מוסר חסידי בסיכום סיפור ארץ הפלאות

סיכום ארץ הפלאות של קרול הוא דודג'סון.

סיכום פרק א'

הערה: אכתוב סיכום, למרות שבסיפור טוב להאריך, אך יש בפרק זה הרבה מחשבות, כשעדיף אירועים רגשות ושיח שאוסיף, כי יכלה לדבר עם אחותה לכן אוסיף קצת שיח לסיכום. עיקר הסיפור של דודג'סון לא שלי, והוא רצה ששמו יופיע "קארול". ולמרות שחשוב לשמור "אומנות", ובסיבה זו לפעמים נכון להתנגד לשינוי של אומנות, זה רק כאשר יש איכות ואם האומנות היא טובה אבל כאשר רק חלק ממנה טוב, למשל סיפור של קרול שיש בו דברים שבעיניי כדאי להציל ולהבליט, אך הוא קלקל את ההזדמנות, אז נכון להחליף את הרקע ולשבץ את החלק הטוב במשהו פחות מקולקל. ובמיוחד במקרה הזה שמשרת מסר של מוסר חסידי של העיקרון "אפילו עצבות" נחשב דבר רע של הצד של הרוע, נכון שישרת הסיפור כמסגרת ובסיבה זו לשנות.

__

פרק א' הארנב הלבן

הרגשתי שיעמום כשישבתי עם אחותי הגדולה, על סדין בד בצבע ירוק בהיר, מתחת עץ לצל. ביום חם [עמוד 13] של חודש מאי [בעמוד 73 קלקלו התרגום אבל במקור שבאנגלית חודש מאי, שם בסוף פרק ששי, בתאריך ארבעה כמפורט בפרק שביעי עמוד 79, והיינו בדיוק באמצע עונת אביב] הצל לא עזר מספיק והחום מאוד הציק לי. שאלתי אותה "בבקשה ספרי לי סיפור." אחותי השיבה, "לא עכשיו. עכשיו אני צריכה לקרוא בשביל מבחן." שאלתי "במה המבחן?" למרות שלא היה אכפת לי, רק רציתי להאריך את השיחה כדי לעשות משהו. היא השיבה לי "בהיסטוריה, מחר בתאריך חמישי לחודש חמישי".

ישרתי את הזרוע שלי וביד הרגשתי את קצות העשב הרך. "התחלתי להשתעמם מאוד", מספיק לעיין בתוך הספר שלה. התחלתי לחפש בו שיח אבל לא מצאתי שיח, ולא הייתה שום תמונה בעמודים הפתוחים. ספר הוא "רע אם אין בו שיח בין הדמויות." [למשל הפרק הראשון של ארץ פלאות של קרול עצמו!]. בצד עיני ראיתי תנועה. משהו זז. גם שמעתי שהדשא רישרש. ראיתי שעבר ארנב לבן שהיה רץ במהירות. רדפתי אחריו עד שנפלתי...

ראיתי שנפלתי באיטיות כשעברתי ארונות בקיר בנפילה שהייתה מאוד איטית. זה מקום של פלאים. היה לי הרבה זמן לזכור איך הגעתי למצב המוזר הזה. זכרתי שבשבילי לראות את הארנב רץ בשדה, זה היה קצת מרגש, כי אהבתי ארנבים ולא ראיתי אחד יותר משנה, אבל לא הרגשתי מופתע שעבר ארנב. גם כאשר דיבר לא הפתיע אותי. הוא אמר בהתפרצות של דאגה שהוא מאחר וזה היה מתאים למעשיו שהיה ממהר. רק הופתעתי כאשר עצר ועמד ובכפו הוציא שעון יפה בצבע זהב, עם שרשרת נוצצת, מכיס בגדו.

מעל בגדו לבש מעיל אדום. בין הריבועים האדומים והרחבים היו פסים כמו אריגת רשת בצבע כחול כהה. החולצה הייתה בצבע כחול בהיר. הארנב הביט בשעון לפני שהחזיר אותו לכיס של החולצה הכחולה. אז המשיך לרוץ במהירות. קפצתי ומיהרתי אחריו. כשירד לתוך מערת ארנב=חור [באנגלית נקב] גם אני זחלתי אחריו על ידיים ורגליים... עד שלפתע... היד שלי נגע בסלע קר... ויד אחרת גם, אך רגליי נפלו ומשכו כול גופי אחריהם ונפלתי בעמידה.

