(א) מצות נתינת מחצית השקל בשנה - שיתן כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה בין עני בין עשיר מחצית השקל. שהוא משקל עשרה גרה כסף בכל שנה ליד הכהנים, שנאמר (שמות ל, יג) זה יתנו כל העובר על הפקדים. והיו מניחין הכל בלשכה אחת שבמקדש, ומשם היו מוציאין (שקלים פ''ד) לקנות תמידין ומוספין וכל קרבן הקרב על הצבור ונסכיהם, והמלח שמולחין בו את הקרבנות, ועצי המערכה, ולחם הפנים ושכר העושה לחם הפנים, והעמר ושתי הלחם, ופרה אדמה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית.
(ב) משרשי המצוה. שרצה הקדוש ברוך הוא לטובת כל ישראל ולזכותם שתהיה יד כלם שוה בדבר הקרבנות הקרבים לפניו כל השנה בהתמדה ובענינים אלו הנזכרים, ושיהיו הכל, אחד עני ואחד עשיר, שוים במצוה אחת לפניו להעלות זכרון כלם על ידי המצוה שהם כלולים בה יחד לטובה לפניו. ועלית הזכרון הכל נאמר מצד המקבל על הדרך שכתבנו למעלה (מצוה צז).
(1) The commandment of the giving of the half shekel during the year: That each one of Israel from twenty years and up - whether poor or rich - give the half shekel, which is the weight of ten gerah of silver, each year to the hand of the priests, as it is stated (Exodus 30:13), "This is what everyone who passes the count shall give." And they would place all of it in a compartment in the Temple. And from there they would take them out (Mishnah Shekalim 4) to buy daily offerings, additional offerings and any sacrifice brought for the community and their libations, the salt with which they would salt the sacrifices, the wood for the arrangement, the bread of display and the wage of the one making the bread of display, the omer, the two-breads, the red heifer, the goat sent away and the golden strip [it would carry].
(2) It is from the roots of the commandment that the Holy One, blessed be He, wanted for the good of all of Israel and for their merit, that the hand of all be equal in the matter of the sacrifices that are brought in front of Him regularly the whole year, and in these matters that were mentioned. [It is] also that all be equal - both poor and rich - in one commandment in front of Him, to bring up their thought for the good in front of Him, through the commandment that they are all included in. And raising up the thought is all said from the side of the receiver (people), as we have written above (Sefer HaChinukh 97).
מחצית השקל בשקל הקדש. וע"ד השכל היה מחצית השקל והיה יכול להיות שקל שלם מן עשר גרות אבל בא לרמוז שראוי לכל משכיל שישקול מעשיו בשוה ושיסכים בעצמו לתת לגופו ולנפשו לכל אחד מהם חלקו וחוקו במשקל השלם, והנכון והראוי שימשיך את גופו אל עבודת השם יתעלה וילך בה אחר נפשו שהוא העקר ולעתים גם כן שימשוך נפשו אחר גופו בענינים ההכרחיים כגון אכילה והשתיה והמלבוש שאי אפשר לו שיחיה זולתם וכמו שאמרו רז"ל בענין יום טוב כתיב (דברים טז) עצרת לה' אלהיך וכתיב (במדבר כט) עצרת תהיה לכם רבי יהשע אמר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. וראוי שתהיה כוונתו בהשתדלותו בצרכי גופו כדי שיבא מזה לתועלת הנפש שכן מצינו ביעקב אבינו שהשתדל בעסקי הנפש ארבע עשרה שנה ששמש בבית עבר והשתדל בעסקי הגוף בעבודת החומר ארבע עשרה שנה גם כן בשתי בנותיו של לבן ותכלית כוונתו בעבודת החומר היתה לתועלת הנפש השכלית שהיא מחצית השקל ראוי שיהיה לשם ה' כי ישקל מעשיו ופעולותיו כלם ויחלקם בדרך השויה לכל אחד מה שראוי לו. והזכיר בשקל הקדש כי אז יהיו כל שקלי מעשיו והנהגותיו שקולים בשקל קדש ויעלה מזה למדרגות הפרושיות והקדושה.
מחצית השקל בשקל הקדש, “one half shekel of the sacred shekel.” A rational approach: The reason the Torah stipulated a half-shekel when the Torah could just as easily have demanded a whole shekel of ten geyrah weight, was to hint to every intelligent person that he must weigh his actions in life so as to give due weight to his spiritual needs as well as to his physical needs. Ideally, he should be able to give full weight to both these requirements each, i.e. a full shekel to each. In fact, he ought to be able to use his body exclusively in the service of the Lord. However, on the other hand, sometimes attention to the physical needs such as eating, drinking, sleeping, provision of clothing, etc., is essential for the continued ability to serve the Lord. Keeping these factors in mind, the Torah, by speaking of a half shekel, hinted that it is aware that we suffer from this dichotomy of demands made upon us. We have numerous sayings of our sages in which they interpret verses in the Torah as reflecting this dual-duty of the Jew to look after both his body and his soul. Examples are Pessachim 68 where the verse in Deut. 16,8: וביום השביעי עצרת תהיה לה’ אלו-היך, “and on the seventh day there shall be a an assembly for the Lord your G’d,” is contrasted with Numbers 29,35 עצרת תהיה לכם, “it shall be an assembly for you.” Rabbi Yehoshua is quoted as saying that the Torah means that on these festivals we are to divide our time equally between religious activities and mundane activities such as eating and drinking. It goes without saying that even when indulging in mundane activities one should strive to perform this with a view to benefiting one’s soul, one’s spiritual level as a personality. This very donating of the coin, i.e. using money, must be לה', devoted to divinely inspired purposes. When this is the case then one has achieved the degree of sanctity described by the Torah when it calls the coin “sacred.”
דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין לוֹ לְאָדָם בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא, אוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, אוֹ יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חַלְּקֵהוּ, חֶצְיוֹ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְחֶצְיוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״עֲצֶרֶת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אוֹ כּוּלּוֹ לַה׳, אוֹ כּוּלּוֹ לָכֶם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: חַלְּקֵהוּ, חֶצְיוֹ לַה׳ וְחֶצְיוֹ לָכֶם.
For it was taught in a baraita that these two tanna’im disagreed about this matter: Rabbi Eliezer says: A person has nothing but to choose on a Festival; he either eats and drinks or sits and learns the entire day, but there is no specific mitzva to eat on the Festival. Rabbi Yehoshua, on the other hand, says: Divide the day, half of it for eating and drinking and half of it for the study hall, for he holds that eating and drinking are obligatory on the Festival. And Rabbi Yoḥanan said: And both of them derived their opinions from one verse, i.e., the two of them addressed the same textual difficulty, resolving it in different ways. For one verse says: “It shall be an assembly for the Lord your God; you shall do no labor” (Deuteronomy 16:8), which indicates that the day is set aside for Divine service, and another verse says: “It shall be an assembly for you; you shall do no servile labor” (Numbers 29:35), which indicates a celebratory assembly for the Jewish people. Rabbi Eliezer holds that the two verses should be understood as offering a choice: The day is to be either entirely for God or entirely for you. And Rabbi Yehoshua holds that it is possible to fulfill both verses: Split the day into two, half of it for God and half of it for you.
קדושת לוי בראשית פרשת ויגש
דהנה בשולחן ערוך אורח חיים (סימן רלא) איתא שצריך שיכוין אדם באכילתו ושתייתו וכל צרכיו, הכל כדי שיהיה לו כח לעבוד את הבורא ברוך הוא, ולקיים 'בכל דרכיך דעהו' (משלי ג, ו), עיין שם. ובכתבי האר"י ז"ל (טעמי המצוות פ' עקב ד"ה כונת האכילה) העמיק בדברים אלו, ומסתמא דבריהם עולה לקנה אחד, דהיינו שהשם יתברך ברא בעולמו ד' בחינות, דומם צומח חי מדבר, וחפץ חסד הוא שיהיה לכל הדברים עליות, היינו שהדומם יעלה לבחינות צומח, וכשהחי אוכל הצומח יש יותר עלייה, היינו מבחינות דומם ומבחינות צומח לבחינות חי, ואחר כך כשהאדם אוכל החי יש להכל עלייה לבחינות מדבר, עיין שם.
נמצא אתי שפיר, דבכל ברכות הנהנין שייך למימר 'בורא' פרי העץ או 'בורא' פרי הגפן אפילו לבית שמאי, דבזה שייך לומר 'בורא', כי 'בורא' לשון הוה, שהרי כשאדם אוכל ונהנה אזי מתעלים כל הדברים לבחינת מדבר, ונעשה מבחינת דומם צומח חי, בחינת מדבר, ונמצא בעת אכילת האדם נעשים ברואים חדשים ומתעלים לבחינת מדבר, ושייך בזה שפיר לברך בלשון הוה, היינו 'בורא', שהרי בשעת האכילה נעשה בריה חדשה, שמתהפכים הכל מבחינתם לבחינת אדם. ולזה אף בית שמאי מודו בכל הברכות הנהנין מברכין 'בורא' פרי העץ לשון הוה, רק גבי הבדלה שהוא דבר שאינו נכנס לגוף האדם, רק שעושים מצוה בהמאור, בזה סבירא לבית שמאי דלא שייך בזה 'בורא', כי אינו נעשה בריה חדשה, כי אינו נכנס לגוף האדם, לכן סבירא להו דיש לברך 'שברא' דייקא, היינו שכבר ברא.
נועם אלימלך שמות פרשת בשלח
והנה יעקב אבינו עליו השלום היה עובד השם יתברך במדתו שהוא תפארת, וכל דבר שהיה רואה או שומע או עושה ואוכל לקח ממנו התפארות להבורא ברוך הוא, למשל אם היה אוכל איזה דבר הטוב לחיך חישב בדעתו זה המאכל הוא נברא ומי נתן טעם הטוב בזה המאכל הלא הבורא ברוך הוא ואם זה המאכל הוא כל כך טוב טעם הלא בוודאי שכל טוב הטעם הוא בבורא ברוך הוא יתברך שמו אין קץ ותכלית וכך הוא חושב בכל דבר.
