם החזירו מה שהיה בשידה תיבה ומגדל לא החזירו."
בעלי האגדה בא"י הבליטו אפוא רק צדדים שליליים בתשובתם של אנשי נינוה. לידיעתם היתה זאת תשובה של רמאות ושל חוצפה ולא תשובה שלימה ורצויה. הדעה הזו מתנגדת לדעת המשנה שראתה בתשובה זו דוגמא לדורות. מה הביא את חכמי א"י במחציתה השניה של המאה השלישית להתעלם מדברי המשנה בה בשעה שחבריהם בבבל המשיכו להחזיק בהם ולהרחיבם? אין זה כי אם סיבה חשובה גרמה לשינוי ומגמה מסוימת טמונה בהמעטת דמותה של תשובת אנשי נינוה המכוונת נגד צד שהיה מעונין במיוחד בהבלטתה ובהגדלת כבודה וערכה.
בבשורות של ה"ברית החדשה" משמשת תשובת אנשי-נינוה - תוכחה לישראל:
"אנשי נינוה יופיעו ביום הדין יחד עם בני הדור הזה ויחייבו אותם כי הם עשו תשובה אחרי נבואת יונה, והרי כאן יותר מיונה".
תוכחה דומה אנו מוצאים במדרש:
"העיר היונה, לא היה לה ללמוד בעירו של יונה מנינוה, נביא אחד שלחתני לנינוה והחזירה בתשובה, ואילו ישראל בירושלים כמה נביאים שלחתי אליהם" (מדרש איכה).
הדרשה הנוצרית נאחזה בדרשה היהודית, שהיא כנראה עתיקה, והתאימה אותה לצרכיה. את בריחתו של יונה מסבירה האגדה כניסיון להתחמק מהשוואה בין נינוה ובין ישראל וכמעשה מסירות מיוחדת מצדו של יונה כדי שלא להרשיע את ישראל.
"כך אמר יונה אלך לי לחוץ לארץ מקום שאין השכינה נגלית שהגויים קרובי תשובה הן שלא לחייב את ישראל וכו', רבי נתן אמר לא הלך יונה אלא לאבד את עצמו בים שנאמר - ויאמר אליהם שאוני והטילוני אל הים, וכן תמצא באבות והנביאים היו נותנים עצמם על ישראל. במשה מה הוא אומר - ועתה אם תשא חטאתם - ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". (שמות לב, לב)