החור של הארנב היה חשוך ובהתחלה לא יכולתי לראות. רציתי לראות כול כך חזק עד שהכפתורים בבגד שלי התחילו להאיר. אז יכולתי לראות את המדפים על הקיר לאור הכפתורים הזוהרים וראיתי שבפלא נפלתי באיטיות. ממדף, תפסתי כלי שעל תווית שלו "ממרח תפוז". הרגשתי הרבה אכזבה כי הכלי היה ריק לכן כשנפלתי באיטיות, אצל ארון, הכנסתיו לתוכו.

מטה מטה מטה. היה הרבה זמן לכן שרתי הרבה שירים אבל "המילים יצאו מפי שונות מהשיר". לא פחדתי מהנפילה כי נפלתי באיטיות. אחרי כן, נפלתי במהירות ושמעתי רעש האויר, ונבהלתי. אילו הייתי חולם הייתי מתעורר, כמו תמיד שמתעוררים כאשר מרגישים נפילה. בזמן הנפילה, זכרתי את מסיבת יומולדת שחגגו באותו יום. כשהייתי בבית ספר לא גיליתי אפילו לידידה שלי אגניס שהיום הזה הוא תאריך יומולדת שלי.

חזרתי מבית ספר כרגיל בשעה אחת. לארוחת צהריים, לפני המסיבה, אכלתי פסטה ברוטב בקר טחון בקרם עגבניות, ובצד פרוסה של גבינה, שלא היו מבושלים ביחד. אבי, שלא הלך לעבודה אותו יום כדי להיות עימי במסיבה, הביא לפנינו את העוגה שאימי קנתה בזמן שהוא בישל ארוחה שלי. הוא סיפר לי על מסיבת ברית ששונה מהרגיל לא כרתו שום עור מהתינוק. נבהלתי שיש הורים שכורתים מגוף בניהם זה לא רק בזבוז של מעט חלב זה בזבוז חלק בריא בגוף שמחובר במערכת הדם. לא יכולתי להתעלם מהכאב של הבן בכריתה ושל ימי החלמה. הורים שמתעלמים מהכאב כאילו כריתת ברית מילה כמו תספורת בלי דם ובלי כאב, עושים לעצמם לב אבן ואכזרי. עדיף שלא יחיו הורים כאלה... ולעומת מסיבה אכזרית של האכזרים, במסיבה שלי רק שמחה טהורה.

על העוגה היה קרם ורוד כהה מאוד, ועל הקרם באותיות של קרם שוקולד ראיתי את המספר שבע, כי השלמתי שבע שנים, וגם את שמי וגם את הפקודה "אכול אותי". אמא התלוננה "פשיטא, מיותר לכתוב לאכול עוגה" אבל אני חשבתי שהיה מצחיק שטרחו לכתוב את הדבר שמובן מאליו. אבי ואימי שרו לי באנגלית "האפי בירסדי טו יו" היינו יומולדת שמח. כול אחד ואחת של ההורים ואני קיבלנו משולש עבה של עוגה מתוקה. בין השכבות הצהובות של עוגה הייתה שכבה של פרוסות תות. לא חשבתי על אחותי הגדולה באותה עת, רק עכשיו שמתי לב שלא קיבלה עוגה. חשבתי בליבי "מגיע לה להפסיד כי לא שרתה בשבילי."

התחלתי להתגעגע מאוד לחתולה שלי ששמה דינה. האם היא גם מתגעגעת לי? לו-לו שהיית כאן עימי יקירתי ואהובתי. חשבתי שאין עכבר באויר אבל עטלף דומה לעכבר. אם יש עטלף, דינה לא עימי לתפוס אותו. למרות המהירות, נפלתי הרבה זמן כי היה עמוק מאוד... מטה מטה מטה.

לא היה שום דבר לעשות רק ליפול עוד ועוד לכן התחלתי לשיר כמה שירים. לא שרתי יומולדת כי את זה כבר שרנו. בנפילה הזזתי ידיי באוויר כאילו אני מתופף על תופים שהיו נופלים עימי. חשבתי לתופף על ראשי אבל רק ראש חלול דומה לתוף חלול שהחלל גורם את הקול. גם מסיבה נוספת כי השיער הבהיר שלי יעמעם קול מכה לכן החלטתי שרק מי שראשו חלול יתופף על ראשו. ניסיתי לתופף על הבטן שלי וזה עשה קול למרות שאכלתי. לא יכולתי לזכור מה אכלתי ארוחת בוקר בשעה 7:30 לפני הרבה הרבה שעות. חישבנתי את הזמן שעבר כי ישבתי עם אחותי למשך זמן שהרגיש ארוך כמו שעות ובנוסף עכשיו אני נופל הרבה הרבה זמן מאז אכילת עוגת יומולדת. המשכתי לתופף באוויר כשנפלתי, לשמור קצב של השירים ששרתי כי נפלתי הרבה זמן.

גם היה לי זמן לדמיין שניגנתי כלים אחרים. החזקתי לפי כלי נשיפה שונים שדמיינתי וניגנתי.

מטה מטה מטה, הרגשתי שנמנמתי. חלמתי שהחתולה הלכה על 2 רגליים והחזקתי כפה והלכנו ביחד אחרי הארנב. חשבתי... [הערה אסכם רק מעט מחשבות, במקום הרבה ותבחרו אם לקרוא, או תדלגו עד סימן הסוגר, כדי להגיע לאירועים ורגשות: "חשבתי, בגלל שנפלתי הרבה זמן אולי אני קרוב למרכז הפלנטה. המשכתי ליפול יותר זמן. האם אצא מהצד ממול? ואם כן האם אגיע לאי ניו זילנד או אוסטרליה? אולי שם אשאל ובנימוס אצטרך לכרוע ברך. בזמן שהייתי נופל, ניסיתי לכרוע ברך באוויר. החלטתי שילעגו אם אשאל דבר שכולם שם יודעים. אחפש שלט שעליו יהיה כתוב שם המקום.] שוב על החתולה עד שלפתע נחתתי על ערימה של עלים. הופתעתי בפלא שהעלים הספיקו להציל אותי ממכה. שמתי לב שגם היה פלא כבר כאשר נפלתי באיטיות.

קמתי בקפיצה מהעלים, ומיהרתי במסדרון הארוך. רצתי במהירות כמו הרוח כי חששתי שבגלל הנפילה לזמן ארוך, הארנב הספיק להתרחק אבל ראיתי את הארנב. קראתי אחריו, "חכה, אני רוצה לספר על חתולה שלי." הוא עצר והשיב, אני אוהב חתולה אם היא שלך אבל אני עלול לאחר." אז מיהר לפנות ימינה מהמסדרון ולא המשיך ישר. הגעתי לצומת כמו הצד הימין של האות א'. כשפניתי אחריו, ראיתי אולם ריק ארוך ומואר. מהגג נתלו מנורות בשורה. הרגשתי בתחושה שכול אחד מהנרות השעווה ימשיך לבעור לנצח בלי צורך להחליף בנר לבן אחר וחדש.

היו דלתות לאורך שני צידי האולם. בדקתי דלת אחרי דלת בצד אחד, ימיני, ומצאתי כולן נעולות. חששתי שכמו שמצאתי אלה נעולות ככה כולן. עדיין "קיויתי" למצוא את הארנב לכן בקצה האולם הסתובבתי ובדקתי את הדלתות הנעולות שבצד השני, גם מימיני, עד שחזרתי לפנייה. הרגשתי כלוא כי לא יכולתי לשוב למעלה ולא לצאת מהדלתות הנעולות. התלבטתי מספק האם לפנות ימינה לצאת מהאולם? אבל החלטתי לחפש את הארנב שנכנס לאולם, לכן חזרתי לתוך האולם הארוך והלכתי עד שפתאום הופיע שולחן זכוכית עגול וקטן. גם שלושת רגליו היו זכוכית. על השולחן היה רק מפתח זעיר בצבע זהב.

כאשר ניסיתי לפתוח בו דלתות בצד אחד, מהדלת הקרובה לשולחן עד קצה האולם, מצאתי שהמנעול היה גדול מהמפתח או שהמפתח היה קטן מהמנעול ולא הצלתחי לפתוח שום דלת. לא התייאשתי אפילו כשהגעתי לקצה האולם. חזרתי אחורה להמשיך את הסיבוב השני, לבדוק גם את הדלתות בצד השני, לאורך האולם, "בתקווה" להשיג את הארנב הלבן. מצאתי שהמפתח לא התאים לשום דלת. בצומת של המסדרון הארוך, חזרתי להשלים את הבדיקה של הדלתות עד השולחן. כאשר סיימתי את "הסיבוב השני" לבדוק כול הדלתות, אז שמתי לב לוילון בד נמוך שהיה תלוי בין הדלתות שבצד השולחן. צבע הוילון היה סגול כהה ועליו צורת לב אדום בהיר וסימטרי, שהיה מוקף רקמה של חוט נוצץ כמו כסף. משכתי את הוילון לבדוק אם יש יציאה. מצאתי דלת נמוכה מאחוריו. על סף הדלת הנמוכה הרגשתי על סף ייאוש כי לא יכולתי לעבור. כדי להתגבר על הרגש בסיבה זו התמקדתי בקישוט של הדלת. על דלת העץ היה מגולף צורה מעוינת של יהלום כמו בקלפים. הצורה התאימה לצורת אבן חן שמשובצת במפתח הזהב. צבע האבן החן היה קצת שקוף אבל ירוק. הבנתי שלא יכולתי לעבור בדלת הקטנה והנמוכה אבל עדיין ניסיתי את המפתח הזהב והזעיר... הוא התאים למנעול. כרעתי ופתחתי את הדלת. ראיתי שהפתח קטן מראשי. לפחות נהניתי לראות גן יפה מבעד לדלת. היו בגן מזרקות מים שמהן הגיע קול מרגיע של מים נופלים. חשקתי לעבור בין שורות של הרבה פרחים בהירים בצבעים מרובים ומגוונים על דשא ירוק כהה.

רציתי להקטין את עצמי עד המידה של הכניסה, כמו כלי שנשלף וחוזר, בתמונה.

זכרתי שפעם כשיצאתי לטיול הבאתי עימי כוס שהייתה טבעות נשלפות להגדיל כצורת כוס להחזיק מים, ובסוף אפשרי להחזיר את הטבעות כדי להקטין ולא יתפוס הרבה נפח בילקוט. ככה הוחלתי=ייחלתי ופיללתי להקטין את עצמי, כמו הפלא שנפלתי באיטיות, והפלא שהעלים הספיקו אחרי נפילה גדולה... הרגשתי שהכול אפשרי... אבל הרצון לא היה מספיק.

השארתי את הדלת פתוחה. בדרך להחזיר את המפתח הזהב לשולחן, לא התייאשתי כי עדיין "קיויתי" למצוא מפתח גדול למנעול של דלת גדולה, כי זה לא יהיה מפתיע אחרי שמצאתי את המפתח הזהב והזעיר. עכשיו שידעתי לחפש וילון שמתי לב שגם ממול יש וילון בין הדלתות. משכתי את הוילון האפור שהיה כמעט מוסווה על רקע האבנים האפורים של הקיר, ומצאתי שם חלון. מבעד לחלון ראיתי מפל מים. למרות שהיה קרוב לחלון בפלא לא שמעתי קול המים.

כשהחזרתי את המפתח על השולחן, הופיע על השולחן בקבוקון משקה שמצאוור הדק שלו היה תלוי נייר ארוך שעליו כתוב שמי ובאותיות יפות וגדולות "שתה אותי". הנייר היה מלבן גדול וארוך יותר מהבקבוק הזעיר.

כשהרמתי את הבקבוק הזעיר הרגשתי שהיה חלק וקריר. על הזכוכית השקופה היו פסים שחורים. בין הפסים ראיתי מיץ תפוז אבל לא יכולתי לדעת אם הטעם באמת תפוז רק שהצבע כתום כמו מיץ תפוז, שכמעט מילא את הזכוכית השקופה של הבקבוקון. לא היה פקק כרגיל בבקבוק, לכן הרחתי את המיץ ומצאתי ריח של "תרנגול הודו אפוי". אחרי שראיתי את הצבע והרחתי את הנוזל, קירבתי לפי כדי לטעום אבל היססתי מעט. [בלי "אם ואם ואם"] החלטתי שבגלל שראיתי שמי שמיועד עבורי, טעמתי והמרקם היה מאוד סמיך. הטעם היה מתוק כמו תערובת דובדבן עם קרם מתוק מביצים. הפסקתי כדי ליהנות מהטעם. שתיתי עוד והופתעתי שיש טעם שונה, של אותו משקה הפעם של אננס. בגלל שנדהמתי עצרתי. כאשר המשכתי לשתות טעמתי קרם של סוכר עם חמאה. לכן במהירות בלעתי את כול השיקוי המתוק והטעים. באותה עת הרגשתי מוזר וראיתי שהשולחן גדל וגדל עוד יותר ממני, כי אני התכווצתי כמו יציאת אויר מבלון.

"שמחתי" שעכשיו אני נמוכה במידה לעבור לגן היפה בדלת הנמוכה. הבטתי לכיוון החלון ומהזוית רק ראיתי את העננים על רקע תכלת של השמים ולא יכולתי לראות את המפל מהזוית החדשה. שמתי לב להתאמה באותיות, כי כול האותיות בצבע "כתום" הן אותיות במילה "נמוכות" כי המילים קצת דומות. בעצם שלוש אותיות כ' ו' מ' של שם הצבע של השיקוי כאותיות של מצבי "נמוך". מיהרתי לוילון הסגול והנמוך [כי רציתי להיכנס לגן, ולא חיכיתי!] אבל... מצאתי הדלת נעולה שוב. אתם בטח מזדהים עם מצבי המסכן. למרות מצבי ולמרות שהיו דמעות בעיניי, התאפקתי מלבכות. דמיינתי שהתקטנתי עוד כדי לעבור מתחת לדלת אבל חששתי להתכווץ עוד ועוד עד אפס! כמו שלהבת בעת שנגמרת כול השעווה של נר.

עכשיו שהייתי נמוך/נמוכה הבנתי שגם מקודם, בגודל הטבעי, היה בתוכי עוד אדם שהופיע עכשיו. זה הסביר שבעבר דמיינתי שאני שני ילדים וגם יכולתי לשחק נגד עצמי כאילו אני שני ילדים.

ראיתי שהמפתח הזהב והזעיר היה על השולחן הזכוכית כי יכולתי לראות מבעד לזכוכית. עכשיו שהייתי נמוך, כרצוני, למרות שישרתי את הזרוע והושטתי את ידי, עדיין לא יכולתי להגיע למפתח. ניסיתי, כאשר ניסיתי מקודם את כול הדלתות, ניסיתי עוד, להגיע בעמידה על קצות האצבעות אבל גם ככה ידי לא הגיעה. ניסיתי גם לקפוץ אבל הייתי נמוכה מדי להגיע. ניסיתי לטפס על רגל השולחן אבל הזכוכית הייתה מחליקה מדי והחלקתי למטה. אחרי כול הניסיונות שניסיתי ולפני שהתייאשתי, בעת המאבק עם הייאוש, כי כול הניסיונות שלי נכשלו, אז ראיתי, כלי זכוכית קטן שישב על הרצפה מתחת לשולחן. הכלי היה כמו צנצנת עגולה שסביבה פסים כמו טבעות בצבע ורוד כהה. הזכוכית לא הייתה שקופה כמו הבקבוק אלא היה כמו קרח חלק. רק אחרי שפתחתיו ראיתי שבכלי ישבה עוגה קטנה מאוד. הצבע של מלבן העוגה היה צהובה כמו קליפה של לימון.

בצד המלבן של עוגה ראיתי אותיות "אכ" עשויות מענבים יבשים קטנים יותר מצימוקים שנדבקו ונאפו על הצד של העוגה. הבנתי שזה לא מילה וגם האות כ' לא הייתה ארוכה של כ' סופית לכן המשכתי לסובב את מלבן העוגה. ראיתי עוד אותיות שהקיפו את העוגה הצהובה, כמו האותיות על צידי סביבון ששיחקתי בו בחנוכה, [שאולי נוצר בהשפעת אירוע הזה] והאותיות ביחד ציוו "אכול אותי".

