(כח) וזאת אשר דבר להם (בראשית מט, כח). יתבאר על פי הפסוק (תהלים מה, י) נצבה שגל לימינך בכתם אופיר, ואמרו חכמינו ז"ל (ראש השנה ד.) בשכר שחביבה תורה לישראל כו'. וקשה למה בשכר זה דייקא, הלא הם מחבבים גם שאר תאות. אך הענין, האדם כשנופל במחשבתו איזה תאוה תאות משגל או שאר תאות גשמיות יעלה על מחשבתו הנה דבר זה הוא נברא מאת ה' וכל מה שברא וכו', והוא תכלית הדבר וטעמו וכל דבר תכלית וטעם הדבר הוא יותר גדול מהדבר עצמו, ואם כן למה תתאוה לקטן וכלה ונפסד הלא טוב לי לעבוד ולהיות עבד להבורא ברוך הוא ולאהוב אותו שהוא תכלית כל דבר, ולא עוד אפילו אם אתאוה ואשיג איזה תאוה לא אשיג אלא תאוה אחת בעת ההוא ובעת אחרת תאוה אחרת אכן כשאעבוד את הבורא ברוך הוא באותו התלהבות אשיג ברגע אחד כל התענוגים. ובדרך זה יכול אדם לכוף את יצרו לעלות משפל המדריגות לרום המעלות. והנה אף על פי שדרך ההוא טוב, אף על פי כן אינה עיקר עבדות הבורא בזה הבחינה, כי עדיין הוא כעובד את עצמו מחמת שיש לו תענוג ושמחה בעבודתו, אך העיקר העבדות הבורא כדי לתת נחת רוח להבורא שיקבל הבורא תענוג ממנו וממעשיו וישתעשע עמו בשעשוע כאב עם הבן החכם כמו שאמר הכתוב (משלי כג, טו) בני אם וכו' ישמח ה' במעשיו (תהלים קד, לא) והנה תאות העולם הזה הם נותנים לאדם תענוג והאדם מקבל ובאמת כל תאות העולם הזה כלים ונפסדים ובמה נחשב ותאות המשגל הוא להיפך האיש הוא המשפיע והאשה המקבלת והוא יש לו תענוג ממה שמשפיע הגם שמשפיע לזולתו. וזהו כוונת הגמרא בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לאומות העולם, שהמשפיע יש לו תענוג ממה שמשפיע, כך חביבה תורה ועבודת הבורא לישראל שעיקר עבודתם היא בחינות נותן שהם משפיעים שמחה ותענוג להבורא יתברך. וזהו פירוש הגמרא במסכת שבת פרק תולין אמר רב חסדא לבנתיה נקיט מרגניתא בחדא ידא וכו', פירוש שהקדוש ברוך הוא נקרא רב חסד אומר להעולמות העליונים שכולם הם בנותיו של הקדוש ברוך הוא והמה העוזרים לאדם בעבודתו יתברך שמו על פי הבא לטהר מסייעין לו. והנה דרך הראשון שאמרנו הוא שבנקל בא לאדם הסיוע במהרה. אך הדרך הב', הוא בקושי בא לאדם אחרי טורח גדול. ולאשה יש ב' בחינות דדים הם המשפיעים, והרחם הוא מקבל. זהו שאמר הקדוש ברוך הוא להעולמות העליונים מרגניתא אחוי, פירוש שבתחלה תעזרו לאדם שיהא אדם מקבל שפע ותענוג כמו דדים שהם משפיעים באופן דרך הא' הנ"ל וכד מצטערין ליה שיצטערו ויטרחו להשיג הבחינה עליונה הב' שהם יהיו משפיעים שפע ותענוג עם עבודתם להבורא יתברך ולכל פמליא של מעלה אז אחוי. וזה גם כן כוונת הפסוק (הושע ב, יח) והיה ביום ההוא תקראו אישי ולא תקראו עוד בעלי, כי בעל הוא משפיע ואיש הוא מלשון אדם העובד לא בשביל קבלת השפע מאתו רק שמשועבד לו לעשות רצונו. ועל פי זה יבואר הפסוק הנ"ל וזאת אשר דבר להם אביהם, כי יש אדם שמקבל שפע לפי כח קבלתו ולפי בחינתו ובאמת אין שוה קבלת אדם זה לקבלת אדם אחר, כי קבלת כל אדם לפי הכנתו קבלתו, אך לפעמים נותן הקדוש ברוך הוא אף שלא לפי הכנתו רק לפי רצונו של הקדוש ברוך הוא שהוא למעלה מכח קבלת אדם. והנה כל זה הוא בתחלה אין האדם יכול לקבל רק לפי כח מעשיו בפרט אם עבודתו הוא מבחינות הא' הנ"ל, אך אם עובד בבחינה הב' הנ"ל עובד הבורא רק לעשות ולמלאות רצון הבורא אז יכול לקבל אף לפי רצון עליון. וזהו כוונת הפסוק וזאת, כי בתפלה כשהוא עובד הבורא בבחינה הא' שהוא בחינות עלמא דנוקבא שרוצים להיות מקבלים, אז איש אשר כברכתו ברכם כל אחד לפי מדריגתו וכח קבלתו לזה כח של זאב ולזה כח הארי, ואחר כך כשיעלה על מדריגה הב' שיהיו הם המשפיעים בחינות עלמא דדכורא ברך אותם בכללות שאז יכולים לקבל השפע אף שאינה לפי בחינה שלו רק לפי רצון הבורא וכו'. והנה האדם כשמשיג רצון הבורא כשם שהבורא אין סוף כך רצונו אין סוף ומהרצון יבוא אל האותיות ולבוא אל המדריגה זו הוא מהאמונה מדריגה התחתונה אז יבוא אל השכל. ועל פי זה נראה לא יסור שבט מיהודה, שבט, היינו מלכות. ומחוקק, דהיינו שיבוא על החקיקה. הוא מבין רגליו, הוא האמונה:
(28) In order to understand why Moses commences with the word וזאת, when commencing with Yehudah’s blessing, instead of simply commencing with: וליהודה, as he did when commencing the blessing of Levi or Joseph or Zevulun, etc., the author refers us to a verse in psalms 45,10 נצבה שגל לימינך בכתם אופיר, “the consort stands at your right hand, decked in gold of Ophir.”
This verse, or section of it, is discussed at length in Rosh Hashanah 4. The Talmud says that - [after discussing the meaning of the word שגל, or משגל, usually an uncouth term used by common people when speaking of sexual intercourse, Ed.]- the psalmist does indeed refer to a description of carnality committed with an animal, (female). When the sages of the Talmud react to this by asking how these words of the psalmist could then be interpreted as a welcome message, the answer given is that the prophet is telling the Jewish people that as a reward for their intense love of Torah, a love which if expressed in physical terms would be as intense as that experienced when gentiles climax in the sexual act, they would merit a similar proximity to G’d and would be treasured by Him as a husband who treasures his wife.
