Inner Parsha: Korach
וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃ וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם׃ וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהֹוָֽה׃

Now Korah, son of Izhar son of Kohath son of Levi, betook himself, along with Dathan and Abiram sons of Eliab, and On son of Peleth—descendants of Reuben— to rise up against Moses, together with two hundred and fifty Israelites, chieftains of the community, chosen in the assembly, men of repute. They combined against Moses and Aaron and said to them, “You have gone too far! For all the community are holy, all of them, and Hashem is in their midst. Why then do you raise yourselves above Hashem’s congregation?”

וּמָה רָאָה קֹרַח לַחֲלֹק עִם מֹשֶׁה? נִתְקַנֵּא עַל נְשִׂיאוּתוֹ שֶׁל אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל, שֶׁמִּנָּהוּ מֹשֶׁה נָשִׂיא עַל בְּנֵי קְהָת עַל פִּי הַדִּבּוּר, אָמַר קֹרַח, אַחֵי אַבָּא אַרְבָּעָה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ו') "וּבְנֵי קְהָת" וְגוֹ', עַמְרָם הַבְּכוֹר נָטְלוּ שְׁנֵי בָנָיו גְּדֻלָּה, אֶחָד מֶלֶךְ וְאֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל, מִי רָאוּי לִטֹּל אֶת הַשְּׁנִיָּה? לֹא אֲנִי שֶׁאֲנִי בֶּן יִצְהָר, שֶׁהוּא שֵׁנִי לְעַמְרָם, וְהוּא מִנָּה נָשִׂיא אֶת בֶּן אָחִיו הַקָּטָן מִכֻּלָּם, הֲרֵינִי חוֹלֵק עָלָיו וּמְבַטֵּל אֶת דְּבָרָיו.

— And what induced Korah to quarrel with Moses? He was envious of the princely dignity held by Elzaphan the son of Uziel (Midrash Tanchuma, Korach 1) whom Moses had appointed prince over the sons of Kohath although this was by the express command of God (Numbers 3:30). Korah argued thus: “My father and his brothers were four in number — as it is said, (Exodus 6:18) “and the sons of Kohath were [Amram and Izhar and Hebron and Uziel]”. — “As to Amram, the eldest, his two sons have themselves assumed high dignity, one as king and the other as High Priest; who is entitled to receive the second (the rank next to it)? Is it not “I” who am the son of Izhar, who was the second to Amram amongst the brothers? And yet he has appointed as prince the son of his (Amram’s) brother who was the youngest of all of them! I hereby protest against him and will undo his decision”. —

וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו׃ וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כׇּל־עֲדָתוֹ֮ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יְהֹוָ֧ה אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו׃

When Moses heard this, he fell on his face. Then he spoke to Korah and all his company, saying, “Come morning, Hashem will make known who is His and who is holy, and will grant him access to Himself; He will grant access to the one He has chosen.

והקריב. אוֹתָם אליו; וְהַתַּרְגּוּם מוֹכִיחַ כֵּן "וִיקָרֵב לָקֳדָמוֹהִי", "יְקָרֵב לְשִׁמּוּשֵׁיהּ"; וּמִ"אַ בקר, אָ"ל מֹשֶׁה, גְּבוּלוֹת חָלַק הַקָּבָּ"ה בְּעוֹלָמוֹ, יְכוֹלִים אַתֶּם לַהֲפֹךְ בֹּקֶר לְעֶרֶב? כֵּן תּוּכְלוּ לְבַטֵּל אֶת זוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר וַיַּבְדֵּל" (בראשית א'), כָּךְ "וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ" וְגוֹ' (דהי"א כ"ג):

...A Midrashic explanation of the word בקר (instead of the more usual מחר) is the following: Moses said to him (Korah): “The Holy One, blessed be He, has assigned bounds in His world; can you, perhaps, change the morning into evening? Just as little, will you be able to make this (Aaron’s appointment as High Priest) of none effect, — as indeed it states, (Genesis 1:5) “and it was evening and it was morning… (Genesis 1:4) “and God separated (ויבדל) [light from darkness]”; and in the same sense (that the separation should be of a permanent character) it states, (I Chronicles 23:13) “and Aaron was separated (ויבדל) that he should be sanctified [as most holy … to minister unto him]” (Midrash Tanchuma, Korach 5).