התלבטתי בספק האם העוגה תשפיעה להחזיר לגובה הטבעית? או תשפיעה כמו המשקה להקטין אותי. אם אגבה זה טוב לקחת מפתח. ואם העוגה תשפיעה כמו המשקה, להקטין אותי "קיויתי" למידה המדוייקת לעבור לגן היפה, מתחת לדלת העץ הנמוכה, אבל לא רציתי קטן מדי כנזכר. גם שמתי לב שהמילה צהוב באנגלית היינו "ילו" נשמעת דומה למילה "נמוך" באנגלית... ולכן טעמתי מעט רק לכרסם קצת מהעוגה המתוקה. למרות שלחצתי בידי על ראשי להרגיש אם ראשי ינפח גדול ללחוץ על ידי או להיפך שידי יזוז למטה בהצמדה לראש, הופתעתי מאוד שהעוגה לא השפיעה... בשום שינוי. ציפיתי לשינוי כמו כאשר שתיתי ולכן הופתעתי כאשר האכילה הייתה כמו אכילה רגילה בלי לגרום שינוי. לא רק התאכזבתי, גם הרגשתי עצבות. ידעתי שעצבות היא רגש רע במהות ולכן ניחמתי את עצמי שלפחות העוגה היא מתוקה, לכן בלעתי כולה. כשסיימתי לאכול גם לא היה שום שינוי, מלבד שהעוגה הקטנה מאוד גרמה קצת בליטה בבטן הקטן שלי כמו כשאוכלים יותר מדי.

___

פרק ב' ים הדמעות

אחרי שאכלתי את העוגה המתוקה, הרגשתי טוב וזכרתי את החתולה שלי דינה. אחרי כמה דקות של זכרונות הרגשתי משהו מוזר. כאשר השולחן מולי התחיל לקטון הייתי מוכה בתימהון עצום והופתעתי מאוד כי התחלתי לתפוח כמו בלון שמנפחים בו אויר. גדלתי לגובה ואמרתי לרגליים שלי "סעו לשלום".

מיד אחרי שהבטתי מבעד לחלון, חזרתי בפסיעה אחת גדולה לדלת לגן. למרות ששמחתי שהשגתי את המפתח לדלת הנמוכה... אוי היא נמוכה! קלטתי שאני לא יכולה לעבור בדלת. בעצם אני רחוק עוד יותר מלהיכנס בדלת הנמוכה לעומת מצבים הקודמים שלי כי הייתי באותה עת יותר גבוה מהם. שמתי לב שהאותיות של צבע העוגה שאכלתי, "צהוב" רובן גם במילה "גבוה" כי שלוש מאותיות המילה ב' ו' ה' גם במילה "צהוב" ובכך המילים קצת דומות.

אחרי שפתחתי את הדלת הנמוכה החזרתי את המפתח על השולחן הזכוכית, והרגשתי מאוכזב מאוד שלא יכולתי להגיע לגן היפה עם פרחים זוהרים. לפחות אביט מרחוק לתוך הגן. בדקתי שהדלת לא נעולה, וירדתי לרצפה של צבעים מגוונים. ריבועי שיש היו בצבעים חוזרים: שחור ולידו אדום כיין ולידו לבן של קליפת ביצה ושוב אדום בינו, לבין השיש השחור שלידו. בגלל הדלת הנמוכה, נאלצתי לשכב על הרצפה. כשראשי בצד, רק היה פתח עבור עין אחת מול הכניסה הנמוכה כי ראשי גדל מאוד. העין השנייה מול הקיר האפור. לכן כיסתי ביד את עין העליונית כדי להסתכל מבעד לדלת לתוך הגן היפה ולראות מרחוק את הפרחים הבהירים והזוהרים.

התחלתי לבכות קצת כי אני רחוק עוד יותר מלהיכנס לגן היפה. התחרטתי שאכלתי את העוגה הצהובה והתחלתי "לכעוס על עצמי" אבל ידעתי שרגש הכעס הוא דבר רע ופסול. לא רק שפסול לכעוס על אחר, אלא מהות של כעס דבר רע ובסיבה זו עלינו להתגבר עליו תמיד [מקור תלמוד בבלי]. שלטתי בנשימות לעבור מכעס ליגון כי עדיין הרגשתי אכזבה על מצבי. ידעתי שגם עצבות היא רגש רע... ושנכון לשלוט תמיד גם ברגש הרע של עצבות [מקור ספר התניא, שמלוקט מקודמים], לכן ניסיתי לנחם את עצמי שלפחות ראיתי מרחוק גן יפה.

הרגשתי שעכשיו אני רחוק יותר מלהגיע למפתח מהמצב הקודם. גם הרגשתי מרחק רב כדי להגיע לשולחן. בנוסף זכרתי שהזכוכית מחליקה. כעסתי על עצמי שלא לקחתי את המפתח... כשיכולתי וכשהתכווצתי, אבל לכעוס לא יעזור וזכרתי שכעס הוא רגש רע במהותו ושעלי לשלוט בו כי תמיד להפסיק כעס. לא יעזור להתחרט שהפעם לא הרמתי את המפתח כי עכשיו היה מאוחר מדי. איזו תקווה יש? כמו שמצאתי מפתח הזעיר ככה אצא מזה. רק לא ידעתי באיזה אופן.

שמעתי קול. האם זה שוב הארנב? לא. הפעם ראיתי עכבר שהיה שוחה במים. קיויתי שהעכבר יכול לדבר כמו הארנב ששמעתי. שאלתי אותו "לאן אתה הולך" והוא השיב "רחוק מהחתול". הרגשתי אמפתיה שהוא מפחד אבל לא יכולתי לפחד מחתול, כי אהבתי את חתולת המחמד שלי ולכן התווכחתי שאני אוהב חתולה שלי, אז הוא ברח בשחייה, מפחד רק מלשמוע חתול. הבנתי שהתרגש מפני שהוא כועס על חיות חתול שרוצים לאכול אותו. הרגשתי אמפתיה להשתתף בכעסו... אבל אמפתיה רק טוב לפעמים אבל לא כאשר מביא לכעס שהוא רגש רע. ובפרט לכעוס על מישהו אחר. אולי העכבר עזב אותי כי כעס עלי! כי גרמתי לו לזכור חתול מפחיד, ואני לא יכול בשם אמפתיה לכעוס על עצמי.

ביקשתי סליחה "אני מצטער שהזכרתי את הדבר עם האות ח' ואני מבטיח לא לדבר עליה שוב." העכבר חזר. אמרתי לעכבר "יש מפל מים יפה בחלון שם".

הוא שאל "איזה מפל מים? אני לא רואה שום מפל מים רק עננים מבעד לחלון."

"אם תטפס בוילון שם תראה מפל." הוא לא הלך לוילון. סיפרתי לו על כלב. "הכלב היה חמוד וגם עזר לתפוס עכברים, אופס" העכבר ברח. שוב הייתי לבד עד שירדו ציפורים על פני מי הים.

אז הכול השתנה. ראיתי את החוף ושחיתי מהר לחוף. חיפשתי את השולחן הזכוכית אבל הוא נעלם. ציפורים שנחתו על המים גם יצאו אחרי. גם חיות קטנות נפלו לתוך המים ושחו לחוף אצלי. אם ציפור אמרה לי "חבל שאתה לו תולעת אני צריכה להאכיל את ילדיי". עוף חום שאל אותי "איך הגעת לים?" סיפרתי לו: "הייתי ילדה קטנה בעצם גדולה ממך." המשכתי את הסיפור של עצמי ששיניתי לקטן ונמוך, ואחרי כן שיניתי לגדול וגבוה מאוד, ועכשיו אני זעיר וקטן יותר. העוף החום אמר "זה לא סביר. אני לא מאמין לך." ברווז [שבאנגלית דק, כשם ידיד קרוב של הסופר דקורת'] הוסיף "למרות שאת נראית כמו ילדה, וילדות הן תמיד גדולות ממני, עכשיו אין ספק שכמו שאת עכשיו, ככה תמיד היית". הברווז הגיב לסיפור שלי בשאלה אם התייאשתי לפתוח את הדלת. השבתי "לא התייאשתי אלא ניסיתי הרבה ניסיונות."

עוף דודו [דומה לשם הסופר של הספר הזה: דודג'סון] טען "אבל התייאשת כשהושטת את היד ושוב התייאשת כשקפצת והפסקת לקפוץ." ידעתי שייאוש רק אם מתייאש בכלל מדבר, אבל לא נחשב ייאוש על ניסיונות של פרטים, ורחוק עוד יותר מייאוש כאשר ממשיכים לנסות ניסיון אחר. אפילו כשהחלקתי מרגל הזכוכית והפסקתי לנסות, עדיין המשכתי לקוות במאבק מול הייאוש ולכן התעלמתי. עוף הדודו שינה את הנושא ואמר "כדאי לכולנו להתייאש התכוונתי להתיבש."

פרק 3 המרוץ

הערה: בפרק זה יש המון לשפר. לדוגמה הסופר "החליף" את השיטה לכתוב "בנושא" כדי לקצר שיח למרות שבעצמו כבר קבע שספר רע בלי שיח ואז פספס הזדמנות של שיח בשיטה ההיא. וגרוע עוד יותר שהיה יכול להשתמש באותה שיטה לקצר בשיטה של "בנושא" במקום להביא ציטוט שבעצמו הגדיר "משעמם" אז מתאים להשתמש בשיטה של "בנושא" כדי לקצר ולהגיד "הנושא היה משעמם". וכאשר אדגים.

סיכום הסיפור של קרול בפרק 3: אמרתי "צריכים להתייבש כדי לא להפוך לחולים." תוכי צבעוני התווכח "טעית, ואני יודע כי אני מבוגר ממך." בגלל שלא אמר הסבר או מקור טוב לטענה, בסיבה זו התעלמתי מדבריו ורק שאלתי על הגיל: "בן כמה אתה?"

"אני לא צריך לגלות לך," השיב התוכי בקול מכוער בהיפך מהנוצות בצבעים יפים של אדום בהיר וצהוב וירוק. בכך חשף שעליו להסתיר את הגיל כי באמת לא מבוגר ממני. הבנתי שאין טעם להמשיך את הויכוח.

העכבר חזר ואמר שיש לו פתרון כי הנוצות של הציפורים היו רטובות במים והפרווה של החיות הייתה רטובה. העכבר אמר "אייבש אתכם בסיפור 'היבש ביותר שאני מכיר". אז התחיל להקריא לנו סיפור "בנושא" משעמם ויבש.

כשאמר "סטיגנד הפטריוטי שהיה ארכבישוף של קנטרבורי מצא זאת ראוי..."

הברווז שאל "מצא מה?"

העכבר חזר שנית על המשפט "מצא זאת. האם אינך יודע משמעות המילה זאת?"

"בדרך כלל המשמעות כמו "מצא את הדבר, למשל צפרדע אבל כאן השאלה מה ראוי?"

העכבר התעלם והמשיך לספר סיפור בעניין משעמם ויבש. אחרי עוד דקה הוא שאל "מה המצב עכשיו?"

השבתי "אני רטוב כמו קודם."

הדודו אמר שיש פתרון אחר והוא לרוץ במירוץ. התחלנו לרוץ במעגל עד שהתייבשנו. אז הכריז שנגמר. בסוף המירוץ כולם שאלו מי ניצח במירוץ?

הדודו חשב והשיב כולכם ניצחתם [את המים] ומגיע לכולכם פרס של מנצח.

"מה יהיה הפרס?"

הרגשתי בכיס שלי ומצאתי כלי עם צימוקים מסוכרים. חילקתי לכול המנצחים ובדיוק הספיק לכולם.

העכבר אמר שגם לי מגיע פרס. לא היה לאף אחד מהם פרס לתת לי. ראיתי שהיו עגומים מזה לכן הוצאתי כלי קטן מהכיס שלי ומסרתי לעוף דודו. הרגשתי מבוכה שאקבל כלי אל עצמי אבל היה חשוב להם. אכן החזירו לי עם נאום "זה הפרס ניצחון שלך במירוץ".

אחרי כן העכבר סיפר את הסיפור של החתול שטען שישפוט אותו אם ראוי למות. כמובן העכבר לא הסכים.

התגעגעתי שוב לחתולה שלי ואמרתי "הלוואי שדינה הייתה כאן".

התוכי שאל "מי דינה".

"החתולה שלי".

כששמעו המילה חתולה, כול הציפורים עפו, ונשארתי לבדי.

הערה: זה מספיק סיכום עבור פרק המשעמם, שכמעט ריק מתוכן מלבד שהתייבשו במה שרצו.

יש מה לתקן בפרק הבא. אומנם הנושא לא מתאים לאופי כתבות שלי כאן, בנושאים של דת, כי רק סיפרתי סיפור שלמעלה בשביל המוסר החסידי שהלבשתי על הסיפור. אם תרצו לקרוא אז הקישור הוא: