עמוד א
קושייה א
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אַמֵּי: בִּדְלֵיקָה הִתִּירוּ לוֹמַר לגוי בשבת ״כׇּל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד״.
ולסוף הגמרא לא נמצאה הוכחה לדברי רבי אמי.
לכן, אינני מבין מדוע השולחן ערוך מתיר הדבר:
יכול לומר בפני עכו"ם כל המכבה אינו מפסיד אף אם אינו מזומן כאן יכול לקרותו שיבא אע"פ שודאי יכבה כשיבא וכן כל כיוצ' בזה בהיזק הבא פתאום כגון אם נתרועעה חבית של יין יכול לקרוא עכו"ם אע"פ שודאי יתקננה כשיבא:
ואף לא הבנתי מה המשנה ברורה ניסה לתרץ על כך:
(סז) יכול לומר וכו' - כיון שאינו אומר לו כבה וע' ביו"ד סי' רכ"א ס"ח דמשמע שם דלומר בלשון נוכח אם תכבה לא תפסיד ג"כ אינו רשאי דזהו ג"כ כאומר לו כבה אלא בלשון כל המכבה דלעלמא קאמר והשלטי גבורים מצדד להקל בזה לענין דליקה ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ש"ז סי"ט:
שאומר שביורה דעה כתוב שאסור בלשון נוכח כגון "כבה", אבל בלשון "כל המכבה" מותר. אך בגמרא לא נמצא תירוץ לסתירה בין רבי אמי לבין המשנה, וכיצד התירו זאת להלכה?
קושייה ב
משנה: מַתְנִי׳
1. כּוֹפִין בשבת קְעָרָה
1א. עַל גַּבֵּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁהאש לֹּא תֶּאֱחוֹז בַּקּוֹרָה,
1ב. וְכן עַל צוֹאָה שֶׁל קָטָן,
1ג. וְעַל עַקְרָב בעבור שֶׁהעקרב לֹּא תִּישָּׁךְ.
2. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בָּא בשבת אדם לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב(שם של מקום), סיפר לו שכפה קערה על עקרב וְאָמַר: חוֹשְׁשַׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת חושש אני שהאדם הזה חייב בחטאת על מעשיו. שלדעת רבי יוחנן בן זכאי יש ספק אם האדם עשה מלאכת צידה בשוגג וחייב עליה חטאת.
לכאורה תמוה הספק של רבי יוחנן בן זכאי, שהרי האפשרות היחידה היא שהאדם ידע שהעקרב לא בא להזיקו, ובכל זאת כפה עליו הקערה. וכאן עשה מלאכה במזיד וחייב סקילה או כרת.
ממה שהבאתי הנה, יוצא שהאדם חייב סקילה/כרת בלבד, ולא חטאת.
עמוד ב
קושייה ג
שנינו במשנה שכּוֹפִין בשבת קְעָרָה ... וְעַל עַקְרָב שֶׁלֹּא תִּישָּׁךְ.
גמרא:
1. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַמַּזִּיקִין נֶהֱרָגִין בְּשַׁבָּת.
2. מֵתִיב מקשה רַב יוֹסֵף: שכתוב בברייתא: חֲמִשָּׁה נֶהֱרָגִין בְּשַׁבָּת, וְאֵלּוּ הֵן: זְבוּב שֶׁבְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וְצִירְעָה שֶׁבְּנִינְוֵה, וְעַקְרָב שֶׁבְּחַדְיָיב, וְנָחָשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכֶלֶב שׁוֹטֶה בְּכׇל מָקוֹם.
3. ושואלים מַנִּי של מי ברייתא זו?
3א. אִילֵימָא אם נגיד שהיא של רַבִּי יְהוּדָה — הָא הרי הוא אָמַר: מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּיב עָלֶיהָ.
3ב. אֶלָּא לָאו רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְהָנֵי הוּא דְּשָׁרֵי, אַחֲרִינֵי — לָא!
האפשר לטעון שברייתא זו היא כדעת רבי שמעון משום שסובר הוא "מלאכה שאינה צריכה לגופה - פתור"(3ב)? הרי הוא גם מודה ב"פסיק רישיה ולא ימות?"!