עמוד א
קושייה א
בגמרא שבת דף צ"ב למדנו: אָמַר מָר חכם, בעניין הוצאה של חפץ מרשות לרשות על ידי 2 אנשים:
1. אם זֶה (אחד) יָכוֹל להוציא את החפץ לבדו וְזֶה והאדם השני אֵינוֹ יָכוֹל — דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב.
2. הֵי מִנַּיְיהוּ מִיחַיַּיב את מי מחייבים? את זה שיכול לבדו או זה שלא יכול?
3. אָמַר רַב חִסְדָּא: מחייבים את זֶה שֶׁיָּכוֹל, דְּאִי כיוון שזֶה האדם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל — מַאי קָא עָבֵיד איזה מאמץ הוא עושה כבר? הרי אין בו את הכוח!
4. אֲמַר לֵיהּ רַב הַמְנוּנָא: זה שאינו יכול לבדו דְּקָא הוא מְסַיַּיע בַּהֲדֵיהּ!
אֲמַר לֵיהּ ענה לו רב חסדא: מְסַיֵּיעַ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ.
בהמשך הגמרא מתקיים דיון: האם מסייע - יש בו ממש או מסייע - אין בו ממש. כלומר, האם במקרה שבו 2 מוציאים חפץ לרשות הרבים, כשאחד יכול להוציא לבדו והשני לא יכול, האם זה שאינו יכול מסייע באופן שתורם להוצאה או לא?
אָמַר רַב יְהוּדָה מִדִּיסְקַרְתָּא: לְעוֹלָם אֵימָא אומר לָךְ מְסַיֵּיעַ יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, ............................................ (כלומר, גם זה שאינו יכול להוציא - חייב)
הגמרא ממשיכה בסדרה של דוגמאות שמסייע יש בו ממש ומסיימת: ................. לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן מְסַיֵּיעַ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ? שְׁמַע מִינַּהּ למד מכאן, שמסייע יש בו ממש.
לסיכום, הגמרא מסיקה את הכלל "מסייע - יש בו ממש", כלומר גם זה שיכול - חייב, וגם זה שאינו יכול (שהוא המסייע) - חייב.
כאן, במשנה שלנו אנו דנים על מלאכת "צד" בשבת: צבי נכנס מאליו לתוך בית, בא ויָשַׁב אדם (הָ)אֶחָד עַל הַפֶּתַח של הבית וְלֹא מִילְּאָהוּ (כלומר חסם את הפתח בצורה חלקית, והצבי מסוגל לברוח, לכן הוא לא נחשב "ניצוד"), יָשַׁב אדם (הַ)שֵּׁנִי וּמִילְּאָהוּ (את הפתח) — הַשֵּׁנִי חַיָּיב. ...........................
מדוע שרק השני יתחייב? הרי למדנו בגמרא שבת דף צב:, שהגמרא הסיקה שבמלאכה ש2 אנשים עושים, אחד יכול (וחייב) ואחד לא יכול (המסייע בו ממש, וחייב).
ולכן, במקרה שלנו האדם הראשון (שלא יכול) הוא נחשב גם כן מסייע שיש בו ממש - וחייב!
קושייה ב
שנינו במשנה:
1. מַתְנִי׳ שְׁמֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן - חַיָּיב,
2. וּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַחוֹבֵל בָּהֶן פָּטוּר, הַצָּדָן לְצוֹרֶךְ (מלאכה שצריכה לגופה) — חַיָּיב, שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ — פָּטוּר.
3. חַיָּה וָעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ, הַצָּדָן — פָּטוּר, וְהַחוֹבֵל בָּהֶן — חַיָּיב.
א. בהנחה שמשנה זו היא כדעת רבי שמעון, מדוע מלאכה שאינה צריכה לגופה מתייחסת רק לשקצים ורמשים (2)?
הלא מצוי גם שאנשים צדים שרצים (1) שלא לגופם (כגון סילוקם מהבית).
מדוע רבי שמעון (שסבור שמלאכה שלא צריכה לגופה - פטור) מחייב בצידתם גם אם לא נעשו לגופם?
ב. חיה ועוף שברשותו, מדוע חייב? והרי אין צידה אחר צידה!
עמוד ב
קושייה ג
למדנו הלכה שהַצָּד נָחָשׁ בְּשַׁבָּת,
1. אִם מִתְעַסֵּק בּוֹ (צד אותו) כדי שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ — פָּטוּר, (מלאכה שאינה צריכה לגופה)
2. אִם (צד אותו) לִרְפוּאָה — חַיָּיב. (מלאכה שצריכה לגופה)
3. מַאן תַּנָּא מי התנא ששונה זאת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ פָּטוּר עָלֶיהָ.
מלאכת "צידה" ומלאכת "נטילת נשמה" בשבת הן שני מלאכות שונות.
והרי הגיוני יותר שאם נחש בא לנשוך אותך, אתה תהרוג אותו ולא תצוד (תלכוד) אותו.
משמע מכאן שלצידתו של הנחש יש צורך!