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית וגו', שאו את ראש וגו', מבן עשרים שנה וגו', ואתכם יהיו וגו' (במדבר א׳:ג׳), ואחר כך פקד כל בכר זכר לבני ישראל וגו' (שם ג מ), ואחרי כן נשא את ראש בני קהת וגו' (שם ד ב),... נסעו מחצרות ובאו להן למדבר פארן בכ"ח בסיון, ובכ"ט בסיון שלח משה מרגלים, שנאמר והימים ימי בכורי ענבים (שם יג כ), וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום (שם יג כה), ותשעה באב היה, שתמצא אומר בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, אחר מרגלים היתה מחלוקתו של קרח ובליעתו, שנאמר אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש וגו' ...

כָּל הַמּוֹרֵד בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ. אֲפִלּוּ גָּזַר עַל אֶחָד מִשְּׁאָר הָעָם שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְלֹא הָלַךְ אוֹ שֶׁלֹּא יָצָא מִבֵּיתוֹ וְיָצָא חַיָּב מִיתָה. וְאִם רָצָה לְהָרְגוֹ יֵהָרֵג.

The king has the right to execute anyone who rebels against a king. One is liable to the death penalty even if the king decreed that he is to go to a particular place and he did not go there or that he not leave his house and left. If he so wishes, he may execute him it says, “any man who disagrees with your words” (Joshua 1:18).

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה הֲוָה קָאֵי בֵּי קֵיסָר אַחְוִי לֵיהּ הָהוּא מִינָא עַמָּא דְּאַהְדְּרִינְהוּ מָרֵיהּ לְאַפֵּיהּ מִינֵּיהּ אַחְוִי לֵיהּ יָדוֹ נְטוּיָה עָלֵינוּ אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַאי אַחְוִי לָךְ עַמָּא דְּאַהְדְּרִינְהוּ מָרֵיהּ לְאַפֵּיהּ מִינֵּיהּ וַאֲנָא מַחְוֵינָא לֵיהּ יָדוֹ נְטוּיָה עָלֵינוּ אֲמַרוּ לֵיהּ לְהָהוּא מִינָא מַאי אַחְוִיית לֵיהּ עַמָּא דְּאַהְדְּרִינְהוּ מָרֵיהּ מִינֵּיהּ וּמַאי אַחְוִי לָךְ לָא יָדַעְנָא אֲמַרוּ גַּבְרָא דְּלָא יָדַע מַאי מַחְווּ לֵיהּ בְּמָחוֹג יַחְוֵי קַמֵּי מַלְכָּא אַפְּקוּהוּ וְקַטְלוּהוּ
The Gemara relates: Rabbi Yehoshua ben Ḥananya was standing in the house of the Caesar. A certain heretic, who was also present, gestured to him, indicating that his was the nation whose Master, God, turned His face away from it. Rabbi Yehoshua gestured to him that His hand is outstretched over us in protection. The Caesar said to Rabbi Yehoshua: What did he gesture to you, and how did you respond? He replied: He indicated that mine is the nation whose Master turned His face from it, and I gestured to him that His hand is outstretched over us. The members of the Caesar’s household said to that heretic: What did you gesture to him? He said to them: I gestured that his is the nation whose Master has turned His face from it. They asked: And what did he gesture to you? He said to them: I don’t know; I did not understand. They said: How can a man who does not know what others gesture to him dare to gesture in the presence of the king? They took him out and killed him.

ר"ש אומר ... בכל מקום הקדים משה לאהרן במקום אחד הוא אומר (שמות ה׳:א׳) הוא אהרן ומשה מלמד ששקולין זה כזה.

כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳ ומדוע תתנשאו וגו׳.
עיקר הגדר טענת קרח אם בדבר אשר הגדול והקטן שוים אם גם בזה יש מעלה להגדול על הקטן, ועיין במורה אם בשר החמור והבהמה שוים לאדם, ר״ל אם החי של האדם הוא מציאות אחת להחי של בהמה ורק בשכל הוא משונה או גם בכל הדברים הוא גדול, ויש בזה אריכות גדול בכמה מקצועות בש״ס, עמ״ש בהל׳ כהמ״ק גבי מנורה [וגבי כה״ג], עיין גיטין דף ס׳ וסוכה דף ג׳ ע״ב ותמורה דף כ״ה ע״ב ע״ש [דמדמה? נדמה?], ועיקר התחלת מחלוקת קרח הוה... דאף בדבר שהלווים דומים עם הכהנים היינו גבי מצות שמירה מ״מ כהן למעלה והם למטה, .. וע״ז חלק קרח [וזה הרמז למה תתנשאו וכו׳], ואמר דבדבר שהם שוים אין לזה מעלה על זה...

וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יֵשׁ רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם בְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחַ לְגַבֵּי נִשְׁמוֹת הֶהָמוֹן וְעַמֵּי הָאָרֶץ;

...

כִּי יְנִיקַת וְחַיּוּת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, הוּא מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים רָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרָם:

וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: "וּלְדָבְקָה בוֹ" – שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ,

כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִילָּאָה,

וְהַפּוֹשְׁעִים וּמוֹרְדִים בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים –

יְנִיקַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל נֶפֶשׁ רוּחַ וְנִשְׁמַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים].

Similarly, within each generation we find the same disparity among neshamot: there are those who are the “heads (the leaders) of the multitudes of Israel,” so designated because their souls are in the category of “head” and “brain” in comparison with those of the masses and the ignorant.

...for the nurture and life-force of the nefesh, ruach, and neshamah of the ignorant are drawn from the nefesh, ruach, and neshamah of the righteous and the sages, the “heads” of Israel in their generation.

By drawing their nurture and life from those who represent the levels of “head” and “brain,” all Jews are bound up with their source in chochmah ilaah—supernal wisdom.

This explains the comment of our Sages on the verse, “And cleave unto Him" (concerning which the question arises: How can mortal man cleave to G‑d? In answer, our Sages comment): “He who cleaves unto a [Torah] scholar is deemed by the Torah to have actually become attached to the Shechinah (the Divine Presence).”This seems difficult to comprehend: How can one equate cleaving to a Torah scholar with cleaving to the Shechinah? However, in light of the above, this is readily understood.For, through attachment to the scholars, the nefesh, ruach, and neshamah of the ignorant are bound up and united with their original essence and their root in supernal wisdom,

...As for those who willfully sin and rebel against the Torah sages: How do they receive their spiritual nurture and life? Spiritual life and nurture flow only where there is a desire to nurture and give life. In answer to this, the text continues:

[the nurture of their nefesh, ruach, and neshamah comes from the hind-part, as it were, of the nefesh, ruach, and neshamah of the scholars.)

(א) וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ׃
(1) This is the blessing with which Moses, the man of God, bade the Israelites farewell before he died.

דָּבָר אַחֵר, וְזֹאת הַבְּרָכָה, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, אִם אֱלֹהִים לָמָּה אִישׁ, וְאִם אִישׁ לָמָּה אֱלֹהִים... אָמַר רַב אָבִין מֵחֶצְיוֹ וּלְמַטָּה אִישׁ, מֵחֶצְיוֹ וּלְמַעְלָה הָאֱלֹהִים.