It is still difficult to understand why the Talmud chose precisely intensive Torah study as warranting this kind of reward, when there are many other cravings human beings experience that are as dear to them as indulging in the sexual act?
The answer is that by loving Torah, i.e. serving the One and only Creator, the observant Jew has demonstrated that rather than to be become addicted to some other less dominating influence, he has been intelligent enough to choose to become “addicted” to the King of Kings, instead of settling for second or third best. All other “ideals,” “deities,” “powers,” are transient, bound to disappear sooner or later, whereas G’d is both the origin, the purpose, and the meaningful content of all existence. Moreover, assuming one has craved for some other thing that people develop a craving for, and one has achieved an outstanding record of achievement in one’s chosen field, in the end one has achieved mastery in only one isolated field of human endeavor. Becoming a Talmid Chacham by applying oneself with the same devotion and singularity of purpose to Torah, results in one’s having mastered every discipline, for of Torah it is said that הפוך בה והפוך בה כי כולה בה, “keep turning over its pages again and again for everything you search for is contained in it.” (Avot end chapter 5) Seeing that this is so, true Torah study, when it is the result of a craving for getting closer to G’d, is the high road to succeeding in subduing all one’s cravings, as they are all inspired by the evil urge.
Although the path to G’d we have just described is a good path, it does not constitute the essence of true service of the Creator. The reason is that the person pursuing this path is still, in a manner of speaking, serving “himself,” i.e. with an ulterior motive, however noble that motive may be.
The truest service of the Lord is when one is concerned not with deriving pleasure- even spiritual pleasure from having done one’s duty- but when one’s sole purpose is to provide pleasure or its equivalent in celestial terms, to the Creator. The Creator is to derive satisfaction from His creature’s free willed actions, or in the words of Solomon in Proverbs 23,15:בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, “My son, if your heart is wise, My heart too will be gladdened;” or in the words of the psalmist 104,31 ישמח ה' במעשיו , “may the Lord rejoice in His creatures’ deeds.” As a result of the Creator being pleased with the person serving Him in such a fashion, He, in turn will “play” with him much as a father plays with his children. This is the meaning of the verses quoted from Proverbs and psalms.
Indulging the various cravings available here on earth results in the person doing so receiving satisfaction, i.e. being turned into a recipient. At the same time man is aware that all such pleasures received on earth are transient in nature and will evaporate into nothingness, eventually.
The same is not the case when one indulges in marital intercourse with a view to producing offspring, posterity, that will replace the party doing so on earth after he has died. The male impregnating the female with his semen has become a “donor” at the very moment when he experiences fulfillment of his own sexual craving. The recipient is the woman in whom his seed has been implanted. To a certain extent, the husband experiences what G’d experiences when He is being worshipped on the highest level, as he has the satisfaction of providing his mate with pleasure.
This is what the Talmud had in mind when it compared the sexual act to the manner in which G’d craves the service of His creature, man, through Torah study. The Talmud wanted to stress the point that man, though merely a creature, is able to become a “donor,” when serving G’d. [This is a revolutionary concept, as we usually view ourselves as recipients of His largesse, especially so, as the relationship between us and our Creator is normally described as that of חתן andכלה , the creature being the כלה, the female of the “team,” i.e. at the receiving end. Ed.]
The Talmud describes how it is possible for Jews to sublimate something that when done by the gentiles is merely something physical, though also the male pagan is a donor when he provides his wife with physical satisfaction; however, since the metaphysical element is completely lacking in what the pagans do, even their most well intentioned efforts to please their partners are ultimately doomed to become extinguished, [as our sages have stated so eloquently when they referred to the letters י and ה respectively in the definition of איש and אישה as being what separates a true Jewish individual, as opposed to males and females of the gentiles in whom carnal desire ends up as being destructive fire, אש. Ed.]
This is also how the Talmud in Shabbat 140B in which Rav Chisda is reported as teaching his daughters ways of chastity is to be understood. He told his daughters to practice chastity even in their dealings with their husbands, such as not eating bread in front of their husbands, as they might be perceived as being too ravenous. This would revolt their husbands. Similarly, they were to be careful not to eat vegetables at night (evening) as this leaves an unpleasant odour coming from their mouths. Neither were they to eat dates or drink beer in the evening as this would lead to diarrhea. Also, when someone knocks on the door of their houses, asking to be allowed to enter, they should not ask מי הוא, “who is it?”, in the masculine mode but מי היא, “who is it,?” in the feminine mode.
As a further illustration of the value of the virtue of chastity, Rav Chisda held up one hand displaying a pearl, while in the other fist he held up a clod of earth until his daughters could no longer conceal their curiosity as to what their father had concealed in the second hand (fist).
When, to the dismay of his daughters, he displayed the clod of earth, he told them that their impatience to know what he had concealed in his fist was proof that people are drawn to worthless objects because they are concealed, whereas they look with disdain at precious objects, as these objects no longer arouse their curiosity. [What his daughters would conceal from their husbands for a while would intrigue their husbands, whereas what their husbands were familiar with about them would pale into insignificance.
You, the reader, have no doubt noticed that Rav Chisda’s last example about “chastity” quoted in the Talmud is totally different from the previous ones, and this is what prompted our author to resort to an allegorical interpretation, as the Talmud was not meant to provide us with “tidbits” about the personal lives of our Torah scholars.
Before presenting our author’s intriguing explanation, let me point out that the מאירי in his בית הבחירה on that folio in the Talmud offers a very good explanation without resorting to allegories. As his commentary had not been discovered until long after our author had died, he could not have been aware of it. Ed.]
A woman is equipped with two distinct sources of providing life/nourishment. 1) The visible source, her breasts from which the infant receives its life support and which fulfils all its needs. The invisible source is her womb. Her breasts are used to dispense loving kindness, whereas her womb is the location where she receives loving kindness.
If we substitute G’d as the speaker in the quotation from the Talmud of Rav Chisda to his daughters, and we see in the pearl Rav Chisda held in his hand, a simile for the manifest deeds of loving kindness performed by G’d for His creatures, this is an allusion to the first, and easy path for man to learn to serve his Creator. The impatience with which Rav Chisda’s daughters waited for their father to open his fist, represents man’s impatience for G’d to provide him with a “reason” to worship and serve Him by not merely being on the receiving end, but by being able to become “donors,” providing their Creator with satisfaction and pleasure. By providing Him with such pleasure, man also provides G’d’s celestial entourage with a measure of satisfaction.
This idea has also been expressed by Hoseah 2,18 when he says concerning a time in the future: והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי, “when that day will arrive you will call Me ‘my husband,’ and you will no longer call me: ‘my Master.’” When one perceives of one’s husband as בעל, “master,” instead of as אישי, “my male counterpart,” my complement, then it is obvious that one does not perceive of oneself as a Donor, but only as a recipient. The vision of Hoseah in the verse quoted looks forward to the time when not only a few individuals are able to serve G’d in the manner described as the “second path,” i.e. unabashedly aware that they too are “donors” when serving the Lord, not only “recipients.” When we keep this point in mind we can understand the verse in Hoseah as not only referring to the relationship between husband and wife, but to the relationship between Creator and creature. The prophet implies that the “largesse” man receives from G’d is tailored to his ability to appreciate it, and to use it as a stepping-stone to improve his relationship with his Creator. [The exception, presumably, is when G’d is “forced” to recompense the wicked for the good they have done on earth, as they have no afterlife to look forward to where they can make use of their “reward.” Ed.]
No two people are identical in their ability to “cope” successfully, i.e. in a manner that builds their character, with the same amount of G’d’s “largesse.” Just as a doctor does not prescribe the same dose of medicine for all of his patients, so G’d does not dispense the same amount of largesse to two people. Each one receives what G’d alone knows to be ideal for his condition.
Nonetheless sometimes G’d dispenses His largesse to some people not based strictly on their deserts or ability to “digest” it constructively, but according to His independent wisdom, and the privilege He enjoys as being the creature’s “owner.” In other words, sometimes a person receives an “advance” on what he will be entitled to in the future, although he has not yet completed the preparatory steps for “deserving” what he is about to receive. This type of “advance payment” by G’d is dispensed only when the individual concerned is still on the level of serving the Lord according to what we have called “path one.” This level is known in kabbalistic parlance as עלמא דנוקבא, “the world in which the feminine element dominates,” i.e. a world dependent on external help, largesse from the Creator. Some people receive what the author calls “largesse” commensurate with the strength of a “wolf,” whereas others receive largesse according to the ability of a “lion” to make constructive use of it.
Once the recipient of G’d’s largesse has “qualified” to serve the Lord according to what we called “path two,” he is not in need of further assistance. The level these people have attained is known in kabbalistic parlance as עלמא דדכורא, “the masculine domain of the world”. [Once these people have come to understand that it is possible to be a “donor” vis a vis the Creator, they would not even appreciate it if G’d would “assist” them in their quest, as they would see in such “assistance” proof of their own inadequacy. Donors, by definition, are self-propelled. The last 6 lines are not the author’s but mine. The author proceeds along a somewhat different path, as you will see forthwith. Ed.]
This world of the masculine domain has been blessed by G’d with something known as כללות, a term that allows for the recipient of G’d’s largesse not to be restricted to his spiritual status. [The term כללות is not really appropriate as we no longer speak about domains in the terrestrial part of the universe. Ed.] It is a domain exclusively presided over by the אין סוף G’d in His capacity as the Eternal, unbounded by any limitations.. Seeing that this is so, anyone having secured access to this domain becomes privy to the רצון, the will of the אין סוף, a will that is not hindered from being executed by opposing forces, and he is able to achieve things in the spiritual domain that he was not able to achieve while bound by the limits of lower domains.
[The author now speaks, or rather alludes, to a domain of אותיות and two tiers of domains known as אמונה which I am not familiar with. Ed.] Suffice it for the reader to remember that just as the physical universe of which the Torah speaks at the beginning of בראשית, consists of three layers, i.e. בריאה-יצירה עשיה, so the spiritual disembodied universe known as עולם האצילות, also consists of various layers, tiers.
(כט) וזהו גם הרמז במדרש (בראשית רבה כ) גדולה פרנסה מן הגאולה שהגאולה על ידי מלאך ופרנסה על ידי הקדוש ברוך הוא גאולה על ידי מלאך שנאמר (בראשית מח, טז) המלאך הגואל אותי, ופרנסה על ידי הקדוש ברוך הוא שנאמר פותח את ידך (תהלים קמה, טז) פירוש, כי מלאך הוא מעלמא דנוקבא כמו שכתוב הנה אנכי שולח מלאך לפניך, ופרנסה מעלמא דדכורא. וזהו פירוש אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום (שיר השירים ח, י) ככלה שנמצאת צנועה בבית חמיה משבחין אותה בבית אביה (פסחים פז.) והענין, כשעובד בבחינה א' הוא מעלמא דנוקבא נקרא כלה בבית חמיה, אכן כשהוא מן העובדים כדי שהבורא ברוך הוא יקבל תענוג כבחינה הב' אז משבחין אותה בבית אביה, היינו העולמות העליונים הם בבחינות נוקבא כדלעיל אמר רב חסדא לבנתיה. ויובן גם כן מה שכתוב במדרש הנ"ל הקיש הכתוב גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה מה גאולה בכפליים אףכו', הענין שכתוב בראשית חכמה שאדם בחטאו מקנה חלק רע בנפשו לפי בחינת החטא ואבר שחטא, כי כמו שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים גשמיים כן יש בנפש הרוחניות תרי"ג מצות. ולזה נקרא חלל בנפש, כי האבר ההוא נעשה חלל בחלק הקדושה ומקנה בחיצונים עד שיתמרק הנפש בגיהנם אם לא עשה תשובה, והיינו קשר כפול בעולם הזה ובעולם הבא וזה בא מחמת חלק הטומאה שמקנה בנפשו חלילה ועל זה נאמר (דברים לב, יח) צור ילדך תשי. נמצא לזה צריך גאולה בכפליים וזהו (שם ל, ג) ושב ה' אלקיך כו' ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה, פירוש שמחמת רחמנות הבורא יתברך ישיב תחלה את שבותך ואחר כך ישוב מה שהפיץ כביכול מהקדושה להחיצונים והיינו ה' אלהיך שמה. נמצא צריך הגאולה בכפליים כך פרנסה בכפליים שהקדוש ברוך הוא משפיע להעולמות והקדוש ברוך הוא מקבל מהם תענוג ודו"ק:
(29) The author now reverts back to Yaakov’s blessing of Yehudah in Genesis 49,10 where Yaakov said: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, commonly translated as: “the scepter shall not depart from Yehudah, nor the ruler’s staff from between his feet.” According to our author, if I understood him correctly, a King’s primary concern is the political freedom of the people under his rule and to ensure that they have adequate food supplies. Midrash Tehillim 80,2 alludes to this when it states that the provision of an adequate livelihood is more important than the provision of political freedom, גאולה, as the former is provided by G’d personally, whereas the latter has been entrusted to one of His angels. The author of the Midrash bases himself on Genesis 48,16 where Yaakov commands the “angel” who ensures political freedom, i.e. המלאך הגואל, whereas concerning the provision of adequate food supplies, i.e. livelihood, this is something that G’d personally is involved in, based on David in psalms 145,16 speaking of G’d opening His hand to all living creatures (to supply their needs). In Exodus 23,20 the Torah also writes of the angel that G’d will send ahead of the Jewish people,הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך וגו' , whereas when it came to supplying the manna, the Israelites’ food, no mention is made of an angel being involved. This is also how we must understand Song of Songs 8,10, “then I was in his eyes as someone who has found an abundance of peace.”אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום רב. According to the Talmud Pessachim, 87 the composer, Solomon, compares the “bride,” simile for the people of Israel, as feeling secure in the house of her husband, i.e. G’d. In this verse Solomon also distinguishes between the “bride,” and her “breasts” as two different parts of herself, an allusion to the Jewish people either serving the Lord as “recipients,” or as having attained a level where they are entitled to also feel as “donors” vis a vis G’d as we have explained . The bride’s father in law’s house is a simile for the עלמא דנוקבא, whereas when mention is made by the composer of בית אביה, “her father’s house,” this is an allusion to the עלמא דדכורא, “the predominantly masculine domain in the celestial spheres.” When the “human donor” has succeeded to provide his Heavenly Father with joy through the manner in which he serves Him, then, in the words of Rav Chisda, his daughters would provide enduring joy to their husbands.
Having appreciated this concept, we can also understand the verse in which גאולה, “political freedom”, as we termed it earlier, when discussing the comparison made between the relative worth of political freedom and an adequate livelihood in the two verses quoted in Midrash Tehillim, 80,2. This Midrash is based on Bereshit Rabbah 20,9 where two verses are cited, i.e. suggesting that גאולה “redemption” has to occur on two levels. Man has to be redeemed from the repercussions of Adam’s original sin, and we have to be redeemed collectively from the exile in which we have waited for the redeemer for 2000 years.
In the book ראשית חכמה, by the famous Rabbi Eliyahu Vidash, the point is made that due to man’s original sin he had acquired (sustained) a blemish on his soul as an integral part of his being. Just as physical man consists of 248 limbs and 365 tendons, muscular tissue, a total of 613 parts corresponding to the 613 commandments in the written Torah, so there is a parallel division between 248 plus 365 parts in the spiritual part of man, his soul. The “damage” inflicted on our souls is known as חלל. In other words, any sin committed by one of these 613 parts of his body results in commensurate damage, or חלל in his soul. In order to cleanse the soul of these “holes,” it has to spend a period of time in gehinom, purgatory, until this damage has been repaired. This is man’s fate if he has not repented for his sins prior to his death, of course.
When Moses, in Deut. 32,18 says צור ילדך תשי ותשכח אלמחוללך, where the name for G’d as both צור and א-ל is repeated, this is also an allusion to the two types of גאולה, redemption, we need in order to recapture the pure state in which original man had been created. When describing the impending redemption after the people have done teshuvah Moses says:, ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה, “and the Lord your G’d will return with your captives and have mercy upon you; and He will return and gather you in from among all the nations that he had scattered you to.” (30,3) The word: ושב, appears to have been repeated twice for no good reason. Actually, this verse alludes to two separate “returns” from “exile,” the physical as well as spiritual exile suffered by the souls. We find that just as when it came to פרנסה, two verses describe that G’d looks after this directly, i.e. for the nourishment of the body as well as that for the soul, so when it comes to “redemption”, a prerequisite for our being able to serve the Lord with maximum devotion, both the body and the damaged soul will be redeemed separately. Alternately, the two verses allude to the concept that G’d is both dispenser of largesse and recipient of the joy and selflessness that some of His creatures display by serve Him.”
the consort stands at your right hand,
decked in gold of Ophir.
—declares the LORD—
You will call [Me] Ishi,
And no more will you call Me Baali.
(א) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ וגו' (בראשית ג, יד), (תהלים קמ, יב): אִישׁ לָשׁוֹן בַּל יִכּוֹן בָּאָרֶץ וגו', אָמַר רַבִּי לֵוִי לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל אֶת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמוֹרִידָם לַגֵּיהִנֹּם, וְאוֹמֵר לָהֶם, לָמָּה הֱיִיתֶם קוֹנְסִים אֶת בָּנַי, וְהֵן אוֹמְרִים לוֹ מֵהֶם וּבָהֶם הָיוּ בָּאִים וְאוֹמְרִים לָשׁוֹן הָרָע אִישׁ עַל חֲבֵרוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל אֵלּוּ וְאֵלּוּ וּמוֹרִידָן לַגֵּיהִנֹּם. דָּבָר אַחֵר, אִישׁ לָשׁוֹן, זֶה הַנָּחָשׁ שֶׁאָמַר לָשׁוֹן הָרָע עַל בּוֹרְאוֹ. בַּל יִכּוֹן בָּאָרֶץ, עַל גְּחֹנְךָ. אִישׁ חָמָס רָע יְצוּדֶנּוּ, לְמַדְחֵפָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לְמַדְחֵפֹת, אָדָם נִתְקַלֵּל, וְחַוָּה נִתְקַלְּלָה, וְנָחָשׁ נִתְקַלֵּל.
(ב) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹאת וגו', (משלי טז, כח): אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת, זֶה הַנָּחָשׁ שֶׁהִפֵּךְ דְּבָרִים עַל בּוֹרְאוֹ. וְנִרְגָּן, שֶׁרִגֵּן דְּבָרִים עַל בּוֹרְאוֹ, וְאָמַר (בראשית ג, ד): לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. מַפְרִיד אַלּוּף, שֶׁהִפְרִיד אַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם וּמִיָּד נִתְקַלֵּל. וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ וגו', עִם אָדָם נָשָׂא וְנָתַן, עִם חַוָּה נָשָׂא וְנָתַן, וְעִם נָחָשׁ לֹא נָשָׂא וְנָתַן, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָחָשׁ זֶה רָשָׁע בַּעַל תְּשׁוּבוֹת, וְאִם אוֹמַר אֲנִי לוֹ עַכְשָׁו הוּא אוֹמֵר לִי, אַתָּה צִוִּיתָ אוֹתָם וַאֲנִי צִוִּיתִי אוֹתָם, מִפְּנֵי מָה הִנִּיחוּ צִוּוּיָךְ וְהָלְכוּ לָהֶם אַחַר צִוּוּיִי, אֶלָּא קָפַץ עָלָיו וּפָסַק לוֹ אֶת דִּינוֹ.
(ג) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹאת, תָּנֵי רַבִּי חִיָּא בַּגְּדֻלָּה מַתְחִילִים מִן הַגָּדוֹל, וּבְקַלְקָלָה מַתְחִילִים מִן הַקָּטָן. בַּגְּדֻלָּה מַתְחִילִים מִן הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י, ו): וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר. בְּקַלְקָלָה מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ, (בראשית ג, טז): אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, (בראשית ג, יז): וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתְּךָ, מְלַמֵּד שֶׁמִּתְּחִלָּה נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַלְּלָה חַוָּה, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַלֵּל אָדָם. הַכֹּל מְשַׁמְשִׁין פָּנִים כְּנֶגֶד עֹרֶף, חוּץ מִשְּׁתַיִם שֶׁמְשַׁמְשִׁין אָחוֹר כְּנֶגֶד אָחוֹר, גָּמָל וְכֶלֶב, וְחוּץ מִשְּׁלשָׁה שֶׁמְשַׁמְשִׁין פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה דִּבְּרָה עִמָּהֶם, וְאֵלּוּ הֵן, אָדָם, נָחָשׁ, וְדָג. אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתְּךָ. נָחָשׁ, וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ. דָּג (יונה ב, יא): וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקִא אֶת יוֹנָה.
(ד) כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת (בראשית ג, יד), אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא בִּשְׁבִיל זוֹ, כָּל פְּעֻלָּה שֶׁלָּךְ לֹא בִּשְׁבִיל זוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא מִתְּחִלַּת הַסֵּפֶר וְעַד כָּאן שִׁבְעִים וְאֶחָד אַזְכָּרוֹת, מַגִּיד שֶׁנִּדּוֹן בְּסַנְהֶדְרִין שְׁלֵמָה. רַבִּי הוֹשַׁעְיָא דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, אֵרֲרוֹ בְּצָרַעַת. הָלֵין סַלְעַיָא דְּבֵיהּ צָרַעַן אִינוּן. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ מֵאַחַר שֶׁאָדָם מַכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בְּמַקֵּל הוּא חוֹזֵר וּמַכֶּה אוֹתוֹ בִּרְצוּעָה, כָּךְ אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה כָּל שֶׁכֵּן מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. תָּנֵי בְּהֵמָה גַסָּה טְהוֹרָה יוֹלֶדֶת לְתִשְׁעָה חֳדָשִׁים, בְּהֵמָה גַּסָּה טְמֵאָה יוֹלֶדֶת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים, בְּהֵמָה דַּקָּה טְהוֹרָה יוֹלֶדֶת לַחֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים, וְהַכֶּלֶב לַחֲמִשִּׁים יוֹם, וְהֶחָתוּל לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם, וְהַחֲזִיר לְשִׁשִּׁים יוֹם, וְהַנְּמִיָּה לְשִׁבְעִים יוֹם, הַצְּבִי וְהַשּׁוּעָל לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁרָצִים לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וְהָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַפִּיל וְהַקּוֹף, הַקִּפּוֹד לְשָׁלשׁ שָׁנִים, וְהַנָּחָשׁ לְשֶׁבַע שָׁנִים, וְהָאֶפְעֶה לְשִׁבְעִים שָׁנָה. פִּילוֹסוֹפוּס אֶחָד בִּקֵּשׁ לֵידַע לְכַמָּה הַנָּחָשׁ מוֹלִיד, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם מִתְעַסְּקִין זֶה עִם זֶה, נְטָלָן וּנְתָנָן בְּחָבִית וְהָיָה מַסְפִּיק לָהֶם מְזוֹנוֹת עַד שֶׁיָּלְדוּ, כֵּיוָן שֶׁעָלוּ הַזְּקֵנִים לְרוֹמִי, שָׁאַל אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל אָמַר לוֹ לְכַמָּה הַנָּחָשׁ מוֹלִיד, וְלֹא יָכוֹל לְהָשִׁיבוֹ, וְנִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו, פָּגַע בּוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וּפָנָיו חוֹלָנִית, אָמַר לוֹ לָמָּה פָּנֶיךָ חוֹלָנִית, אָמַר לוֹ שְׁאֵלָה אַחַת נִשְׁאַלְתִּי וְלֹא יָכַלְתִּי לַהֲשִׁיבוֹ, אָמַר לוֹ מַה הִיא, אָמַר לְכַמָּה נָחָשׁ מוֹלִיד, אָמַר לוֹ לְשֶׁבַע שָׁנִים, אָמַר לוֹ מְנָא לָךְ, אָמַר לוֹ הַכֶּלֶב חַיָּה טְמֵאָה וּמוֹלִיד לַחֲמִישִׁים יוֹם, וּבְהֵמָה טְמֵאָה יוֹלֶדֶת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּכְתִיב אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָׂדֶה, וּכְשֵׁם שֶׁהַבְּהֵמָה אֲרוּרָה מִן הַחַיָּה שִׁבְעָה, כָּךְ נָחָשׁ אָרוּר מֵהַבְּהֵמָה שִׁבְעָה. כְּמִפְּנֵי רַמְשָׁא סְלֵק וַאֲמַר לֵיהּ, הִתְחִיל מֵטִיחַ רֹאשׁוֹ לַכֹּתֶל, אָמַר כָּל מַה שֶּׁעָמַלְתִּי שֶׁבַע שָׁנִים בָּא זֶה וְהוֹשִׁיטוֹ לִי בְּקָנֶה אֶחָד.
(ה) עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ (בראשית ג, יד), בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, יָרְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְקָצְצוּ יָדָיו וְרַגְלָיו, וְהָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, בָּא נָחָשׁ לְלַמֵּד עַל מַפַּלְתָּהּ שֶׁל מִצְרַיִם וְנִמְצָא לָמֵד מִמֶּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה מו, כב): קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי הוּנָא, חַד מִנְהוֹן אָמַר אַתָּה גָּרַמְתָּ לַבְּרִיּוֹת שֶׁיְהוּ מְהַלְּכֵי גְּחוּנִים עַל מֵתֵיהֶם, אַף אַתָּה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַף קִלְּלָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵשׁ בָּהּ בְּרָכָה, אָמַר אִלּוּלֵי שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, הֵיאַךְ הָיָה בּוֹרֵחַ לַכֹּתֶל וְנִכְנַס לַחֹר וְנִצֹּל. (בראשית ג, יד): וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, אָמַר רַבִּי חִילְפָאי לֹא עָפָר מִכָּל צַד אֶלָּא בּוֹקֵעַ וְיוֹרֵד עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְסֶלַע וְשׁוֹמֵט גִּידִין שֶׁל אֲדָמָה וְאוֹכֵל. אָמַר רַבִּי לֵוִי לֶעָתִיד לָבוֹא הַכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מִנָּחָשׁ וְגִבְעוֹנִים, נָחָשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, כה): וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ וגו', גִּבְעוֹנִים (יחזקאל מח, יט): וְהָעֹבֵד הָעִיר יַעַבְדוּהוּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, רַבִּי אָסֵי וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עֲשִׂיתִיךָ מֶלֶךְ עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הַחַיָּה וְאַתָּה לֹא בִּקַּשְׁתָּ, אֲנִי עֲשִׂיתִיךָ שֶׁתְּהֵא מְהַלֵּךְ קוֹמְמִיּוּת כְּאָדָם, וְאַתָּה לֹא בִּקַּשְׁתָּ, עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ. אֲנִי עֲשִׂיתִיךָ שֶׁתְּהֵא אוֹכֵל מַאֲכָלוֹת כְּאָדָם, וְאַתָּה לֹא בִּקַּשְׁתָּ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, אַתָּה בִּקַּשְׁתָּ לַהֲרֹג אֶת הָאָדָם וְלִשָֹּׂא אֶת חַוָּה, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, הֱוֵי מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ לֹא נִתַּן לוֹ, וּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ נִטַּל מִמֶּנּוּ. וְכֵן מָצִינוּ בְּקַיִן וּבְקֹרַח וּבִלְעָם וּבְדוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל וְגֵיחֲזִי וְאַבְשָׁלוֹם וּבַאֲדוֹנִיָּהוּ וּבְעֻזִּיָּהוּ וּבְהָמָן, מַה שֶׁבִּקְּשׁוּ לֹא נִתַּן לָהֶם, וּמַה שֶּׁבְּיָדָם נִטַּל מֵהֶם.
(ו) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ (בראשית ג, טז), רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי סִימוֹן, מֵעוֹלָם לֹא נִזְקַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָשִׂיחַ עִם אִשָּׁה, אֶלָּא עִם אוֹתָהּ הַצַּדֶּקֶת וְאַף הִיא עַל יְדֵי עִלָּה. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר כַּמָּה כִּרְכּוּרִין כִּרְכֵּר בִּשְׁבִיל לְהָשִׂיחַ עִמָּהּ (בראשית יח, טו): וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ, וְהָכְתִיב (בראשית טז, יג): וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר רַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אִידֵי אָמַר עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְהָכְתִיב (בראשית כה, כג): וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר עַל יְדֵי מַלְאָךְ, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא אָמַר עַל יְדֵי שֵׁם. הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אוֹמֵר כָּל שֶׁהוּא הַרְבָּה אַרְבֶּה, כָּל שֶׁהוּא בְּמָאתַיִם וּשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם, חָי. רַבִּי הוּנָא אָמַר נוֹצָר לְתִשְׁעָה וְנוֹלַד לְשִׁבְעָה אֵינוֹ חַי, לִשְׁמוֹנָה אֵינוֹ חַי, נוֹצָר לְשִׁבְעָה וְנוֹלַד לִשְׁמוֹנָה, חַי, קַל וָחֹמֶר לְתִשְׁעָה. בָּעוֹן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ מִנַּיִן שֶׁהַנּוֹלַד לְשִׁבְעָה חַי, אָמַר לָהֶן מִן דִּידְכוֹן אֲנָא מַמְטֵי לְכוֹן, זיט"ה אפט"א, איט"א אוכט"א. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר לְעוֹלָם אֵין הָאִשָּׁה יוֹלֶדֶת אוֹ לְמָאתַים וְשִׁבְעִים וְאֶחָד, אוֹ לְמָאתַיִם שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם, אוֹ לְמָאתַיִם שִׁבְעִים וְשָׁלשׁ, לְתִשְׁעָה הֵן וְעִבּוּרֵיהֶן. חִיָּא בַּר אַדָּא הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַב הֲוָה מַסְבַּר לֵיהּ וְלָא סָבַר, אֲמַר לֵיהּ לָמָּה לֵית אַתְּ סָבוֹר, אֲמַר לֵיהּ דְּהָא חֲמָרָתִי בָּעֵי לְמֵילַד וַאֲנִי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא תִּיצוֹן וְתָמוּת, אֲמַר לֵיהּ וּמָה אִיכְפַּת לָךְ, אֲמַר לֵיהּ פְּעָמִים שֶׁהִיא פּוֹחֶתֶת, וּפְעָמִים שֶׁהִיא מוֹסֶפֶת, פּוֹחֶתֶת אֵינָהּ פּוֹחֶתֶת מִימוֹת הַלְּבָנָה, מוֹסֶפֶת אֵינָהּ מוֹסֶפֶת עַל יְמוֹת הַחַמָּה, אָמַר לֵיהּ וְהָכְתִיב (איוב לט, א ב): הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע, תִּסְפֹּר יְרָחִים תְּמַלֶּאנָה, אֲמַר לֵיהּ לְהַלָּן בְּדַקָּה וְכָאן בְּגַסָּה. אֲמַר לֵיהּ וְהָא בַּקְרוּת שֶׁל אַנְטוֹנִינוּס הָיְתָה רוֹבַעַת, וְהִרְבִּיעוּ מִמֶּנָּהּ בַּקְרוּת שֶׁל רַבִּי, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁיָּלְדוּ עַכְשָׁיו, וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁיָּלְדוּ לְאַחַר זְמַן. אֲמַר לֵיהּ לְהַלָּן בִּטְהוֹרָה וְכָאן בִּטְמֵאָה. עִצְּבוֹנֵךְ, זֶה צַעַר הָעִבּוּר. וְהֵרֹנֵךְ, זֶה צַעַר הָעִדּוּי. בְּעֶצֶב, זֶה צַעַר הַנְּפָלִים. תֵּלְדִי, זֶה צַעַר הַלֵּדָה. בָּנִים, זֶה צַעַר גִּדּוּל בָּנִים. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּר"ש נוֹחַ לוֹ לְאָדָם לְגַדֵּל לִגְיוֹן אֶחָד מִשֶּׁל זֵיתִים בַּגָּלִיל, וְלֹא לְגַדֵּל תִּינוֹק אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
(ז) וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ (בראשית ג, טז), אַרְבַּע תְּשׁוּקוֹת הֵן, אֵין תְּשׁוּקָתָהּ שֶׁל אִשָּׁה אֶלָּא לְאִישָׁהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ. אֵין תְּשׁוּקָתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע אֶלָּא עַל קַיִן וַחֲבֵרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד, ז): וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ. אֵין תְּשׁוּקָתָן שֶׁל גְּשָׁמִים אֶלָּא עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סה, י): פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ, וְאֵין תְּשׁוּקָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ז, יא): וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. דָּבָר אַחֵר, תְּשׁוּקָתוֹ, תַּשִּׁים אָנוּ, וַאֲפִלּוּ שֶׁאָנוּ תַּשִּׁים אָנוּ מְקַוִּים לִתְשׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְיַחֲדִים שְׁמוֹ בְּכָל יוֹם. דָּבָר אַחֵר, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, בְּשָׁעָה שֶׁהָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר, הִיא אוֹמֶרֶת עוֹד אֵינִי נִזְקֶקֶת לְבַעֲלִי מֵעַתָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהּ תָּשׁוּבִי לִתְשׁוּקָתֵךְ, תָּשׁוּבִי לִתְשׁוּקַת אִישֵׁךְ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמְרוּ לְפִי שֶׁרִפְרְפָה בְּלִבָּהּ לְפִיכָךְ תָּבִיא קָרְבָּן מְרוּפְרָף, שְׁתֵּי תֹרִים שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה. (בראשית ג, טז): וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי יָכוֹל מֶמְשָׁלָה מִכָּל צַד, תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כד, ו): לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת מִשֶּׁל בֵּית טְבַרְיָנוּס שֶׁהָיְתָה נְשׂוּאָה לְלִסְטִים אֶחָד, וְהָיָה בַּעֲלָהּ מְצַעֲרָהּ, שָׁמְעוּ חֲכָמִים וּבָאוּ אֶצְלָהּ לְהוֹכִיחוֹ, כֵּיוָן שֶׁבָּאתָה לִפְנֵי חֲכָמִים הוֹצִיאָה לִפְנֵיהֶם מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב וְנֵר שֶׁל חֶרֶס עַל גַּבָּהּ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ.
(ח) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ (בראשית ג, יז), רַבִּי שִׂמְלָאי אוֹמֵר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת בָּאת עָלָיו, אָמְרָה לוֹ, מָה אַתְּ סָבוּר שֶׁאֲנִי מֵתָה וְחַוָּה אַחֶרֶת נִבְרֵאת לָךְ (קהלת א, ט): אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, מָה אַתְּ סָבוּר שֶׁאֲנִי מֵתָה וְאַתָּה יוֹשֵׁב לְךָ הָטֵלִיס (ישעיה מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. רַבָּנָן אָמְרִין הִתְחִילָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו בְּקוֹלָהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְדִבְרֵי אִשְׁתֶּךָ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וגו'. וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ, הֲדָא מְסַיְיעָא לְהַהִיא דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא דְּעַכּוֹ אֶתְרוֹג הָיָה. אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר, מַהוּ לֵאמֹר לְהַזְהִיר אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹפוֹת, לֹא דַּיְּךָ שֶׁלֹא הִזְהַרְתָּ אוֹתָן אֶלָּא שֶׁנָּתַתָּ לָהֶן וְאָכְלוּ. אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, שֶׁתְּהֵא מַעֲלָה לְךָ דְּבָרִים אֲרוּרִים, כְּגוֹן, יַתּוּשִׁין, וּפַרְעוֹשִׁין, וּזְבוּבִים, וְתַעֲלֶה לְךָ גָּמָל. אָמַר רַבִּי יִצְחָק אַף הוּא יֵשׁ לוֹ בוֹ הֲנָאָה שֶׁהוּא מוֹכְרוֹ וְנֶהֱנָה מִדָּמָיו.
(ט) בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה (בראשית ג, יז), אָמַר רַב אָסֵי קָשָׁה הִיא הַפַּרְנָסָה כִּפְלַיִם כַּלֵּדָה, בַּלֵּדָה כְּתִיב: בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וּבַפַּרְנָסָה כְּתִיב: בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר הֵקִישׁ גְּאֻלָּה לְפַרְנָסָה וּפַרְנָסָה לִגְאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלו, כד): וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ (תהלים קלו, כה): נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר, מַה גְּאֻלָּה פְּלָאִים אַף פַּרְנָסָה פְּלָאִים, מַה פַּרְנָסָה בְּכָל יוֹם אַף גְּאֻלָּה בְּכָל יוֹם. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר וּגְדוֹלָה מִן הַגְּאֻלָּה, שֶׁהַגְּאֻלָּה עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְהַפַּרְנָסָה עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. גְּאֻלָּה עַל יְדֵי מַלְאָךְ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מח, טז): הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע. פַּרְנָסָה עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמה, טז): פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר גְּדוֹלָה מִקְּרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלו, יג): לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים, וְאוֹמֵר (תהלים קלו, כה): נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר וגו'.
(י) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ (בראשית ג, יח), קוֹץ, זֶה קַנְּרִים, דַּרְדַּר, אֵלּוּ עַכָּבִיּוֹת. וְיֵשׁ מַחֲלִיפִין, קוֹץ, אֵלּוּ עַכָּבִיּוֹת, דַּרְדַּר, זֶה קַנְּרִים, שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה דָּרִין דָּרִין. (בראשית ג, יח): וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אִלּוּ זָכִיתָ הָיְתָה מַעֲלַת לְךָ מִכָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן, עַכְשָׁו שֶׁלֹא זָכִיתָ וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה אִלּוּ זָכִיתָ הָיִיתָ נוֹטֵל עֲשָׂבִים מִתּוֹךְ גַּן עֵדֶן וְטוֹעֵם בָּהֶם כָּל מַעֲדַנִּים שֶׁבָּעוֹלָם, עַכְשָׁו שֶׁלֹא זָכִיתָ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק עַל הַדּוֹרוֹת הַלָּלוּ הוּא אוֹמֵר וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, שֶׁאָדָם מַשְׁלִיף [על] שָׂדֵהוּ וְאוֹכְלָהּ עַד שֶׁהוּא עֵשֶׂב, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אָדָם הָרִאשׁוֹן כֵּן הֵזִיעוּ פָּנָיו, אָמַר מָה אֲנִי נִקְשָׁר לָאֵבוּס כִּבְהֵמָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְהֵזִיעוּ פָּנֶיךָ תֹּאכַל לָחֶם. אָמַר רַבִּי לֵוִי נוֹחַ הָיָה לוֹ אִם הָיָה עוֹמֵד בְּקִלְּלָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה. (בראשית ג, יט): בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ זֶה אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁהֵן סִימָן יָפֶה לַחוֹלֶה, וְאֵלּוּ הֵן: עִטּוּשׁ, וְזֵעָה, וְשֵׁנָה, וַחֲלוֹם, וְקֶרִי. עִטּוּשׁ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מא, י): עֲטִישֹׁתָיו תָּהֶל אוֹר. וְזֵעָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם. שֵׁנָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, יג): יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ. חֲלוֹם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לח, טז): וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵינִי. קֶרִי מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נג, י): יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים. רַבָּנָן דְּקֵסָרִין אָמְרִין אַף הִלּוּךְ מֵעַיִם בְּדֶרֶךְ הָאָרֶץ, מַה טַּעֲמֵיהּ (ישעיה נא, יד): מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וגו'. רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר וּבִלְבָד (ישעיה נא, יד): בַּל יֶחְסַר לַחְמוֹ. עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה וגו', אָמַר לוֹ קֹמֶץ עָפָר שֶׁל אֲדָמָה שֶׁנִּבְרֵאתָ מִמֶּנּוּ לֹא גָּזוּל בְּיָדְךָ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מִכָּאן רֶמֶז לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תֵּלֵךְ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא תָּשׁוּב.
(יא) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה (בראשית ג, כ), נִתְּנָה לוֹ לְחִיּוּתוֹ וּמְיַעַצְתּוֹ כְּחִוְיָא. דָּבָר אַחֵר חַוָּה, חִוָּה לָהּ אָדָם הָרִאשׁוֹן כַּמָּה דוֹרוֹת אִבְּדָה. וְרַבִּי אַחָא אָמַר חִוְיָא חִוְויִךְ וְאַתְּ חִוְיָא דְּאָדָם. (בראשית ג, כ): כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר עִם כָּל חָי. תָּנֵי הֶעֱשִׁיר עוֹלָה עִמּוֹ, הֶעֱנִי אֵינָה יוֹרֶדֶת עִמּוֹ. רַבִּי סִימוֹן אָמַר אֵם כָּל חָי, אִמָּן שֶׁל כָּל הַחַיִּים, דְּאָמַר רַבִּי סִימוֹן כָּל מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה שֶׁפֵּרְשָׁה חַוָּה מֵאָדָם, הָיוּ רוּחוֹת הַזְּכָרִים מִתְחַמְּמִין מִמֶּנָּה וְהִיא יוֹלֶדֶת מֵהֶם, וְרוּחוֹת נְקֵבוֹת מִתְחַמְּמוֹת מֵאָדָם וּמוֹלִידוֹת מִמֶּנּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל ב ז, יד): אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם, בְּנוֹי דְּאָדָם קַדְמָאָה, מַאן דַּאֲמַר רוּחֵי דְבֵיתָא טָבָן, דְּרָבִין עִמֵּיהּ, מַאן דַּאֲמַר אִינּוּן בִּישִׁין, דְּחַכְּמִין יִצְרֵיהּ. רוּחִין דְּחַקְלָא, מַאן דַּאֲמַר דְּאִינּוּן טָבִין, דְּלָא חַכִּימִין יִצְרֵיהּ, וּמַאן דַּאֲמַר דְּאִינּוּן בִּישִׁין, דְּלָא רָבִין עִמֵּיהּ.
(יב) וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵּׁם (בראשית ג, כא), בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מָצְאוּ כָּתוּב כָּתְנוֹת אוֹר, אֵלּוּ בִּגְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהֵן דּוֹמִים לְפִיגָם, רְחָבִים מִלְּמַטָּה וְצָרִין מִלְּמַעְלָה, רַבִּי יִצְחָק רַבְיָא אוֹמֵר חֲלָקִים הָיוּ כְּצִפֹּרֶן וְנָאִים כְּמַרְגָלִיּוֹת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כִּכְלֵי פִּשְׁתָּן הַדַּקִּים הַבָּאִים מִבֵּית שְׁאָן. כָּתְנוֹת עוֹר, שֶׁהֵן דְּבוּקִים לָעוֹר. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר אַיגֵיאָה, רַבִּי אַיְבוּ אָמַר אַגְנֶיָיה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לָגָאי, רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר סִיסַרְטוֹן, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר גַּלֵי קָסִינוֹן, וּבָהֶם הָיוּ בְּכוֹרוֹת מִשְׁתַּמְּשִׁין, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר אַרְנָבִים הָיוּ. כָּתְנוֹת עוֹר, כֻּתֳּנוֹת שֶׁהֵן בָּאִין מֵעוֹר, אָמַר רַבִּי לֵוִי לִמְדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, לְפוּם חֵילָךְ אֱכוֹל וּפְרָא מִן מַה דְּאַתְּ לָבֵישׁ, וְיַתִּיר מִמַּה דְּאַתְּ שָׁרֵי. לְפוּם חֵילָךְ אֱכוֹל, (בראשית ב, טז): מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּפְרָא מִן מַה דְּאַתְּ לָבֵישׁ, וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, וְיַתִּיר מִמַּה דְּאַתְּ שָׁרֵי, שֶׁהֲרֵי שְׁנַיִם הָיוּ שְׁרוּיִין בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
(3) ... three have intercourse face-to-face, because the Shekhinah speaks with them.
(5) ... [The snake was created] “ruler over beast and animal / melekh `al hab’heimah v`al hachayah” [and] “erect like Adam / qom’miyut k’adam”
(12) And the LORD God made garments of skins for Adam and his wife, and clothed them. (Genesis 3:21) In the Torah of Rabbi Meir we find it written "garments of light." These are the garments of Adam the first human...
Bless the lads.
In them may my name be recalled,
And the names of my fathers Abraham and Isaac,
And may they be teeming multitudes upon the earth.”
(ו) אֵין אוֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בִּשְׁאָר מִילִין דְּעָלְמָא. דְּלָא אִשְׁתַּמְעוּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא וְלָא בָּעֵי לְמִשְׁמַע לוֹן. אֲבָל הָנֵי מִילֵי בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָם. עַבְדֵי
(6) 6. "There is no speech nor language" (Ibid. 4). (This is) the speech and language that belong to worldly matters that are not heard before the Holy King, and that he is not interested in hearing them. But the words, "Their line is gone out through all the earth" (Ibid. 5),
(א) מְשִׁיחָא אִנּוּן מִלִּין מְדוִֹרִי עִלָּאֵי וּמְדוֹרֵי תַּתָּאֵי (לעיל דף ה' ב'), מֵאִלִּין אִתְעֲבִידוּ רְקִיעִין וּמֵאִלֵּין אֶרֶץ מֵהַהִיא תּוּשְׁבַּחְתָּא. וְאִי תֵימָא דְּאִנּוּן מִלִּין בְּאֲתַר חָד. מְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא בִּקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם. וְכֵיוָן דְּאִתְעֲבִידָא (דאתאביד) רְקִיעִין מִנְהוֹן, מָאן שַׁרְיָא בְהוֹן. הָדַר וְאָמַר לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם. הַהוּא שִׁמְשָׁא קַדִּישָׁא שָׁוֵי מְדוֹרֵיהּ וּמִשְׁכָּנֵיהּ בְּהוּ וְאִתְעַטַּר בְּהוּ.
(1) 1. that these words draw a line between the inhabitants of above and the inhabitants of below. From them, Firmaments are formed, and from them and from that praise, the earth is molded. And if you should say that these words wander around the world in one place, "and their words to the end of the world" (Ibid.). Because Firmaments are formed by them, who resides there? He repeated, "In them He set a tent for the sun" (Ibid.). That holy sun, (referring to Zeir Anpin), has made his habitation and above in them and crowned himself with them.
