(כג) וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אׇרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רׇחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃ (כד) וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃ (כה) וְעָשִׂ֨יתָ לּ֥וֹ מִסְגֶּ֛רֶת טֹ֖פַח סָבִ֑יב וְעָשִׂ֧יתָ זֵר־זָהָ֛ב לְמִסְגַּרְתּ֖וֹ סָבִֽיב׃ (כו) וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ אַרְבַּ֖ע טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֙ אֶת־הַטַּבָּעֹ֔ת עַ֚ל אַרְבַּ֣ע הַפֵּאֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר לְאַרְבַּ֥ע רַגְלָֽיו׃ (כז) לְעֻמַּת֙ הַמִּסְגֶּ֔רֶת תִּהְיֶ֖יןָ הַטַּבָּעֹ֑ת לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֖את אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן׃ (כח) וְעָשִׂ֤יתָ אֶת־הַבַּדִּים֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָ֑ב וְנִשָּׂא־בָ֖ם אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן׃ (כט) וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו וּקְשׂוֹתָיו֙ וּמְנַקִּיֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר יֻסַּ֖ךְ בָּהֵ֑ן זָהָ֥ב טָה֖וֹר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃ (ל) וְנָתַתָּ֧ עַֽל־הַשֻּׁלְחָ֛ן לֶ֥חֶם פָּנִ֖ים לְפָנַ֥י תָּמִֽיד׃ {פ}
(לא) וְעָשִׂ֥יתָ מְנֹרַ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה תֵּעָשֶׂ֤ה*(בספרי ספרד ואשכנז תֵּיעָשֶׂ֤ה) הַמְּנוֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃ (לב) וְשִׁשָּׁ֣ה קָנִ֔ים יֹצְאִ֖ים מִצִּדֶּ֑יהָ שְׁלֹשָׁ֣ה ׀ קְנֵ֣י מְנֹרָ֗ה מִצִּדָּהּ֙ הָאֶחָ֔ד וּשְׁלֹשָׁה֙ קְנֵ֣י מְנֹרָ֔ה מִצִּדָּ֖הּ הַשֵּׁנִֽי׃ (לג) שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִ֠ים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָאֶחָד֮ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶ֒רַח֒ וּשְׁלֹשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בַּקָּנֶ֥ה הָאֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃ (לד) וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁ֨קָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ׃ (לה) וְכַפְתֹּ֡ר תַּ֩חַת֩ שְׁנֵ֨י הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה לְשֵׁ֙שֶׁת֙ הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃ (לו) כַּפְתֹּרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה יִהְי֑וּ כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃ (לז) וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־נֵרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וְהֶֽעֱלָה֙ אֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְהֵאִ֖יר עַל־עֵ֥בֶר פָּנֶֽיהָ׃ (לח) וּמַלְקָחֶ֥יהָ וּמַחְתֹּתֶ֖יהָ זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃ (לט) כִּכָּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ אֵ֥ת כׇּל־הַכֵּלִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ (מ) וּרְאֵ֖ה וַעֲשֵׂ֑ה בְּתַ֨בְנִיתָ֔ם אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה מׇרְאֶ֖ה בָּהָֽר׃ {ס} (א) וְאֶת־הַמִּשְׁכָּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה עֶ֣שֶׂר יְרִיעֹ֑ת שֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י כְּרֻבִ֛ים מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃ (ב) אֹ֣רֶךְ ׀ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֥ה אַחַ֖ת לְכׇל־הַיְרִיעֹֽת׃ (ג) חֲמֵ֣שׁ הַיְרִיעֹ֗ת תִּֽהְיֶ֙יןָ֙ חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָ֑הּ וְחָמֵ֤שׁ יְרִיעֹת֙ חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ׃ (ד) וְעָשִׂ֜יתָ לֻֽלְאֹ֣ת תְּכֵ֗לֶת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָאֶחָ֔ת מִקָּצָ֖ה בַּחֹבָ֑רֶת וְכֵ֤ן תַּעֲשֶׂה֙ בִּשְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַקִּ֣יצוֹנָ֔ה בַּמַּחְבֶּ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית׃ (ה) חֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת תַּעֲשֶׂה֮ בַּיְרִיעָ֣ה הָאֶחָת֒ וַחֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת תַּעֲשֶׂה֙ בִּקְצֵ֣ה הַיְרִיעָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בַּמַּחְבֶּ֣רֶת הַשֵּׁנִ֑ית מַקְבִּילֹת֙ הַלֻּ֣לָאֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ׃ (ו) וְעָשִׂ֕יתָ חֲמִשִּׁ֖ים קַרְסֵ֣י זָהָ֑ב וְחִבַּרְתָּ֨ אֶת־הַיְרִיעֹ֜ת אִשָּׁ֤ה אֶל־אֲחֹתָהּ֙ בַּקְּרָסִ֔ים וְהָיָ֥ה הַמִּשְׁכָּ֖ן אֶחָֽד׃ (ז) וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים לְאֹ֖הֶל עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵ֥ה יְרִיעֹ֖ת תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃ (ח) אֹ֣רֶךְ ׀ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁלֹשִׁים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֣ה אַחַ֔ת לְעַשְׁתֵּ֥י עֶשְׂרֵ֖ה יְרִיעֹֽת׃ (ט) וְחִבַּרְתָּ֞ אֶת־חֲמֵ֤שׁ הַיְרִיעֹת֙ לְבָ֔ד וְאֶת־שֵׁ֥שׁ הַיְרִיעֹ֖ת לְבָ֑ד וְכָפַלְתָּ֙ אֶת־הַיְרִיעָ֣ה הַשִּׁשִּׁ֔ית אֶל־מ֖וּל פְּנֵ֥י הָאֹֽהֶל׃ (י) וְעָשִׂ֜יתָ חֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָֽאֶחָ֔ת הַקִּיצֹנָ֖ה בַּחֹבָ֑רֶת וַחֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת עַ֚ל שְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַחֹבֶ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית׃ (יא) וְעָשִׂ֛יתָ קַרְסֵ֥י נְחֹ֖שֶׁת חֲמִשִּׁ֑ים וְהֵבֵאתָ֤ אֶת־הַקְּרָסִים֙ בַּלֻּ֣לָאֹ֔ת וְחִבַּרְתָּ֥ אֶת־הָאֹ֖הֶל וְהָיָ֥ה אֶחָֽד׃ (יב) וְסֶ֙רַח֙ הָעֹדֵ֔ף בִּירִיעֹ֖ת הָאֹ֑הֶל חֲצִ֤י הַיְרִיעָה֙ הָעֹדֶ֔פֶת תִּסְרַ֕ח עַ֖ל אֲחֹרֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃ (יג) וְהָאַמָּ֨ה מִזֶּ֜ה וְהָאַמָּ֤ה מִזֶּה֙ בָּעֹדֵ֔ף בְּאֹ֖רֶךְ יְרִיעֹ֣ת הָאֹ֑הֶל יִהְיֶ֨ה סָר֜וּחַ עַל־צִדֵּ֧י הַמִּשְׁכָּ֛ן מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה לְכַסֹּתֽוֹ׃ (יד) וְעָשִׂ֤יתָ מִכְסֶה֙ לָאֹ֔הֶל עֹרֹ֥ת אֵילִ֖ם מְאׇדָּמִ֑ים וּמִכְסֵ֛ה עֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים מִלְמָֽעְלָה׃ {פ}
(טו) וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַקְּרָשִׁ֖ים לַמִּשְׁכָּ֑ן עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים עֹמְדִֽים׃ (טז) עֶ֥שֶׂר אַמּ֖וֹת אֹ֣רֶךְ הַקָּ֑רֶשׁ וְאַמָּה֙ וַחֲצִ֣י הָֽאַמָּ֔ה רֹ֖חַב הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָֽד׃ (יז) שְׁתֵּ֣י יָד֗וֹת לַקֶּ֙רֶשׁ֙ הָאֶחָ֔ד מְשֻׁ֨לָּבֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָ֑הּ כֵּ֣ן תַּעֲשֶׂ֔ה לְכֹ֖ל קַרְשֵׁ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃ (יח) וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַקְּרָשִׁ֖ים לַמִּשְׁכָּ֑ן עֶשְׂרִ֣ים קֶ֔רֶשׁ לִפְאַ֖ת נֶ֥גְבָּה תֵימָֽנָה׃ (יט) וְאַרְבָּעִים֙ אַדְנֵי־כֶ֔סֶף תַּעֲשֶׂ֕ה תַּ֖חַת עֶשְׂרִ֣ים הַקָּ֑רֶשׁ שְׁנֵ֨י אֲדָנִ֜ים תַּֽחַת־הַקֶּ֤רֶשׁ הָאֶחָד֙ לִשְׁתֵּ֣י יְדֹתָ֔יו וּשְׁנֵ֧י אֲדָנִ֛ים תַּֽחַת־הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָ֖ד לִשְׁתֵּ֥י יְדֹתָֽיו׃ (כ) וּלְצֶ֧לַע הַמִּשְׁכָּ֛ן הַשֵּׁנִ֖ית לִפְאַ֣ת צָפ֑וֹן עֶשְׂרִ֖ים קָֽרֶשׁ׃ (כא) וְאַרְבָּעִ֥ים אַדְנֵיהֶ֖ם כָּ֑סֶף שְׁנֵ֣י אֲדָנִ֗ים תַּ֚חַת הַקֶּ֣רֶשׁ הָֽאֶחָ֔ד