(ה) אָ֠נֹכִ֠י עֹמֵ֨ד בֵּין־יְהֹוָ֤ה וּבֵֽינֵיכֶם֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְהַגִּ֥יד לָכֶ֖ם אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֑ה כִּ֤י יְרֵאתֶם֙ מִפְּנֵ֣י הָאֵ֔שׁ וְלֹֽא־עֲלִיתֶ֥ם בָּהָ֖ר לֵאמֹֽר׃ {ס}
(5) I stood between the LORD and you at that time to convey the LORD’s words to you, for you were afraid of the fire and did not go up the mountain—saying:
אָמַר אַבָּיֵי לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּקְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אֲבָל קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה פּוֹסֵק מַאי טַעְמָא הַלָּלוּ בִּלְשׁוֹן רַבִּים אֲמוּרוֹת וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה אֲמָרָן וְהַלָּלוּ בִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲמוּרוֹת וּמֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ אֲמָרָן
Abaye said: They taught this only with regard to the curses that are recorded in Leviticus, but with regard to the curses that are recorded in Deuteronomy, one may interrupt them by having two different people read them. What is the reason for this distinction? These curses in Leviticus are stated in the plural, and Moses pronounced them from the mouth of the Almighty. As such, they are more severe. However, these curses in Deuteronomy are stated in the singular, and Moses said them on his own, like the rest of the book of Deuteronomy. They are therefore less harsh and may be interrupted.
(ג) וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ {ס}
(3) Now Moses was a very humble man, more so than any other man on earth.
(ז) וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהֹוָ֔ה בְּשׇׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְהֹוָ֑ה וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י (תלונו) [תַלִּ֖ינוּ] עָלֵֽינוּ׃
(7) and in the morning you shall behold the Presence of the LORD, because He has heard your grumblings against the LORD. For who are we that you should grumble against us?
אִינִי, וְהָאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מָר, תִּכָּוֶינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נוֹטְפוֹת מוֹר עוֹבֵר״: אַל תִּקְרֵי ״מוֹר עוֹבֵר״, אֶלָּא ״מָר עוֹבֵר״. אַל תִּקְרֵי ״שׁוֹשַׁנִּים״, אֶלָּא ״שֶׁשּׁוֹנִים״. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַבָּה וְהָא בְּתַלְמִידָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא בְּרַבָּה, וְלָא קַשְׁיָא: הָא מִקַּמֵּי דְּלִפְתַּח, הָא לְבָתַר דִּפְתַח. כִּי הָא דְּרַבָּה מִקַּמֵּי דְּפָתַח לְהוּ לְרַבָּנַן אָמַר מִילְּתָא דִּבְדִיחוּתָא וּבָדְחִי רַבָּנַן, לְסוֹף יָתֵיב בְּאֵימְתָא וּפָתַח בִּשְׁמַעְתָּא.

Rav Giddel said that Rav said: Any Torah scholar who sits before his teacher and his lips are not dripping with myrrh due to fear of his teacher, those lips shall be burnt, as it is stated: “His lips are as lilies, dripping with flowing myrrh [shoshanim notefot mor over]” (Song of Songs 5:13)? He interpreted homiletically: Do not read mor over, flowing myrrh; rather, read mar over, flowing bitterness. Likewise, do not read shoshanim, lilies; rather, read sheshonim, that are studying, meaning that lips that are studying Torah must be full of bitterness.

(ט) מִיַּד דְּשָׁמְעוּ מִלִּין רַבִּי שִׁמְעוֹן וְכָל חַבְרַיָּיא, אָמְרוּ, בְּרִיךְ אֱלָהָא דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין, מֵהַהוּא דְּאִתְקְרֵי רַבָּן שֶׁל נְבִיאִים, רַבָּן דַּחֲכָמִים, רַבָּן דְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ מְדַבֵּר עַל פּוּמוֹי, וְכָתַב עַל יְדוֹי רָזִין אִלֵּין, דְּלָא אִשְׁתְּמָעוּ כְּוָותַיְיהוּ מִמַּתָּן תּוֹרָה, וְעַד כְּעַן.

Tanya, Chapter 42

וְעוֹד זֹאת יֶתֶר עַל כֵּן, בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יוֹרְדִין נִיצוֹצִין מִנִּשְׁמַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וּמִתְלַבְּשִׁין בְּגוּף וְנֶפֶשׁ שֶׁל חַכְמֵי הַדּוֹר "עֵינֵי הָעֵדָה",

לְלַמֵּד דַּעַת אֶת הָעָם, וְלֵידַע גְּדוּלַּת ה', וּלְעָבְדוֹ בְּלֵב וָנֶפֶשׁ,

There descend, in every generation, sparks from the soul of our teacher Moses, peace unto him, and they clothe themselves in the body and soul of the sages of that generation, the “eyes” of the congregation.

These sparks which are clothed in sages and spiritual leaders enable them—

to impart knowledge to the people that they may know the greatness of G‑d and [hence] serve Him with heart and soul.

כבכל אדמו"רי חב"ד – היסוד הראשון: ביטול היש (מתחיל – בעצמו) באמיתית. היותו אדמו"ר הרי זה שליחותו נפשית ועיקרית, לנהלם ולעודדם בתורה ומצוות בכלל (מתחיל באמונת ה', שמירת השו"ע וכו') ולהראותם דוגמא חיה בזה (עד כדי מסירות נפש בפועל) ופשיטא לשלול כל פעולה שיוכלו לטעות לפרשם להיפך. לאחר זה באים חייו בתור פרטי וגם בזה יסוד שלא לנגוע כלל בתפקידו הכללי והעיקרי.

היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות (מועד קטן דף ט') על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואפילו עוסק בקדשים וטהרות שאין נוהגים עכשיו מכל מקום מצות עשה של תלמוד תורה מצד עצמה היא גם כן גדולה משאר מצות רק שאינה שקולה כנגד כל המצות כולן, אלא משום שהתלמוד מביא לידי מעשה כולן, שבלעדו אי אפשר לקיימן כהלכתן ואם אי אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים, כגון להיות מעשה לצדקה במקום שדבריו נשמעים יותר מדברי אחרים, או שאין עשיית אחרים מספקת למצוה זו כגון להוצאת המת שאין לו מלווים לפי כבודו כשיעור שיתבאר במקומו - יפסיק תלמודו ויעשה המצוה ויחזור לתלמודו. ואין צריך לומר למצות שהן חובה מדברי סופרים כמו תפלה וכיוצא בה שחייב להפסיק תלמודו כדי לקיימן כהלכתן בכל תנאיהן ודקדוקיהן ודקדוקי סופרים בתכלית השלימות, כי "זה כל האדם", כמו שאמרו חכמים (ברכות י"ז) תכלית חכמה - תשובה ומעשים טובים, ואם אינו עושה כן, נמצא שלמד שלא לעשות, ונוח לו (ירושלמי פרק קמא דברכות ובבלי סוף פרק ב' דברכות) "שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם". ולא אמרו חכמים "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה" (רא"ש פרק ד' דפסחים ותוספות סוטה דף כ"ב) אלא כשמקיים המצות שלומד בתורה, רק שאינו לומד ומקיים לשם שמיים אלא מיראת העונש בעולם הבא או אפילו בעולם הזה או מאהבת שכר לקבל פרס בעולם הבא או אפילו בעולם הזה עושר וכבוד ש"למשמאילים בה" הנתן מן השמים או אפילו ליקח מעצמו כבוד וגדולה שיקראוהו רב ויהיה ראש ישיבה, אבל אם אינו מקים מה שלומד נקרא רשע ועליו אמר הכתוב: "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וגו'", וכל תלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת שמים (רא"ש בתשובה) הרי הוא כקל שבצבור וגרוע מעם הארץ (תוספות סוטה כ"ב), שזדונות נעשים להם כשגגות ולזה נעשים שגגות כזדונות, ועליו אמרו חכמים: "לא זכה - נעשית תורתו לו סם המות". ויש אומרים (מנורת המאור וכן דעת הרמב"ם במה שכתב לפיכך וכו' ודו"ק) שאף על פי כן לעולם יעסוק אדם בתורה כי מתוך שלא לשמה יוכל (ממדרש רבה וכן הוא בהדיא בירושלמי פרק קמא דחגיגה עיין שם) לבא לידי לשמה, ללמוד על מנת לשמור ולעשות, (מדרש רבה איכה) שהמאור שבה מחזירו למוטב - כמו שאמרו חכמים על פי "אותי עזבו ותורתי לא שמרו", שהמאור שבה היה מחזירם למוטב. וכך אמרו הקבלה, שכל התורה ומצות שאדם עושה בעודו רשע, אף שמוסיף כח בקליפות לפי שעה, מכל מקום, כשיחזור אחר כך בתשובה בגלגול זה או בגלגול אחר כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נידח", אזי מויא מהקליפה כל התורה והמצות וחוזרים לקדושה בחזרתו, ולפיכך אין לו למנוע מלעסוק לעולם: