עמוד א
קושייה א
שנינו במשנה: וְהַמְסַתֵּת. ושונים בגמרא: מלאכת מְסַתֵּת מִשּׁוּם תחת איזה אב מלאכה מַאי מִיחַיַּיב מחייבים?
1. רַב אָמַר: מִשּׁוּם בּוֹנֶה,
2. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ.
ניתן להביא ראיה לשיטת שמואל ממה שאמר רבי יהושע בן לוי:
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים סָח לִי רַב אָשֵׁי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
א. הַמְגָרֵר רָאשֵׁי כְּלוֹנְסוֹת בְּשַׁבָּת — חַיָּיב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ,
ב. הַמְמָרֵחַ רְטִיָּה בְּשַׁבָּת — חַיָּיב מִשּׁוּם מְמַחֵק,
ג. וְהַמְסַתֵּת אֶת הָאֶבֶן בְּשַׁבָּת — חַיָּיב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ.
קושייה ב
ואולם, שמואל סובר שמלאכת "בונה" היא בנייה ממש ולא תיקון כלים. כאמור:
עַיֵּיל שׁוּפְתָּא בְּקוֹפִינָא דְמָרָא, התוקע יתד לתוך חור המעדר (כדי ש יד המעדר תחזיק מעמד. ולא תישמט מהמעדר עצמו)
1. רַב אָמַר: חייב מִשּׁוּם בּוֹנֶה,
2. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ. (שלדעת שמואל, כמו שהבנו, מלאכת "בונה" מתייחסת רק כלפי בנייה ממש)
וקשה הדבר, מפנה מה שכבר שנינו מפי התנא רבי שמעון בן מנסיא, שמלאכת "בונה" מתקיימת גם במה שלא נחשב 'דרך בנין'. כאמור:
1. אישה שכּוֹחֶלֶת מאפרת את עיניה בשבת — חייבת מִשּׁוּם צוֹבַעַת,
2. גּוֹדֶלֶת קולעת את שיערה וּפוֹקֶסֶת מתאפרת — מִשּׁוּם בּוֹנָה.
3. וְכִי (לגבי 2) דֶרֶךְ בִּנְיָן בְּכָךְ? אִין כן, כִּדְדָרֵשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא: ״וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע״, מְלַמֵּד שֶׁקִּילְּעָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל אָדָם — שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לְקַלָּעִיתָא ״בַּנָּיְתָא״.
והנה אפוא, מוכח שמלאכת "בונה" מתקיימת גם במה שלא כדרך בניה - בניגוד לשיטת שמואל!
קושייה ג
מַתְנִי׳ שנינו במשנה:
1. שיעור מלאכת הַחוֹרֵשׁ - כׇּל שֶׁהוּא,
2. הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְקַרְסֵם (קוצץ ענפים יבשים מן אילן לתקנו, רש"י) וְהַמְזָרֵד כׇּל שֶׁהוּא — חַיָּיב.
3. הַמְלַקֵּט עֵצִים,
3א. אִם עשה זאת כדי לְתַקֵּן את האילן או את הקרקע — שיעורו בכׇּל שֶׁהֵן,
3ב. אִם לְהֶיסֵּק להשתמש בהם להבערת מדורה — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה.
4. הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים,
4א. אִם לְתַקֵּן את הקרקע או העשבים — כׇּל שֶׁהוּא,
4ב. אִם לִתת לבְהֵמָה כאוכל — כִּמְלֹא פִי הַגְּדִי.
מדוע הוצרכה המשנה לשנות פעמיים את אותה מלאכה?
"מקרסם" ע"פ רש"י - הוא "קוצץ ענפים יבשים מן אילן לתקנו".
ו"מלקט עצים (לתקן)" - הוא בכדי לתקן את האילן או הקרקע.
קושייה ד
מַתְנִי׳ שנינו במשנה:
1. אדם הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת,
1א. בֵּין בִּיד ימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ,
1ב. בֵּין מִשֵּׁם אות אֶחָד (לדוג': 'אא') בֵּין מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת (לדוג': אב)
1ג. בֵּין מִשְׁתֵּי סַמָּנִיּוֹת צבעים שונים,
1ד. בְּכׇל לָשׁוֹן — חַיָּיב.
2. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא חִיְּיבוּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת אֶלָּא מִשּׁוּם רוֹשֵׁם (כתיבת סימן, שיעיד על סדר הקרשים שהרכיבו את המשכן), שֶׁכָּךְ כּוֹתְבִין עַל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן לֵידַע אֵיזוֹ בֶּן זוּגוֹ.
3. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מחייבים ב'כותב' רק כשמָצִינוּ שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל — ״שֵׁם״ מִשִּׁמְעוֹן וּמִשְּׁמוּאֵל, ״נֹחַ״ מִנָּחוֹר, ״דָּן״ מִדָּנִיאֵל, ״גָּד״ מִגַּדִּיאֵל.
ע"פ רבי יהודה, רק כשלשני האותיות יש משמעות של מילה שלמה, יש לחייב.
אבל השאלה ע"י מי נחשב המשמעות?
כלומר,
א. אם לכותב האותיות, בזמן כתיבתו, נעלם ממנו (נשכח) ש"דן" הוא חלק מ"דניאל" ובא אחר וראה והבין ש"דן" הוא חלק מ"דניאל". האם הכותב יתחייב?
או אמור ההפך,
ב. אם כותב האותיות ידע בזמן כתיבתו ש"דן" הוא חלק מ"דניאל" ובא אחר וראה ונעלם ממנו (נשכח) ש"דן" הוא חלק מ"דניאל". האם הכותב יתחייב?
ואם תגיד שמתחייב רק כאשר אחר רואה ומבין, אז הכותב שלנו כותב 2 אותיות בצבע כחול, ובא אחר שהוא עיוור צבעים גמור, והסתכל ולא ראה את האותיות.
יתחייב?