First, raise any questions you can think of regarding the scope and nature of this principle. We will first consider the scope of this halakha. See Tosafot Ri Hazaken. What is his chiddush?
Next, see the Magen Avraham, Peri Megadim and Mishnah Berurah. Where do they fall out on this issue?
מגן אברהם סימן רנ
ב (פמ"ג) להכין בעצמו. וה"ה בכל מצוה מצוה בו יותר מבשלוחו:
משנה ברורה סימן רנ
(ג) להכין בעצמו וכו' - דמצות כבוד שבת מוטל על כל אדם וכדכתיב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד [ט] ומצוה בו יותר מבשלוחו וה"ה בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו ועיין בבה"ל. כתבו הספרים יהרהר בתשובה ויפשפש במעשיו בכל ע"ש כי שבת מקרי כלה מלכתא וכאלו מקבל פני המלך ית"ש ואין נאה לקבלו כשהוא לבוש בבלויי הסחבות של חלאת העונות [י] ויש לפנות קורי עכביש שקורין שפי"ן וועב"ש מהבית בע"ש [א"ר] וכ"ש שצריך לכבד הבית מהאבק והעפר מבעוד יום וזהו הכל בכלל כבוד שבת וידמה בדעתו כאלו יבוא אליו להתאכסן מלך ב"ו כמה מכבד הבית ומציע המטות וכ"ש שבת מלכתא [ח"א]:
(ו) אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אָדָם חָשׁוּב בְּיוֹתֵר וְאֵין דַּרְכּוֹ לִקַּח דְּבָרִים מִן הַשּׁוּק וְלֹא לְהִתְעַסֵּק בִּמְלָאכוֹת שֶׁבַּבַּיִת חַיָּב לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת בְּגוּפוֹ שֶׁזֶּה הוּא כְּבוֹדוֹ. חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים מֵהֶם מִי שֶׁהָיָה מְפַצֵּל הָעֵצִים לְבַשֵּׁל בָּהֶן. וּמֵהֶן מִי שֶׁהָיָה מְבַשֵּׁל אוֹ מוֹלֵחַ בָּשָׂר אוֹ גּוֹדֵל פְּתִילוֹת אוֹ מַדְלִיק נֵרוֹת. וּמֵהֶן מִי שֶׁהָיָה יוֹצֵא וְקוֹנֶה דְּבָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת מִמַּאֲכָל וּמַשְׁקֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ. וְכָל הַמַּרְבֶּה בְּדָבָר זֶה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:
(6) Even if one is a very important person, not accustomed to buying things from the market or getting involved in housework, one is required to do things that are necessary for Sabbath with one's body, for this is its honor. Among the original sages were one who would split wood for cooking, one who would cook or cure meat, trim wicks, or light candles, and some who would go out and buy things needed for Sabbath, for eating and drinking, even though he wasn't accustomed to such. And anyone who increases implementation of this concept is praiseworthy.
Next, see Maharach Or Zarua, Siman 128. What is his view on the scope question?
The Netziv has a famous thesis about הכשר מצוה הכתוב בקרא. On that basis, how does he view the scope of מצוה בו?
Let's tun now to the level of obligation. Return to the Rambam and analyze his view. Then see the Shulchan Arukh and Beiur Halacha:
(א) יַשְׁכִּים בַּבֹּקֶר בָּיוֹם הָשִּׁשִּׁי לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ כַּמָּה עֲבָדִים לְשַׁמְּשׁוֹ יִשְׁתַּדֵּל לְהָכִין בְּעַצְמוֹ שׁוּם דָּבָר לְצָרְכֵי שַׁבָּת כְּדֵי לְכַבְּדוֹ, כִּי רַב חִסְדָּא הָיָה מְחַתֵּךְ הַיֶּרֶק דַּק דַּק; וְרָבָה וְרַב יוֹסֵף הָיוּ מְבַקְּעִין עֵצִים; וְרַ''ז הָיָה מַדְלִיק הָאֵשׁ; וְרַב נַחְמָן הָיָה מְתַקֵּן הַבַּיִת וּמַכְנִיס כֵּלִים הַצְּרִיכִים לְשַׁבָּת וּמְפַנֶּה כְּלֵי הַחֹל; וּמֵהֶם יִלְמַד כָּל אָדָם, וְלֹא יֹאמַר: לֹא אֶפְגֹם כְּבוֹדִי, כִּי זֶה הוּא כְּבוֹדוֹ שֶׁמְּכַבֵּד הַשַּׁבָּת. הַגָּה: וְיֵשׁ לְהַשְׁחִיז הַסַּכִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כִּי זֶהוּ מִכְּבוֹד הַשַּׁבָּת שֶׁמֵּכִין עַצְמוֹ לַאֲכִילָה (כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סֵפֶר חַיֵּי עוֹלָם).
ביאור הלכה סימן רנ
* ישתדל וכו' - בהרמב"ם איתא על דין זה בלשון חייב [שז"ל בפרק ל' אע"פ שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהן מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשראו גודל פתילות או מדליק נרות ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אע"פ שאין דרכו בכך וכו' ע"ש] והכונה על איזה דבר מן הדברים ועיין בקידושין מ"א דקאמר שם מצוה בו יותר מבשלוחו ואפשר דלהרמב"ם ג"כ לאו חוב גמור הוא אלא כעין חובה משום כבוד שבת וסברת הרמב"ם דאל"ה לא היו מבטלים כל הני אמוראים תורתן עבור זה ומ"מ לא הוי זה חובה גמורה ותדע דלא אשכחן בגמרא בשם חובה כ"א על הדלקת נר בשבת בדף כ"ה ע"ב ולענין ג' סעודות בדף קי"ז ע"ב ומ"מ צ"ע:
Finally, read the teshuvah of the Rivash below. What is the chiddush of the Ra'avad? What about his view is surprising? How would you analyze the machloket between the Ra'avad and Rivash?
שו"ת הריב"ש סימן פב
עוד שאלת ראובן שעשה שליח לקדש לו בעיר אחרת ואותו שליח קדשה לראובן כדת וכראוי שחזקת שליח עושה שליחותו וברכו ברכת ארוסין ובאה האשה ההיא עם השליח למקום ראובן להנשא לו. האשה ושליח אומרים שנתקדשה לראובן ע"י שליח, היצטרך הבעל לקדשה פעם שניה בידו ולברך ברכת ארוסין פעם אחרת קודם שתכנס לחופה אם לאו, ואמרת כי בזה הדרך ממש בא מעשה לידך במיורק"ה ורצית לברך ברכת נשואין ולא הניחך החכם רבי וידאל אפרים זצ"ל עד שיקדשנה הבעל פעם שניה בידו. ואתה אמרת לו והלא כבר קדשה השליח בעדו ואם יקדשנה הבעל שנית הרי אתה נותן דופי וספ' בקדושין הראשונים שנעשו ע"י שליח ויאמרו שקדושין ע"י השליח לא שמן קדושין, והוא השיב לך כי הראב"ד ז"ל כתב בהלכותיו כי המקדש אשה ע"י שליח צריך לקדשה פעם שניה בידו ממה שאמרו חז"ל (בפ' האיש מקדש מא) מצוה בו יותר מבשלוחו. אמנם שלא להוציא שם שמים לבטלה שהמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא צוה שלא להזכיר שם שמים בברכה רק שיאמר ברוך אתה השם ולא ברוך אתה יי'. ועוד אמרת שעתה בא מעשה כזה לידך והיית אומר שיקדשנה הבעל בעצמו שנית מאחר שהשליח לא הביא שטר עדות ממקום הקדושין שנתקדשה. אע"פ שהשליח והאשה אומרים שנתקדשה שם מן השליח בעד משלחו כראוי ושטר השליחות נעשה בכאן כהוגן.
תשובה אין ספק שכיון שהאש' והשליח שניהם אומרים שנתקדש' כהוגן למשלח על ידי השליח הרי היא מקודשת לו ואינה צריכה קדושין אחרים אע"פ שאין עידי הקדושין בפנינו.