וּשְׁנֵ֣י אֲדָנִ֔ים תַּ֖חַת הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָֽד׃ (כב) וּֽלְיַרְכְּתֵ֥י הַמִּשְׁכָּ֖ן יָ֑מָּה תַּעֲשֶׂ֖ה שִׁשָּׁ֥ה קְרָשִֽׁים׃ (כג) וּשְׁנֵ֤י קְרָשִׁים֙ תַּעֲשֶׂ֔ה לִמְקֻצְעֹ֖ת הַמִּשְׁכָּ֑ן בַּיַּרְכָתָֽיִם׃ (כד) וְיִֽהְי֣וּ תֹֽאֲמִם֮ מִלְּמַ֒טָּה֒ וְיַחְדָּ֗ו יִהְי֤וּ תַמִּים֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ אֶל־הַטַּבַּ֖עַת הָאֶחָ֑ת כֵּ֚ן יִהְיֶ֣ה לִשְׁנֵיהֶ֔ם לִשְׁנֵ֥י הַמִּקְצֹעֹ֖ת יִהְיֽוּ׃ (כה) וְהָיוּ֙ שְׁמֹנָ֣ה קְרָשִׁ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אֲדָנִ֑ים שְׁנֵ֣י אֲדָנִ֗ים תַּ֚חַת הַקֶּ֣רֶשׁ הָאֶחָ֔ד וּשְׁנֵ֣י אֲדָנִ֔ים תַּ֖חַת הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָֽד׃ (כו) וְעָשִׂ֥יתָ בְרִיחִ֖ם עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חֲמִשָּׁ֕ה לְקַרְשֵׁ֥י צֶֽלַע־הַמִּשְׁכָּ֖ן הָאֶחָֽד׃ (כז) וַחֲמִשָּׁ֣ה בְרִיחִ֔ם לְקַרְשֵׁ֥י צֶֽלַע־הַמִּשְׁכָּ֖ן הַשֵּׁנִ֑ית וַחֲמִשָּׁ֣ה בְרִיחִ֗ם לְקַרְשֵׁי֙ צֶ֣לַע הַמִּשְׁכָּ֔ן לַיַּרְכָתַ֖יִם יָֽמָּה׃ (כח) וְהַבְּרִ֥יחַ הַתִּיכֹ֖ן בְּת֣וֹךְ הַקְּרָשִׁ֑ים מַבְרִ֕חַ מִן־הַקָּצֶ֖ה אֶל־הַקָּצֶֽה׃ (כט) וְֽאֶת־הַקְּרָשִׁ֞ים תְּצַפֶּ֣ה זָהָ֗ב וְאֶת־טַבְּעֹֽתֵיהֶם֙ תַּעֲשֶׂ֣ה זָהָ֔ב בָּתִּ֖ים לַבְּרִיחִ֑ם וְצִפִּיתָ֥ אֶת־הַבְּרִיחִ֖ם זָהָֽב׃ (ל) וַהֲקֵמֹתָ֖ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֑ן כְּמִ֨שְׁפָּט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הׇרְאֵ֖יתָ בָּהָֽר׃ {ס} (לא) וְעָשִׂ֣יתָ פָרֹ֗כֶת תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֑ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֛ב יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖הּ כְּרֻבִֽים׃ (לב) וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֗הּ עַל־אַרְבָּעָה֙ עַמּוּדֵ֣י שִׁטִּ֔ים מְצֻפִּ֣ים זָהָ֔ב וָוֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב עַל־אַרְבָּעָ֖ה אַדְנֵי־כָֽסֶף׃ (לג) וְנָתַתָּ֣ה אֶת־הַפָּרֹ֘כֶת֮ תַּ֣חַת הַקְּרָסִים֒ וְהֵבֵאתָ֥ שָׁ֙מָּה֙ מִבֵּ֣ית לַפָּרֹ֔כֶת אֵ֖ת אֲר֣וֹן הָעֵד֑וּת וְהִבְדִּילָ֤ה הַפָּרֹ֙כֶת֙ לָכֶ֔ם בֵּ֣ין הַקֹּ֔דֶשׁ וּבֵ֖ין קֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים׃ (לד) וְנָתַתָּ֙ אֶת־הַכַּפֹּ֔רֶת עַ֖ל אֲר֣וֹן הָעֵדֻ֑ת בְּקֹ֖דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים׃ (לה) וְשַׂמְתָּ֤ אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ מִח֣וּץ לַפָּרֹ֔כֶת וְאֶת־הַמְּנֹרָה֙ נֹ֣כַח הַשֻּׁלְחָ֔ן עַ֛ל צֶ֥לַע הַמִּשְׁכָּ֖ן תֵּימָ֑נָה וְהַ֨שֻּׁלְחָ֔ן תִּתֵּ֖ן עַל־צֶ֥לַע צָפֽוֹן׃ (לו) וְעָשִׂ֤יתָ מָסָךְ֙ לְפֶ֣תַח הָאֹ֔הֶל תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֑ר מַעֲשֵׂ֖ה רֹקֵֽם׃ (לז) וְעָשִׂ֣יתָ לַמָּסָ֗ךְ חֲמִשָּׁה֙ עַמּוּדֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֤ אֹתָם֙ זָהָ֔ב וָוֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב וְיָצַקְתָּ֣ לָהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֖ה אַדְנֵ֥י נְחֹֽשֶׁת׃ {ס} (א) וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אֹ֜רֶךְ וְחָמֵ֧שׁ אַמּ֣וֹת רֹ֗חַב רָב֤וּעַ יִהְיֶה֙ הַמִּזְבֵּ֔חַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹמָתֽוֹ׃ (ב) וְעָשִׂ֣יתָ קַרְנֹתָ֗יו עַ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנֹּתָ֔יו מִמֶּ֖נּוּ תִּהְיֶ֣יןָ קַרְנֹתָ֑יו וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ נְחֹֽשֶׁת׃ (ג) וְעָשִׂ֤יתָ סִּֽירֹתָיו֙ לְדַשְּׁנ֔וֹ וְיָעָיו֙ וּמִזְרְקֹתָ֔יו וּמִזְלְגֹתָ֖יו וּמַחְתֹּתָ֑יו לְכׇל־כֵּלָ֖יו תַּעֲשֶׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת׃ (ד) וְעָשִׂ֤יתָ לּוֹ֙ מִכְבָּ֔ר מַעֲשֵׂ֖ה רֶ֣שֶׁת נְחֹ֑שֶׁת וְעָשִׂ֣יתָ עַל־הָרֶ֗שֶׁת אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת נְחֹ֔שֶׁת עַ֖ל אַרְבַּ֥ע קְצוֹתָֽיו׃ (ה) וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֗הּ תַּ֛חַת כַּרְכֹּ֥ב הַמִּזְבֵּ֖חַ מִלְּמָ֑טָּה וְהָיְתָ֣ה הָרֶ֔שֶׁת עַ֖ד חֲצִ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (ו) וְעָשִׂ֤יתָ בַדִּים֙ לַמִּזְבֵּ֔חַ בַּדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ (ז) וְהוּבָ֥א אֶת־בַּדָּ֖יו בַּטַּבָּעֹ֑ת וְהָי֣וּ הַבַּדִּ֗ים עַל־שְׁתֵּ֛י צַלְעֹ֥ת הַמִּזְבֵּ֖חַ בִּשְׂאֵ֥ת אֹתֽוֹ׃ (ח) נְב֥וּב לֻחֹ֖ת תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֑וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֥ה אֹתְךָ֛ בָּהָ֖ר כֵּ֥ן יַעֲשֽׂוּ׃ {ס} (ט) וְעָשִׂ֕יתָ אֵ֖ת חֲצַ֣ר הַמִּשְׁכָּ֑ן לִפְאַ֣ת נֶֽגֶב־תֵּ֠ימָ֠נָה קְלָעִ֨ים לֶחָצֵ֜ר שֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֗ר מֵאָ֤ה בָֽאַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ לַפֵּאָ֖ה הָאֶחָֽת׃ (י) וְעַמֻּדָ֣יו עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ (יא) וְכֵ֨ן לִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ בָּאֹ֔רֶךְ קְלָעִ֖ים מֵ֣אָה אֹ֑רֶךְ וְעַמֻּדָ֣ו עֶשְׂרִ֗ים וְאַדְנֵיהֶ֤ם עֶשְׂרִים֙ נְחֹ֔שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ (יב) וְרֹ֤חַב הֶֽחָצֵר֙ לִפְאַת־יָ֔ם קְלָעִ֖ים חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּ֑ה עַמֻּדֵיהֶ֣ם עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָֽה׃ (יג) וְרֹ֣חַב הֶֽחָצֵ֗ר לִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה׃ (יד) וַחֲמֵ֨שׁ עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֛ה קְלָעִ֖ים לַכָּתֵ֑ף עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ (טו) וְלַכָּתֵף֙ הַשֵּׁנִ֔ית חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה קְלָעִ֑ים עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ (טז) וּלְשַׁ֨עַר הֶֽחָצֵ֜ר מָסָ֣ךְ ׀ עֶשְׂרִ֣ים אַמָּ֗ה תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מׇשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑ם עַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם אַרְבָּעָֽה׃ (יז) כׇּל־עַמּוּדֵ֨י הֶֽחָצֵ֤ר סָבִיב֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף וָוֵיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְאַדְנֵיהֶ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ (יח) אֹ֣רֶךְ הֶֽחָצֵר֩ מֵאָ֨ה בָֽאַמָּ֜ה וְרֹ֣חַב ׀ חֲמִשִּׁ֣ים בַּחֲמִשִּׁ֗ים וְקֹמָ֛ה חָמֵ֥שׁ אַמּ֖וֹת שֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֑ר וְאַדְנֵיהֶ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ (יט) לְכֹל֙ כְּלֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֔ן בְּכֹ֖ל עֲבֹדָת֑וֹ וְכׇל־יְתֵדֹתָ֛יו וְכׇל־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר נְחֹֽשֶׁת׃ {ס}
(ו) וְהַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, (נ''א רבי יצחק פתח) כְּתִיב (תהילים כ״ג:א׳) מִזְמוֹר לְדָוִד יְיָ' רֹעִי לָא אֶחְסָר. הָא (נ' ע''א) אִתְּמַר, מָה בֵּין מִזְמוֹר לְדָוִד, וּבֵין לְדָוִד מִזְמוֹר. וְהָכָא, שְׁכִינְתָּא קַדְמָא וְאַתְיָא, וְשָׁרָאת עָלֵיהּ בְּקַדְמִיתָא. יְיָ' רֹעִי, וְכִי אֲמַּאי שְׁכִינְתָּא קַדְמָא הָכָא, וְהָא דָּוִד אִצְטְרִיךְ לְאַקְדְּמָא (ס''א לאתערא) אִיהוּ בְּקַדְמִיתָא, הוֹאִיל וּבָעֵי מְזוֹנֵיהּ מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
(ז) אֶלָּא, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא קַדְמָא וְאַתְיָא, וְשָׁרָאת עָלֵיהּ, וְאַתְעֲרַת לֵיהּ לְשַׁבְּחָא לְמַלְכָּא שְׁבָחָא דָּא, וּלְמִבָּעֵי מְזוֹנִי מִקָּמֵי מַלְכָּא, דְּהָא הָכִי אִצְטְרִיךְ עַל מִלָּה דִּמְזוֹנָא דְּבַעְיָא אִיהִי וּרְעוּתָא דִּילָהּ, דְּכָל בְּנֵי עָלְמָא יִבְעוּן מְזוֹנֵי. בְּגִין דְּכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְנַחְתָּא מְזוֹנֵי לְעָלְמָא, אִיהִי נַטְלָא בְּקַדְמִיתָא, וְעָלָה נַחְתֵּי מְזוֹנִי לְעָלְמִין כֻּלְּהוּ. וּבְגִינֵי כַּךְ אִיהִי אַקְדִּימַת לְמִלָּה דָּא דִּמְזוֹנֵי, וְשָׁרַאת עָלֵיהּ דְּדָוִד. יְיָ' רֹעִי, יְיָ' רַעְיָא דִּילִי, כְּהַאי רַעְיָא דְּמַדְבַּר עָאנָא דִּילֵיהּ בְּאֲתָר דִּדְּשָׁאִין וַעֲשָׂבִין, דְּלָא מִחְסַר בֵּיהּ כָּל מִדְּעַם. אוּף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הוּא אִיהוּ רַעְיָא דִּילִי, לְמֵיזָן לִי בְּכָל מָה דַּאֲנָא אִצְטְרִיךְ. דָּבָר אַחֵר יְיָ' רֹעִי, תָּנֵינָן, דְּקָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו דְּבַּר נָשׁ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כִּקְרִיעַת יַם סוּף. הָכָא תְּרֵין גַּוְונִין אִינּוּן, וְתַרְוַויְיהוּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט.
(ח) חַד בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל עוֹבָדוֹי בְּדִינָא וּקְשׁוֹט, וְעַל דִּינָא וּקְשׁוֹט אִתְקָיָּים כָּל עָלְמָא. וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וּבְכָל זִמְנָא וְזִמְנָא, דָּן כָּל עָלְמָא בְּדִינָא לְצַּדִיקֵי וְלִרְשִׁיעֵי וּלְכָל בְּנֵי עָלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים י״א:ז׳) כִּי צַדִּיק יְיָ' צְדָקוֹת אָהֵב. וְכַד אִיהוּ דָּן בְּנִי נָשָׁא, וְחָמֵי בְּנִי נָשָׁא כַּמָה חַיָּיבִין, וְכַמָּה חֲטָאִין קָמֵיהּ, כְּדֵין קְשֵׁה בְּעֵינוֹי לְמֵיהַב לוֹן מְזוֹנָא בְּכָל זִמְנָא, בְּגִין דְּאִית לֵיהּ לְמֵיזָן חַיָּיבַיָּא, וּלְאִינּוּן דְּחֲטָאן.
(ט) וְאִיהוּ עָבִיד עִמְּהוֹן לְגוֹ מִשּׁוּרַת הַדִּין, וְזָן וּמְפַרְנֵס לוֹן כְּפוּם חֶסֶד עִלָּאָה, דְּאִתְמְשָׁךְ (קס''ח ע''ב) וְאִתְנְגִיד עַל כָּל (ס''א עמין ובני) בְּנִי עָלְמָא, וּבֵיהּ אִיהוּ זָן וּמְפַרְנֵס לְכֹלָּא, לְצַּדִיקֵי וּלְחַסִידֵּי וְלִרְשִׁיעֵי, וּלְכָל אִינּוּן בְּנֵי עָלְמָא, וּלְכָל חֵיוָן וּבְעִירֵי חַקְלָא, וְעוֹפֵי שְׁמַיָא, מִקַּרְנֵי רְאֵמִים עַד בֵּיצֵי כְּלָמֵי, וְלָא אִשְׁתְּאַר בְּעָלְמָא, דְּאִיהוּ לָא זָן וּמְפַרְנֵס לְכֹלָּא, אַף עַל גַּב דִּקְשֵׁה קַמֵּיהּ, לְפוּם עוֹבָדִין דִּבְנִי עָלְמָא, כִּקְרִיעַת יַם סוּף.
(י) וְכִי קְרִיעַת יַם סוּף קְשֵׁה קַמֵּיהּ, וְהָכְתִיב (נחום א׳:ד׳) גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַבְּשֵׁהוּ, (עמוס ה׳:ח׳) הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִשְׁפְּכֵם עַל פְּנִי הָאָרֶץ, וְהָא כֵּיוָן דְּסָלִיק
(א) או יאמר דאיתא במשנה "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא וכו׳", ויש לדקדק על כפל הלשון, וי"ל דהנה הצדיק העובד השם במצוות ומשמר את עצמו שלא לעבור ח"ו על איזה מצוה קלה ומהדר אחריה לעשותה כתקנה, אבל אינו במדריגה זו שיבוא בהמצוות אל הדביקות הבורא ב"ה וחשקות גדול אליו יתברך, לזה הצדיק יש לו לצפות לתשלום גמול לעוה"ב, אבל יש צדיק שעובד במחשבות טהורות ומדבק את עצמו ע"י המצוות בבורא ב"ה בדביקות וחשקות גדול ורואה תמיד רוממותו יתברך, הצדיק הזה הוא מושך תענוגי עוה"ב אליו כאילו נהנה מזיו השכינה בעוה"ז, וזה הצדיק אינו מצפה לתענוגי עוה"ב כי יש לו תענוגי עוה"ב בעוה"ז, וזהו דאיתא בברכות שברכו "עולמך תראה בחייך", ר"ל שתזכה שתהיה כ"כ צדיק שתהיה בדביקות תמיד ואז תהיה לך תענוגי עוה"ב בחייך.
(ב) וזהו פירוש המשנה "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס" בעוה"ב, היינו שמצפים לתשלום שכר, "אלא היו כעבדים כו'", ר"ל שתהיו כ"כ צדיקים שתהיה לכם השכר מיד בשעת עשיית המצוות כנ"ל, דהיינו התדבקות ע"י המצוות תמשיכו את התענוג לכם.
(ג) וזהו "ויקחו לי תרומה", ר"ל שתזכו להנות מזיו שכינתי בעוה"ז, וזהו כמו תרומה והפרשה מעוה"ב, וזהו "ויקחו לי - לשמי", דהיינו שתקחו ותמשיכו את הבורא ב"ה אצליכם ותהנו מזיו שכינתו. ומפרש הכתוב מי הוא שזוכה אל מדריגה זו ואל מי אני מדבר? דהיינו "מכל איש אשר ידבנו לבו", דהיינו שנדב לבו לעבוד את הבורא ב"ה במחשבות טהורות ודביקות הבורא ב"ה, "תקחו את תרומתי". וק"ל.
(א) ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת (שמות כ, הב-ג). דהנה כל האדם מחויב לעבוד את הבורא ברוך הוא במעשה ובמחשבה שעל ידי הכוונה והמחשבה קדושה אזי בזה מקים לשכינתא מעפרא והמעשה הוא בכדי שיתרומם האדם ולהטיב לעצמו. ובזה מיושב הכתוב כל איש אשר ידבנו לבו, דהוא מרומז על המחשבה על ידי זה תקחו את תרומתי, רצה לומר שבזה יתרומם השכינה כביכו"ל. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, רצה לומר זה התרוממות אשר האדם לוקח לעצמו זה הוא בא על ידי המעשה דהוא זהב וכסף ונחושת, רצה לומר על ידי העובדא ודו"ק:
(1) Exodus 25,2. “and they shall take for Me a contribution, each person according to how his heart moves him. And these are the contributions you are to accept from them: gold, silver and copper.” As we explained earlier, every person serving the Lord, must do so also by something tangible in addition to the lofty thoughts that he entertains while doing so. Allegorically speaking, the performance of a tangible מצוה, commandment, is considered as if man helps the Presence of the Lord to arise from the dust on earth [where it appears to have been buried. Ed.].
When keeping this in mind we can answer the enigma posed by the words כל איש אשר ידבנו לבו, “each person according to how his heart moves him.” These words form the link between the generous thought and the generous deed. By making a voluntary contribution, i.e. the size of the contribution is completely voluntary, it is not a tax as the half shekel in Exodus 30,13, the Presence of G’d on earth will become so much more manifest.
The words: וזאת התרומה, may be understood as if the Torah had written: וזאת ההתרוממות, “and this will constitute the “exaltation, elevation.” The examples of the materials that were to be denoted are symbolic of how lofty and generous thoughts are to be translated into “lofty” and generous deeds.
(א) תרל"א
(ב) במדרש ויקחו לי הה"ד כי לקח טוב כו' יש בו כסף כו' זהב כו' מן הסרסור נתודע מה לקח כו' מוכר נמכר עמו כו' כי התורה ניתנה לישראל כפי הכנת קבלתם. וזה ענין תושבע"פ כי הכל יש בתורה רק לכל אדם ניתן כפי רצונו באמת. וצריך לזה אמונה לידע ברור כי כל המדרגות וקדושת התורה גבוה מעל גבוה הכל תלוי ברצון והכנת האדם. כ' בטח בה' ועשה טוב ע' בזוה"ק שעיקר הבטחון הוא להיות מובטח בעבודת הש"י. כי הש"י יעזור. כי כן הוא. שכן ארץ ורעה אמונה. פי' כי מקודם צריך להיות האמונה להאמין כי חיות הכל מהש"י. וכפי בירור האמונה בלב האדם. כן נעשה באמת. ומתגלה חיות הפנימיות שבכל דבר. וזה רעה אמונה כי יש אמת ואמונה. ואמת הוא מה שנגלה ומפורש. בחי' אספקלריא דנהרא. וע"י אמונה זוכין להתגלות בחי' אמת. והוא מזון וסעד האמונה. וכ' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. פי' מקדש ע"ש פרישה והבדלה. שהש"י קדוש ונבדל מהכל. ושכנתי הוא התגלות כבודו ית'. כי ע"י מה שאדם יודע שבכל דבר ומעשה שעושה יש כח חיות מהש"י. וממילא יש בחי' קדוש. ועי"ז נתבטל כל רצון האדם לכח הש"י שיש במעשה ההוא. ועי"ז זוכה להתגלות חיות הש"י במעשה ההוא. וזה ושכנתי בתוכם כי הכל תלוי באדם אף להמשיך קדושתו ית'. וז"ש במד' המוכר נמכר עמו. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו. כי כפי בטחון האדם בו ית'. כן יש לו מובטח באמת. וכ"כ במדה שאדם מודד מודדין לו. פי' כי וודאי הש"י מלא כ"ה כבודו. רק שיש הסתר כענין הגלות שהשפע הולך ע"י מדרגות שפילים. ופי' מדה הוא חיותו ית' בתוך הטבע שהוא במדה. כי בעצמותו א"ס. וכפי האמונה שנמדד לאדם שהכל מהש"י. כן מודדין לו בהתגלות כפי אמונתו כנ"ל. וכן נ"ל פי' ה' רועי לא אחסר. וכ' בקול שמחה בשם הרב מנעסכיז שלא יחסר לי בחי' לאמור ה' רועי. ובאמת הפי' כי אם נשכח זה מאדם. נעשה באמת חסרון בהשגחת הש"י שהוא ע"י הסתר כנ"ל. והבן כי נראה אמת. כן גם בשבת נק' סעודתא דמהימנותא ופי' אא"ז מו"ר זצלה"ה שנותן סעד להאמונה. ג"כ הפי' כנ"ל. כי ימי עבודה בחול בחי' אמונה הנ"ל. וכפי העבודה כן בשבת מעין עוה"ב שנתגלה בחי' אמת. והוא סעד האמונה כנ"ל. ואא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד על חודש אדר ע"ש מ"ש במד' עשה לי קיטון ואדור ביניכם. פי' לידע שהכל ממנו ית'. וזה נותן חיזוק לאדם. ואדר ע"ש חיזוק כמ"ש אדיר במרום ה'. וכן אמר כי בגסות אין אני והוא יכולין לדור. וז"ש במד' ויקחו לי לקח טוב נתתי כו'. שידע האדם כי גם הלקיחה ורצון האדם הוא רק מאתו ית':
(ג) נתקשה משה במנורה והראה לו הש"י. ואח"כ כתיב שנעשית מעצמה. תיעשה כו'. א"כ למה הראה לו. אך כי ע"י רצון האדם בלב ונפש באמת. נגמר השאר. מה שא"י לעשות. נעשה מעצמו. וזה מ"ש השלך לאור כו'. כן הוא בכל מצוה מכל איש ישראל. כי וודאי אין בכח אדם לעשות רצונו ית'. רק כפי רצון האדם נגמר מעצמו. ומ"מ הגמר בא ג"כ ע"י רצון האדם. וזה שהראו לו לידע מכוון ורצונו ית'. וע"י שרצה לעשות רצונו ית' רק שהי' למעלה מכח אדם. לזה נעשה מעצמו. כענין זה פי' אא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש יגעתי ומצאתי. ודקדק כי מציאה בהיסח הדעת. ומה שבא ע"י יגיעה למה נק' מציאה. אך מי יכול למצוא האמת ע"י יגיעתו. ורק שהש"י נותן במתנה ודרך מציאה ע"י היגיעה. וכן כ' במשה אחר שהי' מ' יום בשמים לחם לא אכל כו' אח"כ כ' ויתן אל משה. וכ' במד' במתנה ניתנה לו כו' וקצרתי כי כ' כבר:
(ד) בגמ' לה' הארץ כו' כאן קודם ברכה כו' והנהנה בלי ברכה מועל והארץ נתן לבני אדם לאחר ברכה. דבאמת יש קדושה בכל דבר שהוא כח (המועל) [הפועל]. ורק ע"י הברכה שיודע האדם שחיות הכל ממנו ית' עי"ז יוכל להתגלות הקדושה. שגם שיהנה יהי' דבוק בכח הקדושה שבו. וכמ"ש לעיל ועשו לי מקדש להיות בטל לכח עליון שבכל מעשה. עי"ז ושכנתי. ואז ניתן ליד האדם. ובגמרא טלי גיטך פסול דכ' ונתן מיד ליד. כן ע"י הברכה שיודע שממנו ית' ואינו לוקח מעצמו. אז נאמר נתן לבני אדם. אבל לוקח לוקח מעצמו כנ"ל:
(א) ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים הנה צריך הודעה זו באיזה מקום הי' דרשו חז"ל רפידים לשון ריפוי ידים שנתגבר כח עמלק על שרפו ידיהם מן התורה ומצוה והנה לפי"ז התורה מלמדה אותנו דעת בזה לבל יבא האדם לידי רפיון ידי' מן התורה ומצות כי עי"ז יהיה ח"ו שליטת החיצינ' על שונאי ישראל. ע"כ מהראוי לנו להתבונן מה הוא הכוונה רפיו"ן ידי"ם והנרא' לפרש דהנה ידוע דהדינים הם בבחי' ה' אותיות מנצפ"ך ה' גבורו' מספרם פ"ר והנה בהחלק הה"ג של ה' אותיות הנ"ל למספר שוה הנה מספר כל גבורה בגי' נ"ו (ה"פ נ"ו בגימ' פ"ר) וה"ס ה"פ נ"ו שבויהי נועם סמוך לשיר של פגעים להמתיק כח הגבורות והם אלקינ"ו עלינ"ו ידינ"ו עלינ"ו ידינ"ו והמתקתם ע"י שמו' החס"ד והרחמי"ם היינו א"ל הוי"ה בגימ' ז"ן וניתוסף על כל גבורה (שהוי"ה נ"ו) מספר א' זהו הנרצה אל הוי"ה ויאר לנ"ו היינו שמו' א"ל הוי"ה מספרם ז"ן מאירי' לאתוון נ"ו (והלמ"ד מתפרש' בשימו' כמ"ש בא"ח בשם המקובלים) א"כ לפי"ז מתהווה מן פ"ר פר"ה והנה עמלק בא עבור החטא שאמרו היש י"י בקרבנו וכו' עי"ז היה לו כח לעורר הגבורות ונתגברה מרכב' הסט"א וזה שיש לפרש ר"פיון ידי"ם הה"ג שהם פ"ר והם נק' ידי"ם ביד ה' אצבעו' וז"ש משה ליהושע בחר לנ"ו אנשי' אנשים כאלה היודעי' להמתיק הפ' נ"ו ע"י שמו' החסד והרחמים כנ"ל כן היה בכתובים אצלינו ונראה שהוא חסרון בכתיבה:
(א) ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו כו' הכלל שמכל דבר שבעולם יכולין ליקח רמיזא דחכמתא איך לעבוד אותו ית"ש כמ"ש בס' ובאמת יש להאדם להעמיק בדבר זה הרבה שלפעמים בא לאדם מחשבה בטילה ומבוטלת שכל ימי עולם לא יהי' הוא צריך למחשבה זו למשל אלו הי' מלך הי' עושה כך וכך הי' מתנהג ומשוטט מחשבתו בזה שעה או יותר וכשמישב אח"כ עצמו מה זה הי' במחשבתו זמן זה דברי שטות כאלה שהם תוהו ובוהו ויעמוק מחשבתו לאמר הלא כל דיבור נשפע מעולם העליון וכן כל מעשה ומחשבה ואיך בא למחשבתו דבר תוהו ובוהו כזה ויבין שגם מזאת המחשבה יוכל להיות בעבודתו ית"ש וקיום עולם כמו שהי' עולם התוהו ואח"כ נבנה העולם התיקון מהתוהו נמצא שמתוהו נברא העולם כן ממחשבה זו הגם שהיא תוהו יכול לבוא מהם תיקון למצא ג"כ שם איזה רמיזא דחכמתא כנ"ל כי באמת שמחשבה של אדם בא מעולמו' עליונים מאוד כי השכל והמחשבה אנו רואין שזהו עיקר האדם והכל הולך אחר המחשב' כי נשתלשל מעולם עליון יותר מבחי' דיבור ומעשה וז"ש ודברתי עמם מן השמים עמם ר"ת "מאוד "עמקו "מחשבותיך כמ"ש פי' זה במ"א שמחשבה עליונה נשתלשלה לכל מיני עומק שגם משם יהי' יוכל האדם לדבק עצמו במחשבה עליונה עולם המחשבה וז"ש שבמ"ת במעמד הר סיני שהוא בדיבור ודיבור הוא מדריגה תחתונה רק שדברתי עמם מן השמים מדריגה עליונה מאוד הוא עולם המחשבה וזהו שרמז שעמם ר"ת "מאוד "עמקו "מחשבותיך כנ"ל ולכן יש במחשבה של אדם ג"כ השתלשלות זה ממחשבה עליונה ית"ש שהי' עולם התוהו ותיקון כן מחשבת תוהו ובוהו כנ"ל נשתלשל מעול' התוהו וע"י שמדבק האדם א"ע בו ית"ש גם ע"י מחשבה זאת כשמיישב דעתו אח"כ כנ"ל עי"ז מתקן גם בחי' עולם התוהו ומביא אותו לתיקון כשיודע שהכל מאתו ית"ש המהוה כל הויות ומקבל גם במחשבה זאת עול מלכותו ית"ש וז"ש ויקחו לי תרומה מאת כל כו' שיקח לעצמו התרוממות לעבודתו ית"ש להבין איך לרומם אותו ית"ש מאת כל דבר שבעולם ואח"כ חוזר ומפרש יותר איש אשר ידבנו לבו אפי' בכל מיני תאוות שהוא מתאווה גם שם יכול למצוא דרך לעבודתו ולא יאמר כיון שאני בעומק כל כך א"א לי לבוא לשלימות ולזה אמר איש אשר ידבנו לבו כנ"ל משם תקחו את תרומתי לרומם אותו ית"ש וס"ת ויקחו" לי" תרומה" יה"ו רמז להנ"ל שיחשוב בדעתו שהכל מאתו ית"ש המהוה כל הויות ובר"ת ויקחו לי תרומה מאת כל ר"ת מלכות כנ"ל שבכל דבר יקבל עול מלכותו ית"ש וכשמקבל עול מלכותו בכל דבר ודבר עי"ז מתנשא ומתרומם הדבר ההוא לקדושתו ית"ש ועי"ז מביא השפעות טובות לעולם ורפואה לכל דבר ע"י שהשפעות מלכותו על הדבר ההוא עי"ז נשפע רב שפע לכל הדברים: